המגדל האפל (7) / סטיבן קינג

זהו. נגמר. זה היה מסע ארוך, שעבור רבים נמשך עשרים שנה, בעוד שאצלי מדובר בשלוש שנים וחצי. המסע התחיל עם ספר מצוין, "האקדוחן", המשיך עם "שליפת השלושה" ו"ארצות השממה" הטובים לא פחות, ואז הידרדר עם "המכשף והבדולח" ו"זאבי הקאלה". בשלב הזה באמת חשבתי לוותר על הסדרה, כי הרגשתי שהיא מדשדשת באותה נקודה. גם השימוש הנרחב בפלשבקים לא תרם לעניין. אבל אז הגיע הספר השישי, "שירתה של סוזנה", ומצאתי את עצמי מתאהב מחדש. הקצב המהיר, הדמויות הסוחפות, בניית העולם הדייקנית והמעניינת של קינג – כל ההתלהבות שנעלמה אחרי שני הספרים הקודמים בסדרה, חזרה בגדול בכרך השישי.

לפני שעברתי לקרוא את הספר השביעי והאחרון בסדרה חששתי מעט. הביקורות היו חלוקות מאוד, ונעו בין "גאוני" ל"בזיון", ובאמת לא רציתי לסיים את החוויה הזו עם טעם מר של אכזבה. איכשהו הצלחתי להימנע מקריאת "המגדל האפל", עד פסטיבל "אייקון" האחרון. התחלתי לקרוא לאט, אבל מהר מאוד הסיפור נכנס לקצב ולא הצלחתי לעזוב את הספר אפילו לרגע. קינג שוב מראה שבעולם שלו, ביצירותיו, אף אחד אינו מוגן ואין דבר שהוא ודאי. מחשש לספוילר לא ארחיב בעניין, רק אומר שצפויים כמה רגעים קשים לקוראים שבאמת התחברו לסיפור ולדמויות.

גיבור הסדרה, כזכור, הוא רונלד מגלעד, האקדוחן האחרון. הוא מצוי בעיצומו של מסע למציאת המגדל האפל, מרכז כל העולמות, וכן – יש הרבה עולמות. במהלך המסע הזה רונלד נאלץ ליצור לעצמו קא-טט, מעין קבוצה מאוחדת מאחורי מטרה משותפת שבין חבריה מתקיים קשר עמוק ולפעמים על-חושי. הקא-טט של רונלד מונה שלושה אנשים בנוסף לו: אדי דין מניו יורק, נרקומן ופושע עלוב שנשלף לארץ התיכונה באמצע מבצע להברחת סמים, סוזנה דין, נכה הסובלת מפיצול אישיות וג'ייק, הנער שמופיע כבר בספר הראשון וחוזר בשלישי. אליהם מצטרף אוי, דביבון דמוי כלב, שהופך כמעט מיד ליד ימינו של ג'ייק.

הסדרה מתרחשת ברובה בארץ התיכונה, ממנה בא רונלד מגלעד. זו מתוארת כמקום פוסט אפוקליפטי, כשכל מה שנשאר הם ישובים בודדים ומרוחקים שמתקיימים על חקלאות ועבודת כפיים. התרבות הישנה נעלמה, העושר התפוגג ומחלות ומפלצות למיניהן הפכו שכיחות. חלקים אחרים בסיפור מתרחשים בניו יורק בזמנים משתנים, ואחת הסיבות לכך היא שכל אחת מהדמויות שרונלד מצרף לקא-טט מקורה בתקופה אחרת. לאורך הסדרה מספרן של הדמויות עצום, וכמעט כל אחת מהן מתאפיינת בסגנון התנהגות ודיבור שונים לחלוטין.

החל מהספר השישי בסדרה, קינג עושה משהו מקורי וכמעט הזוי. הוא מכניס את עצמו לתוך הסיפור, ולא כדמות שולית וחסרת חשיבות אלא ככזו שחיה ונושמת, ושולטת בכל העניינים. האחרים מודעים לקיומו, שונאים אותו, מעריכים אותו ופוחדים ממנו. קינג תמיד טען ש"המגדל האפל" הוא היצירה שאליה התחבר בצורה הטובה ביותר, אבל אני משוכנע שאף אחד לא ציפה שהוא עצמו יהפוך לחלק מרכזי כל כך בעלילה ובחיי הדמויות. כאמור, לטעמי מדובר ברעיון מקורי ונועז, אבל חשתי שקינג הלך הפעם צעד אחד רחוק מדי עם חירותו הספרותית, מה גם שהספר מלא באזכורים לספרים אחרים שכתב ("העמדה", "נדודי שינה", "הקמע" ועוד) שמתקשרים בצורה זו או אחרת לעלילת "המגדל האפל".

הספר השביעי בסדרה ארוך מאוד. הסיפור מתחיל כשאדי, סוזנה, ג'ייק, אוי ורונלד מפוזרים במרחב ובזמן, לכל אחד מהם משימות משל עצמו וסכנות שמאיימות עליו. אבל אחרי זמן קצר הם מתאחדים וממשיכים במסעם בעקבות "המגדל האפל", ועוד לפני כן הם מתגייסים להצלת הקרן האחרונה שעדיין עומדת – קרן הדוב והצב, מפני שאם יפלו כל הקרניים, יקרוס המגדל האפל והעולמות יחרבו. כשהחבורה מגיעה למקום שבו נהרסות הקרניים בפנינו קינג סצנת אקשן נפלאה בניחוח מערבון – ללא ספק אחד משיאי הסדרה. לאחר הסרת האיום, מתפצל שוב הקא-טט והחיפוש אחר המגדל האפל ממשיך. מי שמוביל את החיפוש הוא רונלד, שכבר בתחילת הספר מתברר שמשימתו היא להגיע אל המגדל בכל מחיר ובכל דרך.

המסע האחרון הזה מתואר באריכות רבה, כאילו קינג התקשה לסיים את סדרת הספרים. במהלך הספר כולו נראה שהוא מתאמץ לאחות את כל קרעי המידע שפוזרו על ידיו בששת הספרים הקודמים. דמויות ישנות שכמעט נשכחו מופיעות שוב בהקשרים שונים, וקווי עלילה שנראו כמעט חסרי חשיבות מופיעים פתאום ונסגרים. עניין זה בעייתי מעט, משום שריבוי הפרטים ואזכורי המאורעות מן העבר עלול לגרום לקרוא לבלבול, למרות שקריאה ברצף של שבעת הספרים תטפל בבעיה הזו.

לא אגלה לכם מה סופו של הספר, רק אגיד שיש לו סוף. בעצם, יש אפילו שניים. מסובך במקצת להסביר, אבל קינג מציג סוף אחד פתוח (שאותו אהבתי) ומיד לאחריו מוסיף סוף סגור. לא משנה מה הסוף שתעדיפו, השורה התחתונה נשארת: "המגדל האפל" הוא יצירה ספרותית יחידה במינה. כשרונו של קינג ניכר ביצירת דמויות אמינות ואמיתיות ועולמות שפועלים על פי חוקים משל עצמם. הוא מצליח ליצור תרבות, שפה, היסטוריה ויחסים בין אנשים באופן אמין במיוחד.

אחרי סיום הספר השביעי חשתי שסגרתי מעגל. אפילו אם לא תאהבו את הסוף או הסופים, אני מאמין שלא תרגישו שמדובר בבזבוז זמן, וזאת בשונה מחלק מהספרים הקודמים. הסדרה משאירה רושם עז, הדמויות חודרות ונותרות בזכרון כאנשים כמעט אמיתיים, כאלה שעמם דיברת ברחוב. עד עתה לא נתקלתי ביצירה כה מורכבת ומפורטת כמו "המגדל האפל", ואני ממליץ לכולם לשבת ולנסות. זהו מסע ארוך, עם עליות ומורדות, חידות רבות, אלימות בוטה, בלבול ורגעים כואבים ומשמחים. אבל בסופו של עניין אפשר להגדיר את הסדרה הזו בשתי מילים פשוטות – יצירת מופת.