קורא הניגש לקריאת ספר העוסק בתקופה היסטורית אחרת, מצפה (או אמור לצפות), להצגת העולם והתרבות בו מתרחשת העלילה ולהסברת מרב הדקויות שבה. שלושה ז'אנרים עיקריים עוסקים בתקופות היסטוריות שאינן התקופה בה נכתב הספר: המדע הבדיוני – העוסק בעיקר בעתיד, הפנטסיה – העוסקת בעיקר בתרבויות שמקורן בעבר (גם אם לא מדובר בעולמנו, הרי שמדובר בעולם שהקווים המאפיינים אותו טיפוסיים לעבר), והרומן ההיסטורי – העוסק, מטבע הגדרתו, בעבר. אולם האם, לאחר שהגדיר הסופר את גבולות הזמן והתרבות של עולמו, הוא ממשיך להתייחס אליהם? כדי לנסות לענות במידה חלקית על השאלה הזאת בחרתי לעסוק בעיקר בספרי פנטסיה (ובמספר חריגים השייכים למדע בדיוני) בניסיון לאמוד את האמינות הפסיכולוגית שלהם בהתייחס לתקופה עליה הם מבוססים. הבחירה בפנטסיה נובעת מן היכולת להשוות בז'אנר זה בין העולם שמתאר הספר לאותו עולם כפי שאנחנו מכירים אותו; דבר שאינו אפשרי, כמובן, לגבי עולמות עתידיים. הניסיון לאמוד את מידת הנאמנות ההיסטורית של הדמויות והעולם נעשה תוך שימוש בדמויות הילדים המופיעות בספרים אלה, וזאת בעיקר משום שתפיסת הילדות, כפי שאנסה להראות להמשך, עברה מהפכים רבים מימי-הביניים ועד ימינו.

ספרי פנטסיה – מדוע דוקא ימי-הביניים?

ספרי פנטסיה רבים (ובעיקר פנטסיה גנרית), וכן כאלה המצויים על הגבול שבין מדע בדיוני לפנטסיה, מתרחשים בעולם שתרבותו והטכנולוגיה שלו נגזרו מעולם ימי-הביניים באירופה; ובניגוד לתפיסה הרווחת בעבר, תקופה זו הולכת ומצטיירת בעיני החוקרים כתקופה מרתקת, בה בקעו ניצני התנועות החברתיות והשינויים התרבותיים ששינו את פני העולם במאות שאחריהם. בין הספרים הממוקמים בעולם שתרבותו קרובה, ככל שאנו יכולים כיום לקבוע, לימי-הביניים באירופה, ניתן למצוא את "מעוף הדרקון" של אן מקקאפרי, את טיגאנה של גאי גבריאל קיי, את "נחש החלומות" של ואנדה מאקינטייר, את סדרת "ארץ ים" של אורסולה לה-גווין, את סדרת "הרואים למרחק" של רובין הוב, את סדרת "שיר של קרח ושל אש" של ג'ורג' ר.ר. מרטין, סדרות ה"בלגריאד" וה"מלוריאן" של דייויד אדינגס וכן רבים אחרים. מבחינות מסוימות, גם ספרים הנסמכים על תקופות ותרבויות אירופיות מאוחרות יותר, כגון סדרת "מפתח הזהב" של מלאני ראוון, ג'ניפר רוברסון וקייט אליוט (המסתמכת על תקופת הרנסאנס), רלוונטיים לדיון.

מה מאפיין ספרים המסתמכים, בצורה חופשית יותר או פחות, על תרבויות שאכן התקיימו בעבר? את ספרי "פנטסיית ימי-הביניים" ניתן לאפיין בצורה גסה בכך שהם בעלי כמה מהתכונות הבאות או חלקן הגדול: עולם חקלאי ברובו ומעוט טכנולוגיה המכיל ממלכות רבות, אשר בכל אחת מהן שלטון מלוכני-אבסולוטי, מערכת כלכלית לא מפותחת, תפקידי מגדר מסורתיים לגברים ולנשים, אדיקות דתית (מאפיין של התרבות ולא בהכרח של גיבורי הספר), תרבות הדוחה שינויים, ניידות חברתית מוגבלת, ודלות חומרית (ולעיתים גם רוחנית) ממנה סובלים רוב התושבים.

מדוע בחרו סופרים כה רבים למקם את עולמות הפנטסיה שלהם בימי-הביניים? ציניקנים יאמרו כי התשובה לשאלה זו נעוצה בבחירתו של "אבי הז'אנר", הלא הוא ג. ר. ר. טולקין, למקם את ספריו, "ההוביט" ו-"שר הטבעות" בעולם דומה. מאז שנות השבעים ועד ימינו, תקופה השיא של הפנטסיה הגנרית, רווחה בקרב סופרים ועורכים רבים האמונה כי חובה על פנטסיה להידמות לספריו של טולקין כדי להצליח ולהימכר.

אולם נראה שאין זה נכון להטיל את כל האחריות לכך על כתפיו של טולקין לבדו. בתרבות המערב היו ימי-הביניים התקופה האחרונה בה היתה נוכחות העל-טבעי מקובלת על רובם המכריע של בני האדם ממש כקיומן של תופעות טבע. בשום תקופה מאוחרת יותר לא היתה האמונה בניסים, כשפים, שדים ובנוכחות האל בכל אחד ממעשי ידיו של האדם חזקה וגורפת יותר בשום תרבות שלטת. לכל היותר היא הופיעה בתרבויות מקומיות ומבודדות, כגון המתיישבים הפרוטסטנטים באמריקה של המאה השבע-עשרה.

בעולם כגון זה, קל מאוד למקם סיפור שהעל-טבעי הוא חלק בלתי נפרד ממנו. נראה כי התנאים כבר בשלים לקיומם של הקסם ושל הנוכחות האלוהית. בתקופה זו נוצרו והתקיימו מיתוסים המוכרים כבר לקורא, כגון אגדות המלך ארתור (המיתוסים התקיימו, אמנם, כבר לפני ימי-הביניים, אולם היצירות המפורסמות ביותר אודות חצר המלך ארתור נכתבו בתקופה זו); באותה תקופה גם צצו שלל יצירות אומנות מפורסמות המתארות יצורים על טבעיים, כגון תמונות החד קרן המופיעות על סדרת שטיחי הקיר "הגברת וחד הקרן" (הוכנה במאה החמש-עשרה ומוצגת כיום בפריס).

יתכן כי רבים מהסופרים חשו צורך להשתמש בסביבה המוכרת כבר, גם אם במעורפל, לקורא, ואשר היכרותו הקודמת עם אותה סביבה תאפשר לו לקבל ביתר קלות את קיום העל טבעי. "הסכמת הקורא" לקבל את ממשיותו של העולם אשר הכתיב לו הסופר לזמן הקריאה היא הכרחית, כמובן, בכל יצירה ספרותית, אולם חיוניות במיוחד בז'אנר הפנטסיה. זאת, משום שבספרים אלה נדרש הקורא להשעות זמנית את כל הידוע לו על העולם המוחשי ועל הדרך בה פועל עולם זה. הסכמה זו מצד הקורא ניתנת כאשר נוצר מעין "חוזה" בין הסופר לקוראיו – הקורא מסכים להשעות את ידיעותיו ושיפוטו לגבי העולם בזמן קריאת הספר, בעוד הסופר מצדו מתחייב שלא ליצור מצבים בהם הקורא לא יצליח לעשות זאת. מיקום היצירה בתרבות שאכן התקיימה, והיתה מוכרת לקורא, ואשר בה היתה תפיסת הקסם התפיסה הרווחת מסייע לביסוס אותו חוזה.

אולם לאחר שנטלו, איש איש כפי רצונו, את סממני ימי-הביניים והשתמשו בהם לצרכיהם, האם המשיכו אותם סופרים להניע את הגיבורים והעלילה בספריהם בדרכים התואמות אותה תרבות? לא בהכרח. רבות מן הדמויות בספרי הפנטסיה הנסמכים על ימי-הביניים אינן תואמות כלל וכלל את אשר ידוע לנו על אותה תקופה. הן מצויות בעולם אותו "שאל" הסופר מן ההיסטוריה, אולם מעשיהן, תגובותיהן ומחשבותיהן אינם עולים בקנה אחד עם אופי סביבתן.

דוגמה מעניינת לכך ניתן למצוא בדמויות הגיבורים הילדים בספרות הפנטסיה מהסוג שהזכרתי. בעשרים השנים האחרונות התקיימו דיונים רבים בקרב חוקרים לגבי תפיסת הילדות בחברה המערבית, מימי-הביניים והלאה. היסטוריונים רבים טוענים כי ההפרדה בין ילדות לבגרות, הנראית לנו כיום "טבעית" כל כך, לא התקיימה כלל בימי-הביניים. לטענתם, תפיסת הילדות כפי שהיא מוכרת כיום – מעין עידן של תמימות המופרד מעולם המבוגרים – נוצרה רק במאה התשע-עשרה. לפני כן, לפי טענה זאת, ילדים התקיימו ונתפסו כ"מבוגרים קטנים", אשר להם חובות וזכויות שוות לאלה של המבוגרים. ילדות בימי-הביניים התקיימה, לפי הטענה, רק בשלב הפעוטוּת, בו זקוק הילד להשגחה מתמדת על מנת לשרוד. מעבר לגיל זה, והחל בגיל חמש או שש, היה הילד במובנים רבים מבוגר כמעט לכל דבר, ודבר זה ניכר בידע לו נחשפו הילדים, ובאחריותם המלאה למעשיהם והיותם חשפוים לכל צורת עונש לגביהם. בניגוד לימינו, ילד לא יכול לצאת פטור ממעשה רע שעשה בשל היותו ילד, וזאת משום שהתפיסה לפיה נפש ומוח ילדותיים פועלים באורח שונה ואינם מודעים כמבוגרים להבדל בין טוב לרע פשוט לא היתה קיימת. ילד בן שמונה או תשע נשא כבר בכל חובות המבוגר, בין היתר יצא לעבוד, פרנס את עצמו במידה ניכרת, היה מודע למתרחש סביבו, ונחשף לידע שילדים היום מוגנים מפניו ככל האפשר, כגון ידע על יחסי מין, פשע ומוות. בנוסף, אף שכמעט אין צורך להזכיר זאת, בני התקופה נישאו וילדו ילדים בגיל שנתפס כיום כשייך עדיין לתקופת הילדות, או לתקופת ההתבגרות המוקדמת (בעיקר הבנות), לעתים כבר בגיל 13.

הסיבות לאי ההפרדה בין ילדות לבגרות עד המאה התשע-עשרה ולשינוי בתפיסה החל מתקופה זאת הן רבות, ואינן נוגעות ישירות לעניין. די לומר, לפיכך, שהן נובעות במידה רבה מההתפתחות הדרמטית במידת האוריינות במאה התשע-עשרה ומהשינויים החברתיים שהכתיבה ואיפשרה ידיעת קרוא וכתוב. עם זאת, כל החוקרים, אלה הטוענים כי תפיסת הילדות היתה קיימת בימי-הביניים ואלה הטוענים כי לא היתה קיימת, מסכימים כי תקופת הילדות היתה שונה מזו המוכרת לנו היום.

גאריון, אגנס וגֵד – ילדוּת בספרות ימי-ביניים

אף-על-פי ששוררת הסכמה בין מרבית ההיסטוריונים על כך שתקופת הילדות היתה שונה בימי-הביניים מכפי שהיא נתפסת היום, נראה כי לא כל הסופרים מסכימים לכך. דיוויד אדינגס, לדוגמה, מציג בסדרת הבלגריאד את גאריון, נער בן 14 מ"פשוטי העם" של התקופה, החי בתחילת הסדרה בחוות איכרים במדינה פאודלית. גאריון, שעד לתחילת העלילה חי והתנהג כילד בן ארבע נטול מחויבות או אחריות והיה שקוע בעצמו ובשעשועיו, עובר במהלך הסדרה מסע רב קשיים, בדרך לגילוי עצמו וזהותו האמיתית. אדינגס מתאר את קשייו של גאריון להסתגל לשינוי במצבו ובמעמדו, ואת מאבקו לבסס לעצמו מקום במציאות החדשה שנוצרה בחייו. הוא עושה זאת בשתי דרכים עיקריות – ראשית, התפרצויות זעם כלפי חבריו ובני משפחתו, המתוארים כמסורים לו מאוד, וסופגים את ההתפרצויות שלו באהבה וסבלנות; ושנית, באמצעות שאלה עליה הוא חוזר שוב ושוב, בכל פעם שהוא נדרש לעשות דבר מה או להסתגל לדבר מה חדש. גאריון שואל, פעם אחר פעם, "למה אני?" אף שנראה שכבר בתחילת הספר הראשון בסדרה, מובהר לו כי שאלה זו לא תזכה לתשובה מספקת, ולא תפטור אותו מהחובות המוטלות עליו. שתי הדרכים בהן בוחר הסופר לתאר את קשיי ההסתגלות של גיבורו אינן יכולות להתפרש בצורה אחרת פרט לתגובה ילדותית, ואפילו ילדותית במיוחד, בהתחשב בגילו של הגיבור. ילדותיות זו בולטת במיוחד על רקע העובדה שנאמר לקורא בפירוש שבעולמו של הגיבור הוא כבר הגיע לגיל הנחשב כמתאים לנישואין. כלומר – אדינגס אינו מתעלם מכך שדפוסי ההתבגרות בעולם שיצר מוקדמים בהרבה מהדפוסים בעולם לו הוא כותב, אולם למרות זאת הוא בוחר לתאר את הגיבור כדמות ילדותית במיוחד אפילו יחסית לנורמות של סוף המאה העשרים, בה נכתב הספר. על אחת כמה וכמה הזמות חריגה אם בוחנים אותה מול הנורמות של העולם שבו אדינגס מיקם אותה. יתכן שכוונת אדינגס היתה להציג את גאריון כילדותי במיוחד על מנת לתאר במהלך הסדרה את תהליך ההתבגרות העובר עליו, אולם בניסיון זה הוא יצר דמות שחוסר ההתאמה שלה לעולם בו כביכול גדלה מגוחך כמעט.

דמותו של גאריון, כשבוחנים אותה באור כזה, היא בעיקר משעשעת. נער חווה פשוט, בתקופה שבמקבילתה עלי אדמות כבר היה נשוי ונושא באחריות לפרנסת משפחה, מתחבט בבעיות זהות ושייכות המתאימות לנער במאה העשרים, החדורה בתורתו של פרויד. או, לחילופין, נער בן 14 בימי-הביניים, הפועל באימפולסיביות המתאימה לזו של ילד צעיר ממנו בהרבה, ועדיין זוכה לסבלנותם האינסופית של הסובבים אותו בשל גילו הצעיר. שתי האפשרויות אינן תואמות, בלשון עדינה, את התקופה ואת החברה המוצגות בספר. מגוחכת אפילו יותר קביעתו של אדינגס כי כוחות הקסם של גיבוריו מתחילים למצוא להם ביטוי עם תחילת ההתבגרות המינית, הממוקמת, לדבריו, בין גיל 14 ל- 15; זאת, כשידוע היטב שההתבגרות המינית בתקופה בה מדובר אירעה בגיל צעיר יותר, לעיתים צעיר בהרבה. האם ידע אדינגס כי הוא יוצר דמות לא אמינה ביחס לסביבתה, ובחר להתעלם מכך כדי להפוך את הדמות לקלה יותר להזדהות עבור ציבור הקוראים המיועד – בני נוער? או אולי יצא מנקודת ההנחה הקלה והמבוססת על בורות כי "ילד הוא ילד" וכי שינויים חברתיים וטכנולוגיים אינם משתקפים בנפש האדם? קשה לקבוע.

אולם אדינגס ודומיו אינם מייצגים, למרבה המזל, את כלל סופרי הפנטסיה. אורסולה לה-גווין, למשל, שספריה ושאר כתביה ומאמריה מוכיחים היכרות מעמיקה עם הדמויות שלה, תקופתן והפסיכולוגיה שלהן, עיצבה את דמותו של גֵד, הקוסם מארץ ים, בצורה מתאימה יותר לידע הקיים על "תקופתו" (או מקבילתה) בסדרת הספרים המוקדשת לו. גד מתחיל את הספר הראשון כנער בור, עיקש ופרוע, אולם מודע היטב לחובתו כ"גבר" בגיל הנחשב כיום כשייך לתקופת הילדות. בעזרת כוחות הקסם שלו הוא מציל את כל אנשי הכפר שלו כבר בגיל 12 תוך שהוא משלם על כך מחיר אישי כבד. גם גֵד, כגאריון, מתמרד נגד סביבתו, אולם בניגוד לגאריון שאינו רוצה לגדול (מעין גירסה דהויה של פיטר-פן), ההתמרדות של גֵד נובעת מרצונו לגדול במהירות רבה מכפי שסביבתו מאפשרת לו. כמו כן, וגם זאת בניגוד לדמותו של גאריון, גֵד מוכיח בגרות נפשית מסוימת ביכולתו לזהות אהבה ומסירות כאשר הוא נתקל בהן אצל מורו, המג אוגיון. על אף שהוא בוחר לדחות את דרך החיים השלווה שמציע לו המורה לטובת צורת חיים הרפתקנית וזוהרת יותר, הוא בוגר דיו להעריך את העובדה שהוא בוחר בין שני מסלולי חיים, ואף לחוש צער על החיים שדחה.

לכאורה נראה שדמותו של גֵד, תחילה כנער ובהמשך הסדרה, כגבר בוגר, היא דמותו של איש התקופה המודרנית החי בימי-הביניים – השקפותיו והמאבקים הנפשיים שהוא עובר לקוחים הישר מהפסיכולוגיה של המאה העשרים – אולם לה-גווין, בניסיונה לשרטט את דמותו של אדם שונה ורגיש יותר בצורה קיצונית מסביבתו, אינה מתעלמת מהאילוצים שכופים עליה כללי התקופה בה בחרה למקם את חייו של הגיבור. גֵד הוא חריג בעולמו, אולם ילדותו עברה עליו בדרך שאינה חריגה בימי-הביניים – ילד יתום מאמו, שאולץ על ידי אביו לסייע בפרנסת המשפחה מהרגע בו היה חזק דיו לעשות זאת, הוכה לעתים קרובות וסבל מהזנחה. עם זאת, לה-גווין מוכיחה את רגישותה לתקופה בכך שלמרות שהיא מציינת גורמים אלה כמאיצים את תהליך ההתבגרות שלו, היא אינה עוסקת בהם בצורה מעמיקה. זאת, משום שהיא יודעת, אף כי הדבר נסתר כנראה מידיעתם של קוראים רבים, שצורת גידול זאת אינה חריגה כלל בתקופה בה מדובר, וכי התפיסה לפיה הכאת ילדים גורמת להם בהכרח צלקות נפשיות לכל חייהם היא תפיסה שמקורה במחצית השניה של המאה העשרים. אין לתפיסה זו מקום בסיפור המתרחש בתקופה מוקדמת בהרבה.

גם טנר, גיבורת "הקברים של אטואן", אינה מייצגת את בנות גילה כפי שאנו מכירים אותן כיום. טנר, שבחייה מאז גיל חמש לא היה אף לא יום אחד של משחק והשתעשעות ילדותית, היא בוגרת, אחראית ומסוגלת לקבל החלטות קשות ומייסרות כבר בגיל צעיר ביותר. אולם טנר וגד הם חריגים גם בעולמם. גד, שנולד עם כוחות קסם גדולים, נדרש מגיל צעיר להתמודדויות הקשות גם למבוגרים, בעולמו ובכל עולם אחר. טנר נבחרת עם הולדתה, היחידה בכל העולם, לתפקיד השולל למעשה, כל ילדות, משום שהיא נתפסת כהתגלמות רוחה של הכוהנת הגדולה. ומכאן, היא מעולם לא היתה ילדה – היא הכוהנת שנולדה מחדש ורק גופה נזקק לגדול, בעוד שרוחה היא כבר בוגרת. בגיל 12 נדרשת טנר לבחור בין כל עולמה, כפי שהיא מכירה אותו, לבין האמת, כפי שמציג לה גֵד. יכולתה לזהות את הבחירה ואף לקבל אותה, מתאימה יותר לילדה שאם היתה חיה מחוץ למקדש בו גדלה, היתה נדרשת כבר להינשא ולטפל במשפחה, מאשר לילדה בת המאה העשרים, בה נכתבה סדרת "ארץ ים". לה-גווין כמעט ולא התייחסה בסדרה זאת לילדים "רגילים", אולם הדקות בה היא משרטטת את דמותם של גֵד וטנר מצביעה על היכרות מעמיקה עם התקופה והפסיכולוגיה שלה.

סופרת אחרת שמשרטטת דמות ילדותית, והפעם דמות "רגילה" (כלומר לא בעלת כוחות או מעמד המייחדים אותה גם בעולמה) בימי-הביניים היא קוני ויליס. ב"ספר יום הדין" מתוארת אגנס, בת השש, ילדה ממעמד אצולה נמוך. את ויליס קשה להאשים בחוסר מחקר מוקדם – ימי-הביניים מתוארים בספרה בפרטי-פרטים המצביעים על ידע מעמיק. אולם אף על פי שרוזמונד, אחותה בת ה- 11 של אגנס, מתוארת כבוגרת מכפי גילה (לפי תפיסתנו היום), קרובה לגיל הנישואים ומודעת בחריפות רבה למתרחש סביבה, מסוגלת לניתוח בוגר ולקבלת החלטות קשות, בעלות השלכות אישיות לא נעימות, כפי שמתיישב עם התקופה, אחותה מתוארת כצעירה מכפי גילה ביחס לימי-הביניים ולתקופתנו כאחד. תגובותיה של אגנס נראות כמתאימות יותר לבת שנתיים; חוסר יכולתה לבטא מילים כראוי, השאלות הרבות שהיא שואלת, עקשנותה וחוסר היכולת שלה להבין כראוי את המבנה של סביבתה מתאימים יותר למה שמכונה היום בפסיכולוגיה "גיל שנתיים הנורא" ולא לילדה בת שש, בכל תקופה שאפשר להעלות על הדעת. אגנס מתעקשת לעשות דברים שידוע לה כי אינם אפשריים, היא מגושמת בתנועותיה יותר מהמקובל אצל ילדה בת גילה (ומתאים יותר, שוב, לילדה צעירה בהרבה) ובמקרה שלה אי אפשר אפילו לתלות את האחריות לכך בחוסר בחינוך "נאות" (יחסית למושגי התקופה) משום שברור שרוזמונד אחותה זכתה לחינוך הנכון כדי להכיר היטב את עולמה ולהבין את חובותיה בו.

נראה כי החלטתה של ויליס להציג את רוזמונד כמייצגת נכונה את תקופתה בעוד אגנס מתוארת כילדה ה"אוניברסלית" (או לפחות כילדה לפי המושגים של הקורא) היא החלטה ספרותית שנועדה לחבב את דמותה של הילדה על הקורא בצורה שתשכיח ממנו את הזרות שלה ושל תקופתה. גם ויליס, המצטיינת במחקר היסטורי, בחרה, אם כן, לחרוג מן "האמת" לטובת האמת של הסיפור.

סופר אחר, העושה שימוש רב מאוד בדמויות ילדים בימי-הביניים הוא ג'ורג' ר. ר. מרטין, שארבע מן הדמויות הראשיות בסדרת הספרים "שיר של קרח ושל אש" שלו הן ילדים, מגיל שבע עד 13. מרטין אינו עוסק כמעט בסממנים היסטוריים כשהוא מתאר את הילדים "שלו", אולם פעולותיהם, צירוף של הבנה מעמיקה וידע רב יחסית על העולם עם אימפולסיביות וחוסר יכולת ניתוח של האירועים סביבם, תואמות את הידוע לנו על חייהם של ילדים בני אצולה בימי-הביניים. כבכל תקופה אחרת בהיסטוריה, ילדיהם של העשירים ובעלי העוצמה זכו, מצד אחד, בהגנה רבה יותר מאשר לה זכו ילדים משאר השכבות החברתיות, ומצד שני נחשפו לידע רב יותר על המתרחש בעולם. הכפילות הזאת משתקפת היטב בדמויותיהם של סאנסה, אריה ובראן סטארק, ילדיו של אחד האצילים רבי העוצמה ביותר בממלכה, שחונכו לדעת היטב את "חובתם" כבני אצילים מצד אחד, אולם זכו להגנה רבה ביותר, יחסית, מפני מראות שהיו נפוצים עד כדי כך שכל ילד אחר שלא ממעמדם, גם צעיר מהם בהרבה, ראה דרך קבע. סאנסה, אריה ובראן יודעים דברים רבים על הפוליטיקה של חצר המלוכה (כל אחד מהם לפי טבעו ושטחי ההתעניינות שלו), על אגדות עתיקות ומעשי גבורה, אולם מעט מאוד, אם בכלל, על מעשי אכזריות, רצח, מוות, רעב ויחסי מין – דברים שילדים אחרים בני גילם כבר ראו לא פעם.

בהתאם לכך, פעולותיהם של השלושה, כאשר נשללת מהם ההגנה שניתנה להם עד כה, הן תערובת של תחכום ושל תמימות. סאנסה מסגירה ללא כל מחשבה את סודותיו של אביה לאויביו, וגורמת בעקיפין למותו. היא עושה זאת הן משום שהיא אינה מודעת לאכזריות הרבה הקיימת בעולמה והן משום שהיא משתוקקת להתחתן עם בנו של המלך. היא כבולה לחינוכה שהטביע בה סגידה לאהבה הרומנטית, הטרובאדורית, ואמונה שמעמדה נגזר אך ורק ממעמדו של אביה ומאוחר יותר ממעמדו של בעלה. רצונה של ילדה כל כך צעירה באהבה רומנטית מצד אחד ובמעמד גבוה מצד שני (באמצעות נישואים לאדם רם מעלה), ונכונותה לעשות כל שידרש כדי להשיג שאיפות אלה, מייצגות היטב את עולמה – עולם בו המשמעות היחידה לחיי אשה הוא המעמד שתרכוש באמצעות נישואים.

אריה, אחותה בת התשע של סאנסה, נראית כדמות עכשווית בהרבה מדמותה של אחותה. אריה, מעין ילדה-בן פרועה, מתמרדת נגד דמותה של אמה, הליידי, ונמשכת יותר לעולמו של אביה, הלוחם. אולם גם אריה, הנמשכת פחות מאחותה לאגדות ולרומנטיקה, אולי בגלל גילה הצעיר, מפגינה סממנים של ילדה בת ימי-הביניים, אם כי חריגה מעט. אריה, המורדת בחינוך אצילי שניתן לה, מכירה יותר מאחותה את הברוטליות הקיימת בעולמה. יותר מאחותה, מושרשת בה האמונה כי אין לה איש שיסייע לה (אפילו לא הוריה, כשעדיין היו בקרבתה), והיא חדורה בצורך ובביטחון שהיא צריכה ויכולה לדאוג לעצמה ללא עזרת מבוגרים וללא ידע מספיק על העולם בו היא חיה. גם אם אינה מכירה בחשיבותו של ידע זה, היא מצטיינת בחשיבה חשדנית כלפי כל אדם בסביבתה, ומודעת לכך שהיא חיה בעולם שבו חייה של ילדה הם זניחים מאוד. תחושה זו מובילה אותה למעשים שגם להם השלכות של חיים ומוות. ההבדל בהתנהגות אריה וסאנסה הוא בין השאר בתפיסתן את עצמן – סאנסה רואה עצמה כאשה כמעט בוגרת בת מעמדה, בעוד אירה רואה עצמה כנער כמעט בוגר, ומכאן פעולותיה – חריגות עבור ילדה בת תקופתה אולם מתאימות לילד בן אותה תקופה.

אחיהן של אריה וסאנסה, בראן בן שבע, אף הוא חדור בצורך להיות עצמאי, משום שהוא, כפי שנאמר לו לא פעם, כמעט גבר. בראן, בנסיבות הקשות מאוד אליהן נקלע, נוטל באופן טבעי את הפיקוד על חבורת האנשים הנמצאים סביבו, משום שהוא בעל המעמד האציל מכולם ו"כמעט גבר". בראן מסוגל לקבל החלטות אסטרטגיות שקולות שמטרתן הצלת חייו, חיי אחיו הקטן והאנשים תחת פיקודו, וחוש האחריות שלו כלפיהם תואם את מעמדו הגבוה ואת חינוכו כפי שאדם בוגר היה תופס אותם. אין בזה כדי לומר שבראן נטול התנהגויות "ילדותיות" יותר, כגון התמרדות כנגד נסיבות חייו, והתפרצויות זעם שבמהלכן הוא דורש מסביבתו לספק לו את הבלתי אפשרי, אולם התנהגות זו קיימת אצלו רק כל עוד הוא נמצא במסגרת מגוננת ואוהבת. מרגע שבראן, ככל ילדי סטארק, מוצא עצמו ללא השגחת מבוגרים בעולם עוין, גובר אצלו הצורך לגונן על סביבתו. מיותר לציין שצורך דומה אצל ילד בן שבע בתקופה מודרנית יותר היה נראה בלתי מציאותי.

דאינריז טארגריין, לעומת זאת, זכתה מגיל צעיר, בשל נסיבות חייה המיוחדות, לחשיפה לשני סוגי הידע – החינוך המתוחכם אותו מקבלת בת אצולה מצד אחד, עם הידע על קשיי החיים ועל אכזריותם של בני אדם מצד שני. בהתאם, תגובותיה ופעולותיה של דאינריז נתפסות אצל קורא בן תקופתנו כבוגרות מדי לילדה בת גילה (13), אולם תואמות למעשה את הידוע על התקופה – או, לפחות, הגיוניות ביחס לנסיבות המיוחדות של חייה. העובדה שדאינריז, שהושאה בגיל 13 לגבר שגילו כפול מגילה והתאלמנה בגיל 14, מסוגלת להקים צבא של אנשים המעריצים אותה, לרכוש את נאמנותם של תומכים רבים ולחשב בקור רוח את היתרונות והחסרונות במצבה; יכולתה לשקול את ההשלכות הפוליטיות של מעשיה ולפעול ללא היסוס אך תוך שמירה על עקרונות המוסר שלה; העובדה שהיא מסוגלת, כאדם מבוגר, גם לחרוג מעקרונות אלה בעת שהדבר נדרש; כל אלה חריגים, כמובן, לכל גיל, אולם נראים הגיוני יותר כאשר בוחנים את התקופה בה גדלה ואת הנסיבות המיוחדות של חייה כבת גולה לבית המלוכה.

מדוע חשובה הנאמנות לתקופה?

ניתן לשאול מדוע בכלל חשוב שדמויות בספרי פנטסיה יפעלו בהתאם לכלליו החברתיים והתרבותיים של העולם עליו מסתמך הספר? האם אין בכך כדי להגביל את חירותו של הסופר? קוראי פנטסיה לא ביקורתיים (ואלה, כידוע, רבים מאוד), יראו בחיפוש אחר התאמה בין גיבורים בדיוניים לבין ההיסטוריה עליה הסתמך המחבר קטנוניות לשמה. אולם קוראים אחרים, בעלי חוש הבחנה מחודד יותר, מבחינים לא פעם כי ספרים אשר הגיבורים שלהם אינם מתאימים לחברה בתוכה כביכול צמחו, יוצרים אנכרוניזמים בסיפור עצמו והופכים אותו לקשה בהרבה לעיכול – גם יחסית לספרות פנטסיה. במילים אחרות, בכך שהוא לוקח עולם ותרבות שהתקיימו בעבר ומיישב אותו בדמויות שמאפייניהם נלקחו מעולם אחר, הסופר מפר את החוזה שהוזכר קודם בינו לבין הקורא.

הסיבה לכך פשוטה. תרבות מַבְנָה אישיות, ומכתיבה, תמיד, את פעולותיו, תגובותיו ומחשבותיו של האדם שגדל בה. בין אם הוא פועל לפי הקודים התרבותיים שהונחלו לו מאז לידתו ובין אם הוא יוצא נגדם, הם תמיד חלק ממנו. ההתייחסות אליהם אינה מהווה "מותרות" שהסופר רשאי שלא להטריד עצמו בה, אלא חובה עבור הסופר המכבד את קוראיו. סופר המשתמש בפסיכולוגיה נוסח המאה העשרים כדי להסביר דמויות שגדלו במאה הארבע-עשרה ייצור, במקרה הטוב, יצירה הראויה לגיחוך.

סופרים נבדלים זה מזה במידת הנאמנות שלהם לתרבות התקופה שבה הם מיקמו את ספריהם ולנורמות ההתנהגות שהיו נהוגות בה. יש השואפים לנאמנות מלאה או כמעט מלאה, ויש המסתפקים בסממנים החיצוניים של התרבות שעליה בחרו לכתוב. הילדות, כמובן, היא רק מימד אחד במהימנות זו, ועולם פנטסטי "אמיתי" צריך לשמור על עקביות בכל המרכיבים שמהם נבנית מציאות. ניתוח נוסף, למשל של דמויות הנשים באותם ספרים (מכיוון שגם פעולותיהן והפסיכולוגיה של הנשים, ממש כזו של הילדים, עברו תהפוכות רבות מימי-הביניים ועד ימינו), עשוי לחזק את הטענה אותה ניסיתי להציג, אולם זה נושא לדיון אחר.