סדרת הרימום של דיוויד ברין מציגה עושר עלילתי ותסבוכות הכוללות בתוכן שלל גזעים, תרבויות, נטיות, תככים, מניפולציות וצורות שלטון. מאידך, לפעמים נראה שמרוב פרטים ותסבוכות, הסופר והקורא כאחד מאבדים את השליטה על העלילה.

'עריצה היא הלבנה' נחשב ע"י רבים, הן בארץ והן בעולם הרחב, כספר הטוב ביותר של היינלין. רון יניב מסכים.

כשניגשים לספר של פיליפ ק' דיק, הדבר הקל ביותר הוא לבוא בגישה של "הנה מנה דחוסה של שיגעון וערעור תחושת המציאות". נחשו מה יש לנו כאן?

עוד לפני שכולם ידעו מי זו ג'יי. קיי. רולינג, ועוד לפני שהעולם היה אחוז באובססיית הפוטרמניה, כתבו אנשים על ילדים בפנימיות באנגליה. אחד מהם הוא אנטוני הורוביץ.

הסיפור Bears Discover Fire זכה פחות או יתר בכל הפרסים האפשריים בעת פרסומו. אוסף הסיפורים הקרוי על שמו טוב לא פחות.

יש ב"חוף הפלדה" כל כך הרבה קווי עלילה שקשה מאד לתקצר אותו לכמה משפטים ספורים. אבל אפשר לנסות.

בעקבות הביקורת של רון יניב על קץ הילדות והדיון שהתחולל בפורום ראיתי לנכון להאיר כמה נקודות נוספות שנשמטו מהביקורת המקורית.

בספר מרתק ומפתיע, בתיאור עדין ורגיש, בשפה שקטה ושלווה, מספר לנו קלארק את סיפור מפגשו של כדור הארץ עם שליטי העל. ביקורת ראשונה

תארו לעצמכם מפלצות ענק – זוחלים מכונפים יורקי אש… דרקונים. נסו לתאר לעצמכם את אותם שמים כחולים מלאים במאות דרקונים בצבעי זהב, ארד, חום, כחול וירוק, את התחושה להינשא באויר, במהירות עצומה…

ישנן שתי סיטואציות "קלאסיות" למיקום עלילה של מדע בדיוני. הראשונה כרוכה במיקום העלילה רחוק בזמן ובמקום ליצירת עולם שלם. דרך הכתיבה השניה מסתמכת על הדפוסים הקיימים ועל הטכנולוגיה הקיימת, ומנסה להציע קווי התפתחות אפשריים והגיוניים. כך עושה איגן.