עולם טבעת / לארי ניבן
יש: חייזרים, עולמות משונים, הרפתקאות, שפע של רעיונות ועולם טבעת אחד.
אין: דמויות מעניינות ומפותחות ועלילה שעומדת בפני עצמה.
עכשיו תחליטו מה אתם מעדיפים.
לואי וו חוגג את יום הולדתו המאתיים בקיפוצים סביב כדור הארץ. הוא עובר ממסיבה למסיבה עד שתא מעבר אחד מוביל אותו לבובן שמבקש לגייס אותו לשליחות למקום לא ידוע. כל שיש ללואי היא תמונה של שמש לא ידועה שצולמה על-ידי צי הבובנים והבטחה גדולה. אם יתגייס למשימה, נאמר לו, המין האנושי יזכה בחללית מתקדמת מכל מה שהכיר. על בסיס שני אלה הוא מסכים למשימה, וכאן מתחיל הסיפור של עולם הטבעת.
ארבעה יצורים יוצאים למשימה – את האנושות מייצגים לואי וו ואישה בשם טילה בראון. אליהם נלווים שני חייזרים: קזין בשם "דובר-אל-חיות" ובובן מטורף העונה לשם ניסוס. הם יוצאים לדרכם בחללית בובנית, ומגיעים לרצועת מסה אדירה המקיפה שמש מרוחקת, עולם הטבעת.
"מגיעים" עשויה להיות הפרזה קלה. יהיה נכון יותר לקרוא לזה מתרסקים. ספינתם חורצת באדמת עולם הטבעת תלם באורך של קילומטרים רבים. כעת הם אינם יכולים להמריא, ואם ברצונם להיחלץ בשלום מהעולם המוזר הזה, עליהם לצאת לחקור אותו כדי לגייס עזרה.
במהלך הספר תתברר בהדרגה הסיבה שבגללה הבובנים רצו לחקור את עולם הטבעת. במקביל תתברר גם הסיבה שבגללה צורף למשלחת כל אחד מחבריה, אך לא זה עיקרו של הסיפור. בראש ובראשונה הסיפור מתמקד במשלחת מחקר אשר לכל אחד מחבריה נקודת מבט שונה, וכולן זורמות אל לואי וו ומנוקזות דרכו אל הקורא.
לארי ניבן בונה בספרו עולם פיזיקלי חדש, שהוא פיתוח של רעיון כדור דייסון. עולם הטבעת שהוא מתאר נבנה על ידי תרבות מתקדמת שפרשה עשרה כוכבי לכת זה לצד זה, הפכה אותם לסרט ארוך, וכרכה אותם יחד במרחק של מאה וחמישים מיליוני קילומטרים סביב השמש. כסופר מדע בדיוני קשה, הוא מתאר באריכות את כל הרכיבים החייבים להיות בעולם מן הסוג הזה, ובכלל זה כיצד להתגונן בהצלחה נגד פגיעת מטאורים, הדרך ליצור הבדלי יום ולילה, והאקולוגיה השבירה המתקיימת בעולם מלאכותי. מכל בחינה אפשרית, המדע בספר נפלא, אולי למעט העובדה המצערת שסטודנטים גילו שעולם הטבעת אינו יציב, ואילצו את ניבן לכתוב המשכים שיבארו את החורים בהגיון הפיזיקלי של עולם זה. הרעיונות שלו מלאי השראה וצבעוניים.
הסיפור מתרחש ביקום העתידי של ניבן. כשם שלאסימוב היו המוסד והפסיכוהיסטוריה, ולקורדווינר סמית היה יקום ההשגחה, ללארי ניבן יש את המרחב המוכר. ביקום זה מתרוצצים גזעים שונים ומשונים. תחילה היו המשעבדים, ששלטו ביקום כולו, ומחו בדרכם גזעים תבוניים רבים. בסופו של דבר המשעבדים נוצחו ונכחדו לבסוף, אם כי זה לא מונע מהם להפציע מפעם לפעם בסיפורים קצרים של ניבן. במרחב המוכר חיים יחד בני אדם, בובנים, קזינטים וכמה גזעים חייזריים נוספים. לכל גזע יש תכונות יחודיות, אשר נובעות מהמאפיינים הגופניים שלו ומשפיעים על מבנה החברה החייזרית.
יצוריו של לארי ניבן הם בין המקוריים ביותר מכל חייזרי דור הזהב של המדע הבדיוני, והיקום של המרחב המוכר הוא מהיקומים המעניינים ביותר שנוצרו במדע הבדיוני.
אף שניבן כתב גם פנטסיה וז'אנרים נוספים, הוא מזוהה בראש ובראשונה עם המדע הבדיוני הקשה הקלאסי, שבו הבסיס המדעי של הסיפור קודם לפיתוח דמויות, ובמקרים מסוימים אף לעלילה. נקודות התורפה של ז'אנר זה הן גם הנקודות שבהן הספר מקרטע.
דוגמה בולטת לכך היא בניית הדמויות. העובדה המצערת היא שאף אחת מהן אינה אמינה. לואי וו הוא מעין סופרמן, אשר מגיע תמיד למסקנה הנכונה ברגע המתאים; טילה בראון היא אישה תלותית נטולת אופי; ניסוס הוא בובה ותו לא; והיחיד שמעורר תחושה מסוימת של חיזר אמיתי הוא הקזין, דובר-אל-חיות, שתגובותיו משקפות אישיות שלמה יחסית. בכך "עולם טבעת" מייצג היטב את המציאות שבה הוא נכתב: שלהי תקופת פריחתו של המדע הבדיוני הקשה. כבר באותה תקופה סופרי הגל החדש התחילו לדחוק באופן משמעותי את רגלי המדע הבדיוני הקשה הקלאסי, ובהדרגה הם השפיעו גם על כתיבתו של ניבן עצמו. בספריו המאוחרים יותר ניתן למצוא דמויות יותר מעניינות ועגולות.
דוגמה אחרת היא אופן בניית העלילה. מבחינה עלילתית, הציר העיקרי שסביבו סב הספר הוא "איך נדגים את הדברים המענינים מבחינה פיזיקלית בלי לבזבז יותר מדי זמן". חבורתו של לואי וו משוטטת ברחבי עולם הטבעת, משתהה בכל מקום בדיוק לזמן הדרוש כדי להגיע למסקנה חשובה על העולם, וממשיכה משם הלאה. דברים אחרים מובלטים פחות. לשם ההשוואה, ההסבר על מבנה צי הבובנים והפיסיקה הקשורה בהתפתחותו אורך לא פחות מ-10 עמודים (עמ' 61-70). דברים אחרים, שחשובים לדמות אך לא לסופר, יהיו הרבה יותר קצרים. למשל, תיאור הפעם הראשונה שלואי וו פוגש נציגי חברה זרה על עולם הטבעת אורך 5 עמודים בלבד (עמ' 155-159). עבור בני החבורה די בפגישה הקצרה הזו כדי להסיק על התמוטטותו החברתית של עולם הטבעת. מאוחר יותר הם ישתמשו במידע שהוסק בפגישה זו כדי להערים על קבוצת התושבים הבאה שיפגשו בדרכם.
בנוסף לקפיצות העלילתיות הרבות שתואמות רק את מטרותיהם של בני החבורה, הספר עמוס במסלקות מידע גלויות. גם זו בעיה מוכרת של הז'אנר בשל הצורך להעביר מידע רב. כיוון שכך, כל פעם שמשהו חדש מתברר לבני החבורה, לואי וו פוצח בהסבר ארוך פסקאות למען הקוראים התמהים, וקוטע כך את רצף העלילה.
בעיה מסוימת טמונה דווקא בתרגום של הספר, שסובל מזרות מופרזת לרוחה של הלשון העברית. הדבר מתחיל בשמות הפרקים, המכילים מילים כמו "שושנת" או "גמביט אלוהים", וכך גם ביטויים מוזרים המלווים את הספר לכל אורכו ובחדירה של מילים מאונגלזות ומבני משפט שאינם קיימים בעברית. צורם במיוחד התרגום המבלבל של אקרונימים וראשי תיבות: הנסיון לתרגם את הביטוי "אין עונג שכזה", למשל, הפך לתעתיק הזר של המקור האנגלי מילה (טאספ), ואילו "אין צדק בעולם" נותר "טאנג'" כבמקור. בשני המקרים הבחירות אינן מצליחות לשמור את העסיסיות של המקור, ועל כן נראות מאולצות. שני המושגים הללו מייצגים תפיסות מפתח המלוות את הספר לכל אורכו, והקושי המתמיד בפענוחם מקשה מאוד על הקריאה.
למרות חסרונותיו, "עולם טבעת" הוא ספר מרתק, שפותח בפני הקורא יקום ייחודי. הוא מומלץ לכל אוהבי המדע הבדיוני הקלאסי, המעדיפים סיפורים עם רעיונות טובים על פני השקעה בפיתוח דמויות ובדיאלוגים. הם גם נקודת פתיחה מצוינת לכל מי שאינם מכירים את המרחב המוכר ורוצים לדעת עליו יותר.
איש הפלדה, אשת הקלינקס: כיצד מתרבה סופרמן
אין ולא יכול להיות חובב מד"ב אחד שלא מכיר ספר זה.
הספר מעולה, הביקורת הרבה פחות. הדמויות הן משניות. למשל, טיילה שיטחית עם סיבה: לא רק גילה הצעיר, אלא העובדה שהסיבה לגיוסה דורשת את השלכתה לכל מני סיטוצאיות
אם נמשיך רק עם נקודה זו, סיבת גיוסה של טיילה יכולה להיות נושא לסיפור / ספר בפני עצמו.
אם לדבר על שאר הדמויות, יש שאלות הקשורות יותר למרחב המוכר. למשל:
האם ייתכן ולבובנים אין לוחמים? גזע צריך צבא. איך פותרים לחיילים אלו את הסיבה שבגללה הבובנים כל- כך מתרחקים מהעל- חלל?
כיצד ייתכן שהקזין תבוניים? כלומר, גזע טורף אשר בקלות נכנס לקרבות בינו ובין עצמו, איזה סיבה אבולוציונית גרמה לו לפתח אינטליגנציה ויכולת שיתוף פעולה?
ל-YossiN
למען האמת, קל מאוד להיות חובב מד"ב שלא מכיר את הספר הזה, ולו רק בשל העובדה שכמעט שלא ניתן להשיג כיום עותקים שלו בעברית. אפילו אני קראתי אותו רק לפני שנתיים.
ניבן הוא סופר של רעיונות, ובזה "עולם טבעת" אכן מצטיין. הוא מצטיין הרבה פחות בצד הספרותי של הכתיבה, ואולי זו הסיבה שאותי, למשל, הוא די שעמם. רעיונות טכנולוגיים זה יופי, והם גם כנראה הדבר שמשך אותי במקור למדע הבדיוני, אבל מעל הכל אני אוהב ספרות טובה. בזה, אללי, ניבן נכשל בגדול, לפחות עבורי. יתכן שבגיל ההתבגרות הייתי נהנה ממנו יותר. כיום, כדי שבאמת אהנה מספר, אני צריךל דמויות שימשכו אותי להזדהות איתן, עלילה מעניינת, אווירה ורגש. במקום זה ניבן מציע דמויות קרטוניות ובלתי סבירות, עלילה שכל תפקידה הוא לאפשר לדמויות להעביר את הרעיונות הטכנולוגיים והפילוסופיים שהסופר רוצה לחשוף, והיעדר מוחלט של רגש אמיתי ומעניין.
כמובן, אני גם לא חובב מדע בדיוני קשה. כך הציפיות שלי מספרים הם שונות. כל השאלות שכתבת לא הצליחו לעניין אותי אפילו במעט. אם אני הייתי כותב ביקורת על הספר, היא הייתה הרבה פחות אוהדת מזו של קרן.
שאלה היא מה תפקידה של ביקורת
האם ביקרת היא "אהבתי/ לא אהבתי כי…"?
או האם תפקידה של ביקורת הוא להגיד "נקודות החוזקה של היצירה הן… והחולשה הן…"
ואולי על הביקורת להגיד משהו כמו "הקו המוצג בספר מוביל למסקנה ש…. ותפיסת העולם המיוצגת בו ממשיכה את הגותו של…"?
באמת אני לא יודע, יש מקום לכל הסוגים, אני אפילו לא יודע איזה מהסוגים אני מעדיף
זו שאלה מעניינת, האם הוגן לשפוט ספר של דור הזהב בעיניים של היום.
אני זוכרת את עולם הטבעת כאחד מהספרים ששבו אותי אל העולם של המד"ב, אבל זה היה בגיל ההתבגרות, ואז רעיונות הדליקו אותי הרבה יותר מאשר בניית דמויות.
היום הדרישות מסופרי מד"ב הן אחרות, והיום אני מחפשת גם-וגם בספר.
השאלה היא אם יש לנו בכלל עיניים אחרות.
כשרוח התקופה משתנה, יצירות תרבות שנוצרו בעבר דועכות ונעלמות. אלה ששורדות הן בדרך כלל יצירות עם ערך אוניברסלי שחורג מרוח הזמן, משהו שיאפשר להן לשרוד לאורך זמן. לניבן, להרגשתי, חסרה היכולת הזאת. הכתיבה שלו מוגבלת מדי ובעיקר שמרנית מדי ומיושנת, למרות עושר הרעיונות.
אגב, ניבן הוא לא בדיוק סופר של תור הזהב – הוא התחיל לכתוב כשהעידן הזה כבר היה קרוב מאוד לסופו והגל החדש התחיל כבר במרד שלו נגד הדור הקודם. הוא בחר בעצמו להישאר במקום שבו היו קמפבל וסופריו קרוב לשלושים שנה קודם לכן, וזה כמובן לגיטימי לחלוטין, אבל גם מונע ממנו את האפשרות להסתתר מאחורי טענת "אבל ככה כתבו בזמני". בזמנו כבר היו הרבה אופציות נוספות.
מבחינתי, לפחות באמצעים שעומדים לפנינו כיום, הביקורת היא רק ההתחלה של הדיון. כותב הביקורת רק נדרש לדעה מוצקה ואת היכולת להסביר אותה, לדבר על המאפיינים החשובים של היצירה ולסיים בהמלצה שאמורה לפנות לכל אחד ואחד.
מבחינתי, קרן עשתה בדיוק את זה ולכן הביקורת מאוד ראויה בעיניי.
דעתי האישית על עולם טבעת כנראה גם מושפעת מהעובדה שקראתי אותו בבית ספר, אאז"נ עוד לפני שמלאו לי 16. אהבתי אותו באותו הזמן כי הוא הציג לי עולם חדש ואמיץ עם המון דברים מעניינים ורעיונות מגניבים. הטבעת, התיל, הבובנים, הקזינטי, טילה, כל המרחב המוכר. הרגשתי כמו ילד קטן בקניון אין סופי.
לצערי, עד היום קראתי גם המהנדסים ואת הכס וכל אחד מהם יותר גרוע מהקודם לו. וכיום אני כמעט ולא זוכר את הסיפור חוץ מפרטים מפוזרים. ואני חושב שטוב שכך. אם אני אקרא אותו עכשיו אני בטח אחשוב עליו את מה שחשבתי כשראיתי את סדרת הרובוטריקים הישנה לפני כשנה.
ואני מסכים לגמרי עם מה שקרן אמרה. הוא מומלץ לקוראים צעירים, לאנשים שרק באים להתנסות במד"ב מההתחלה או למי שבאמת אוהב את הספרים הישנים יותר. לכל אחד אחר הספר כנראה שיראה כמיושן, לא מתאים, כתוב גרוע ובכלל לא משתווה לספרים של היום.
עולם הטבעת הוא אחד מהמוצרים הבולטים ביותר במאפיית המדע בדיוני ותמיד ישאר כזה. אבל למי שרוצה להכיר את המרחב המוכר הייתי ממליץ דווקא על מגונן.
קראתי בעניין רב את הביקורת וכן את התגובות.
באופן אישי אני מאד אוהב את ספריו של ניבן והייתי ממליץ על הטוב שבהם
וזה כמובן – הקיסם בעינו של אלוהים. יש לו המשך אגב אבל הוא לא תורגם לעברית.
לכל חובבי המד"ב וגם פנטזיה הייתי ממליץ להשחיז את האנגלית ולקרא בשפה זו… ההיצע אינסופי.
גם אני קרשאתי את עולם הטבעת והמשכיו בצעירותי גיל שש עשרה עד עשרים ובאמת מעניין האם היום אהנה באותה המידה.