קלי לינק החלה לפרסם באמצע שנות התשעים ופרסמה מאז כמה עשרות סיפורים ושני אוספי סיפורים. היא כותבת פנטסיה מורכבת, אנושית מאוד, עשירה המחפשת את הדברים המוזרים שחבויים לצד המציאות, ובנתה לעצמה שם בשנים האחרונות של אחת מסופרות הפנטסיה המבריקות הפועלות כיום. היא ובעלה, המ"ול גווין גרנט מפעילים הוצאת-לאור קטנה בשם "סמול-ביר פרס" ומפיקים את הפנזין Lady Churchill's Rosebud Wristlet. סיפורה The Specialist’s hat זיכה אותה בפרס הפנטסיה העולמי בשנת 1999, את הנבולה היא קיבלה על Louise’s Ghost והשנה נוסף לפרסיה גם הוגו על סיפורה הנוכחי, המספר על כפר קסום המצוי בארנקה של סבתא.

נהגתי ללכת עם החברים שלי לחנויות יד-שניה. היינו תופסים את הרכבת לבוסטון, והולכים אל מחוז המלבושים, שהיה בעצם מחסן ענק של בגדים ישנים. הכל ממוין על פי צבע, ואיכשהו זה גורם לכל הבגדים להראות יפים. כאילו עברת דרך ארון הבגדים בספרי נרניה, רק שבמקום למצוא את אסלן והמכשפה הלבנה ואוסטאס האיום, מצאת עולם קסום של בגדים – במקום חיות מדברות היו שם נחשי נוצות ושמלות חתונה ונעלי כדורת, וחולצות מודפסות וד"ר מרטין והכל היה תלוי על קולבים, כך שבהתחלה היו לכם שמלות שחורות, אסופות כולן יחד, כמו ההלוויה הגדולה בעולם באולם סגור, אחריהן שמלות כחולות – כל גווני הכחול שתעלו בדמיונכם – ואחריהן שמלות אדומות וכך הלאה. אדומות-ורדרדות ואדומות-כתמתמות ואדומות-סגלגלות ואדומות של שלט יציאה ואדומות של סוכריה.

לפעמים הייתי עוצמת את עיני ונטשה, נטליה וג'ייק היו מובילים אותי לקולב ומחככים את ידי בשמלה. "נחשי באיזה צבע השמלה הזאת?"

היתה לנו מין תיאוריה כזאת שניתן לנחש צבע של משהו רק על פי מגע. לדוגמה, אם אתה יושב על הדשא, אתה יכול לנחש, בעיניים עצומות, באיזה גוון הירוק שלו, על פי תחושת המשי והקפיציות שלו. בבגדים, אלה שעשויים קטיפה נמתחת נדמים תמיד אדומים כשעינייך עצומות, אפילו אם אינם אדומים. נטשה תמיד היתה מוכשרת מכולם בניחוש צבעים, אבל נטשה גם תמיד היתה מוכשרת מכולם בלרמות במשחקים מבלי להיתפס.

פעם הסתכלנו על חולצות טריקו של ילדים ונתקלנו בחולצת חבובות שהיתה שייכת לנטליה בכיתה ג'. ידענו שהיא שלה כי השם שלה היה כתוב בפנים, במקום בו רשמה אותו אמהּ בטוש בלתי מחיק כשנטליה יצאה למחנה קיץ. ג'ייק קנה אותה בשבילה בחזרה, כי הוא היה היחיד שהיה לו כסף בסוף השבוע ההוא. הוא היה היחיד שהיתה לו עבודה.

אולי אתם תוהים מה עושה בחור כמו ג'ייק במחוז המלבושים עם חבורה של בנות. העניין עם ג'ייק הוא שתמיד הוא נהנה, ולא משנה מה הוא עושה. הוא אוהב כל דבר ואוהב את כולם, אבל אותי הוא אוהב יותר מכל. איפה שלא יהיה היום, הוא בטח נהנה מהחיים ותוהה מתי אני אופיע. אני תמיד מאחרת. אבל הוא יודע את זה.

היתה לנו תיאוריה שלחפצים יש מחזורי חיים, כמו לבני האדם. מחזור החיים של שמלות חתונה, ושל נחשי נוצות ושל חולצות טריקו ושל נעליים ושל ארנקים היה כרוך במחוז המלבושים. אם הבגדים טובים, או אפילו אם הם רעים באופן מעניין, מחוז המלבושים הוא המקום אליו יגיעו לאחר מותם. אתה יכול לדעת שהם מתים על פי הריח שלהם. כשאתה קונה אותם, מכבס אותם, מתחיל ללבוש אותם שוב והם מתחילים להריח כמוך, אז הם קמים לתחיה. אך העניין הוא שאם אתה מחפש פריט מסוים, אתה פשוט חייב להמשיך ולחפש אותו. אתה חייב לחפש ממש חזק.

למטה, במרתף מחוז המלבושים, מוכרים בגדים ומזוודות חבוטות וספלים לפי משקל. אתה יכול לקבל שווה ערך של ארבעה קילו בשמלות נשף סיום – שמלה שחורה צמודה, שמלת לבנדר נפוחת שרוולים, שמלה מתנפנפת, שמלה כסופה מבריקה, שמלת כוכבים פגומה, עדינה עד כדי כך שניתן להעביר אותה מבעד לטבעת של מחזיק מפתחות – הכל בשמונה דולרים. אני מגיעה לשם מדי שבוע ומנסה לאתר את ארנק הפיות של סבתא זוֹפיה.

ארנק הפיות: הוא ענק ושחור ושעיר במקצת. אפילו אם עצמת את עינייך, עדיין היית מרגיש שהוא שחור. הכי שחור שרק אפשר, כאילו אם תיגע בו, ידך עשויה להיתקע, כמו זפת או חול טובעני שחור או כמו שאתה שולח את ידך בלילה, להדליק את האור, אבל כל מה שאתה מרגיש הוא חושך.

פיות חיות בתוכו. אני יודעת איך זה נשמע, אבל זה נכון.

סבתה זופיה אמרה שזה נכס משפחתי. היא אמרה שהוא בן יותר ממאתיים שנה. היא אמרה שכשהיא תמות אני חייבת לשמור עליו, להיות המשגיחה שלו. היא אמרה שזו תהיה האחריות שלי.

אני אמרתי שהוא לא נראה כל-כך ישן ושלא היו להם ארנקים לפני מאתיים שנה, אבל היא רק התרגזה. היא אמרה, "אז אמרי לי, ז'נבייב, יקירתי, איפה לדעתך נהגו גברות זקנות לשים את משקפי הקריאה שלהן ואת התרופות שלהן ללב ואת המסרגות שלהן?"

אני יודעת שאף אחד לא יאמין לסיפור הזה. זה בסדר. אילו חשבתי שתאמינו, לא הייתי יכולה לספר לכם. תבטיחו לי לא להאמין לאף מילה. זה מה שנהגה זופיה לומר לי כשסיפרה לי סיפורים. בלוויה, אמרה אמי, חצי צוחקת, חצי בוכה, שאִמה היתה השקרנית הטובה בעולם. לדעתי היא חשבה שזופיה לא באמת מתה. אבל אני ניגשתי לארון של זופיה והסתכלתי לה ישר בעיניים. הן היו עצומות. סלון הלוויות איפר אותה בצללית כחולה ועיפרון כחול. היא נראתה יותר כקריינית חדשות ברשת פוקס מאשר מתה. זה היה מטריד במקצת וגרם לי להיות אף יותר עצובה משהייתי. אבל לא הנחתי לזה להסיח את דעתי.

"בסדר, זופיה", לחשתי. "אני יודעת שאת מתה אבל זה חשוב. את יודעת בדיוק עד כמה זה חשוב. איפה הארנק? מה עשית אתו? איך אני מוצאת אותו? מה אני אמורה לעשות עכשיו?"

מובן שהיא לא הוציאה הגה. היא פשוט שכבה שם, חיוך קטן על פניה, כאילו חשבה שכל העניין – מוות, צלליות כחולות, ג'ייק, הארנק, פיות, שבץ-נא, בַּאלְדַזִיווּרְלֶקִיסְטָן, הכל – היה בדיחה. תמיד היה לה חוש הומור מוזר. בגלל זה היא וג'ייק הסתדרו טוב כל-כך.

גדלתי בבית צמוד לבית בו גרה אמי כשהיתה ילדה קטנה. אִמה, זוֹפִיָה סְוִוינְק, סבתי, שימשה לי שמרטפית כשאמי ואבי יצאו לעבודה.

זופיה מעולם לא נראתה סבתא. היה לה שיער שחור ארוך ששזרה במגדלים מחודדים וצמות קטנות. היו לה עיניים כחולות גדולות. היא היתה גבוהה מאבי. היא נראתה כמו מרגלת או בלרינה או שודדת ים או כוכבת רוק. היא גם התנהגה בהתאם. לדוגמה, מעולם לא נהגה לשום מקום. היא רכבה על אופנוע. זה שיגע את אמי. "למה את לא יכולה להתנהג בהתאם לגילך?" היתה אומרת, וזופיה פשוט צחקה.

זופיה ואני שיחקנו כל הזמן שבץ-נא. זופיה תמיד ניצחה, אם כי האנגלית שלה לא היתה טובה במיוחד, כיוון שהחליטה שמותר לה להשתמש באוצר המילים הבאלדזיוורלוקי. באלדזיוורלקיסטן הוא המקום בו נולדה זופיה לפני למעלה ממאתיים שנה. זה מה שזופיה אמרה. (סבתי טענה שהיא בת למעלה ממאתיים שנה. אולי אפילו יותר. לפעמים טענה אפילו שפגשה את ג'ינגיס-חאן. הוא היה נמוך ממנה בהרבה. סביר להניח שאין לי זמן לספר את הסיפור הזה). באלדזיוורלקיסטן היא גם מילה יקרת ערך ביותר בנקודות שבץ-נא, אפילו שאין לה בדיוק מספיק מקום על הלוח. זופיה הניחה אותה בפעם הראשונה ששיחקנו. הרגשתי לא רע, כי הצלחתי להוציא בתורי ארבעים ואחת נקודות על "רוכסנית".

זופיה כל הזמן סידרה מחדש את האותיות על המגש שלה. פתאום היא הביטה בי, כמו מתגרה בי לעצור בעדה, והניחה "לדזיוורלקיסטן" אחרי "בא". היא השתמשה ב"לכסנית", "זרזיר", "רוכסני", "קיסמט" ו"נעל" והפכה "בן" ל"בני". "באלדזיוורלקיסטן" השתרעה על פני כל הלוח ונגררה על שוליו הימניים.

התחלתי לצחוק.

"השתמשתי בכל האותיות שלי", אמרה זופיה. היא ליקקה את העיפרון שלה והחלה לסכם את הנקודות.

"זו לא מילה", אמרתי. "באלדזיוורלקיסטן היא לא מילה. חוץ מזה, אסור לך לעשות את זה. את לא יכולה להניח מילה של 15 אותיות על לוח של שלושה עשר ריבועים".

"למה לא? זו מדינה", אמרה זופיה. "זה המקום בו נולדתי, חמודה שלי".

"בדיקה", הכרזתי. הלכתי להביא את המילון וחיפשתי אותה. "אין מקום כזה."

"כמובן שבימינו אין", אמרה זופיה. "הוא לא מקום גדול במיוחד גם כשעוד היה מקום. אבל שמעת על סמרקנד ואוזבקיסטן ודרך המשי וג'ינגיס-חאן. לא סיפרתי לך שפגשתי את ג'ינגיס-חאן?"

חיפשתי את סמרקנד במילון. "בסדר", אמרתי. "סמרקנד היא מקום אמיתי. מילה אמיתית. אבל באלדזיוורלקיסטן לא".

"קוראים לה אחרת עכשיו", אמרה זופיה. "אבל נראה לי שחשוב לזכור מאיפה אנחנו באים. נראה לי שההגינות דורשת שאוכל להשתמש במילים באלדזיוורלקיות. האנגלית שלך כל-כך הרבה יותר טובה. הבטיחי לי משהו, פה מלא כופתאות, דבר קטן אחד, קטן. את תזכרי את שמה האמיתי. באלדזיוורלקיסטן. עכשיו, כשאני מסכמת, אני מגיעה לשלוש מאות שישים ושמונה נקודות. נראה לך הגיוני?"

אילו קראת לארנק הפיות בשמו האמיתי, זה היה משהו כמו "אורזיפאניקאניקז", שמשמעו "תיק העור בו חי העולם", אבל זופיה מעולם לא אייתה את המילה הזו פעמיים באותו אופן. היא אומרת שאת חייבת לאיית אותה קצת אחרת בכל פעם ופעם. לעולם לא תרצי לאיית אותה בדיוק באופן הנכון, אחרת זה יהיה מסוכן.

אני קוראת לו ארנק הפיות בגלל שפעם הנחתי "פיה" על לוח השבץ-נא. זופיה אמרה שצריך לאיית את זה עם שני "י" ולא רק אחד. היא חיפשה את זה במילון, והפסידה תור.

זופיה אמרה שבבאלדזיוורלקיסטן הם השתמשו בלוח ואבנים להתנבאות, לחיזוי העתיד ולפעמים אפילו סתם בשביל הכיף. היא אמרה שזה היה דומה במקצת לשבץ-נא. הבאלדזיוורלקיסטנים השתמשו בלוחות ובאבנים שלהם כדי לתקשר עם האנשים שחיו תחת הגבעה. האנשים שחיו תחת הגבעה ידעו את העתיד. הבאלדזיוורלקיסטנים נתנו להם חלב מותסס ודבש והנשים הצעירות בכפר נהגו ללכת לשכב על הגבעה ולישון תחת הכוכבים. נראה כי האנשים תחת הגבעה היו חתיכים למדי. מה שחשוב הוא שלעולם לא היית יורדת אל תוך הגבעה ומבלה שם את הלילה, ולא משנה עד כמה הבחור שממתחת לגבעה היה חתיך. אם היית עושה את זה, אפילו אם היית מבלה לילה אחד בלבד תחת הגבעה, כשהיית מגיחה בחזרה, מאה שנים עשויות היו לחלוף. "תזכרי את זה", אמרה לי זופיה. "לא משנה עד כמה חתיך הבחור. אם הוא רוצה שתחזרי אתו לבית שלו, זה לא רעיון טוב. זה בסדר להתמזמז, אבל אל תבלי אתו את הלילה".

מדי פעם, אישה ממתחת לגבעה היתה מתחתנת עם גבר מהכפר, למרות שששום טוב לא יצא מזה מעולם. הצרה היתה שהנשים שממתחת לגבעה היו טבחיות איומות. הן לא יכלו להתרגל לדרך בה זרם הזמן בכפר, מה שאמר שארוחת הערב תמיד נשרפה או לחלופין לא היתה מבושלת דיה. אבל הן שנאו לקבל ביקורת. זה פגע ברגשותיהן. אם בעלה מהכפר היה מתלונן או אפילו נראה כאילו הוא עומד להתלונן, אז זהו זה. האישה שממתחת לגבעה היתה חוזרת לביתה, ואפילו אם בעלה היה הולך ומפציר ומתחנן, יכלו לעבור שלוש שנים או שלושים שנה או מספר דורות עד ששבה והגיחה החוצה.

אפילו הנישואין המוצלחים והמאושרים ביותר בין הבאלדזיוורלקיסטנים והאנשים שתחת הגבעה התפרקו כשילדיהם בגרו דיים כדי להתלונן על ארוחת הערב. אבל לכל אנשי הכפר היה קומץ של גבעה בדמם.

"זה נמצא בתוכך", אמרה זופיה ונשקה לי על האף. "ירושה מסבתא שלי ואמא שלה. לכן אנחנו יפות כל-כך".

כשזופיה היתה בת תשע עשרה, כוהנת הדת של הכפר הטילה את האבנים וגילתה שמשהו רע עומד להתרחש. כנופיית פורעים עמדה להגיע. לא היה כל טעם להלחם בהם. הם עמדו לשרוף את כל בתי הכפר ולקחת את בני ובנות הכפר הצעירים לעבדים. ואף גרוע מכך. עמדה גם להתרחש רעידת אדמה, חדשות רעות באמת, כיוון שבדרך כלל כשהופיעו פורעים, הכפר ירד למשך הלילה אל מתחת לגבעה וכששבו והגיחו, הפושטים כבר עזבו לפני חודשים או עשורים או אפילו מאה שנה. אבל רעידת האדמה הזו עמדה לבקע את הגבעה לחלוטין.

האנשים שתחת הגבעה היו בבעיה. ביתם יהרס והם יידונו לנדוד על פני האדמה, ממררים בבכי ומקוננים על מר גורלם עד שהשמש תכבה, השמיים יתנפצו, הימים ירתחו והאנשים יתייבשו ויתפזרו כאבק ברוח. כך שכוהנת הדת יצאה והתנבאה עוד והאנשים תחת הגבעה אמרו לה להרוג כלב שחור, לפשוט את עורו ולתפור ממנו ארנק גדול מספיק כדי להכיל תרנגולת, ביצה וסיר בישול. וכך עשתה, והאנשים תחת הגבעה דאגו שפנים הארנק יהיה גדול מספיק כדי להכיל את כל הכפר וכל האנשים שתחת הגבעה והרים ויערות וימים ונהרות ואגמים ובוסתנים ושמיים וכוכבים ורוחות ומפלצות מרהיבות וסירנות ודרקונים ונימפות-יער ובנות-ים וחיות למיניהן וכל האלים הקטנים להם סגדו הבאלדזיוורלקיסטנים והאנשים שתחת הגבעה.

"הארנק שלך עשוי מעור כלב?" אמרתי. "גועל נפש!"

"חיית מחמד קטנה", אמרה זופיה בערגה, "כלבים הם מעדן. בעיני הבאלדזיוורלקיסטנים, כלב הינו מעדן-מלכים".

בטרם הגיעה כנופיית הפושטים, הכפר ארז את מטלטליו ועבר אל תוך הארנק. התפס היה עשוי עצם. אילו פתחת אותו לכיוון אחד, אז היה זה סתם ארנק רגיל, גדול דיו להכיל תרנגולת וביצה וסיר חרס לבישול, או לחלופין זוג משקפי קריאה וספר ספריה וקופסת גלולות. אילו פתחת את הסוגר בדרך אחרת, או אז היית מוצאת את עצמך בסירה קטנה צפה בפתחו של נהר. משני עבריך היו יערות בהם הקימו הכפריים הבאלדזיוורלקיסטנים והאנשים תחת הגבעה את משכנם החדש.

אבל אילו פתחת את הארנק בדרך השגויה, היית מוצאת את עצמך בארץ אפלה שריחה כדם. זהו מקום מושבו של מגן הארנק (הכלב שמעורו נתפר הארנק). המגן היה חסר עור. לשמע יללתו היה דם נוטף מאזניך ומאפך. הוא קרע לגזרים כל מי שסובב את הסוגר בכיוון הלא נכון ופתח את הארנק בדרך השגויה.

"זו הדרך השגויה לפתוח את הארנק", אמרה זופיה. היא סובבה את הסוגר והראתה לי איך עשתה זאת. היא פתחה את פי הארנק, לא יותר מדי, והציגה אותו לפני. "קדימה יקירתי, הקשיבי לרגע".

קירבתי את ראשי לארנק, אבל לא קרוב מדי. "אני לא שומעת כלום", אמרתי.

"הכלב המסכן ישן כנראה", אמרה זופיה. "אפילו סיוטים חייבים לישון מדי פעם".

לאחר שהושעה, כולם בבית הספר קראו לג'ייק הודיני, במקום ג'ייק. כולם מלבדי. אני אסביר מדוע, אבל תצטרכו להתאזר בסבלנות. קשה נורא לספר הכל בסדר הנכון.

ג'ייק חכם יותר וגם גבוה יותר ממרבית המורים שלנו. לא ממש גבוה כמוני. הכרנו זה את זו מכיתה ג'. ג'ייק היה מאוהב בי מאז ומתמיד. הוא אומר שהיה מאוהב בי עוד מלפני כיתה ג', אפילו עוד לפני שהכרנו. עבר זמן מה עד שהתאהבתי אני בג'ייק.

בכיתה ג', ג'ק ידע כבר הכל מלבד איך להתחבר עם אנשים. הוא נהג לעקוב אחרי כל היום. כל-כך התרגזתי על זה עד שבעטתי לו בברך. כשזה לא הועיל, זרקתי את התרמיל שלו מבעד לחלון אוטובוס ההסעות. גם זה לא הועיל אבל בשנה לאחר מכן ג'ק עשה כמה מבחנים ובית הספר החליט שהוא יכול לדלג על כיתה ד' וה'. אפילו אני ריחמתי אז על ג'ק. הוא לא הצליח במיוחד בכיתה ו'. כשתלמידי כיתה ו' לא הפסיקו לתחוב את ראשו לאסלה, הוא יצא, תפס בואש, ושיחרר אותו במלתחות הבנים.

בית הספר עמד להשעות אותו למשך שארית השנה, אבל במקום זאת לקח ג'ק פסק זמן של שנתיים ואמו לימדה אותו בבית. הוא למד לטינית, עברית ויוונית, איך לכתוב ססטינות, להכין סושי, לשחק ברידג' ואפילו לסרוג. הוא למד סיף וריקודים סלוניים. הוא עבד במטבח מרקים והפיק סרט שמונה מילימטר על שחקני שחזור של מלחמת האזרחים המשחקים קרוקט אתגרי במקום לירות בתותחים. הוא החל ללמוד לנגן בגיטרה. אפילו כתב רומן. מעולם לא קראתי אותו – הוא אומר שהוא היה איום ונורא.

כשחזר כעבור שנתיים, בגלל הפעם הראשונה בה חלתה אמו בסרטן, בית הספר החזיר אותו לשנתון שלנו, בכיתה ז'. הוא עדיין היה הרבה יותר מדי חכם, אבל סופסוף היה נבון מספיק כדי להבין איך להתברג. בנוסף, הוא היה טוב בכדורגל והיה חתיך אמיתי. הזכרתי את זה שהוא ניגן בגיטרה? כל הבנות בבית הספר היו דלוקות על ג'ק, אבל אחרי בית הספר הוא נהג לבוא אלי הביתה, לשחק שבץ-נא עם זופיה ולשאול אותה על באלדזיוורלקיסטן.

לאמו של ג'ק קראו סינתיה. היא אספה צפרדעי חרס ובדיחות קרש. כשהיינו בכיתה ט' היא חלתה שוב בסרטן. כשמתה, ג'ק ריסק את כל הצפרדעים שלה. היתה זו הלוויה הראשונה בה נכחתי אי-פעם. כעבור חודשים ספורים הזמין אביו של ג'ק את מדריכת הסיף של ג'ק לפגישה. הם התחתנו מיד אחרי שבית הספר השעה את ג'ק בשל העבודה שלו בנושא הודיני. היתה זו החתונה הראשונה בה השתתפתי מאז ומעולם. ג'ק ואני סחבנו בקבוק יין ושתינו אותו ואני הקאתי לתוך בריכת השחיה של הקאנטרי קלאב וג'ק הקיא על הנעליים שלי.

אז בכל מקרה, הכפר והאנשים שתחת הגבעה חיו מאז בעושר ואושר, למשך שבועות ספורים, בתוך הארנק, אותו קשרו לסלע בתחתית באר חרבה, שהאנשים תחת הגבעה קבעו כי תשרוד את רעש האדמה. אבל חלק מהבאלדזיוורלקיסטנים רצו לצאת שוב החוצה ולראות מה קורה בעולם. זופיה היתה אחת מהם. כשנכנסו אל הארנק היה זה קיץ, אולם כשיצאו וטיפסו אל מחוץ לבאר, שלג ירד וכפרם הפך לחורבות אבן מתפוררות. הם הלכו בשלג, בעוד זופיה נושאת את הארנק, עד שהגיעו לכפר אותו לא ראו מעולם. כל תושבי הכפר ההוא עסקו באריזת מיטלטליהם ובנטישתו, ותחושה מבשרת רעות עלתה בקרב זופיה וחבריה. הדברים נראו בדיוק כפי שהיו כשנכנסו הם אל תוך הארנק.

הם הלכו בעקבות הפליטים, שנראו כיודעים לאן פניהם מועדות, ולבסוף הגיעו כולם לעיר. זופיה לא ראתה מעולם מקום כזה. היו שם רכבות ואורות חשמל ואולמות קולנוע והיו שם אנשים שירו זה בזה. פצצות נפלו. מלחמה התחוללה. מרבית תושבי הכפר החליטו מיד לשוב ולטפס אל תוך הארנק, אבל זופיה התנדבה להישאר בעולם ולדאוג לו. היא התאהבה בסרטים ובגרבי משי ובגבר צעיר, עריק רוסי.

זופיה והעריק הרוסי התחתנו ולאחר הרפתקאות רבות הגיעו לאמריקה, שם נולדה אמי. מדי פעם נועצה זופיה באבנים ושוחחה עם האנשים שחיו בארנק והם אמרו לה איך תימנע מצרות ואיך יוכלו היא ובעלה להרוויח קצת כסף. מדי פעם היה אחד מהבאלדזיוורלקיסטנים או מהאנשים שתחת הגבעה יוצא מהארנק ורוצה לקנות מצרכים או ללכת לסרט או לפארק שעשועים לרכב על רכבת הרים, או ללכת לספריה.

ככל שנתנה זופיה עצות רבות יותר לבעלה, כך הרוויחו יותר כסף. בעלה החל להסתקרן בנוגע לארנק של זופיה כיוון שחש שיש בו משהו מוזר, אבל זופיה אמרה לו לא לתחוב את אפו לענייניה. הוא החל לעקוב אחרי זופיה והבחין בנשים ובגברים מוזרים באים ויוצאים מן הבית. הוא החל לחשוד כי זופיה היא מרגלת קומוניסטית או שיש לה רומנים עם אחרים. הם רבו והוא שתה עוד ועוד ולבסוף זרק את אבני ההתנבאות שלה. "רוסים הם בעלים גרועים", אמרה לי זופיה. לבסוף, באחד הלילות, בעת שזופיה ישנה, פתח בעלה את סוגר העצם ונכנס אל הארנק.

"חשבתי שהוא עזב אותי", אמרה זופיה. "במשך עשרים שנה כמעט חשבתי שהוא עזב אותי ואת אמך ועקר לקליפורניה. לא שזה הפריע לי. נמאס לי להיות נשואה ולבשל ארוחות ערב ולנקות את הבית לכבוד מישהו אחר. עדיף לבשל את מה שאני רוצה לאכול ולנקות כשאני מחליטה לנקות. לאמך זה היה קשה יותר, לגדול ללא אבא. זה מה שהפריע לי יותר מכל".

"אחר כך התברר שככלות הכל הוא לא ברח. הוא בילה לילה אחד בארנק ויצא ממנו כעבור עשרים שנה, יפה בדיוק כפי שזכרתי אותו, והזמן שעבר, די היה בו כדי לסלוח לו על כל המריבות. השלמנו והכל היה רומנטי מאוד, ובמריבה הבאה, למחרת בבוקר, הוא ניגש ונשק לאמך, שישנה לכל אורך הביקור שלו, על הלחי, ושב ונכנס אל הארנק. לא ראיתי אותו יותר במשך עשרים שנים נוספות. בפעם האחרונה שהופיע הלכנו לראות את 'מלחמת הכוכבים' והוא כל-כך נהנה עד שהוא חזר אל תוך הארנק לספר על זה לכולם. תוך שנים ספורות יופיעו כולם וירצו לראות את זה בוידאו, ואת פרקי ההמשך".

"אמרי להם לא לטרוח לראות את הפרקים המקדימים", אמרתי.

הצרה עם זופיה ועם ספריות היא שתמיד היא מאבדת ספרי ספריה. היא אומרת שהיא לא איבדה אותם ושלמעשה תאריך ההחזרה שלהם טרם פג. פשוט אפילו שבוע בודד בארנק הפיות נמשך זמן רב בהרבה מאשר בעולם הספריה. אז מה היא יכולה לעשות בנדון? הספרניות שונאות כולן את זופיה. נאסר עליה להיכנס אל הסניפים שבסביבתנו. כשהייתי בת שמונה, היא שלחה אותי בשמה לספריה, לשאול ערמת ביוגרפיות, ספרי מדע וכמה רומנים רומנטיים של ג'ורג'ט הייר. אמי התפוצצה כששמעה על זה, אך כבר היה מאוחר מדי. זופיה שכחה כבר היכן הניחה את רובם.

ממש קשה לכתוב על מישהו כאילו הוא באמת מת. עדיין אני חושבת שזופיה יושבת בוודאי בסלון שלה, בביתה, צופה באיזה סרט אימה ישן, שומטת גרגרי פופקורן אל תוך הארנק שלה. מחכה שאבוא לשחק שבץ-נא.

כעת, איש כבר לא יחזיר את ספרי הספריה הללו.

אמי נהגה לחזור הביתה מהעבודה ולגלגל את עיניה. "שוב סיפרת להם את סיפורי הפיות שלך?" היתה אומרת. "ז'נבייב, סבתך היא שקרנית איומה".

זופיה היתה מקפלת את לוח השבץ-נא שלה, מביטה בי ובג'ייק ומושכת בכתפיה. "אני שקרנית נהדרת", היתה אומרת. "אני השקרנית הכי טובה בעולם. תבטיחו לי לא להאמין לאף מילה".

אבל היא סרבה לספר לג'ייק את סיפור ארנק הפיות. רק סיפורי עם ואגדות באלדזיוורלקיסטניות על האנשים שתחת הגבעה. היא סיפרה לו איך היא ובעלה הצליחו לחצות את כל אירופה, מתחבאים בערימות קש ואסמים, ואיך פעם, כשבעלה יצא לחפש מזון, איכר מצא אותה מתחבאת בלול התרנגולות שלו וניסה לאנוס אותה. אבל היא פתחה את ארנק הפיות כפי שהראתה לי והכלב יצא ואכל את האיכר וגם את כל התרנגולות שלו.

היא לימדה אותי ואת ג'ייק לקלל בבאלדזיוורלקיסטנית. אני יודעת גם להגיד אני אוהבת אותך, אבל איני עומדת לומר זאת שוב לאף אחד, לעולם, פרט לג'ייק, כשאמצא אותו.

כשהייתי בת שמונה, האמנתי לכל מה שסיפרה לי זופיה. כשהגעתי לגיל שלוש עשרה, כבר לא האמנתי לאף מילה. כשהייתי בת חמש עשרה, ראיתי גבר יוצא מביתה, עולה על אופני שלושת ההילוכים של זופיה ורוכב במורד הרחוב. בגדיו נראו מוזרים. הוא היה צעיר בהרבה מאבי ואמי ואף על פי שמעולם לא ראיתי אותו לפני כן, הוא נראה מוכר. עקבתי אחריו כל הדרך על האופניים שלי עד שהגיע למכולת. התחבאתי קרוב מאוד לקופות בעת שקנה חמאת בוטנים, ג'ק דניאלס, חצי תריסר מצלמות חד-פעמיות, לפחות שישים חבילות של ממתק חמאת בוטנים "ריס'ז", שלוש שקיות של נשיקות הרשיז, חופן חפיסות שביל-החלב ועוד כל מיני ממתקים מהמדף שליד הקופה. בעת שהקופאית עזרה לו לארוז את כל השוקולד הזה הוא הרים מבטו והבחין בי. "ז'נבייב?" אמר. "זה שמך, נכון?"

הסתובבתי וברחתי מהחנות. הוא חטף את השקיות ורץ אחרי. אני חושבת שהוא לא קיבל אפילו את העודף שלו בחזרה. בזמן שברחתי, אחת מרצועות הכפכפים שלי נשלפה מתוך הסוליה, כמו שקורה תמיד. כל-כך התרגזתי שפשוט עצרתי. הסתובבתי.

"מי אתה?" אמרתי.

אבל כבר ידעתי. הוא נראה כאילו יכול היה להיות אחיה הצעיר של אמי. הוא היה חתיך של ממש. יכולתי להבין למה זופיה התאהבה בו.

שמו היה רוּסְטַן. זופיה אמרה להורי כי הוא מומחה לפולקלור באלדזיוורלקיסטני, ושיתארח אצלה למשך מספר ימים. היא הזמינה אותו אלינו לארוחת ערב. גם ג'ייק היה שם ויכולתי לראות שג'ייק מרגיש שמשהו קורה. כולם מלבד אבי ידעו שמשהו קורה.

"אתה מתכוון שבאלדזיוורלקיסטן היא מקום אמיתי?" שאלה אמי את רוסטן. "אמי מספרת את האמת?"

ראיתי שרוסטן מתקשה לענות על השאלה הזאת. ניכר שרצה להגיד שאישתו שקרנית איומה, אבל מה זה יאמר עליו? הוא לא יוכל אז להיות מי שהוא מתיימר להיות.

קרוב לוודאי שהיו דברים רבים שרצה לומר. מה שאמר היה, "הפיצה הזאת נהדרת".

רוסטן צילם תמונות רבות בארוחה. למחרת הלכתי אתו לפתח את התמונות. הוא הביא עמו כמה סרטי צילום שצילם בתוך ארנק הפיות אבל הם לא יצאו טוב. אולי הסרט היה ישן מדי. שכפלנואת כל התמונות מהארוחה, כדי שגם לי יהיו. יש תמונה נהדרת של ג'ייק יושב על המרפסת בחוץ. הוא צוחק וידו נמצאת באמצע הדרך אל פיו, כאילו הוא עומד לתפוס את הצחוק. התמונה הזאת מתנוססת על המחשב שלי וגם על הקיר שמעל המיטה שלי.

קניתי לרוסטן ביצת שוקולד קדבורי. אחר כך לחצנו ידיים והוא נישק אותי פעם אחת על כל לחי. "תני אחת מהנשיקות הללו לאמך", אמר, ואני חשבתי איך בפעם הבאה שאראה אותו, אהיה אולי בגילה של זופיה והוא יתבגר לכל היותר בימים ספורים. בפעם הבאה שאראה אותו זופיה כבר לא תהיה בחיים. לג'ייק ולי יהיו אולי ילדים. זה היה מוזר מדי.

אני יודעת שרוסטן ניסה לשכנע את זופיה לבוא אתו, לחיות בארנק, אבל היא לא הסכימה.

"אני מקבלת בפנים סחרחורת", נהגה לומר לי. "ואין להם אולמות קולנוע. ואני צריכה להשגיח על אמך ועליך. אולי כשתהיי מבוגרת מספיק כדי לשמור על הארנק, אתחב את ראשי פנימה, לא יותר מאשר לביקור קצר".

לא התאהבתי בג'ייק כי היה חכם. אני די חכמה בעצמי. אני יודעת שחכם לא חייב להיות נחמד, ואפילו לא מבטיח שיהיה לך די שכל ישר. תראו את כל הצרות שאנשים חכמים מכניסים את עצמם לתוכן.

לא התאהבתי בג'ייק כי ידע להכין סושי מאקי וכי היתה לו חגורה שחורה בסַיִף, או מה שזה לא יהיה שאתה מקבל אם אתה טוב בסיף. לא התאהבתי בג'ייק כי הוא מנגן בגיטרה. הוא משחק כדורגל טוב מכפי שהוא מנגן בגיטרה.

אלה היו הסיבות לכך שבגללן יצאתי לדייט עם ג'ייק. אלה, וגם כי הוא הזמין אותי. הוא שאל אם בא לי לראות סרט ואני שאלתי אם אני יכולה להביא את סבתא שלי ואת נטליה ונטשה. הוא אמר בטח וכך חמישתנו ישבנו וראינו את "מעודדות צמודות", כשמעת לעת זופיה שומטת פיסת חטיף או מעט פופקורן אל תוך הארנק. אני לא יודעת אם היא האכילה את הכלב או שפתחה את הארנק בדרך הנכונה וזרקה אוכל על בעלה.

התאהבתי בג'ייק כי הוא סיפר לנטליה בדיחות קרש מטופשות ואמר לנטשה שהג'ינס שלה מוצאים חן בעיניו. התאהבתי בג'ייק כשהוא ליווה אותי ואת זופיה הביתה. הוא ליווה אותה עד לדלת הקדמית שלה ואז ליווה אותי לשלי. התאהבתי בג'ייק כשלא ניסה לנשק אותי. הצרה היתה שדי נלחצתי מכל העניין הזה עם נשיקות. רוב הבחורים חושבים שהם טובים בזה יותר מכפי שהם באמת. לא שאני חושבת שאני גאון גדול בנשיקות, אבל אני לא חושבת שנשיקות אמורות להיות ספורט תחרותי. זה לא טניס.

נטליה, נטשה ואני נהגנו להתאמן בנשיקות זו על זו. לא שהיינו בקטע הזה, אלא רק לשם תרגול. היינו לא רעות בזה. הבנו שנשיקות אמורות להיות כיף.

אבל ג'ייק לא ניסה לנשק אותי. במקום זאת הוא חיבק אותי חיבוק גדול כזה. הוא תחב את פניו אל תוך שיערי ונאנח. עמדנו שם ככה עד שלבסוף שאלתי, "מה אתה עושה?"

"רק רציתי להריח את שיערך", אמר.

"או", אמרתי. דבריו גרמו לי להרגיש מוזר, אבל בדרך טובה. קירבתי את אפי לשיערו החום והמתולתל, והרחתי אותו. עמדנו שם והרחנו זה את שיערה של זו, ואני הרגשתי טוב כל-כך. הייתי כל-כך מאושרת.

ג'ייק אמר לתוך שיערי, "את מכירה את השחקן הזה, ג'ון קיוזאק?"

אמרתי, "כן. 'מת עליך' הוא אחד הסרטים שזופיה הכי אוהבת. אנחנו רואות אותו כל הזמן".

"אז הוא אוהב לגשת לנשים ולהריח להן את בתי השחי".

"איכס!" אמרתי. "זה מה זה שקר! מה אתה עושה עכשיו? זה מדגדג".

"אני מריח לך את האוזן", אמר ג'ייק.

לשיערו של ג'ייק היה ריח של תה קפוא עם דבש, אחרי שכל הקרח נמס.

לנשק את ג'ייק היה כמו לנשק את נטליה או נטשה, פרט לכך שזה לא היה רק בשביל הכיף. התחושה היא כמו משהו שאין עבורו מילה בשבץ-נא.

הסיפור עם הודיני התחיל כשג'ייק החל להתעניין בו בשביל העבודה שהיה צריך להגיש בהיסטוריה אמריקנית. שיבצו את שנינו במגמת ההיסטוריה, בכיתה י', לכתוב עבודות ביוגרפיה. אני חקרתי את ג'וזף מק'קרתי. לסבתא שלי היו כל מיני סיפורים על מק'קרתי. היא שנאה אותו על מה שעולל להוליווד.

ג'ייק לא הגיש את העבודה שלו – במקום זאת אמר לכל תלמידי כיתת המחוננים פרט למר סטריפ (קראנו לו מריל) לפגוש אותו בשבת באולם ההתעמלות. כשהופענו, ג'ייק שחזר אחד ממופעי ההיחלצות של הודיני עם שק כביסה, אזיקים, ארונית מלתחה, מנעולי אופניים ובריכת השחיה של בית הספר. נדרשו לו שלוש וחצי דקות להשתחרר ובחור בשם רוג'ר צילם המון תמונות והעלה אותן לרשת. אחת התמונות הגיעה ל"בוסטון גלוב" וג'ייק סולק מבית הספר. החלק האירוני בכל הסיפור היה שבעת שאמו היתה בבית החולים, ג'ייק הגיש מועמדות ל-MIT. הוא עשה את זה בשביל אמו. הוא חשב שככה היא תאלץ להישאר בחיים. היא כל-כך התלהבה מ-MIT. יומיים אחרי שסולק, מיד אחרי החתונה, בעת שאביו והמורה שלו לסיף היו בברמודה, הוא קיבל אישור קבלה בדואר ושיחת טלפון מבחור אחר ממשרד הקבלה שהסביר למה היה עליהם לבטל את קבלתו.

אמא שלי רצתה לדעת מדוע הרשיתי לג'ייק לכרוך עצמו במנעולי אופניים, והסתכלתי בשעה שפיטר ומייקל דחפו אותו לצד העמוק של בריכת בית הספר. אמרתי שלג'ייק היתה תכנית גיבוי. אם היו עוברות עשר שניות נוספות היינו כולנו קופצים לתוך הבריכה, פותחים את הארונית ומוציאים אותו משם. בכיתי כשאמרתי את זה. עוד לפני שנכנס אל הארונית כבר ידעתי באיזו טפשות הוא מתנהג. אחר כך הבטיח לי לא לעשות עוד לעולם משהו כזה שוב.

ואז גם סיפרתי לו על בעלה של זופיה, רוסטאן, ועל הארנק של זופיה. איזו מטומטמת אני?

אז אני מניחה שאתם יכולים בטח לתאר לעצמכם מה קרה אחרי כן. הצרה היא שג'ייק האמין לי בנוגע לארנק. בילינו זמן רב במשחקי שבץ-נא אצל זופיה. זופיה מעולם לא הניחה לארנק לצאת משדה הראיה שלה. היא אפילו לקחה אותו אִתה כשהלכה לשירותים. אני חושבת שהיא אפילו ישנה אתו מתחת לכרית.

לא סיפרתי לה שאמרתי משהו לג'ייק. לעולם לא הייתי מספרת על כך למישהו אחר. לא לנטשה. אפילו לא לנטליה, שהיא האדם האחראי ביותר בעולם. עכשיו, כמובן, אם הארנק יופיע וג'ייק עדיין לא יחזור, אהיה חייבת לספר לנטליה. מישהו חייב לפקוח עין על הדבר המטופש הזה בעת שאצא לחפש את ג'ייק.

מדאיג אותי במיוחד שאולי אחד מהבאלדזיוורלקיסטנים או מישהו מהאנשים שתחת הגבעה או אולי אפילו רוסטאן, יגיח מתוך הארנק בשליחות כלשהי וידאג כשלא ימצא שם את זופיה. אולי הם יבואו לחפש אותה ויחזירו אותו. אולי הם יודעים שאני אמורה להשגיח עליו עתה. או אולי הם לקחו אותו והחביאו אותו אי שם. אולי מישהו הביא אותו למחלקת האבדות והמציאות בספריה, והספרנית המטומטמת הזאת הזמינה את המשטרה. אולי מדענים בפנטגון בוחנים את הארנק ברגע זה ממש. חוקרים אותו. אם ג'ייק יצא הם יחשבו שהוא מרגל או נשק-על או חייזר או משהו. הם לא יתנו לו לעזוב סתם כך.

כולם חושבים שג'ייק ברח, מלבד אמי שמשוכנעת שהוא ניסה עוד תעלול היחלצות של הודיני וכנראה שוכב אי שם על קרקעית אגם. היא לא אמרה לי את זה, אבל אני יודעת שזה מה שהיא חושבת. כל הזמן היא מכינה לי עוגיות.

מה שקרה היה שג'ייק אמר, "אני יכול לראות את זה לרגע?"

הוא אמר את זה באופן כל-כך סתמי עד שנדמה לי שהוא הצליח להטעות את זופיה. בדיוק היא שלחה את ידה את תוך הארנק בחיפוש אחר ארנק הכסף שלה. עמדנו כולנו באולם הכניסה לקולנוע בבוקר יום שני. ג'ייק ניצב מאחורי דוכן החטיפים. הוא מצא שם עבודה. הוא לבש כובע נייר טפשי ומין סינר תינוקות כזה. הוא היה אמור לשאול אותנו אם אנחנו רוצות להגדיל את השתיה שלנו.

הוא רכן מעל הדוכן ושלף את הארנק של זופיה מידה. הוא סגר אותו ומיד פתח אותו בשנית. אני חושבת שהוא פתח אותו בדרך הנכונה. אני לא חושבת שהוא הגיע למקום האפל. הוא אמר לי ולזופיה "מיד אשוב". ואז כבר לא היה שם. היינו רק אני, זופיה והארנק, שוכב שם על הדוכן, במקום בו שמט אותו.

אילו הייתי זריזה מספיק, אני מאמינה שהייתי מצליחה ללכת בעקבותיו. אך זופיה שימשה זמן ארוך בהרבה כשומרת ארנק הפיות. היא חטפה אליה את הנרתיק ונעצה בי את מבטה. "הוא ילד רע מאוד", אמרה. היא פשוט רתחה מזעם. "אני מאמינה שמוטב יהיה לך בלעדיו, ז'נבייב".

"תני לי את הארנק", אמרתי. "אני חייבת ללכת ולהחזיר אותו".

"זה לא צעצוע, ז'נבייב", היא אמרה. "זה לא משחק. זה לא שבץ-נא. הוא יחזור כשיחזור. אם יחזור".

"תני לי את הארנק", אמרתי. "או שאקח אותו ממך".

היא הרימה את הארנק גבוה מעל לראשה, כדי שלא אוכל להגיע אליו. אני שונאת אנשים גבוהים ממני. "מה תעשי עכשיו", אמרה זופיה. "תפילי אותי? תגנבי את הארנק? תסתלקי ותשאירי אותי כאן, להסביר להורייך לאן הלכת? תיפרדי מחברייך? כשתחזרי, הם כבר יהיו באוניברסיטה. יהיו להם עבודות ותינוקות ובתים והם אפילו לא יזהו אותך. אמך תהיה אישה זקנה ואני כבר אמות".

"לא אכפת לי", אמרתי. התיישבתי על שטיח אדום ודביק באולם הכניסה והתחלתי לבכות. מישהו נושא תג זיהוי מתכתי קטן ניגש ושאל אם אנחנו בסדר. קראו לו מיסי, או אולי נשא תג של מישהו אחר.

"אנחנו בסדר", אמרה זופיה. "לנכדה שלי יש שפעת".

היא אחזה בידי והעמידה אותי על רגלי. היא כרכה את זרועה סביבי ויצאנו מהקולנוע. מעולם לא זכינו לראות את הסרט המטופש. מעולם לא זכינו עוד לראות סרט כלשהו ביחד. לעולם לא ארצה לראות סרט נוסף. הצרה היא שאני לא רוצה לראות סופים עצובים ואני לא חושבת שאני מאמינה בשמחים.

"יש לי תכנית", אמרה זופיה. "אני אלך למצוא את ג'ייק. את תישארי פה ותשגיחי על הארנק".

"גם את לא תחזרי", אמרתי. בכיי הוסיף והתחזק. "ואפילו אם כן, אני אהיה נגיד בת מאה וג'ייק עדיין יהיה בן שש-עשרה".

"הכל יהיה בסדר", אמרה זופיה. הלוואי ויכולתי לספר לכם עד כמה יפה היא נראתה ברגע ההוא. לא משנה אם שקרה או שבאמת ידעה שהכל יהיה בסדר. מה שחשוב היה איך נראתה כשאמרה זאת. היא אמרה בבטחון גמור, או שמא במיומנות המלאה של הטוב בשקרנים, "התכנית שלי תעבוד. אבל קודם כל נלך לספריה. אחד מהאנשים שתחת הגבעה החזיר בדיוק ספר מתח של אגתה כריסטי ואני צריכה להחזיר אותו".

"אנחנו הולכות לספריה?" אמרתי. "למה לא נלך ישר הביתה ונשחק זמן מה שבץ-נא". אתם בטח חושבים שסתם דיברתי בעוקצנות, ובאמת דיברתי בעוקצנות. אבל זופיה תקעה בי מבט חד. היא ידעה שאם אני עוקצנית, הדבר מעיד שהמוח שלי חזר לעבוד. היא ידעה שידעתי שהיא מושכת זמן. היא ידעה שאני מתכננת תכנית משל עצמי, שהיתה דומה מאד לתכנית של זופיה, פרט לכך שאני הייתי זאת שנכנסת לתוך הארנק. החלק שעבדתי עליו היה האיך.

"אפשר לעשות את זה", אמרה. "זכרי, כשאינך יודעת מה לעשות, לעולם לא מזיק לשחק שבץ-נא. זה כמו לקרוא באי-צ'ינג או בעלי תה".

"אנחנו יכולות אולי למהר קצת?" אמרתי.

זופיה רק הביטה בי. "ז'נבייב, יש לנו המון זמן. אם את עומדת לחפש את הארנק עליך לזכור זאת. עלייך להיות סבלנית. את מסוגלת להיות סבלנית?"

"אני יכולה לנסות", אמרתי לה. אני מנסה, זופיה. אני ממש מנסה. אבל זה לא הוגן. ג'ייק נמצא אי-שם, עובר כל מיני הרפתקאות, מדבר עם חיות מדברות ומי יודע מה, לומד אולי לעוף, ואיזו בחורה יפהפיה בת שלושת אלפים שנה ממתחת לגבעה, מלמדת אותו לדבר באלדזיוורלקית שוטפת. אני מוכנה להתערב שהיא גרה בבית שמתרוצץ על כרעי תרנגולת, ושהיא אומרת לג'ייק שהיא תשמח נורא לשמוע אותו מנגן משהו על הגיטרה. אולי תנשק אותה, ג'ייק, משום שהיא תטיל עליך כישוף. מה שלא תעשה, אל תלך אליה הביתה, אל תירדם במיטתה. חזור מהר, ג'ייק, ותביא אתך את הארנק.

אני שונאת את הסרטים האלה, את הספרים האלה, בהם מישהו יוצא לכל מיני הרפתקאות ובינתיים הבחורה צריכה לחכות בבית. אני פמיניסטית. אני מנויה על מגזין "ציצים" וצופה בהקרנות חוזרות של באפי. אני לא מאמינה בחרא הזה.

תוך פחות מחמש דקות מרגע שנכנסנו לספריה, שמטה זופיה ביוגרפיה של קרל סאגאן אל הארנק. אין ספק שניסתה למשוך זמן. היא ניסתה למצוא תכנית נגד לתכנית שידעה שאני זוממת. אני תוהה מה היא חשבה שאני זוממת. זה בטח היה טוב בהרבה מכל מה שאליו הייתי מגיעה בעצמי.

"אל תעשי את זה!" אמרתי.

"אל תדאגי", אמרה זופיה. "אף אחד לא ראה".

"לא אכפת לי שאף אחד לא ראה! מה אם ג'ייק יושב שם בסירה, או מה אם הוא חזר בדיוק ואת זרקת לו את זה על הראש!"

"זה לא עובד ככה", אמרה זופיה. "בכל מקרה, מגיע לו".

בדיוק אז ניגשה אלינו הספרנית. גם לה היה תג זיהוי. כבר בא לי להקיא מכל האנשים עם תגי הזיהוי המטופשים האלה. אני לא הולכת אפילו לומר לכם איך קראו לה. "ראיתי את זה", אמרה הספרנית.

"ראית מה?" אמרה זופיה. היא השפילה מבט מחייך לעבר הספרנית כאילו היתה מלכת הספריה, והספרנית היתה עותרת.

הספרנית נעצה בה מבט חד. "אני מכירה אותך", אמרה, ביראת כבוד כמעט, כאילו היתה חובבת צפרות שגילתה פתאום ביג-פוט. "תמונה שלך תלויה לנו על קיר המשרד. את גברת סווינקס. אסור לך לשאול כאן ספרים".

"זה מגוחך", אמרה זופיה. היא היתה גבוהה מהספרנית בחצי מטר לפחות. תחושת רחמים קלה עלתה בי כלפי הספרנית. אחרי הכל, זופיה גנבה זה עתה ספר של שבעה ימים וסביר להניח שלא תחזיר אותו לפחות מאה שנים. אמי הבהירה תמיד שעלי להגן על אנשים אחרים מפני זופיה. אני משערת שהייתי המשגיחה של זופיה לפני שהפכתי למשגיחה של הארנק.

הספרנית נשאה את ידה ואחזה בארנק של זופיה. היא היתה נמוכה אבל חזקה. היא עקרה את הארנק מידיה וזופיה מעדה לאחור אל דוכן ההשאלה. לא האמנתי למראה עיני. כולם מלבדי הביטו בארנק של זופיה. איזו מין משגיחה אני עומדת להיות?

"ז'נבייב", אמרה זופיה. היא אחזה בידי בחוזקה ואני הבטתי בה. היא נראתה מתנודדת וחיוורת. היא אמרה, "אני מרגישה רע מאד בקשר לזה. אמרי לאמך שאמרתי זאת".

אז היא אמרה עוד משהו אחרון, אבל אני חושבת שזה היה בבאלדזיוורלקית.

הספרנית אמרה, "ראיתי אותך מכניסה ספר לכאן. בדיוק כאן". היא פתחה את הארנק והציצה פנימה. מתוך הארנק עלתה יללה ארוכה, בודדת, פראית ונואשת של זעם. לעולם לא ארצה לשמוע את הקול הזה שנית. כולם בספריה נשאו את עיניהם. הספרנית השתנקה והטילה את ארנקה של זופיה הרחק ממנה. זרזיף קל של דם זב מאפה וטיפה נפלה על הרצפה. המחשבה הראשונה שלי היתה שזה היה פשוט מזל שהארנק נחת כשהוא סגור. מאוחר יותר ניסיתי להבין מה אמרה זופיה. הבאלדזיוורלקית שלי לא טובה במיוחד, אבל זה היה משהו כמו "צפוי. ספרנית מטומטמת. אני חייבת ללכת לטפל בכלב הארור הזה". אז אולי זה מה שקרה. אולי זופיה שלחה חלק מעצמה לשם, אל הכלב חסר העור. אולי היא נלחמה בו, ניצחה וסגרה את הארנק. אולי היא התיידדה אתו. כלומר, היא נהגה הרי להאכיל אותו בפופקורן בקולנוע. אולי היא נמצאת עדיין שם בפנים.

מה שקרה בספריה זה שזופיה נאנחה קלות ועצמה את עיניה. עזרתי לה להתיישב בכסא, אבל אני לא חושבת שהיא עוד היתה שם באמת. נסעתי אִתה באמבולנס, כשהאמבולנס הגיע בסופו של דבר, ואני נשבעת שאפילו לא חשבתי על הארנק עד שאמי הגיעה. לא אמרתי מילה. פשוט עזבתי אותה שם, בבית החולים, עם זופיה המחוברת למכונת הנשמה, ורצתי כל הדרך עד לספריה. אבל היא היתה סגורה. אז רצתי שוב, כל הדרך חזרה אל בית החולים, אבל אתם כבר יודעים מה קרה, נכון? זופיה מתה. אני שונאת לכתוב את זה. סבתי הגבוהה, המצחיקה, היפהפיה, גנבת-הספרים, שחקנית השבץ-נא, מספרת הסיפורים, מתה.

אבל אתם לא פגשתם אותה מעולם. אתם תוהים בוודאי לגבי הארנק. מה קרה לו. תליתי מודעות בכל רחבי העיר, כאילו שהארנק האבוד של זופיה היה איזה כלב אבוד, אבל אף אחד לא התקשר מעולם.

אז זה הסיפור נכון לעכשיו. לא שאני מצפה שתאמינו למשהו ממנו. אתמול בערב נטליה ונטשה באו אלי ושיחקנו שבץ-נא. הן לא ממש אוהבות שבץ-נא, אבל הן מרגישות שחובתן לעודד אותי. ניצחתי. אחרי שהלכו הביתה, הפכתי את כל האבנים כשפניהן כלפי מטה והתחלתי לאסוף אותן בקבוצות של שבע. ניסיתי לשאול שאלה, אבל קשה היה לבחור בשאלה אחת בלבד. גם המילים שקיבלתי לא היו משהו, אז החלטתי שהן אינן מילים באנגלית. היו אלה מילים באלדזיוורלקיות.

מרגע שהחלטתי שזה העניין, הכל הפך ברור לחלוטין. ראשית הנחתי את "קיריף" שמשמעותו "חדשות טובות", אחר כך קיבלתי "ב", "ו", "י", "ל", "ס" ו"ז", כך שיכולתי להפוך את "קיריף" ל"בולקיריפיסז" שיכול להתפרש כ "התוצאות השמחות של שילוב מאמץ שקדני וסבלנות".

אני אמצא את ארנק הפיות. כך אמרו האבנים. אתעסק עם התפס, אכנס אל הארנק להרפתקאות משלי ואציל את ג'ייק. כמעט ולא יעבור זמן עד שנשוב ונצא מהארנק. אולי, אפילו, אתיידד עם הכלב המסכן הזה ויצא לי להגיד שלום, אמיתי הפעם, לזופיה. רוסטאן יופיע שוב ויצטער נורא על שהפסיד את הלוויתה של זופיה והפעם יהיה אמיץ מספיק לספר לאמי את כל הסיפור. הוא יגיד לה שהוא אבא שלה. לא שהיא תאמין לו. לא שעליכם להאמין לסיפור הזה. תבטיחו לי שלא תאמינו לאף מילה.

---

כל הזכויות שמורות © 2004, קלי לינק. הופיע במקור באוסף The Faery Reel בעריכת אלן דאטלו וטרי ווינדלינג. הדפסה נוספת באוסף סיפוריה Magic for Beginners.

---

קלי לינק – האתר הרשמיMagic for Beginners

קטעים מראיון ב"לוקוס"

גירסת המקור (יתכן שתורד בבוא הזמן מהרשת)

Lady Churchill’s Rosebud wristlet