Cagebird / קארין לוואצ'י

יש בכתיבה כלל שלעתים נוטים להתעלם ממנו, שאומר שאפילו הנאצים היו בני אדם. הם אהבו, שנאו, רבו וצחקו כמו כל אדם אחר. בסדרת "שיר של אש ושל קרח", למשל, ניכר שהסופר הפנים את הכלל הזה ואפילו הרשעים שלו הם דמויות אמינות שניתן לחבב במידה מסוימת. הבעיה העיקרית של קארין לוואצ'י ב-Cagebird היא ההתעלמות מהכלל הבסיסי הזה.

Cagebird הוא הספר השלישי בעולם של קארין לוואצ'י, ובשונה מקודמיו "ילד מלחמה" ו"צלילת אש", הוא לא תורגם לעברית. כמוהם גם הוא עוסק בילדים בעיצומה של מלחמה, כשברקע העלילה מתנהלת מלחמה בין חייזרים לבני אדם על שליטה בכוכבי לכת, על משאבים ועל פינה קטנטנה של הגלקסיה. לוואצ'י מוסיפה לקלחת גם פיראטים שחוטפים ילדים ומענים אותם, ובין לבין נוגסים בנתחים משטחיהם של שני הצדדים היריבים.

"ילד מלחמה" סיפר על חייו של ג'וס מוסי, ילד בן שמונה שנחטף בידי פיראטים, נלקח בידי חייזרים ובסופו של דבר הפך למרגל על ספינת חלל צבאית תחת פיקודו של קפטן אזרקון. ב"צלילת אש" עבר המוקד אל ריאן אזרקון, בנו של הקפטן מ"ילד מלחמה", שאחרי ניסיון התנקשות בחייו מועבר לספינה כדי לשמור על ביטחונו. שני הספרים הם ביסודו של דבר סיפורי התבגרות של ילדים על ספינה. ובשניהם הגיבורים לומדים לגייס את החלקים הקשים של חייהם כדי לבנות אופי יציב ומתגייסים לעזור בשמירה על שלום הגלקסיה.

מבחינה כרונולוגית הספרים מגיעים זה אחר זה, אבל מבחינת סיפור הרקע העיקרי אין בהם כמעט התקדמות. כל ההתפתחות העלילתית מרוכזת בהתפתחות האישית של הילדים/נערים הללו.

Cagebird מתחיל בנקודה דומה: יורי טריסוב הוא ילד רגיל בן ארבע, עם חברים והורים, עד שחייזרים מפציצים את תחנת החלל שבה הוא חי. בבלגן שאחרי ההפצצה הוא מאבד את אמו ואת אחיו. הוא, אביו ואחותו מפונים למחנה פליטים, שם הוא מבלה את ימיו בעישון ובריחה מהלימודים. יום אחד מגיעה למחנה ספינת סוחר והקברניט שלה מגייס את יורי לשירותו. הוא אמנם רק בן שמונה, אבל הקפטן מבטיח לו שיש לו עבודה בשבילו.

יורי וחברו הטוב מהמחנה מגיעים לספינה ומופרדים מיד. בעוד יורי זוכה ל'טיפול מיוחד' ונוח, חברו הטוב נשלח לעבודות אחרות לגמרי. עם התקדמות העלילה מתברר שהספינה כלל איננה ספינת סוחר, אלא ספינת שודדים, ושיורי לא הובא רק כדי לעזור, אלא כדי שיהיה בן חסותו של פאלקון, קברניט הפיראטים השנוא מהספרים הקודמים. מכשירים אותו להיות לוחם, זונה (הם קוראים לזה גיישה, אבל ברור לכל שזה סתם שם יפה), ובסופו של דבר התקווה היא שיתפוס את מקומו של פלקון כמנהיג הפיראטים.

הסיפור נע בין סיפור חייו של יורי לבין נקודה מתקדמת יותר בהווה שבה הוא יוצא אחרי שהות של שנה בכלא ועליו להשתלט מחדש על הספינה שלו ולנסות למצוא בעלי ברית חדשים. ההווה של הספר מתחיל כשנה אחרי "צלילת אש" ומסתיים כמה חודשים מאוחר יותר. כמו בספרים הקודמים, העלילה הגדולה כמעט לא מתפתחת, והמוקד הוא השינוי האישי שעובר הגיבור.

אחד הדברים החשובים בשלושת ספריה של לוואצ'י הם יחסי האב-ובן. ה"אב" המאמץ של ג'וס היה ה"נער מלחמה", אדם שחצה את הקווים כדי לתמוך בחייזרים. אביו של ריאן, קפטן אזרקון, מרוחק ממנו בתחילת הסיפור כמעט כמו שנער המלחמה היה מרוחק מג'וס, בגלל שנים של שירות הרחק מהבית. אבל מובן שעם התקדמות הספרים הנערים ואבותיהם מפתחים יחסי קרבה ראויים.

ב-Cagebord, ליורי יש אב אמיתי, אבל הוא נוטש אותו לטובת ספינת הפיראטים. לילד הצעיר יש הפעם שני תחליפי אב – אסטיאן, בחור נאה שמאוחר יותר הופך למאהב של יורי ונושר מתפקיד האב המאמץ, וקפטן פלקון המוכר לנו היטב מהספרים קודמים.

עד כאן הכל מתקבל על הדעת, כמובן, אבל Cagebird כושל בעניין שהזכרתי בתחילה ושוכח שאפילו נבלים הם בני אדם. בספרים הקודמים פלקון הצטייר כדמות מרושעת ושנואה – הוא היה פדופיל והטיל אימה על הילדים שתחת פיקודו, עד כדי כך שהסיוטים ממנו רדפו את ג'וס וקפטן אזרקון שנים אחרי שהשתחררו מאחיזתו. זה היה בסדר, כי הספרים הקודמים נכתבו מנקודת המבט החיצונית של קורבנותיו. אבל הספר השלישי בסדרה כבר נכתב מנקודת מבט של בן חסות, האדם שהיה הקרוב ביותר לפלקון. זה הסיפור של אדם שאמור לבחור להיות פיראט בזכות הנאמנות לאביו המאמץ. היחסים שלו עם פלקון אמורים להיות שונים ממה שהכרנו.

וזה לא מה שקורה. פלקון לא מצטייר הפעם כאדם ודמותו לא מקבלת מורכבות, אלא הוא נשאר אותו פדופיל סדיסט מהספרים הקודמים. הוא משפיל את יורי, מתעלל בו וגורם לו לפחד ממנו כל הזמן, בלי רגע של מנוחה. בספרים הקודמים הסבירו שוב ושוב שהקשר בין פלקון לבן החסות שלו חזק לאין שיעור ושאי אפשר לשבור אותו. הסבירו שבן החסות אוהב את פלקון ושזה הבסיס לכל מבצע הפיראטים. אז הסבירו. בשום שלב ב-Cagebird לא נראה שליורי טוב על ספינת הפיראטים. ולא רק זה – בשום שלב לא נראה שבכלל אכפת לו מפלקון. יורי מפחד ממנו, שונא אותו, אבל לא נושא אליו את עיניו ובוודאי לא אוהב אותו.

אין שום נקודה בספר שבו השניים נהנים, למשל, מהאזנה משותפת למוזיקה כמו שעשו ריאן ואביו, מציירים ביחד כמו ג'וס ונער מלחמה, או אפילו חולקים הנאה משותפת מקטילת אנשים חפים מפשע כמו פיראטים גאים. כל הצדדים של פלקון שנחשפים ב-Cagebird הם הצדדים שכבר הכרנו קודם. למעשה, מקרוב הוא מתגלה כסדיסט עוד יותר גדול מכפי שידענו, ובעיקר נשאר חד-ממדי. אז למה ליורי לאהוב אותו או לשמור לו אמונים? ככה.

וכך, בספרה השלישי, לוואצ'י לא מצליחה ליצור דמות אמיתית שתהיה גם נצלנית ופתיינית אך גם כנה ואוהבת. שני החלקים של פלקון פשוט לא מתחברים. והיות שהיחסים בין פלקון ליורי גם לא נשמעים הגיוניים, הספר כולו מאבד את האחיזה במציאות. למה יורי נשאר על ספינת הפיראטים? ככה. למה יורי בוחר לעשות דבר זה ולא אחר? ככה. אפילו החלק שבו Cagebird חוזר אל האירועים שהתרחשו שבסוף "צלילת אש" ומנסה להסביר אותם מנקודת המבט של יורי כבר לא נשמע אמין. כל עוד הוא היה פיראט שמנסה לנצל כל מי שבדרכו – הדמות שלו החזיקה. ברגע שהעמיסו עליה את כל המשקל של הספר – הסצנה כשלה והתפוררה. בסופו של דבר, אם ספר מבוסס בעיקר על דמויות והדמויות עצמן אינן אמינות, מה כבר נשאר לנו?

ובספר יש עוד בעיה – האינטנסיביות שלו. בניגוד לספרים הקודמים, שכללו גם רגעים משעשעים ושינויי קצב שאפשרו לקורא להירגע בין רצפי המלחמה וההתעללות, כאן אין קטעים כאלה. הכל רע, אכזר ואיום. יורי סובל מתחילת הספר ועד סופו, בלי רגע אחד של אושר, והתוצאה היא שגם הקורא נמצא במצב לחץ תמידי. התוספת של בעילת קטינים, אונס ורצח הופכת את הספר לאירוע שמחייב אחרי סיומו פגישה עם פסיכולוג.

לא שאני נגד בעילת קטינים, אונס או רצח בספרים שלי – אחרי הכל הם רק ספרים. אבל רצוי שהם יגיעו עם תוספת של דמויות שניתן לחבב. נגיד, ג'ופרי בארת'יון.