בין הזמנים – שתילי יער: חלק 2

אני והפריקית הכי יפה בתל אביב שוכבים על הגג של מגדלי עזריאלי.

אנחנו על שמיכה דקה, באמצע מרץ, אבל לאף אחד מאתנו לא קר. היא מחבקת אותי וקווצת שיער בצבע ירוק רך מדגדגת את בטני. על פניה חיוך מסופק, והיא מפהקת, מניחה את ראשה על חזי, עוצמת את עיניה. גם אני מתפתה להתנמנם, אבל נזכר שעדיף שאחד מאתנו ישאר ער. בפעם האחרונה, על הגג של מגדל המאה, כמעט תפסו אותנו. אנחנו מתגרים במזל שלנו.

"תראי", אני הודף את כתפה הערומה בידי, מצביע על אורות העיר הנוצצים מתחתנו כמו גחליליות. "הנה מגדל שלום. והנה בניין האופרה הישן. והנה האורות של הקומה השמינית של התחנה המרכזית".

"שקרן", היא מחייכת כנגד כתפי, עיניה עצומות. "אין קומה שמינית לתחנה המרכזית".

"איך את יודעת? היית פעם בקומה השביעית?"

"אתה יודע שאני לא מצליחה למצוא אותה".

"נו? אז את לא יכולה לדעת".

"אידיוט". היא נושקת לי קלות. הקור מתחיל לתת בי סופסוף את אותותיו.

"בואי נעוף מפה".

"חייבים?"

"לא קר לך?"

"לא".

"את לא אנושית, אישה".

היא צוחקת, ולבסוף אני מצליח להזיז אותה. על האופנוע בדרך אלינו כבר קר לה. באמצע הדרך אל הדירה שינינו נוקשות, ואנחנו בוחרים באקראי בית קפה לצד הדרך ועוצרים להתחמם. המלצרית סוקרת אותנו, משועשעת. היא רגילה מן הסתם למוזרים שמגיעים בשעות הקטנות של הלילה, אבל גם בתל אביב של שנות האלפיים שיער כמו של יסמין הוא מחזה נדיר. אני מלטף את המחלפות הארוכות בחיבה כשהיא אוכלת בכפית את הקצף מעל הקפוצ'ינו שלי.

הדירה שלי ושל יסמין דומה לג'ונגל. יש בוודאי בניינים של עשרים קומות בעיר הזו שגם אם נחבר את כל כמות העציצים שיש בהם יחד, לא נגיע למספר שיש אצלנו. היא רבה אתי בלהט על כל אחד ואחד מאותם עציצים כשעברנו לכאן ובסוף, כרגיל, נכנעתי. בדיוק כמו שנכנעתי ביום שבו, בשנה הראשונה שלה באוניברסיטה, דחפה אותי, סטודנט לתואר שני – מתרגל! – מעל המיקרוסקופ והודיעה לי שיש עוד אנשים במעבדה הזאת שצריכים להשתמש בציוד.

אז ידעתי שאני מאוהב.

אני מסיט את המטפס שבכניסה לחדר השינה, מפהק ומחכך את זרועותי כנגד הקור. שוב היא השאירה את חלון חדר השינה פתוח רק כדי שתוכל להביט לפני השינה בגינה הציבורית שמתחת לבניין. אני טורק את התריסים הכבדים ועומד לקרוס על המיטה, אך יסמין תופסת את זרועי ומושכת אותי בחזרה. "חכה רגע", היא דורשת. "אתה לא שם לב למשהו שונה?"

אני מביט בה במהירות, חרד מהדבר שהחמצתי בהופעתה. הסתפרה? לא. בגד חדש? לא. משהו באיפור? היא בקושי מתאפרת גם ככה. לוקח לי עוד רגע להבין שהיא מדברת על הדירה, וכשאני עונה לה אני נרגן, כי השעה שתיים בלילה ובילינו חמש שעות על הגג של עזריאלי, ואני צריך לישון. "יסי, יש לי כיתה ללמד מחר ולך יש תרביות – "

"על הקיר של הסלון?" היא מעודדת אותי, ואני מוותר, יודע שלא אשן עד שלא אראה את הפלא החדש, מסתבר. עוד מטפס? נפלא. בדיוק מה שהיה חסר לנו.

אבל על הקיר בסלון תלויה תמונה רקומה של שדה חמניות. מיושנת, צבעיה דהו במקצת. אך יפהפיה. "וואוו. את עשית את זה?"

היא מתגלגלת מצחוק, נשענת על הספה כדי להירגע. "בטח. אני".

אני מעניק לה חצי חיוך. יש לה שתי ידיים שמאליות. "אז מי?"

"אמא". יסמין אומרת את המילה בשקט, שלא כדרכה. "קיבלתי היום חבילה מאבא שלי".

"זה מקסים. מתי היא עשתה את זה?"

"כשהיא היתה צעירה. היא מכרה רִקמות שלה. חשבה לפתוח חנות".

אני בוחן את הרקמה בזהירות. היא באמת עשויה בקפידה רבה. התמונה מקסימה, חיה כל כך, הצבעים אמיתיים כל כך למרות הזמן שנתן בהם את אותותיו. "בטח היה לו קשה לוותר על זה".

"לא יודעת. הוא כתב לי – " היא מחייכת אלי בהתנצלות, כפי שהיא תמיד עושה לפני שהיא חוזרת על משהו מוזר שאמר אביה, שבוודאי לא אני ולא היא נבין, "שכל מי שחי בעיר צריך שדה אחד".

היא צדקה. אני לא מבין את זה. אבא של יסמין הוא שתקן מוזר ומתבודד, שחי לבדו בכפר עם כמה ערוגות פרחים. יסמין מוקירה את כל מה שהוא מספר לה על אמה, כל מזכרת שהיא מקבלת מידיו. הוא היחיד שנשאר לספר – סבתה של יסמין מתה כשאמה היתה צעירה, וסבה מת שנים מספר לאחר שבתו נעלמה באופן מסתורי. יסמין לא יודעת על אמא שלה הרבה יותר ממה שסיפרה לי, ולעיתים הסיפור מסקרן ומסתורי כל כך שאני רוצה לדעת עוד יותר ממנה.

בסוף השבוע אנחנו מטיילים בשוק הכרמל, נהנים מהשאון וההמולה של יום שישי, מכרסמים לחמניות-בייגלה קשות כאבנים. יסמין מתמקחת על הפירות בשביל ההנאה בלבד, עיניה בורקות כשהיא בוחרת אותם מתוך הערמה באצבעות ארוכות ומטופחות, צבועות בלק שחור בקצותיהן. אנחנו ממשיכים לנחלת בנימין, והיא מתעקשת לקנות לי ולה צמידי עור טפשיים, תואמים.

העיר בימי שישי חיה כל כך, נושמת, כאילו יש לה חיים משל עצמה. אחרי הצהרים הכל נרגע ואני ויסמין משתרעים על שמיכה בגינת אמסטרדם. אני מנגן בגיטרה והיא שרה שירים יפים ועצובים של בוב דילן. ענפי העצים מתקמרים כדי לסוכך על ראשינו, מטילים צל ארוך.

"פססט", יסמין לוחשת, ואני מרים את ראשי מהמיתרים ומביט למעלה, אל צורת הלב שיוצרים הענפים.

היא צוחקת כשאני זורק עליה חופן דשא. "דיסקרטי מאוד, מתוקה שלי".

"מה אתה דואג? אין כאן אף אחד". עלה בודד צונח על ראשי ויסמין מסירה אותו בליטוף קל. היא מביטה שוב למעלה, והענפים חוזרים למקומם הטבעי. היא מושיטה אלי את ידיה כמו חתלתול מתפנק ואני מתרכך, אוסף אותה אלי, מנשק את מצחה. היא במצב רוח מהורהר, טופחת בעלה כנגד שפתיה. "מעניין איך הוא היה, אבא שלי. כשהיא היתה בחיים".

"מאושר יותר, כנראה".

"כנראה". היא נשענת על ענפי העץ. "גם היא ידעה לדבר אליהם, אתה יודע".

"הוא היה בסדר עם זה?"

"יותר מדי בסדר. אתה מכיר את אבא שלי. אם היית מגיב כמוהו הייתי מודאגת".

היא מחייכת, נזכרת מן הסתם בצווחות הבלתי-גבריות בעליל שלי כשהראתה לי לראשונה מה היא מסוגלת לעשות. היא הצמיחה את הדשא שזה עתה נשתל סביב האוניברסיטה לגובה מותני.

לקח לי שלושה ימים לחזור אליה – וחבר קרוב אחד, מומחה לעל-טבעי – דורי, שלמד אתי קורס בחירה בשנה שעברה, ושכנע אותי שאני מגזים. על כל פנים, עברו שבועיים נוספים עד שהיא סלחה לי וקיבלה אותי בחזרה, ומדי פעם היא עוד מזכירה לי כמה אידיוט הייתי ונעשית עצבנית לשארית היום. אני ממהר לשנות את הנושא. "וכשגם את התחלת לעשות את זה?"

חיוכה מעמיק. "כשהייתי קטנה גדלה בוגנוויליה מול הכניסה לבית שלנו, והיא גדלה כמו מטורפת".

"כמובן". אני מלטף את בטנה.

"לא, נודניק. לא באשמתי. היא פשוט היתה צמח עקשני מאוד. בכל מקרה, היא התחילה לחסום את הכניסה, קצת יותר כל יום, עד שפעם אחת אבא שלי בא עם מזמרה לחתוך אותה, ולא הסכמתי שהוא יקצר את הענפים. הייתי אולי בת חמש. עמדתי לידם וחיבקתי אותם כמו משוגעת, כאילו זה היה איזה גור כלבים שהוא עמד להטביע, או משהו. בהתחלה הוא נכנע, אבל אחרי שבוע נשרטתי על הבוגנוויליה כשהייתי צריכה כבר לקפוץ כדי להיכנס הביתה, והוא החליט לגזום אותה בכל זאת".

"ומה קרה?"

"היא גדלה". יסמין נראית כמעט אשמה לרגע. ואז חיוך ממזרי פושט על פניה. "כל יום הוא היה מקצר אותה, וכל יום היא היתה צומחת מחדש".

אני פורץ בצחוק.

"הוא נכנע והפסיק, בסוף. הבוגנוויליה גדלה פרא".

"כמו הבת שלו".

היא צוחקת ומנשקת אותי. בלילה, אחרי שעברנו חצי מהמסיבות בעיר, היא מושכת אותי אל חוף הים ומראה לי בדיוק כמה היא פראית. אני מנסה לספור את המקומות בעיר הזאת שקיימנו בהם יחסי מין שלא היו הדירה שלנו, ומחליט שאולי נכון יותר לספור הפוך. עיניה של יסמין נוצצות בירוק לוהט לאור הקל של הטיילת ושל המטוסים הנוחתים בשדה-דב. אני מנשק את מצחה וטועם מלח, ולקול הגלים מעלה פתאום בדעתי לכתוב עליה שיר ולהשתמש בדימוי של נר שהלהבה שלו בוערת בעוז, לא משנה לאן מפנים אותו. אבל הדימוי שחוק, ואני נזכר שהנרות הבוערים בעוז הם אלו שכבים הכי מהר, ומקדיר את פני כנגד צווארה הרך.

בסוף השבוע אנחנו נוסעים לבקר את אביה. הוא מקבל אותנו, כמו תמיד, כשהוא יושב בגינה. נדמה שהוא תמיד יושב או עובד בגינה. לעתים רחוקות מאוד הוא נמצא בבית.

הוא מחבב אותי, נדמה לי. אף פעם אי אפשר לדעת בוודאות אתו.

יסמין משתעשעת בגינה, מלטפת באצבעות ארוכות את הצבעונים, משאירה אחריה שובל של דשא ירוק יותר, של פרחים בוהקים יותר. מטפסת על העצים, מברכת אותם כמו ילדה שחוזרת הביתה.

"ראיתי אתכם בטלוויזיה", הוא מעיר. "במצעד הגאווה".

"כן", אני מחייך. "יסמין החליטה שאנחנו הולכים כדי להזדהות".

"באמת?"

"אני חושב שזה היה רק תרוץ כדי שהיא תוכל ללבוש את החזיה המזעזעת הזאת. התערבנו על זה. אבל בסוף היה כזה חום אימים שהיא לא היתה היחידה שם בחזייה – " אני עוצר, מחליט באופן נחרץ להפסיק לדבר עם אביה של חברתי לחיים על הבגדים התחתונים שלה, אבל גדעון רק מחייך.

"אני שמח שהיא נהנית בעיר". הצהרה משונה. התרגלתי. "מה עם חתונה?"

הוא שולף את השאלה משרוולו כמו מטפחת בידי קוסם. אני מביט בו, מבוהל. אמי הפולניה אמנם שואלת את אותה שאלה כבר שלוש שנים, אבל גדעון מעולם לא השמיע אפילו רמז לכך שהוא רוצה שנתחתן. "לא… לא ממש חשבנו על זה".

גדעון מביט בי. אני לא מסוגל לפענח את ההבעה בעיניו. "אתם כבר הרבה זמן ביחד".

"אז מה?" אני מתגונן ללא רצון בכך. "טוב לנו ככה. לא חייבים להתחתן היום. חוץ מזה, עוד… מוקדם מדי".

הוא מהנהן, ואני מבחין כעת שאצבעותיו, שאחזו בכוח בידיות כסא הפלסטיק, מתרפות ושבות לנוח בחיקו. האם הוקל לו? אני מביט בפליאה בפניו הבלתי מפוענחים, תוהה מה היתה מטרתה האמיתית של החקירה. יסמין באה לעברנו מן המדשאה, חסרת נשימה, ומושכת אותי אליה מהכסא.

"את רוצה ללכת לטייל?" אני שואל ומצביע אל היער.

היא נדה בראשה. "בוא פשוט נשב על הדשא".

זה אולי היער היחיד בעולם שיסמין לא אוהבת לטייל בו. אמא שלה נעלמה שם. אני מביט בענפי העצים הדקים. היער אינו גדול או מאיים במיוחד. "לא נכנסת אליו אף פעם?"

"פעם. כשהייתי קטנה. יש לי זכרון ישן-ישן שלי, אולי הכי מוקדם, כשאני עומדת על הדשא בחורף, בגשם הראשון, ומסתובבת".

"מסתובבת?"

"אתה יודע". היא נעמדת על רגליה ומתחילה לחוג סביב עצמה, ידיה פשוטות לצדדים וראשה מוטה לאחור. "ככה. אולי עשר דקות הסתובבתי. היה לילה, וקר, וירד גשם מטורף. ממש הרגשתי אותו מכה בפנים שלי".

"למה לא הפסקת?"

"לא יודעת. הייתי קטנה. אהבתי גשם. ואבא צעק עלי וניסה למשוך אותי פנימה. אז ברחתי". היא עוצרת, מסוחררת, ומתיישבת שוב.

"ברחת ליער?"

"והלכתי לאיבוד. הוא מצא אותי אחרי כמה שעות, ישנה על ענף אחרי שנרדמתי מרוב בכי".

"אלוהים". אני מושך אותה אל חיקי.

"ואז הוא אמר לי", היא מלטפת את שפתי, "שאני תמיד יכולה להיות בחוץ, ושאני אף פעם לא אצטרך יותר לברוח בשביל זה".

"אמא שלי היתה מחטיפה לך שני פליקים ולא נותנת לך לצאת יותר מהבית עד שהיית בת שמונה עשרה".

"אבל זה אבא שלי". יסמין מושכת שוב בכתפיה. "בכל מקרה, לא הרגשתי צורך לברוח לשם יותר. היה ביער הזה משהו מוזר. אבל היה בו גם משהו ש…" היא מביטה בעצים הקרובים כאילו היו פסגת ההר הבלתי מושגת, ולא מסיימת את המשפט. "אתה יודע, אמא שלי היתה ממש מדברת אִתם".

"אז מה?"

"לא כמוני. אני מתכוונת, הם היו מדברים אִתה". לרגע יש כמיהה בעיניה, השתוקקות. ואז היא משיבה את מבטה אלי. "הלוואי שיכולתי לדעת מה הם סיפרו לה".

אני מביא את הגיטרה שלי מתוך הבית ופורט על המיתרים בקלילות, מנגן לה קולדפליי. היא אינה שרה, מביטה ביער, מהורהרת, מכרסמת תלתל שיער ירוק. לבסוף היא קמה והולכת אל הבית, ללא מילים. אני מפסיק לנגן. אצבעי מלטפת סביון סורר שגדל בדשא. בעוד כמה שבועות יהיה אפשר לנשוף את הלבן-לבן שלו, ובכל מקום שיגע בו, שינוח בו על פני המדשאה, ישאר משהו ממנו, שריד בלתי-נראה, בלתי מורגש, עד שיום אחד הוא יצמיח סביון חדש. ואבא של יסמין לא יגזום אותו. מעולם לא ראיתי אותו מנכש עשבים שוטים.

יסמין תמיד מאושרת לבוא לכאן. אבל אחרי כמה שעות היא הופכת עצובה, כמעט מהורהרת – אם אפשר לומר דבר כזה על מישהי שגאה בכך שהיא מעבירה את חייה בלי לחשוב יותר מדי. אולי היא נדבקת בכאבו של אביה. הוא אינו מאושר, אני יודע. מי יכול להאשים אותו? אני לא יודע מה הייתי עושה אם הייתי מאבד את יסמין.

היא חוזרת אחרי כמה דקות, נושאת בידה תיבה קטנה ודקה עם כמה מדבקות צבעוניות דהויות עליה.

"מה זה?"

יסמין מתיישבת על הדשא מולי, ופותחת את התיבה בזהירות. בפנים נחה חלילית כסופה, קטנטנה, שנועדה למגעם של ילדים. יסמין מרימה אותה בחרדת קודש.

"את מנגנת?"

"ניגנתי. כשהייתי קטנה". היא משתתקת ומביטה בי בציפייה. אני מתחיל לנגן שוב, והיא מצטרפת אלי. הצליל רך, יפהפה, לא בטוח בעצמו. מדי פעם היא מזייפת, מנגנת תו אחד לא במקומו, ומביטה בי בהתנצלות. גדעון מרים את עיניו מהספר שלו ומביט בנו, וחיוך נדיר נוגע בשפתיו.

פעם חשבתי שיסמין דומה לפרח נדיר, לשושנת יער, או משהו כזה. היום אני חושב שהיא דומה יותר לסביון. לא בגלל שהיא פשוטה – בגלל שהיא משאירה משהו אחריה. לכולם.

דחיפות ומשיכות מעירות אותי באמצע הלילה. "אסף. אסף!"

"מה?" אני ממלמל מתוך שינה, מושך אותה בחזרה לחיקי. ציפורניה שורטות אותי, וקווצות שיער מכות בחזי. אני נאלץ להתעורר, מתיישב, מביט בה בחוסר רצון. למרות הטשטוש וקורי השינה, באור הקל של מנורת הלילה בחדרה הישן, אני מבחין שהיא לבושה. "יסמין, מה עכשיו? מה קורה, לעזאזל?"

"בוא. בבקשה".

"באמצע הלילה? לאן את רוצה ללכת?"

היא מביטה החוצה, מהחלון. "ליער".

די במילה זו כדי להעיר אותי לחלוטין. אני קם על רגלי, מגשש אחרי החולצה שלי. "טוב, טוב. אני בא. חכי".

היא מביטה בי, מסתבך באצבעותי עם שרוכי הנעליים, והודפת אותי לאחור, קושרת אותם עבורי כאילו הייתי ילד, קצרת רוח. אני מביט בה. אפילו לאור הקלוש של המנורה והירח אני רואה ששערה בהיר יותר מאי פעם. "יסמין", אני לוחש.

"מה?" היא מרימה את ראשה, מביטה בעיניי. מבטה מתרכך, והיא מושכת אותי אליה לרגע קצר, נושקת לשפתי. זה מרגיע אותי. "הכל בסדר. אני פשוט… אני לא יודעת למה, אבל אני חייבת ללכת לשם. בסדר?"

בטח. זה בסדר גמור שנלך באמצע הלילה ליער שאמא שלך נעלמה בו. "רק אם את נשארת לידי כל הזמן".

אנחנו סוגרים את הדלת אחרינו בשקט. בתחילה אנחנו צועדים באטיות, נזהרים בין העצים הצפופים, על השורשים הלא מוכרים. מהר מאוד יסמין מושכת אותי לקצב קדחתני של ריצה. אני לא יודע איך אנחנו לא נופלים, אבל אנחנו רצים זמן רב. יסמין נראית חסרת מנוחה, כאילו הריצה אינה מעייפת אותה כלל, אך אני מתנשף, ויודע שלא אוכל להמשיך עוד זמן רב. קולות של ינשופים וציפורי לילה נשמעים סביבנו, וחושך, מלבד נצנוץ של כוכב פעם בזמן רב דרך הענפים. איך היא מוצאת את דרכה? איך נמצא את דרכנו בחזרה? אני מביט לאחור. כבר עברנו מרחק רב. רב מכדי שנמצא עדיין באותו היער, אלא אם כן הלכנו במעגלים. מה אם נטעה בדרך, אם נמצא את עצמנו בלבנון, או משהו כזה?

אבל אז העצים מתחילים להתרחב, להיפרד זה מזה, ויסמין עוצרת בבת אחת. אני מועד, כמעט נופל, אך זרועה – וענף של עץ מצדי השני, תומכים בי.

אנחנו נמצאים בקרחת יער. החושך אינו רב כל כך כעת, אף על פי שאין מקורות אור אחרים, אך נדמה שגזעי העצים רחבים ומרשימים יותר מכפי שהיו בכניסה ליער, קורנים אור. ועם זאת קרחת היער סימטרית וגדולה כל כך שהיא נראית כאילו נוצרה בידי אדם, למרות שברור שאין זה כך.

אנחנו עומדים זמן רב בשקט, מקשיבים לקול הצרצרים. "יסמין – " אני לוחש לבסוף.

"ששש…!" היא מצביעה לעבר העצים, וציפורניה חופרות בזרועי. אני עוקב אחרי מבטה, ונשימתי נתקעת בגרוני. דמויות יפהפיות, דקות, אציליות, מרחפות מבין העצים. לא, לא מביניהם. מתוכם. הן יצורים של אוויר ואור, דמותן מטושטשת מעט. וכעת אני רואה שהן אינן מרחפות אלא הולכות בצורה אצילית ורכה כל כך שהם נראות כאילו הן עפות, ועם זאת נדמה שיש משהו כבד בדמותן, כאילו היו מוצקות מאוד ולא ערטילאיות כערפל. אני מושך את יסמין לעברי, אך היא נדה בראשה. "הם לא יפגעו בי".

אני מסרב להרפות ממנה. לא. יסמין היא מכשפת-עצים, אבל היא מכשפת-העצים שלי. אתם לא תקבלו אותה. אני לא אוותר כמו אבא שלה.

הדמויות – דריאדות? איני בטוח כבר – מושיטות לעבר יסמין ידיים ארוכות, יפות, בעלות גוון ירקרק. אני מבחין בהקלה מסוימת שהן אינן דומות לה. שערן אינו ירוק, והן עוטות מלבושי עלים כמו הפיות של ארץ לעולם-לא. הן ערפל ואור, זרועותיהם חולפות דרכנו. יסמין מביטה בי כעת, מלטפת את פני. "אסף".

"לא".

"אני לא הולכת לשום מקום. תרגיש את זה". ידה מוצקה וחמה ורכה, והיא יסמין שלי, יסמין שאני אוהב, אבל האור בעיניה זר לי. בחוסר רצון, בפחד, אני מרפה מזרועה. היא נושקת לי.

הדמויות מושיטות שוב את ידיהן. יסמין נוגעת בהן, והיא מסוגלת כעת לאחוז בידי הערפל והרוח שלהן. הן מושכות אותה למרכז קרחת היער. אצבעותיהן מלטפות אותה, את שערה, את פניה. שפתיהם נעות ללא מילים, ומבטם אינו מש ממנה. הם אוהבים אותה, מעריצים אותה, אני מבין לפתע. שתיים מהן קרבות, ידיהן מלאות פרחים לבנים, והן שוזרות אותם בשערה בעת שהשאר ממשיכים ללטף אותה, את גופה, את פניה. עיניה של יסמין עצומות ולחייה סמוקות.

הרוחות מתרחקות ממנה, מביטות בה. נדמה שזוהר קורן ממנה.

"יסמין – " אני אומר שוב, אך היא אינה מקשיבה לי כבר. הדמויות מתחילות לרקד סביבה במעגל, ריקוד יפהפה שכמותו לא ראיתי מעולם, כמו ענפים נעים ברוחות הסתיו הראשונות. הן מרחפות וצונחות, עולות ויורדות, זרועותיהן מונפות לכל עבר ורגליהן מתופפות על הקרקע בקול שרק הן מסוגלות לשמוע. אני הולך צעד נוסף לעבר יסמין, נחוש בדעתי להוציא אותה ממעגל הרפאים הזה, אך אז היא פוקחת את עיניה ומביטה ישר בי, וחיוך שלא ראיתי מעולם על פניה. בעל כורחי אני מחייך בחזרה. היא מצטרפת לריקוד, צועדת אחורה כדי להפוך לחלק מהמעגל. היא נעה בחינניות שמעולם לא ראיתי אצלה, כמו רקדנית בלט, כמו אוושת רוח. אני מביט בה והיא אינה מסירה ממנה את עיני, וכשהמעגל חולף על פני היא מושיטה לי את ידה ואני לוקח אותה, מצטרף אליהן. אני לא מסוגל לרקוד כמותן, כמוה – יש משהו נכון וטבעי וקסום כל כך בריקוד הזה, ואני יודע שלא אוכל להיות חלק מזה, אבל יסמין אוחזת בי והדמויות חגות סביבנו, וכעת גם אני שומע את המוזיקה – אם זו אכן מוזיקה – שהן שומעות, ומגעה של יסמין עוד חם ולוהט ושפתיה על שפתי ואני חווה התעלות חושים מוחלטת, והדבר היחיד שאני רואה הן עיניה, ירוקות כל כך ובוהקות כל כך, כמו בתה של אלת האדמה והקציר שחזרה מן השאול באביב.

עם אור השחר הראשון אני מתעורר. לרגע אני בוהה למעלה, בשמיים הבהירים שבין הענפים, ואיני בטוח היכן אני. נוח לי, ולא קר, כיוון שאני שוכב על מצע של עלים ומכוסה בהם. יסמין!

אני מתרומם בבת אחת, בתנועה חדה, וגוש מדובלל של שיער ירוק המוסווה היטב על רקע עלים ירוקים ממלמל במחאה. אני מסיט את העלים, חושף את פניה הישנות. היא נשענת על הגזע וחיוך על שפתיה. אני נוגע בפניה. היא מוצקה וחמה ואמיתית. היא לא הפכה לרוח, לא נעלמה, לא שקעה בתוך הגזע. פרחים לבנים קטנים שלא ראיתי מעולם עדיין שזורים בסבך שערה. אני נושק לה, והיא משמיעה קול מתפנק ומעבירה את ראשה לחיקי. "יסמין".

עיניה נפקחות, והיא מתיישבת במהירות, כמוני, מביטה סביבה. "איפה אנחנו?"

אני מביט סביבי. לא זכרתי שעזבנו את קרחת היער, אבל אנחנו במקום אחר כעת. אני מאמץ את עיני, ומבעד לעצים רואה לפתע נקודה אדומה, רעפים של גג. "ליד הבית של אבא שלך, אני חושב".

"מה קרה ל…?" היא מחווה בידיה, לא בטוחה כיצד לנסח את המשך השאלה, כיצד לתאר את כל מה שחווינו אתמול בלילה. "אתה הזזת אותי?"

"לא". אני מקמט את מצחי. "את חושבת שאולי הן עשו את זה?"

יסמין נדה בראשה באטיות. "הן רצו שאני אשאר".

"איך את יודעת?"

"הבנתי את מה שהן אמרו", היא אומרת, ואז נעצרת, מתנשמת, ומפנה אלי חיוך רחב. "הבנתי את מה שהן אמרו". והחיוך נעלם. יסמין נוגעת בעץ שהיא נשענת עליו. "בוא נלך".

אני קם, ומסייע לה לקום. אנחנו הולכים בחזרה בשתיקה. קולות של אנשים צוחקים נשמעים במרחק, וענפים ועלים יבשים משמיעים קולות פצפוץ תחת רגלנו. יער רגיל. סתם עוד יער רגיל. חשבתי שאחוש הקלה, אבל יסמין בוהה בקרקע, וצעדיה הולכים ונעשים אטיים ככל שאנחנו מתקרבים אל היציאה. אני מרגיש כאילו אבן נחה על קנה הנשימה שלי.

לבסוף היא מרגישה שמבטי נח עליה, ומחייכת חיוך עצוב, ומושיטה את ידה אלי. אני אוחז בה בדממה. "שם, ביער… באיזשהו שלב, היה נדמה לי – " היא עוצרת, חושבת, מתחילה שוב. "משהו יצא מהיער. מישהו. היה נדמה לי שאני מכירה אותו".

"רוח?" אני מעז בקושי לדבר.

"לא. לא כמוהן. יותר דומה אלי. גוף חם. אבל לא ממש יכולתי לראות את הפנים שלו, או שלה". עיניה מביטות למרחק, בוהות, מהורהרות. "אבל כשהוא חיבק אותי… היה נדמה לי שאני מרגישה משהו. אהבה, אולי. אני לא יודעת".

אני שקט, חושב דווקא ברגע זה על שדה החמניות שתלוי בסלון ביתנו. כל אדם שגר בעיר צריך שדה, כך אמר גדעון, לא? אִמה של יסמין רקמה את התמונה כשהיתה בהריון, אבל לא זכתה לראות את ילדתה גדלה. לא זכתה לנסות ללמד את יסמין לרקום, ולהיכשל בכך. לא זכתה לראות אותה מאוהבת.

ידי מרפה מידה של יסמין, והיא מסתובבת, מביטה בי. אני לא אומר דבר. היא מושכת אותי לעברה, אוחזת בסנטרי, נושקת לי.

"אסף. אספי". היא מתרוממת על קצות אצבעותיה, נושקת קלות גם לשתי עיני, טועמת את המליחות של הדמעות. "מה?"

"את נעלמת לי".

"אני לא".

"את תלכי ליער, כמו אמא שלך".

היא תופסת את ידי בין ידיה החמות. "אסף. בוא נתחתן".

"מה?" אני מרים את עיניי להביט בה.

"אני לא הולכת לשום מקום. אני אוהבת אותך, ואני אוהבת את החיים שלנו. אני לא איעלם לך, אף פעם, משום סיבה שהיא". אני מניח את ידי על ידה, מלטף את בטנה. היא נצמדת אלי ואנחנו מתנשקים, ואיש מאתנו אינו שומע עוד את קולות היער.

למרות השעה המוקדמת, גדעון ממתין לנו בכסאו, על המרפסת. הוא מחזיק ספר פתוח, אך אינו קורא בו.

"אבא", יסמין נושקת ללחיו. "תלבש משהו. אתה תתקרר". היא אינה נותנת לו שהות להגיב, ונכנסת אל הבית במהירות, כאילו מבקשת למנוע אפילו משתיקתה לענות על השאלה שלא שאל.

אני, לעומתה, עוצר, מביט בו – ולא יודע אם זה כדי להרגיע אותו או כדי להרגיע את השאלות שבי. הוא מביט בי לרגע קצר, ואז משיב את עיניו אל ספרו והופך את הדף.

"חזרתם", הוא אומר. "זה מה שחשוב".

אני מאמין בכך. מאמין, אולי בגלל שאני רוצה להאמין. אנחנו מטיילים בשינקין למחרת ויסמין מודדת מגפיים יקרים ומכוערים להחריד, ואז אנחנו צועדים בסמטאות יפו, והולכים לשוק הפשפשים וקונים לה שם מגפיים דומים בעשירית המחיר וכורסה חדשה לסלון הקטנטן שלנו, והולכים למסיבה פרועה ושוכבים בעוד שלושה מקומות חדשים בעיר רק באותו לילה. ויסמין שמחה, כל אותו זמן. שמחה באמת. ולזמן מה, אני מצליח להעלים את הספקות, את החרדות, את התהיות.

ולכן, בלילה שבו היא מתעכבת במעבדה ואינה חוזרת אני לא תוהה על כך. בשמונה היא תחזור, כשהסטודנטים האחרים עוזבים את המעבדה. ואולי שעתיים מאוחר יותר, אם תרצה לשבת בקפה. וכשגם הזמן הזה עובר, אני משתהה, לא מתקשר לחברות שלה, לא רוצה להעיר אותן. היא לא עונה בנייד. הבטריה בטח נגמרה. היא אף פעם לא שמה לב כשזה קורה. לבסוף, בשתיים בלילה, אני מתקשר. כמה מהם אפילו ערים עדיין. אך איש מהם לא ראה אותה או שמע ממנה.

בשלוש, במקום לחכות עוד ואז להתקשר למשטרה, או לצאת לחפש אותה בעצמי, אני מתקשר לגדעון, ולא בטוח מדוע. הוא מבוהל בהתחלה – גם אתו היא לא דיברה. אבל קולו מתייצב במהירות. "זה בסדר. היא תחזור".

אם הוא רגוע, גם עלי להיות רגוע, אומר ההיגיון. אבל הספק עוד אוכל אותי מבפנים. "מאוחר. זה לא מתאים לה. בדרך כלל היא מודיעה. והתקשרתי לכל החברות שלה ו – "

"אני לא חושב שיש מה לדאוג, אסף. הרי לא קר לה כמעט. יכול להיות שהיא הלכה לקרוא ספר על איזה ספסל בפארק ונרדמה".

אם לא הייתי חסר מנוחה כל כך, הייתי משועשע מכך שגם גדעון, כמוני, רואה את אפשרות שיסמין נרדמה באחד מהמקומות הכי פחות נחמדים בתל אביב בלילה כפחות מאיימת מהאפשרות שקה משהו… אחר.

אני מהסס, לא בטוח כיצד לומר זאת. יסמין היתה מעדיפה לעשות זאת בעצמה. אבל אם זה יעזור, זה שווה את האפשרות ששניהם יכעסו עלי במשך כמה ימים. "אני דואג יותר ל… תינוק".

שקט מצידו השני של הקו. כשגדעון מדבר שוב, קולו מאופק יותר, לא נינוח. כמו סופה שעומדת להתפרץ. "היא בהריון?"

"שלושה חודשים". אני מלפף את חוט הטלפון סביב אצבעי. "עמדנו לספר לך כשנבוא אליך בסוף השבוע – "

"בוא עכשיו".

"מה?" אני מבוהל כעת, מקשיב לטון השיחה שהשתנה, לדחיפות שבקולו.

"עכשיו, אסף. תיסע לכאן עכשיו. אני אחכה לך שעה וחצי. אחר כך אני אלך".

"תלך? רגע! גדעון! לאן?"

"למצוא אותה".

אני נוסע כמו מטורף על הכביש, מתעלם מהקור הנורא שצורב את צווארי ואת פני. יסמין קנתה לי בתחילת החורף צעיף בחנות לציוד אופנוענים, אבל לא הצלחתי למצוא אותו עכשיו. השארתי הודעה בתא הקולי שלה, רק למקרה שהיא באמת נרדמה. בתוך תוכי אני כבר לא מאמין בזה. מד המהירות מטפס. מאה עשרים, מאה שלושים, מאה ארבעים, מאה חמישים. מכוניות חולפות על פני כמו תעתועי אור. הצמיגים מטונפים מאבק הדרך. רק שלא אחליק, שלא אפול. זה יאט אותי.

בכניסה לכפר אני נאלץ בכל זאת להאט את המהירות על הדרך הלא-סלולה. גדעון עומד בגינה, נשען על מקל הליכה ארוך שנראה שאיש לא השתמש בו כבר זמן רב. הוא אוחז בידו פנס חזק ומכוון אותו אלי, מסנוור אותי. הוא לבוש בבגדי הליכה. אני יורד מהאופנוע, כמעט מועד, איברי תפוסים מהנסיעה הארוכה ומהקור. הוא מעיף בי מבט אחד ונכנס בחזרה אל הבית. אני הולך אחריו באטיות, אבל עוד לפני שידי נוגעת בדלת הוא יוצא אלי עם כוס תה. "תשתה. מהר. אנחנו נצעד כמה שעות עכשיו, אסור שתקפא".

אני שותה. התה מר, ולא חם ממש, אלא פושר. הוא בוודאי לא נתן למים לרתוח.

הוא מצביע על גבעול קוצני בכניסה לבית, ועליו עלים ירוקים קטנים וכמה פרחים סגולים, בולטים בצבעם העז. "אתה יודע מה זה?"

אני מניד בראשי. אני לא מבין גדול בצמחים.

"בוגנוויליה".

אני נחנק לרגע, ואז מצליח לבלוע.

"היא סיפרה לך, אני מבין. השיח הזה מת לפני יותר מעשר שנים. אתמול בערב ראיתי אותו כאן, ולא הצלחתי להירדם אחר כך. ידעתי שקרה משהו".

אני מושיט לו בחזרה את הכוס, והוא מניח אותה על כסא הגינה, אינו טורח לחזור אל הבית. כשהוא מסתובב במהירות בחזרה אלי, הוא רומס את הבוגנוויליה בעקבו מבלי להבחין. הוא מתחיל לצעוד לעבר היער, ואני בעקבותיו. לפתע האבסורד של מעשינו תופס אותי. "גדעון…" אני מביע מחאה חלושה, תופס בכתפו. "אין סיכוי שהיא הגיעה עד כאן באמצע הלילה – "

"ראית את זה באותו לילה, כשהלכתם לטייל?" הוא קוטע אותי. "היער האחר?"

"יער אחר?"

"עצים גבוהים, עבים. עלים עם צבע ומרקם שונה?"

אני נושם נשימה עמוקה ומרפה מכתפו. "כן. היתה שם קרחת יער. היו שם רוחות… רוחות של עצים, אני חושב. הן רקדו סביבה".

גדעון עוצר ומסתובב אלי, גבותיו מכווצות. ניכר שהמידע החדש מפתיע אותו. "מה עוד?"

אני מחכך את מצחי. "יסמין אמרה שהיא מסוגלת להבין אותן".

"אנחנו צריכים למהר".

"אבל – "

"לא, אסף, אני לא חושב שהיא באה הנה". לא פגשתי קודם את גדעון חרד וחסר סבלנות, והתנהגותו רק מדאיגה אותי יותר. "אני חושב שהיא הגיעה אל היער האחר מהפארק, או מה… לא יודע. כל קבוצת עצים יכולה להפוך בשבילה למעבר. אבל זו הדרך היחידה שאני מכיר".

שאלות רבות מתרוצצות בראשי, אך אני מסתפק בינתיים בזה. אני מרגיש שככל שאדע יותר אחוש חוסר אונים רב יותר. אנחנו הולכים דקות נוספות בשתיקה, מפלסים דרך בין העצים הגבוהים. לגדעון כושר טוב ממני והוא מכתיב קצב מהיר. הוא מכוון את אלומת האור קדימה, לפניו, ומאיר את דרכנו. היער שקט עד כדי אימה. עוברות עוד כמה דקות לפני שהשתיקה נעשית קשה מדי עבורי. "מה אם נגיע לקצה היער ולא נמצא אותה?"

"אז נלך שוב מהאורך לרוחב. ושוב. עד שנהיה ביער האחר".

המשקל על חזי מאיים להפיל אותי. אני בולע דמעות ומדבר, לא כיוון שאני רוצה, אלא כיוון שאיני יכול עוד לשמור את הפחדים בלבי. "אני לא יודע מה אני אעשה בלעדיה", אני אומר, ובקולי כל אותם רגשות שאני נאבק להסתיר – היאוש, החרדה, האובדן.

באור הקלוש שלפני הזריחה גדעון מסתובב אלי, ונדמה לי לרגע שאותם רגשות בדיוק משתקפים מפניו. הוא מניח את ידו על כתפי. האם גם הוא ביטא את אותן מילים לפני עשרים שנה? האם גם הוא עמד במקומי ופסי דמעות חרצו את לחייו המזוקנות ואותו כאב נורא של חוסר וודאות מבשרת רעות אחז בלבו בכוח, לוחץ, לוחץ, לקראת הפיצוץ שעמד להגיע?

הוא מייצב את ידו הרועדת קלות על המקל ונושם נשימה עמוקה. "אנחנו חייבים להמשיך", הוא אומר. "אולי עוד נמצא אותה. אולי היער עוד לא לקח אותה".

אני מנגב בכעס את הדמעות שעל לחיי. "אתה לא מצאת את אמא של יסמין".

הוא נד בראשו. "לא ידעתי מה לחפש. עכשיו אני יודע".

קרחות יער? עצים אחרים? דריאדות? אני לא מעז לשאול. "היא לא דריאדה, אתה יודע", אני אומר, מעודד לפתע. "כשהיא סיפרה לי פעם ראשונה דיברתי עם חבר שמומחה לדברים האלה. הוא אמר לי שדריאדות הן נשמות עצים. אין להן קיום פיזי. הן רוחות, והן לא יכולות להתרחק מהעץ שלהן". אף פעם לא ראיתי את יסמין קרובה במיוחד לעץ כזה או אחר. היא מטפסת על כולם ללא הבדל דת, גזע ומין, ובלי שום התחשבות בהפרשות הדביקות שנדבקות לג'ינס שלה.

"בדקתי את זה אחרי שהיא הראתה לי מה היא יכולה לעשות בפעם הראשונה. הלכתי למישהו שמבין. דריאדות הן נשמות עצים. אין להם קיום פיזי. הן רוחות".

"אני לא מבין גדול בזה, אסף". הוא נאנח, מנגב את מצחו. "אני לא חושב שהיא כמו הרוחות האלו. אבל אולי יש סוגים שונים של דריאדות".

"הם העריצו אותה, הרוחות", אני נזכר פתאום. "הם רקדו סביבה כאילו היא היתה מיוחדת".

הוא נד בראשו, כאילו אישרתי את הסברה שלו.

ציפורים מצייצות לאור הזריחה, וקולן אינו מנחם אותי. אנחנו הולכים עד קצה היער, ומתחילים לצעוד בחזרה. גדעון הולך ועיניו מביטות בקרקע, משתדל שלא ליפול, נועץ את המקל בכוח באדמה עם כל צעד. גם אני מביט מטה, בחול הזרוע עשבים, עלים מתים ואצטרובלים שמקרקשים ומתנפצים תחת רגלנו.

"הייתי צריך לדעת", אני אומר. "כשהיא לא חזרה הביתה, הייתי צריך… לעשות משהו".

"זאת לא אשמתך. אני לא עמדתי על המשמר". הוא מעיף בי מבט. "חשבתי ש… אני לא יודע. שהיא בטוחה יותר אתך".

"בדיוק".

"לא, אסף". הוא מחייך לראשונה, מניח את ידו שוב על כתפי. "לא בגלל שאתה היית צריך לשמור עליה. בגלל שהיא בחרה בך. כשהיא סיפרה לי שיש לה חבר…" הוא משתהה, ממשיך לאחר רגע, "יסמין תמיד אהבה את הגברים הקיבוצניקים, את אלו עם הידיים הגדולות והמלוכלכות מאדמה, עם העור הצרוב מהשמש, שצחקו כל הזמן בקולי קולות".

"ואני לא כזה".

"אתה בדיוק ההפך. כשהיא הביאה אותך בפעם הראשונה לפגוש אותי – אתה היית כל כך מנומס, ואמרת את כל הדברים הנכונים, ודיברת על העבודה שלכם במחקר של הצמחים הזה… ואני הבטתי בידיים שלך, הם היו עדינות והציפורנים שלך היו גזוזות, כאילו לא עבדת יום אחד בחוץ, בשדה. והיית חיוור. היה ברור לי שאתה לא רואה הרבה שמש. ילד עירוני. ויסמין החזיקה את היד שלך ואני… אני חשבתי עד אז שהיא דומה מדי לאמא שלה. אבל כשהיא הביאה אותך, ידעתי שהיא שונה".

אני מהדק את אגרופי. "אבל טעית".

"אולי".

ניכר שהשתיקה קשה כעת גם עליו. הוא מדבר, מספר לי על אמה של יסמין, נאווה. איך פגש אותה, איך קילף מעליה את הקונכיה שלה. הוא מספר לי על אביה, על הריב שלהם. הוא מספר לי איך חיכה לו כשיצא מהיער באותו יום ויסמין בידיו.

"אתה עוד כועס עליו?"

"בגלל נאווה? לא. הוא גידל אותה כמו שהאמין שהיה צריך לעשות. ואני עשיתי אותו דבר עם יסמין. לפחות יסמין היתה מאושרת".

"היתה". אני לוקח צעד מהיר קדימה, חוסם את דרכו. "מה זאת אומרת, היתה?"

גדעון נד בראשו. הוא שולח רגל לעקוף אותי.

"לא". אני חוסם שוב את דרכו. "אמרת את זה בכוונה. היתה". עולה בדעתי שלכל אורך הדרך הוא הביט רק בקרקע. לא בין העצים. לא כאילו ציפה למצוא אשה בוגרת. "אתה לא באמת חושב שנמצא את יסמין".

הוא משפיל את עיניו לקרקע, ואנחה כבדה מרעידה את גופו. "לא", הוא אומר וקולו שקט מאוד.

אני שולח את ידי אליו, לא בטוח מה ברצוני לעשות. לטלטל אותו? להשליך אותו? לחנוק אותו? "שיקרת לי!"

"כן".

אני תופס את חולצתו והוא מביט בי. הוא נראה זקן מאוד. "כבר אי אפשר למצוא אותה, אסף. אני לא חושב שהיא עדיין… יסמין. אני חושב שהיא משהו אחר".

אני מרפה ממנו, כמעט נגעל. "איך אתה יכול להשלים עם זה כל כך באדישות?"

הוא מנגב את עיניו שוב. "כי ידעתי שזה יקרה. תמיד ידעתי. היא שייכת ליער, אסף. נאווה היתה שלי רק שנתיים. אתה קיבלת את יסמין לחמש שנים. ועכשיו תהיה לך ילדה".

כל הכוח עוזב את גופי. אני נשען לאחור על גזע עץ, מחליק אט אט למטה אל הענפים. לא מעכל את דבריו. לא מעכל את המחשבה שיסמין איננה. "עד שגם היא תעלם ביער".

"אולי. ואולי לא. יסמין אהבה את העיר באותה מידה שאהבה את היער. היא היתה רק חצי-דריאדה".

"היא לא היתה – "

"והבת שלך תהיה רק רבע-דריאדה. אולי היא לא תלך אל היער". הוא מושיט לי את ידו. "בכל מקרה, היא נמצאת כאן, במקום כלשהו".

"ואתה חושב שהם – היצורים, הרוחות – פשוט יתנו לנו לקחת אותה?"

"אני מצאתי את יסמין לבד, שוכבת על שורש עץ. וגם ההורים של נאווה. וגם הבת שלך – "

"אולי זה בן".

"אני לא יודע. אולי. אני לא בטוח שזה אפשרי". הוא מושך בכתפיו.

"חשבת פעם, גדעון", אני אומר בלחש, ולא לוקח את ידו, "שאולי אנחנו לא אמורים לקחת את התינוקות? שאולי יש סיבה שהם שם?"

"זו הבת שלך, אסף". הוא מצר את עיניו. "אתה באמת רוצה להשאיר אותה ביער?"

אני אוחז בידו וקם. אנחנו ממשיכים ללכת.

אף על פי שציפיתי לו, היער האחר מופיע בבת אחת. אנחנו לא רואים את הנוף משתנה, אבל לפתע הוא שם, כאילו היה שם מעולם, מרשים ובעל נוכחות זרה. כעת אני רואה על מה גדעון דיבר. לא יתכן שעצים כאלו קיימים בישראל. אני מרגיש כאילו קפצתי אל תוך תמונה או נכנסתי לסרט מצוייר, וכל הצבעים חזקים יותר. השמש זורחת בעוז. העשבים תחת רגלינו הופכים לדשא רך שאינו משמיע קול כשאנחנו דורכים עליו. עלים נוגעים בעורי, ועוברות דקות עד שאני מבין שאלו לא עלים, אלא אותן רוחות-עצים מלחששות.

"גדעון – " אני לוחש.

"אל תשים לב אליהן. הן מנסות לעצור אותנו".

אני מגרש מעלי את הדריאדות בנפנופים. גדעון שקט, דומם, מהסה אותי בכל פעם שאני מנסה לדבר, משקיט את צעדי. מנסה לשמוע משהו. כשאינו שומע את מה שהוא רוצה, הוא מנסה בדרך אחרת. צועק. קורא. צעקות ללא מילים, רק הוצאת אוויר בכוח. הרוחות נבהלות ומתרחקות מאתנו. ציפורים עפות ביער. מלבד אלו, לא נשמע כל צליל ביער.

אנחנו הולכים עד שאנחנו מגיעים לקרחת היער. היא ריקה. יצורי האור והאוויר, אותן דריאדות, מביטות בנו מבין העצים, מתחבאות מאחורי ענפים גבוהים. "איפה היא?" אני צועק אליהם. "איפה יסמין?"

הן בורחות, נבהלות מצעקותי. הן אינן מסוגלות להבין את שפתנו. גדעון עומד עוד רגע, מביט סביבנו, בוחן את העצים. "מאוחר מדי", הוא אומר לבסוף. "הפעם הן נזהרו. הן לקחו אותה".

הוא פונה ללכת. אני קופא, תופס את זרועו. "רגע – "

הוא נד בראשו, מביט בי, עיניו מתות וקמטים חרוצים במצחו. "מאוחר מדי, אסף. אם היא היתה כאן, כבר היינו מוצאים אותה, או שומעים אותה. הם לקחו אותה. בוא, אנחנו חייבים לצאת מכאן".

אני הולך אחריו בדממה, לא יודע מה לחשוב, מה לומר. עד מהרה, בעוד ענפי העצים של היער האחר עוד מסביבנו והדשא הרך שלא משמיע קול תחת רגלינו, אנחנו כבר רואים את הבית הכפרי.

אני מספיק עוד להבחין שליד הבית עומדת מונית לפני שהבזק מהיר של אור טס לעברי, וענפי העצים המפרידים בינינו לבין הבית נעים לאחור כאילו נענו לפקודה דוממת. ואז, ללא אזהרה, יסמין מזנקת אל בין זרועותי.

והיא יסמין. יסמין שלי. לא שקופה, לא לבושה מלבושי עצים, שערה אפילו אינו ירוק מאוד. אבל היא חיוורת מאוד ופרועת שיער, וניכר בה שרצה.

"אסף!" היא מכסה את פני בנשיקות, ואני אוחז בה רק מתוך אינרציה, לא מעכל, לא מסוגל לקבל את העובדה שהמשקל הלוחץ על חזי הוא יסמין, יסמין שכבר ויתרתי עליה.

גדעון מביט בה, עיניו רחבות מפליאה, וברור שהוא מנסה לדבר אך כמוני, גרונו חנוק והוא אינו מסוגל להגיד מילה.

יסמין, כרגיל, מדברת מספיק בשביל שלושתנו. "מה אתה עושה כאן? מה שניכם עושים כאן? אתם לא נורמלים!" היא מכה בכתפי בכוח. "אני דאגתי!"

"דאגת…" המילה הראשונה שאני מצליח לבטא, שפתי קהות, חסרות תחושה. "את, אבל… לא ענית לי לטלפון ו – "

"אני… נרדמתי במעבדה. השומר לא ראה אותי. והבטריה נגמרה ו… ו… כל החברים שלי אמרו שהתקשרת ואמרת שנעלמתי– "

"יסמין". גדעון מצליח לדבר סוף סוף. הוא תופס בכוח את ידה. היא מביטה בו, בדמעות שעל לחייו.

"אבא, מה קרה?"

הוא נד בראשו ואינו אומר דבר. יסמין מביטה בעיני ואני עדיין אוחז בה, מרים את רגליה מעל האדמה, מודע כפי שלא הייתי מעולם לאצבעות החמימות הנחות על עורפי, לגוף הצמוד לגופי, לקצב נשימותיה המהיר. "את בסדר".

"כמובן שאני בסדר". עיניה מתרככות והיא נושקת לי. "למה שלא אהיה?"

מבטה מחליק על פני, משתהה על העצים, מאחורינו. "איפה הייתם?" היא שואלת, ומיד עונה לעצמה. "הייתם שם, נכון? אסף, ראיתם את הרוחות?"

היא לא נראית עוד עייפה ומודאגת. פניה משולהבות פתאום, עיניה בורקות, והיא יורדת מזרועותי. אני מסתובב לאחור. מאחורי גדעון היער הוא עדיין היער האחר. למה הוא אינו נעלם, כפי שקרה אז? למה הוא אינו משתנה?

ולא רק היער אינו משתנה. יצורי העצים השקופים למחצה עוד כאן, והם מתקרבים אלינו כעת, אינם מפחדים עוד. הם מרחפים קרוב יותר, שולחים את ידיהם אל יסמין.

"אסף… הם מדברים אלי שוב". היא מביטה מעבר לי, פוסעת צעד. אני חוסם מיד את דרכה. גדעון ניצב גם הוא בדרכן של הרוחות. "קישטה! לכו!" הוא צועק כאילו ניסה לגרש מדרכנו תרנגולות.

"יסמין! יסמין! תסתכלי עלי! אל תביטי בהם!" אני מושך את פניה אלי, אך נראה שהיא מסתכלת ישר דרכי כעת. אני מביט לאחור, בגדעון, ונראה שמשהו אחר קורה כעת, היער עצמו מתקרב, או משתנה, אבל לפתע קרחת היער קרובה מאוד, ולא רק רוחות העצים נמצאות בה כעת אלא אנשים אחרים. אנשים כמונו. אך הם מתקרבים אני רואה שהם אינם כמונו. הם מרשימים, גבוהים. עיניהם נוצצות ושערם ירוק, ופניהם חמורות סבר. הם לובשים בגדים עשויים מבדים רכים שמעולם לא ראיתי, בדים בגוני אדמה ויער. והם מתקרבים אלינו.

"הם יודעים מי אני. הם קוראים לי". יסמין מושיטה יד אל האנשים.

"אסף!" גדעון צורח, ואני תופס את יסמין, מושך אותה לאחור על אף מחאותיה. וכעת אני רואה שגם היא עצמה שונה, ששערה מתבהר שוב, שפניה נעשים פראיים ויפים יותר, ונשימתי נעצרת כי היא כל כך יפה, יופי מהמם, משכר, לא-ארצי.

אני מנסה למשוך אותה אחורה, אבל בגבי יש רק עצים, צפופים כל כך, והמעבר שהיה אל הבית נעלם. העצים של היער שלנו, הנוף, הבית, המונית – כל אלו אינם נראים מאחורי סבך של ענפים, עבה כל כך. המעבר חסום משני הצדדים. הדמויות האנושיות למחצה מביטות בנו ומושיטות את ידיהן אל יסמין ואינן אומרות דבר וסביבן מרחפות הרוחות הירקרקות ומלחשות, ויסמין נאבקת בי, נאבקת בכוח שלא היה לה מעולם, והאנשים ירוקי השיער אוחזים בגדעון וגם הוא נאבק, אבל אין לו סיכוי לעומתם, והענפים, העצים, היער כולו מסייע להם, הודף אותנו לאחור, מחזיק אותנו, רועש ונוהם, ואנחנו חסרי אונים מולו כמו האדם הראשון שיצא מהמערות. הרוחות לוחשות בהתרגשות, בשפה לא ברורה, ואני מבין שהם, הם, הבוגדניים, קראו לדריאדות האחרות או מה שהם לא יהיו, ויסמין צועקת, זועקת משהו בשפה שאני לא מבין, מושיטה את ידיה אל ירוקי השיער, מתאמצת להגיע אליהם, ואני יודע בוודאות נוראה, כפי שלא ידעתי מעולם, שאסור שתיגע בידיהם. אני מושך אותה אלי והיא שורטת את זרועותי, וצעקתה מחרישה לפתע את היער, "אמא!"

גדעון קופא, מפסיק להיאבק, מביט ביסמין, מביט שוב באנשים ירוקי-השיער. אני אוחז ביסמין בכל כוחי, אך כוחי קטן וכוחה גדל, היא חזקה כעץ אלון המסרב להתכופף ולהישבר מול רוחות הסתיו. ואז כוחה גובר עלי, והיא פורצת מבין זרועותי ורצה, רצה אליהם. רגליה אינן משמיעות כל צליל על הדשא הירוק המושלם, הרך. אני מזנק אחריה, וגדעון מצטרף אלי במהירות, אבל הם קולטים אותה אל קבוצתם בטבעיות מושלמת, ידיהם נוגעות בידיה, ותוך רגע איננו מסוגלים לזהותה בקהל. הם פונים בחזרה אל מרכז היער, ואף על פי שאנחנו רצים, אף על פי שהם אינם נעים כלל, הם מתרחקים במהירות, ואנחנו רצים ורצים, אבל היער האחר כבר אינו שם, רק היער שלנו, עם הגזעים הדקים והעצים החומים מעט מהיעדר גשם, והגג האדום המוכר הניבט אלינו מבין הענפים. ציפורים מצייצות ואצטרובלים נשברים תחת רגלינו על הקרקע, ואני נופל, נופל וממרר בבכי של אדם שמסוגל לבכות כיוון שאינו מבין עדיין באמת מה אבד לו, וגדעון נופל לידי ולבכיו יש רק צליל אחד, רק מילה אחת שחוזרת שוב ושוב ושוב, ואיני בטוח אם זו "יסמין" או "נאווה", או מילים בשפתם של אותם בני יער מקוללים שלקחו ממני את האישה שאהבתי.

לאחר מכן אנחנו הולכים שעות ארוכות. אני מוותר ראשון, לפנות ערב, נרדם על מיטתה של יסמין. גדעון מגיע כשהבוקר הבא עולה. כתפיו נפולות, שחוחות, ופניו כאילו הזדקנו בעשר שנים. כל יציבתו הזקופה נמוגה. המראה כמעט מפחיד.

"אני לא מאשים אותך", אני אומר לפני שהוא מדבר.

"אתה צריך, אסף". הוא קורס מולי על הספה. "בגללי איבדת אותה", הוא מניד בראשו. "ואיבדת גם את הילדה".

אני לא מסוגל להתמודד עם הכאב כעת. הכל קהה, נשמר בחוץ, מבלי שאצטרך לגעת בו – בינתיים. עד שאצליח להתמודד. גדעון מנסה לחבק אותי, אך אני מתרחק ממנו. ליד המיטה קולטות עיני תיבה קטנה. החליל של יסמין. אני מוציא אותו החוצה ושפתי נוגעות בשקע שבו נגעו פעם שפתיה. גדעון מביט בי בדממה, ואני מפיק קול בעדינות, אך הצליל צורמני. מעולם לא ניגנתי בכלי כזה. אני מניח אותו מידי. אני אפרד ממנה בדרכי, כשהזמן יגיע.

חודשים מאוחר יותר, אני עדיין נפרד מיסמין. הדבר הראשון שרציתי לעשות כשהגעתי הביתה היה להשליך את כל העציצים והצמחים המטפסים. זכרתי כמה אהבה אותם, ולא יכולתי. אני מביט בהם כל יום והם מזכירים לי אותה והכאב רב מכדי שאוכל לסבול אותו. אני משוטט הרבה, עובר כמו מתוך חלום בקניונים, בחנויות, ברחובות שיסמין אהבה. הולך לטייל על החוף, בפארק. עושה את אותו המסלול כל יום. באוניברסיטה מניחים לי באבלי. בלילות אני חולם עליה, ובחלומי איני נותן לה ללכת, אני אוחז חזק יותר, או טוב יותר, או משכנע אותה במילים ובצעקות ובהצהרות אהבה. היא נשארת אתי ואנחנו מגדלים את בתנו, ששערה חום כשערי והיא שונאת עשבים ועצים ואוהבת שירה ומוזיקה ומנגנת בשלושה כלים שונים ולא מבינה כלום בביולוגיה, ואנחנו מאושרים.

ולעתים, מאוחר בלילה, אני עוד הולך בפארק ומדמה לשמוע בראשי מוזיקה נפלאה, קסומה, ונזכר כיצד רקדה והיתה מאושרת כל כך, כיצד הביטו בה הרוחות בפליאה ובהערצה ובאהבה. לעתים באה הקלה עם אותו זכרון.

החלומות מתחילים להיות תכופים יותר, וכדי למנוע אותם אני משתדל להביא את עצמי לידי תשישות גופנית מוחלטת. אני מתחיל לרוץ בפארק בלילה, שעות ארוכות בשבילים המטופחים, מלווה רק בקול נשימותי. השקט הלא-עירוני משרה עלי שלווה.

באחד מאותם לילות אני שומע בכי של תינוק. אני קופא לרגע, משכנע את עצמי שאם מטיילת בשעה זו עם תינוקה ביער. אבל למרות זאת אני רץ, וממשיך לרוץ מבלי לחשוב, מהר יותר, והעצים מסביבי גדלים וגובהם רב מדי, והמדשאות החלקות של הפארק נעלמות והענפים צפופים יותר. ריח פרחי יסמין עולה באפי ואני נע לכיוונו, רץ לעבר קול הבכי.

בין סבך העצים, נחה תינוקת קטנה וערומה על שורשי עץ גבוה שאיני מסוגל לזהות. היא מביטה בי, והיא היצור היפה ביותר שאי פעם ראיתי. שערה שחור-ירוק, וכשאני מרים אותה היא פוקחת אלי עיניים ירוקות בהירות יפות כל כך, כמו של יסמין, והריח אופף את חושיי, משכר. אני מוריד את מעילי, עוטף אותה, ואז הרוחות שם, נעות סביבי בדחיפות, שפתיהן המעורפלות מדברות אלי ללא מילים. אני יודע שעלי לקחת את הילדה ולרוץ, לרוץ לפני שיקראו לאחרים, ולהתקשר לגדעון. אני מאמץ את התינוקת היפהפיה שלי אל חיקי, מערסל אותה בזרועותי, והיא מחייכת אלי ואני מאוהב, ויודע באותו הרגע שאעשה הכל בשביל הילדה הזו. ואז היא מושיטה את ידה לאחוז באחד מתלתלי שערי שהתארך. אבל אצבעותיה מחליקות קדימה, והיא אוחזת באחד מענפי העץ שמעלינו, ידה תופסת בכוח בעלה ירוק-אזמרגד. אני מחוויר, מושך אותה מהעץ. היא תופסת חזק, וכשאני מנתק אותה היא מתחילה לבכות.

אני מאמץ אותה אל חיקי, מנסה לטלטל אותה, לנדנד אותה, להשקיט אותה. אבל איך אוכל? הרוחות מסביבנו חסרות מנוחה, מקיפות אותי. אני נושם נשימות כבדות, מביט בילדה שלי, חסר אונים. הבת שלי, שתגדל לבדה, ללא אמה. ואיך? איך אשמור אותה אתי? האם אוכל? האם אגדל אותה כפי שגידל סבה של יסמין את אמה? האם אמנע ממנה את הצמחים, את היער? האם אגדל אותה בסביבת עצים, כפי שעשה גדעון עבור יסמין? לא. גם זה לא הועיל. האם תהיה שלי עד שהיער יחטוף אותה? האם תספיק להיות של מישהו אחר? האם גם אני אוביל כאן יום אחד איש צעיר ושבור-לב, כפי שעשה גדעון עבורי? האם גם הוא יסבול את אותו כאב, את אותו אובדן, ולבו לעולם לא יחלים לאחר שהילדה שלי תלך ממנו?

אני כורך סביבה את המעיל, מאמץ אותה שוב אל חיקי, כאילו מנסה להניע בפעם האחרונה את לבי מההחלטה היחידה שיכולתי לעשות. הייתי רוצה לגדל אותה. הייתי רוצה להיות אבא שלה. אבל לא אוכל. זה לעולם לא יהיה מספיק.

אני מניח אותה בין שורשי העץ, עטופה במעיל, ונסוג לאחור. היא מפסיקה לבכות כמעט מיד, מביטה בי בעיניים גדולות וירוקות ואני מתכופף ונושק לה נשיקת פרידה על מצחה, נושם בפעם האחרונה את ריח פרחי היסמין. בעיניי עומדות דמעות. אולי יום אחד גם היא תתגעגע אלי. אולי אחסר לה. אולי יום אחד תצא מהיער כדי למצוא אותי, ותשבור את לבו של ילד-עצים בעל שיער ירוק. אבל אני לא אקח אותה מכאן. לא אחרי יסמין. איך אוכל?

כשאני מסתובב, אני קולט בצדודית העין מראה מוכר של עיניים ירוקות ושיער ירוק, ונדמה לי לרגע שאני שומע המיה מוכרת, קול שאני כמעט מסוגל לשמוע, לפענח, להבין. אבל כשאני מסתובב, היער כבר נעלם. הסיכוי שלי אבד.

בת היער שבה אל ביתה.

אני לא דואג לה. היער ישמור עליה. בלילות היא תרקוד בין הרוחות הערטילאיות והם יביטו בה במבט מעריץ וישזרו פרחים בבגדיה, ואמה תפרע את שערה הירוק ותספר לה באותה שפה של לחישות שיש בני אדם בחוץ, והם חיים בערים גדולות שיש להן קול משל עצמן ונעים בקופסאות קטנות על גלגלים וגרים בין ארבע קירות אבן וחלקם, לפעמים, מאושרים. ואולי תספר לה עלי, תספר לה איך ספרה פעם גם היא את האורות מראש מגדלי עזריאלי.

כשאני הולך לאטי בחזרה אל העיר, בראשי מתנגנת שוב אותה מוזיקה נשכחת מהיער, אך הפעם יסמין אינה רוקדת בין אותן רוחות, אלא יושבת לצדי, על המדשאה. אביה מביט בנו מגבנו, והיא מצמידה את החליל הדק ביראת קודש אל שפתיה, ומצטרפת אל נגינת הגיטרה שלי, ויחד אנחנו מנגנים שיר פרידה.

"שתילי יער" הוא הסיפור הראשון בסדרת "רוחות היער" מאת יעל פורמן ורותם ברוכין.