איך ייראו החיים בעולם שמואר באורן של שש שמשות? בעולם הזה אין חושך, פרט למעמקי מערות אפלות ולמקומות סגורים מעשה ידי אדם. בכל שעה משעות היממה זורחת לפחות שמש אחת, ובדרך כלל שתיים או יותר. הבריות בעולם כזה לא יכירו מציאות אחרת, ותמונת היקום שלהם תוגבל למה שביכולתם לראות לאור היום או להסיק מיחסי הגומלין בין השמשות שלהם.

ואז, בגלל צירוף מקרים נדיר, יורד עליהם הלילה.

זה הבסיס לסיפורו הקלאסי של סופר המדע הבדיוני אייזק אסימוב, "שקיעה", שנבחר בשנת 1968 בהצבעת חברי אגודת סופרי המדע הבדיוני של אמריקה לסיפור המדע הבדיוני הטוב ביותר מראשית ימי הז'אנר. הסיפור פורסם בשנת 1941 בכתב העת Astounding, ועוּבד בהמשך בידי הסופר רוברט סילברברג לרומן באורך מלא, שרוב חובבי הז'אנר טוענים שאינו מגיע לקרסולי הסיפור המקורי. לעברית הוא תורגם ארבע פעמים, התרגום האחרון הוא שלי (2010). האם הוא עדיין מעניין באותה מידה גם כיום?

תור הזהב של המדע הבדיוני

לטוב ולרע, "שקיעה" מייצג היטב את הסגנון שמשל בז'אנר המדע הבדיוני בתקופה שמכונה כיום "תור הזהב", משנות ה-40 של המאה ה-20 עד צמיחת הגל החדש בשנות ה-60 של אותה מאה. אסימוב עצמו הוא אולי המייצג הטוב ביותר של התקופה. הכתיבה שלו לא הייתה איכותית במיוחד על פי קריטריונים ספרותיים אקדמיים. הוא הירבה להשתמש בתארי הפועל, הדמויות שלו נטו להיות שטוחות – במיוחד הנשים, והוא לא השקיע כמעט בפיתוח מערכות יחסים ובהידור סגנוני. את כל אלה הוא המיר במרכיב מרכזי חשוב אחד – רעיונות מעולים, מלווים בעלילה סוחפת ומשכנעת.

הרעיונות שעליהם כתב היו תמיד מדעיים או טכנולוגיים: איך נמנע מרובוטים לצאת משליטה ולהשמיד אותנו? האם אפשר לחזות את העתיד בכלים מדעיים? איך תתפקד חברה שנשלטת בידי מחשב? איך יסתגל ילד ניאנדרטלי לחיים בימינו? בסיפוריו הטובים ביותר הוא נהג לקחת רעיון אחד כזה ולבחון אותו מכמה זוויות. לא פעם הוא חזר לרעיונות הללו, והרחיב אותם לסדרות ארוכות של סיפורים ורומנים שפרטו רעיון גדול אחד לשורה ארוכה של שאלות קטנות יותר. מכאן צמחו בין השאר סדרת ספרי הרובוטים שלו, שרעיונותיה ממשיכים להעניק השראה לרובוטיקאים עד היום, סדרת "המוסד" שהוקדשה לרעיון הפסיכוהיסטוריה – ניבוי העתיד באמצעים סטטיסטיים, ועוד.

"שקיעה", לעומתם, עומד לגמרי בזכות עצמו. גיבוריו הם אסטרונומים בכוכב הלכת לאגאש, שגילו תגלית נוראה: פעם באלפיים שנה בערך גוף שמיימי לא מוּכר מסתיר את אחת משש השמשות שלהם, בזמן שהחמש האחרות נמצאות בצד השני של לאגאש. בזמן הליקוי הזה יורד הלילה – תופעה מפחידה ולא מוּכרת.

עדויות ארכיאולוגיות מגלות, שהתרבות הלאגאשית נחרבת שוב ושוב באופן מחזורי בבוא השקיעה, כשהתושבים המזועזעים מבעירים מכל הבא ליד כדי להחזיר את האור. עד שהשמשות זורחות מחדש, העולם כולו נחרב, ויידרשו עוד קרוב לאלפיים שנה כדי לשקם את החברה, להמציא מחדש את הטכנולוגיות שנהרסו, ולגלות מחדש את המדע האבוד – עד שהכל יאבד מחדש בפעם הבאה.

המדע הטוב והמדע הרע

הדילמה שאסימוב מציג היא מדעית לכאורה, אך לא פחות מזה היא נוגעת לטבע האדם. המדענים שלו מנסים להזהיר מבעוד מועד ולהתריע על האסון המתקרב ובא, אך כמעט אף אחד אינו מקשיב להם. בלית ברירה הם מסתגרים במצפה השמשות שלהם ומבקשים לתעד את השקיעה, כדי שיוכלו לפחות להזהיר את הדורות הבאים מפניה. בדיעבד גם זה לא יספיק, כי בניגוד לאמונתם, גם מדענים הם בני-אדם, והם אינם חסינים מפגיעת השקיעה, ובמיוחד לא מבואם המפתיע, המרגש והמבעית של הכוכבים.

מול אנשי המדע המחושבים והיהירים הציב אסימוב כוח אחר שנולד גם הוא בניסיון להתמודד עם מוראות השקיעה: כת עתיקת יומין שאנשיה שימרו את זכר השקיעות הקודמות בדרך מסולפת, במעין "תנ"ך" שמכוּנֶה "ספר ההתגלויות". הכת הזאת ממקדת את מאמציה בצמצום ממדי האסון, ומקימה מקלטים למען המאמינים שמקבלים את ערכיה ואת סמכותה. מבחינת אנשיה, מאמציהם של המדענים הם חילול הקודש ויש לעצור אותם בכל מחיר. "חובה לבלום את ניסיונכם המרושע לאסוף מידע באמצעות כלי השטן שברשותכם", אומר למדענים כהן שנשלח למשימת חבלה במצפה.

בדומה ל"שקיעה", ההתנגשות בין דת למדע היא נושא שחזר פעמים רבות בספריו ובסיפוריו של אסימוב. בעיניו, הדת הייתה כלי מסולף ושקרי, שפונה להמונים הנבערים בדרך לא רציונלית, אך יכול גם לתווך עבורם את הידע במקומות שבהם המדע נכשל. בסדרת "המוסד", לדוגמה, אנשי המוסד – גוף מדעי שנוסד כדי לשמר את הידע האנושי אחרי קריסתה של הקיסרות הגלקטית – יצרו ביוזמתם את "דת המדע" כדי למשול בתושבי הממלכות הברבריות שקמו אחרי ההתמוטטות, ולעקוף את הדעות הקדומות שלהם נגד הגישה המדעית.

עם זאת, גם המדענים אינם יוצאים אצלו צחים וטהורים. גיבורי "שקיעה" אמנם פועלים מתוך כוונות טובות, אבל חוסר ההבנה שלהם ביחס לטבע האנושי, וחוסר היכולת לתקשר את המדע המורכב להמונים, עומדים בעוכריהם. הם גם יהירים מאוד, ואינם מסוגלים להודות בבורותם ביחס למהותם של אותם "כוכבים" מסתוריים שמוזכרים בספר ההתגלויות. בסופו של דבר קוצר הראות שלהם מביא לאובדנם.

בכך מתבטאת סתירה עמוקה ביחסו של אסימוב למדע, שהיה בעצמו דוקטור לביוכימיה. מצד אחד, הוא העריץ אותו וראה בו הבטחה עצומה לקידום האנושות ולמניעת אסונות; מצד שני, הוא פחד עד עמקי נשמתו מהפוטנציאל ההרסני של המדע והטכנולוגיה בנקודות המגע שלהם עם הרגשות האנושיים, האנוכיות, והשאפתנות הבלתי מרוסנת. הטכנופוב והטכנופיל שבו חיו יחד בכפיפה אחת. שוב ושוב בסיפוריו, הרעיונות המדעיים הטובים ביותר לא עמדו במבחן המציאות החברתית, וכך בדיוק קרה גם ב"שקיעה", כשהאסון שהמדענים ניבאו אכן מופיע חרף כל מאמציהם.

הסיפור מסתיים רע וללא תקווה, כשהעיר עולה באש והמדענים מכירים באוזלת ידם:

אטון בכה אי שם, מייבב נוראות כילד מבועת. "כוכבים… כל הכוכבים… בכלל לא ידענו. לא ידענו כלום. חשבנו ששישה כוכבים ביקום הם משהו […] זה עלטה לנצח נצחים והקירות מתמוטטים ואנחנו לא ידענו…"

וכך, הפוטנציאל הגואל של המדע אינו בא לידי מימוש בגלל צרוּת המוחין של בני האדם – מדענים והדיוטות גם יחד, ו"הלילה הארוך ירד שוב". כל עוד לא נלמד להביא את המדע להמונים, ונשתחרר מרגשי הגדלוּת שלנו, לא נצליח לעצור את מחזורי השפל הבלתי נמנעים שגזרו עלינו הכוכבים, רומז אסימוב. פסימי? או אולי, עד השקיעה הבאה ילמדו תושבי לאגאש להבין את התופעה ולמנוע את האסון. כי בסופו של דבר את האש מבעירים אנשים, לא הכוכבים.

פורסם במקור ב"שירת המדע – שנתון לספרות, אמנות ומדע לזכר עֹפר לידר", בעריכת יבשם עזגד. בהוצאת מכון ויצמן למדע, 2018.

מאמר קודם על "ילד קטן ומכוער"