בין הזמנים – בין שמיים וארץ

וְאִם תֹּאמְרִי

וְאִם תֹּאמְרִי: "חֲמָסִי עָלֶיךָ,
"יַעַן תִּתְאַכְזֵר לִפְרָקִים.
"מֵעוֹלָם זֶה הִנְּךָ מִתְפַשֵּׁט
"וְתַמְרִיא לַמָּרוֹם, לַשְּׁחָקִים!"

יָדַעְתִּי, רַק אַתְּ לִי בָאָרֶץ–
בַּמָּרוֹם יֶש לִי אַחֶרֶת:
לַשָּׁמַיְמִית נָתַתִּי הַקֶּסֶת,
לָאַרְצִית אַהֲבָתִי בוֹעֶרֶת!

– אסף הלוי איש ירושלים

---

בפעם הראשונה, היא הופתעה שנשארתי עם גרביים. אבל היא לקחה אותי לתוכה בתשוקה לוהטת. זזה, נאנחת, קוראת בשמה של אלת האושר העילאי. זזתי והזעתי אתה, נושם וסופג לתוכי את ריחה המיוחד. הנעתי את גופי בתנועות גליות קצובות, מעלה ומטה, מעלה ומטה, בעוד ידיה מלטפות את כתפי, את פני, את גבי. דפיקות לבי התגברו והלכו, ואז… זה היה כמו שפוגעים בך עשרה – לא, מאה – ברקים כחולים בבת אחת. לבי דפק במהירות מסחררת וכל גופי רעד. התפוצצתי מרוב אושר. אחר כך היא שכבה על גבה, מנסה להסדיר את נשימתה, ומלמלה שזה היה מדהים. חיבקתי אותה, מותש, מתנשף ומאושר, ונשקתי לכתפה, לא מאמין שזה באמת קרה. זו היתה הפעם הראשונה שלי עם ארצית.

למחרת, לפני הזריחה, הייתי צריך לחזור לשמיים והחלטתי להראות לה מה אני באמת. נעמדתי מול ורד והתפשטתי, והיא הסתכלה בהפתעה בעורי המלבין, שיערי המתארך, ובמבנה גופי שמשתנה ושתי כנפי נוצות לבנות נפרסות מאחורי גבי.

"אתה שמיימי?" אני לא בטוח אם היא שאלה אותי או קבעה עובדה.

"כן". אמרתי לה שאני סופר קורות. בכל יום, בזריחה, אני כותב את קורות יום אתמול באזור שניתן לי. היא רצתה לשאול הרבה דברים, אך הייתי חייב ללכת. הבטחתי לה שאחזור בערב, נשקתי לה ועפתי.

הגעתי לשמיים בזמן. קדתי בפני האוספת והתיישבתי ליד השולחן שלי, בין שורותיהם הרבות של סופרי-הקורות. הוצאתי נוצה מכנפי והתכוננתי. כשהגיע הרגע, שלחה האוספת ברק כחול לכל אחד מהסופרים, ועם השלווה והחמימות שלו הגיע גם המידע. טבלתי את הנוצה בקסת הדיו שלי והתחלתי לכתוב. שעה אחרי שעה של קורות יום אתמול, מן הארצי הזקן ביותר ועד לעוללים בני יומם. אות אחר אות, ללא רווחים או סימני פיסוק. טור אינסופי כמעט של יחידות המרכיבות את ההיסטוריה. סרט הבד הקדוש התארך וטיפס מעלה מעלה מן השולחנות ונעלם מעין כמה מטרים מעלינו במעברו אל המאגר הכללי. כשהגעתי אל השעה בה הייתי אצל הארצית כתבתי במבוכה את מה שנאמר לי לכתוב. 'התנתה אהבים עם סופר קורות שמימי'. היה זה מוזר לראות את הדברים כתובים באופן מנותק וחסר רגש כל-כך. פעמים כה רבות כתבתי על ארציים שקיימו יחסי-מין, אך כעת, לראשונה, ידעתי במה מדובר. המשכתי. '… ואמרה: וואו! זה היה כל כך מדהים'. הסמקתי. עוד כמה רגעים הדברים יהיו ידועים לכל השמימיים.

סיימנו. הברקים הכחולים התעמעמו ונעלמו. סופרי-הקורות האחרים החלו לקום ולהתפזר לעיסוקיהם. רבים הגניבו אלי מבטים. חלקם נראו משועשעים, חלקם מקנאים, חלקם סקרנים. אחדים התקרבו אלי וזרקו הערות. 'סופסוף', 'בשעה טובה' וכדומה. הערות גסות יותר הגיעו מסופרי קורות ששוכבים עם ארציות מזה אלפי שנים.

מישהו קפץ על גבי. "הי, מזל טוב, מזל טוב!"

"תודה", אמרתי, מנסה לשמור על שיווי משקל. קפצן ירד ממני בשעה שתלתל וילד התקרבו אלי בחיוך על פניהם.

"באמת עשית את זה", התפעל תלתל, "זה דורש חגיגה!" הכריז.

התבדחנו ושרנו כל הדרך לנקטריה. התיישבנו במקום הקבוע שלנו, והפעם הזמנו נקטר משובח.

ילד בלע רוק ופניו האדימו. "נו, אז… איך זה היה?" שאל לבסוף.

"וואו, זה…" תרתי במוחי אחר המילים המתאימות. נשענתי קדימה, וחברי רכנו לכיווני וניצוץ בעיניהם. "זה לא משתווה לשום דבר אחר". לנגד עיני שבו ועלו תמונות ליל אמש והתרגשות הציפה אותי. איך מסבירים זאת במילים?

"נו…" האיץ בי ילד כעבור כמה רגעים.

"תן לו רגע", אמר תלתל.

"מה רגע? רוצים לשמוע", היסה קפצן את תלתל ושלושתם החזירו אלי מבט מצפה.

"אממ… זו חוויה מדהימה. זה פשוט הדבר הכי מדהים שקיים". אמרתי לבסוף את המשפט היחיד שהצלחתי לנסח.

"יותר טוב מלשמוע את שירת האלים?" שאל ילד.

"בטח! דמיינו שאתם מקבלים אלף ברקים כחולים בבת אחת. זו עצמה אדירה, בכל הגוף. זה…" שוב חיפשתי את המילים הנכונות. קפצן, תלתל וילד הביטו בי בחיוך. מאחוריהם ראיתי בשולחן קרוב את צל. הוא ישב לבד, שתה באטיות מכוס שיכר גדולה והסתכל עלי במבט עגמומי.

"אתה צריך שם חדש", קבע פתאום תלתל. "מה דעתכם על דון ז'ואן?"

"דון קיחוטה!" זרק קפצן וכולנו פרצנו בצחוק.

"מה עם קזנובה?" הציע ילד.

"קזבלנקה". צחק קפצן.

"אבל באמת, מה רע בדון ז'ואן?" התעקש תלתל.

"דון חואן דה מרקו", אמר קפצן בקול נמוך ומבטא מוזר.

"מרקו פולו”. פלטו בו זמנית תלתל וילד וצחקו.

"מרק… המרקיז דה סאד!" הציע קפצן. כולנו כמעט נפלנו על הרצפה מרוב צחוק.

"הו, רומאו, רומאו!" נשמע קול מלגלג מהכניסה, "האם לוורד יש באמת ריח מתוק? גם אני יכול לבוא להריח?" הר וחבריו צחקו בגסות, והתיישבו בשולחן הקבוע שלהם. איכשהו ידעתי שדווקא זה יהיה הכינוי שידבק בי.

בערב ירדתי שוב לארץ. התלבשתי בבגדי הארציים ולבשתי דמות אנושית. התרגשות לא מוכרת פעמה בי בעודי הולך אל ביתה של הארצית שלי. אני יורד מדי פעם לארץ, בעיקר כדי לצרף פנים לשמות הארציים שעליהם אני כותב. נראה לי מוזר להכיר מישהו טוב כל כך בלי לדעת איך הוא נראה. באחד מטיולי הקודמים פגשתי את ורד ומיד נשביתי בקסמה. מאז חזרתי לשם לעתים הרבה יותר קרובות.

הגעתי לביתה. היא פתחה את הדלת בהיסוס ומיד כשראיתי אותה חיבקתי אותה חיבוק ארוך וחם. "אסור לנו", היא לחשה, אך הרגשתי כיצד היא מתרככת תחת ידי ונשאבת לחיבוקי.

"את כל כך מדהימה". אמרתי, ונישקתי אותה לפני שהספיקה לענות. מפליא כמה נעים למצוץ את השפתיים של מישהו אחר. ירדתי לנשק את צווארה. היא לא התנגדה, אלא ליטפה אותי בידיה העדינות והמהמה בעונג. הורדתי את חולצתה, והמשכנו להתנשק ולהתגפף בעודנו מתקדמים לעבר מיטתה.

שעה וחצי אחרי כן, כשהיינו מיוזעים ומתנשפים, לא האמנתי. זה היה אפילו טוב יותר מאתמול.

---

עבר כמעט חודש מאז פגישתי הקודמת עם חברי בנקטריה. רוב הזמן ביליתי עם ורד על פני האדמה ונהניתי מכל רגע. אבל היום הייתי חייב לפגוש אותם.

"נו, מה המאורע הגדול?" שאל תלתל והצביע על כוסות הנקטר שהזמנתי לכולנו.

חייכתי בהתרגשות. "אני הולך להגיד לוורד שאני אוהב אותה".

פניו של קפצן אורו, עיניו של תלתל נפקחו בהפתעה ופיו של ילד נפער לרווחה. אך מבטו של צל הטריד אותי מעט. הוא הביט בי מהשולחן שלו במבט ששילב רחמים וקנאה, ואז השפיל את ראשו ונאנח.

"איזה יופי! מזל טוב!" קרא קפצן בחיוך רחב וטפח על כתפי.

"תודה".

"אתה לא… חושש… מהסיפורים?" לחש ילד.

הוא קיבל מכה קלה בראשו מתלתל. "אל תעצבן. זו סתם רכילות".

"אבל צל…"

"כן, צל לקח את זה קשה", אמר תלתל, "אבל לא היו לו חברים כמונו". ילד חייך בהסכמה.

הם המשיכו לדבר ביניהם, ואני נדדתי במחשבותי. כמה זמן אני נמצא כאן? ורד מחכה לי. רגלי נעה מתחת לשולחן בחוסר סבלנות. כמה זמן עוד אשאר כאן כדי לא להעליב אף אחד?

"רומאו?" קריאתו של קפצן העירה אותי.

"מה?"

"שאלתי אם תביא לה פרחים".

"אהה… לא חשבתי על זה", עניתי.

"אל תעשה את זה", אמר תלתל, "אם תביא לה פרחים היא עוד תחשוב שעשית משהו רע".

"למה שתחשוב כך?" שאל ילד.

"טוב”, הכרזתי וקמתי, "אני הולך".

"כבר?" פלט תלתל.

"מצטער, הבטחתי לה לא להתעכב הרבה".

"טוב, אז שיהיה בהצלחה", אמר קפצן.

"תודה. להתראות".

יצאתי. ברגע שהייתי לבד התגברו דפיקות לבי והחשתי את צעדי. בקרוב אפגוש אותה. עוד מעט אגע בה. עוד כמה רגעים –

"רומאו". יד תפסה בכתפי. סובבתי את ראשי וראיתי את צל. "אל תעשה את זה", אמר בקול מודאג. "אל תגיד לה. אל תחשוב על זה אפילו".

הבטתי בו בהפתעה. "מה נכנס בך?"

"אני רציני. אל תתחבר יותר מדי לארצית שלך. הכי טוב שתפסיק כבר עכשיו להיפגש אִתה לגמרי".

"צל, אני יודע מה אתה מנסה לעשות, אבל באמת אין צורך. מה שקרה לך היה מקרה נדיר". גל של רחמים שטף אותי.

"אתה לא יודע כלום על מה שקרה לי!" הוא התפרץ.

למה הוא מתכוון? הרי כל השמימיים יודעים על הארצית שלו. "אני מבין שהיה לך מאוד קשה, אבל זה לא אומר שאותו דבר יקרה גם לי".

הוא נענע את ראשו לאות לאו, העביר משקל מרגל לרגל, מחה זיעה ממצחו, ונדמה היה לי שהוא מנסה להגיד משהו אבל לא יכול. "אל תתאהב בארצית". הוא כמעט התחנן.

"מה רע באהבה?" שאלתי.

"שום דבר". הוא השפיל את מבטו ובלע רוק. "אהבה זה הדבר הכי נפלא בעולם. אבל לא עם ארצית. לא עם ארצית".

"תרגע, צל, הכול בסדר".

"משהו יקרה לה מתישהו", לחש.

"זה ברור. היא תזדקן ותמות", אמרתי. "אני יודע שזה רק זמני. בדיוק בגלל זה צריך ליהנות כמה שיותר כל עוד אפשר".

הוא רק נענע שוב בראשו והביט בי במבט מיוסר.

נמאס לי לשמוע את מלמוליו והחלטתי ללכת.

"רומאו, תקשיב לי, אל תתאהב בארצית. תפסיק את זה עכשיו", קרא אלי צל פעם נוספת.

הבטתי בו לרגע. "בעצם, מה אכפת לך מה אני עושה?"

פתאום התרגזתי עליו. אין לו זכות להרוס לי את זה. הייתי מאוהב בארצית בעבר. אבל אז לא היה מקובל אצלם כמו היום שאישה תשהה ביחידות בחברת גבר זר. לא רציתי לבייש אותה. בסופו של דבר היא התחתנה עם ארצי, וכל יום נאלצתי לכתוב איך הם בילו יחד, איך היא חייכה אליו, מילות האהבה שאמרו זה לזו. יכולתי רק לדמיין מה היה אילו. ועכשיו, בלי שתכננתי את זה, קיבלתי הזדמנות שניה. הפעם לא אוותר עליה.

"צל, עשה טובה לכולם ואל תדחוף את האף שלך לעניינים של אחרים. אל תתקרב אלי יותר". הפניתי אליו את גבי והתרחקתי במהירות.

"תחשוב טוב על מה שאתה עושה. אל תעשה שטויות!" קולו נותר תלוי באוויר מאחורי.

---

פקחתי עיניים. היה חשוך כתמיד. הסתובבתי במיטה והבטתי בבחורה הישנה לידי. שלחתי יד מתחת לשמיכה וליטפתי את עורה הרך והחמים. כשהחלה להמהם בהנאה חיבקתי אותה חזק יותר ונישקתי את כתפיה. היא הסתובבה אלי, מטושטשת משינה.

"בוקר טוב", לחשתי לה.

"בוקר טוב", ענתה בקול צרוד והתרפקה עלי.

היא שכבה על צדה, צמודה אלי וידה על חזי. רציתי להישאר כך לנצח. שנאתי להזכיר לה. "אני צריך ללכת עוד מעט".

"לאאא”. תחנוניה בבקרים תמיד מצחיקים אותי. היא חיבקה אותי חזק יותר. "קח יום חופש".

ליטפתי אותה, מחייך חיוך מריר על שאיני יכול לעשות זאת. נשארנו חבוקים עוד כמה דקות ואז ניתקתי את עצמי ממנה וקמתי.

"מתי זה מתחיל?" שאלה כשהיא משפשפת את עיניה.

"מיד אחרי כתיבת הקורות".

"זה מעצבן. זה פשוט אכזרי".

"זה יעבור מהר, את תראי".

"פחות מהר מהשנתיים האחרונות". היא נאנחה. בדרך כלל היא מתמתחת וחוזרת לישון באמצע המיטה הגדולה, אך הפעם היא קמה וחיבקה אותי. היא ידעה על מסיבת היובל מזה זמן רב, ובכל זאת שמתי לב שהיא משתדלת לא לבכות.

מסיבת היובל השמימית היתה ארוע ענק. חמישים ימי משתה וחגיגות שנערכים פעם בחמישים שנה מאז שנוצרו השמיים. חמישים ימים ללא ורד. זה היה הארוע החשוב ביותר של השמיים, ואי הגעה או עזיבה באמצע, שלא למען חובותינו הרגילים, נחשבו לעלבון אישי כלפי יוצרת השמיים וגררו עונש כבד. מספרים שלאחת ממסיבות היובל הראשונות הגיעו שמיימים מעטים בלבד – אף אחד לא יודע, או לא אומר, מה היתה הסיבה לכך – ויוצרת השמיים רתחה כל כך מכעס עד שכל השמיים נמסו והציפו את הארץ במבול אדיר. אחר כך יוצרת השמיים בראה את השמיים מחדש, סופרי-הקורות נבראו והחלה כתיבת ההיסטוריה.

דלת ביתה של ורד כבר היתה פתוחה. עמדנו בכניסה מחובקים ולא יכולנו לעזוב זה את זו. נאנחתי. "אני חייב ללכת".

היא חיבקה אותי חזק יותר. "אתה בטוח שלא תוכל לבוא אפילו לכמה רגעים?" שאלה בפעם האלף.

ליטפתי את שערה. "אני אתגעגע אליך נורא".

היא חייכה חיוך מריר. "אתה תוכל לפחות לשמוע עלי. לי לא יהיה ממך שום סימן".

"מצטער. הלוואי שיכולתי לעשות משהו".

התנשקנו ארוכות. "להתראות", אמרתי. היא חייכה ונופפה לי לשלום. פסעתי כמה צעדים החוצה, ומיד חזרתי ונישקתי אותה פעם נוספת. ואז עוד אחת. ועוד. בסופו של דבר ניתקתי את עצמי ממנה, מאמץ את כל כוח רצוני לוותר על עוד נשיקה אחרונה, ועפתי לשמיים.

---

מוזיקה נעימה התנגנה ברקע, ואוהלים צבעוניים ענקיים עמדו מסביב לרחבה המרכזית. אוהלי קרקס, מספרי סיפורים, קוסמים ועושי נסים, מאלפי חיות, מופעי ריקוד ועוד. הרחבה שקקה חיים. אלים ושמימיים דיברו אלה עם אלה, עליזים וצוחקים. עברו בין האוהלים, רחבות הריקודים או דוכן האוכל. עמדתי בכניסה, סורק בעיני את כל האזור. דבר לא הלהיב אותי. מה קרה השנה? לא הביאו שום דבר מיוחד?

קפצן זינק על גבי. "הנה אתה!" הוא ירד והחל למשוך אותי. "חיכינו לך".

תלתל וילד דיברו עם סופרי קורות אחרים, מחזיקים צלוחיות עם עוגות צבעוניות. כשראו אותנו מתקרבים נפנפו לנו בידיהם.

"הי, רומאו, כמעט איחרת. עוגת רימוני־זהב?" הציעו לי.

היססתי. "לא. תודה, לא כרגע".

"אוהו", אמר תלתל. "אם אתה מוותר על עוגת רימוני-זהב, המצב שלך באמת חמור. בוא אתי לעיסוי כנפיים, זה ירגיע אותך מיד".

חייכתי חיוך קטן לאות תודה. "אולי אחר כך".

קפצן הצביע על אחד האוהלים. "אותי, בכל אופן, תוכל למצוא שם. מופיעות שם נימפות עננים מהממות".

"אני מחכה למפגש עם אל העתיד", אמר ילד. "הוא אמור להביא משחקי טכנולוגיה שהוא מתכנן לארציים בעוד מאה שנה לפחות. בינתיים יש איזו מוזה אחת שמלמדת לנגן. אולי אז תשנו לי סופסוף את השם. מה דעתכם על חליל הקסם?"

"החלילן מהמלין, אולי", צחק קפצן. "זה שרק עכברים אהבו את המוזיקה שלו".

השתעממתי. חשבתי מה לעשות, אך דבר לא משך אותי. היה כאן הכול. מלבד ורד. מעניין מה היא עושה עכשיו.

את יום המסיבה הראשון העברתי בצפייה בכמה מופעים – נדמה היה לי שכבר ראיתי אותם בעבר – ובאכילת כמה עוגות שטעמן היה תפל משזכרתי. הייתי חסר סבלנות וחיכיתי לזריחה, בה אחזור לכתיבת הקורות ואשמע על ורד.

הימים הבאים לא היו שונים בהרבה. הזמן עבר לאט, מבוזבז. כמה אירוני! כשהייתי עם ורד, כתיבת הקורות היתה מעמסה, חובה. כעת היא הפכה להיות הדבר המעניין והמלהיב ביותר ביום. שאבתי כוח מהכתיבה עליה. כשהתלוננה שצריך לקום מוקדם חייכתי בהבנה. כשצחקה, הייתי מדמה לשמוע את קולה הצלול והייתי מאושר. כשהחליפה בגדים דמיינתי את גופה הערום ורטטתי בתשוקה. התמלאתי התרגשות וגעגועים כשהיתה מסתכלת אל עבר השמיים ומדברת אלי.

כך חלפו הימים. כשנותרו שלוש זריחות לתום מסיבת היובל מיהרתי כהרגלי והגעתי לשולחני לפני כל יתר סופרי הקורות. בקושי יכולתי לשבת בשקט בעוד האחרים מגיעים ותופסים את מקומותיהם בחוסר רצון, ממורמרים על שנאלצו לעבוד בזמן החגיגות. לבסוף כולם התיישבו במקומותיהם, הברקים הכחולים נשלחו והתחלנו לכתוב.

יום רגיל. קייצי. בתחילה לא שמתי לב שהיא התחילה להיסחף מהחוף ולבלוע מים. אחר כך לקח לה יותר ויותר זמן לעלות בכל פעם מעל פני המים ולנשום. כתבתי כמו מתוך חלום איך היא הפסיקה להיאבק בגלים, איבדה את הכרתה ונסחפה בזרם. לא האמנתי שזה קורה באמת. ואז הגיע אלי המשפט 'גופה שקע ונגע בקרקעית'. ידי קפאה במקומה. קול מצווה במוחי הורה לי להמשיך לכתוב. להמשיך לכתוב בכל מצב. זה תפקידי, זו חובתי. עשיתי את זה אלפי פעמים בעבר, תיארתי אלפי מיתות משונות של ארציים. אבל הפעם גופי נשאר מאובן. ניסיתי להבין את משמעות המילים שנאמרו לי, אבל לא הצלחתי להתרכז. מחשבות התרוצצו במוחי, מתנגשות זו בזו בפראות. זה נאמר על ורד שלי, הבנתי, זה אומר שהיא יכולה למות. לא, לא יכול להיות, חשבתי, אבל גלי חום וקור עברו בכל גופי. גופי היה חלש, ראשי היה כבד והכל התערפל סביבי. הרגשתי שאני עומד להתעלף.

מחשבות רדפו זו את זו. ורד עלולה למות? היום? זה לא יתכן. חשתי שלבי נמחץ תחת אבן כבדה. ואם היא באמת תמות היום? מה אעשה? לא! היא תצא מזה. מישהו יציל אותה. מישהו חייב להציל אותה. ואם לא יספיקו? אני צריך לחכות ולשמוע מה קרה בשעה הבאה. אבל מה אם עד אז היא תמות? הרמתי את ראשי לרגע. טורים ארוכים של סופרי קורות היו עסוקים בכתיבה מבלי שידעו על הסערה המשתוללת מטרים ספורים מהם. עיני נחו על צל. הוא כתב במהירות, בעיניים ריקות. לבי נצבט. החזרתי את מבטי אל הבד הקדוש. היא עומדת למות. המשפט הדהד בראשי. היא עומדת למות. למות. גוש חסם את גרוני. התקשיתי לראות את הבד הקדוש, אך חשתי עליו רטיבות. עבר עוד רגע עד שהבנתי שזה מגיע ממני. אני בוכה? הנחתי את הנוצה מידי ושפשפתי את עיני. למה דוקא היא? אני אוהב אותה, אני –

נשמתי עמוק וניסיתי להרגיע את עצמי. לא. היא תהיה בסדר. אני מבזבז זמן. אני חייב להמשיך לכתוב.

לקחתי את הנוצה, טבלתי אותה בקסת הדיו וקרבתי אותה אל הבד הקדוש, אך ידי לא נשמעה לי. לא, אני לא מסוגל לכתוב את זה. אני פשוט לא מסוגל לכתוב את זה.

רעיון חדש צץ בי. מה אם אכתוב משהו אחר? האם זה אפשרי? האם זה ישנה את מה שקרה? האם זה יציל אותה? אין לי מושג. האם יענישו אותי כשזה יתגלה? ואיך? יהרגו אותי? האם אציל אותה במחיר חיי? ואולי כולם ייענשו בגללי? יאסרו על כל השמימיים לרדת מעתה לארץ? אני חייב להחליט מהר. לכתוב את מה שנאמר לי או משהו אחר? דמיינתי את עיניה הרכות, את חיוכה המתוק, את מגעה הלוהט. לא היתה לי ברירה. הורדתי יד רועדת אל הבד הקדוש, וכתבתי.

'והיא נסחפה אל החוף, נשמה אוויר לעומק ריאותיה ופקחה את עיניה'.

בעוד אני כותב, סרט הבד הקדוש החל לרעוד תחת ידי. הרעידות התגברו במהירות והבד החל להתפתל כאחוז תזזית, מצליף כשוט על סביבותיו. נסוגותי בבהלה אחורנית ונפלתי מהכיסא. הבטתי באימה בבד המתפתל. מה אני עושה עכשיו? איך עוצרים את זה? הסתכלתי סביבי. האחרים נראו שקועים בעבודתם. אף אחד מהם לא הביט לכיווני. איך הם לא שמים לב למה שקורה? תהיתי. אז שמתי לב שהם לא כותבים. הבטתי בהם שוב ונדהמתי. הם היו קפואים במקומם. מצמצתי בעיני. מה קורה כאן? זה בגללי? מה עשיתי?

רציתי לברוח, אך כשסובבתי את ראשי עמדה מולי יוצרת השמיים בכבודה ובעצמה.

נשארתי על הרצפה, כורע מולה בראש חפוי. משתוקק להתנצל, להסביר, אך לא מעיז לדבר. נדמה היה לי שאני יושב כך נצח.

"שינית את מה ששלחה לך האוספת", אמרה יוצרת השמיים, וקולה הדהד כאילו הגיע מכל הכיוונים גם יחד.

"לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים כשהיא בסכנת חיים, הייתי חייב – "

"שקט!" הרעים קולה. רעדתי מפחד והשתופפתי מולה. "לא נסיונך לשינוי הגורל הביא אותי לכאן".

נסיון? המילה הכתה בלבי כמו מכת גרזן. כלומר, לא שיניתי שום דבר. היא עדיין מתה.

"לא שינית את גורלה, כי אינך יכול לשנות גורלות. גורלה נקבע מראש. היא תינצל". יוצרת השמיים נאנחה. "חבל. קיוויתי שתעבור את המבחן".

"מבחן?"

"כן".

"זה היה מבחן? להחליט אם לתת לה למות או לחיות?"

"לא. המבחן נועד לבדוק את הסיבות למעשיך ואת דרך מחשבתך. לכן לא רק שנכשלת, אתה גם אשם בכפירה".

כפירה? האשמה החמורה ביותר. מדוע?

"ישבת בחיבוק ידיים, וכתבת את מותם של אלפי ארציים. מדוע רק אחת ראויה לשינוי גורלה? כי אותה אתה אוהב? סיבותיך היו אנוכיות. רצית להציל אותה למען עצמך, לא למענה. גילית חוסר אמון בהחלטות קובעי הגורל והפגנת בורות בחוקי היקום. לא עלה אפילו בדעתך שיש סיבה טובה למה שקורה".

התחלתי להבין. "אני מצטער. אני כל כך מצטער".

היא הסתכלה בי באכזבה.

"אבל… למה?"

"העולם לא עומד במקום", הסבירה. "פרט לאלים, כל הדברים משתנים, מתפתחים, מתחלפים. ארציים שעוברים את המבחנים הופכים אחרי מותם לשמימיים. גם השמיימיים משתנים. בשלב כלשהו עומד כל סופר קורות בפני החלטה חורצת גורלות. אם הוא עומד בה בהצלחה ומבין את המרקם העדין שבין השמיים והארץ, הוא זוכה להיות קובע גורל".

"ו… אם נכשלים?" בקושי יכולתי לדבר.

---

הברק הכחול כבר לא הרעיף עלי שלווה, אבל לא זה היה העונש. העונש האמיתי היה פשוט, אכזרי.

ורד יצאה מכלל סכנה. בימים הראשונים היא צפתה מחלון ביתה על כל מי שהתקרב. בימים לאחר מכן היא התחילה לדבר אל השמים ולשאול אותי מדוע אינני מגיע. מה הבעיה? גם קפצן, תלתל והמלין לא הבינו. בתחילה הם ניסו עוד לשאול, לדבר על לבי, לייעץ, אך לא יכולתי לספר להם. התרחקתי מהם. כאשר לא כתבתי רציתי רק להיות לבד ולחשוב על העבר.

חודשים עברו, ומילותיה של ורד הפכו חדות וקיצוניות יותר. לפעמים היתה כועסת עלי, צועקת ומקללת אותי. טוענת שהיא שונאת אותי ומאשימה אותי שאני חסר לב. לפעמים התחננה שאחזור, ושאסלח לה אם עשתה משהו שפגע בי. היא נשבעה שתשתנה, שתעשה כל מה שארצה. היא אף התפללה לאלים שיחזירו אותי אליה או לפחות יספרו לה מה קרה. לבי נשבר עם כל דמעה שהזילה בגללי. והיא היתה בוכה ימים שלמים. אילו רק יכולתי לרדת אליה, אפילו לרגע, להסביר. להתנצל.

"למה לא חזרת?" היתה זועקת בדמעות, "אינך אוהב אותי יותר?"

ורד, ורד, אני כן אוהב אותך, רציתי להגיד לה, יותר מאי פעם. יותר מהכל. הייתי נותן את חיי למענך. אילו רק ידעתי שתיפגעי בגללי.

---

סיפור זה פורסם בפרויקט בין הזמנים – בחזרה לאספמיה

ואם תאמרי / אסף הלוי איש ירושלים