ראשית, הערה – בביקורת זו ישנם גילויים על העלילה של משחקי הכס, הספר הראשון בסידרה, ומספר פרטים חשובים על הספר השני. במקרה שלא קראתם אותם, מוטב אם תשקלו פעמיים קריאת ביקורת זו.

פנטסיה של ימי הביניים מתרחשת בדרך כלל בעולם אחר, שונה משלנו. עיקר הקושי העומד בפני הסופר שמחבר את סיפור הפנטסיה הוא להבהיר לקורא שמדובר בעולם אחר או לפחות בכללי משחק אחרים לחלוטין. ישנם סופרים שעושים זאת כלאחר יד, כמו מרווין פיק למשל. אצלו ברור לחלוטין מהשורה הראשונה שלא מדובר בעולם שלנו. יש סופרים, כמו טולקין, שעושים זאת באלגנטיות, באמצעות שימוש באמצעים שונים – "בחור באדמה גר לו הוביט" שמבהיר כבר בשורה הראשונה שהכללים החלים בארץ התיכונה לא חלים באנגליה. אך רוב סופרי הפנטסיה מבהירים את חוקי המשחק השונים באמצעות קסם. השימוש בקסם הוא בעייתי במיוחד. מחד גיסא הוא מבהיר מייד לקורא שמדובר בעולם קסום, מיוחד ושונה מעולמנו העגום והאפרורי. מאידך גיסא צריך להזהר עם המינון. למרבה הצער רוב סופרי הפנטסיה הג'נרית בוחרים דווקא בקסם ודוחפים אותו על כל צעד ושעל. לא בכפית אלא באמצעות משחולת אדירה הדוחפת את הקסם בכוח לקורא המבועת כמו מזון פיטום לאווז. קסם הוא מעשה על טבעי, שונה, מיוחד. אך סופרי הפנטסיה הג'נרית עושים ממנו מעשה טבעי, יום יומי, רגיל שמאבד את הקסם שלו לאחר שני עמודים. הקסם באגדות נפיחת הדרקון שלוש-עשרה (נקמת המכשף) אינו קסום, אלא הופך לפעולה שגרתית, למשהו רגיל בתכלית כמו הרתחת מים לתה או הדלקת מתג האור. יש להיזהר בשימוש בקסם. שימוש מרובה גורע מייחודו, אין כל ייחוד במעשה על טבעי כאשר הוא הופך לטבעי, כאשר אתה יכול לשמוע את שקשוק הקוביות וזעקות השחקנים "2 נק"פ!". החוכמה והיופי בקסם הוא לטפטף אותו בקמצנות, לעשות ממנו מאורע על טבעי, כמעט נס – קסם של ממש. דבר שטולקין ידע לעשות היטב ועשרות חקייניו נכשלו בו לחלוטין.

מרטין שייך למחנהו של טולקין. מהספר הראשון הבנו שמדובר בעולם שונה, ימי ביינמי שבו יש בני אנוש, אך הוא ממשיך להיות עולם שונה ומסתורי. למרות שהבנו זאת מייד, בספר הראשון לא ראינו קסם כלל פרט לרמז קל בסופו – הדרקונים. בספר השני החלנו לראות ניצני קסם פה ושם, מעשים על טבעיים – שונים ממה שאמור להיות. שמועות על יצורים מפלצתיים, גוויות מהלכות, דברים משונים ביערות הצפון. קסם של ממש – מסתורי, על טבעי, לא ברור. ולכן מפחיד, מאיים ומוזר.

אני יכול לגלות שהקסם העל טבעי, או לפחות התחושה שלו, מתגבר מאד בספר השלישי. ההרגשה שמדובר בעולם קסום מתחזקת ועולה כל הזמן. מעשים על טבעיים קורים יותר ויותר ככל שהחורף מתגבר, ככל שהלילה מעמיק. אל דאגה, לא תראו פה צבאות של מכשפים היורים ברקים אחד בשני, לא תצפו פה בילד צעיר המגלה שהוא נצר למשפחת קוסמים עתיקה וגם לא כוהנים אדירים המתפללים לאלה הנוראה באלונגה והופכים את טיריון לבריא וחזק בהינף יד ותפילה. גם אם חשבתם שיופיעו חרבות קסומות או אמצעי כשף אלו ואחרים אזי טעיתם. הקסם שמרטין מביא, כמו כל אמצעי פנטסטי אחר שמופיע ב'שיר של אש ושל קרח', הוא שונה לחלוטין מכל מה שראיתם או צפיתם. הוא אכן קסם אמיתי, קסם שיגרום לכם לצמרמורת של אימה ולהסתמרות השיערות בעורף, קסם שיגרום לכם לפעור עיניים בתדהמה, קסם בלתי צפוי, מסתורי, שלא ברור מהיכן הוא בא ומה מטרתו – רק ברור שהוא עתיק ומוזר. מרטין יגרום לכם למחוא כפיים בהתלהבות כמו הקהל שחזה לראשונה בהודיני מבצע תעלול חדש. מרטין משתמש בקסם במיומנות ובעדינות, הקסם לא מהווה פתרון עלילתי נוסח בלגריאד או רומח הדרקון (מקיפים אותנו גולומוקים מכל הכיוונים? אל דאגה! נטיל כישוף דרגה 2 של להט רשף ונצא מהמקום ללא בעיות!). הקסם מהווה אמצעי אווירתי המקנה את אותה אווירה מיוחדת ומסתורית, כמעט מטילה אימה, של עולם אחר שבו מתקיימים דברים אפלים ועתיקים אשר שורצים מתחת לפני השטח, ממתינים ללילה האפל על מנת להתגלות.

מרטין לא רק שומר על הרמה הגבוהה שאליה הגיע בספר השני, אלא אף מתעלה עליה. העלילה מגיעה לשיאים חדשים של מתח, ומכיוון שאף אחד לא בטוח בשבע הממלכות, מוטב לקורא הנבון אם יצפה למתח רב ובלתי פוסק אשר מתוגבר על ידי העל טבעי והמסתורי. כבר לא מדובר באנלוגיה רופפת למלחמת השושנים כמו בספר הראשון והשני, מרטין פרץ את הגבול – אפשר לומר שבעצם מהספר השלישי מרטין כותב פנטסיה אמיתית, טהורה. כעת, הקורא מבין היטב שלא מדובר בעולם שלנו ושהמציאות שהוא מתאר לא היתה יכולה להתקיים לעולם אצלנו. לא בגלל קיומה של מפה של איזור משונה בתחילת הספר, לא בגלל הדרקונים, לא בגלל חומת הקרח בצפון או כל מיני שמות מוזרים אלא כיוון שהספר כולו, האווירה והעלילה צועקים: כאן קורים דברים שלא ייתכנו. למרות שמדובר בעולם שונה, הדמויות עדיין אנושיות ביותר. נכון, הן פועלות בעולם קסום ומסתורי, אך הן מנסות לשמור על שפיות ומתנהגות כבני אדם. גם הן, כמו הקוראים, פוחדות ולא מבינות את הקסם. מרטין שומר על כוחן של הדמויות ועל אמינותן. דבר לא נגרע, השימוש בקסם רק מוסיף והופך את הספר הזה לטוב יותר מקודמיו.

אין טעם להרוס, לקלקל ולספר חלק מהעלילה. אך כצפוי (וזה הצפוי היחידי בספר) העלילה ממשיכה לתאר את מאבקם של בני סטארק, את מסעה של דינריס בגולה ומגלה קצת יותר על מה שקורה בצפון. מה שכן אני יכול לספר הוא שכמו בספרים הקודמים, אף אחד לא בטוח בעולמו של מרטין. כמו באנגליה במלחמות השושנים, כמו בהיסטוריה של חלק מהמדינות, כמו בפוליטיקה אמיתית, אף אחד לא בטוח כי הוא "חשוב לעלילה", או מפני ש-"יותר מדי קוראים אוהבים אותו". איש אינו בטוח אפילו אם הוא הגיבור הראשי. מבנה הספר נותר כשהיה, מספר דמויות חדשות מצטרפות אלינו, כמה אחרות נשמטות בדרך כאובה מהעלילה וכמה נשארות. האווירה בספר משתנה והופכת לקסומה יותר ואפלה יותר; אפילו מפחידה במקומות מסויימים. מרטין שומר על רמת כתיבה מעולה ומותחת, כשהעלילה ממשיכה להיות מעניינת ואין כלל תחושה של מריחה, השתהות או איטיות שאופיינית לכמה ספרי המשך בסדרות פנטסיה שונות. אני חושב שאין צורך לציין שמרטין לא חוזר על עצמו בשום שלב. והעלילה קולחת ומהירה בדיוק כמו בפרקים הראשונים בספר הראשון של הסדרה המופלאה הזו. והיא תספק לכם שיאים שלא יישכחו זמן רב.

'סופת החרבות' הוא ספר מומלץ ביותר. מהווה המשך ראוי לשני הספרים הקודמים והמשובחים. כל מה שנותר הוא לכסוס ציפורניים ולחכות לספר הרביעי שאמור להופיע בסביבות ספטמבר 2002.