עשן ומראות \ ניל גיימן
הוצאת אופוס, 2003.
המחיר
סיפור לדוגמה מתוך "עשן ומראות" מאת ניל גיימן
לנוודים ולחסרי בית יש סימנים מיוחדים שהם משאירים על שערים ועל עצים ועל דלתות, כדי שאחרים מסוגם יֵדעו מעט על האנשים שגרים בבתים ובחוות שעל פניהם חלפו בנדודיהם. אני חושב שלחתולים יש סימנים דומים; אחרת, כיצד ניתן להסביר את החתולים שמופיעים על סף דלתנו במשך כל השנה, רעבים ונטושים ומלאי פרעושים?
אנחנו מכניסים אותם הביתה. אנחנו נפטרים מהפרעושים ומהקרציות, מאכילים אותם ולוקחים אותם לווטרינר. אנחנו משלמים על זריקות, ולמרבה השפלתם דואגים לעקר או לסרס אותם.
והם נשארים איתנו: לכמה חודשים או לשנה או לתמיד.
רובם מגיעים בקיץ. אנחנו חיים בכפר, בדיוק במרחק המתאים לעירוניים הנוטשים את החתולים שלהם לידנו.
נדמה שלעולם אין לנו יותר משמונה חתולים, ורק לעתים נדירות פחות משלושה. אוכלוסיית החתולים בביתי בימים אלה היא כדלהלן: הרמיוני ופוד, מנומרת ושחורה בהתאמה, האחיות המטורפות שחיות במשרד בעליית הגג ואינן מתערות בחברה; סנופלייק, החתולה כחולת העיניים, בעלת השיער הלבן הארוך, אשר חיה חיי בר ביערות במשך שנים עד שוויתרה על דרכי הפרא למען ספות ומיטות רכות; ואחרונה אחרונה חביבה, בתה של סנופלייק, פרבול, חתולת הקליקו בעלת השיער הכתום, השחור והלבן הארוך, שמראהּ כמראה כרית, ושאותה גיליתי בחניה יום אחד כאשר הייתה חתלתולה קטנטנה, חנוקה וכמעט מתה, ראשה דחוק מבעד לרשת בדמינטון ישנה, ואשר הפתיעה את כולנו בכך שלא מתה אלא גדלה במקום זאת להיות החתולה טובת המזג ביותר שפגשתי אי-פעם.
ויש גם את החתול השחור. שאין לו שם אחר מלבד "החתול השחור", ושהופיע כמעט לפני חודש. בהתחלה לא הבנו שהוא עומד לגור כאן: הוא נראה שבע מכדי להיות חתול רחוב, זקן ונאה מכדי שיינטש. הוא נראה כמו פנתר קטן ונע כמו פיסת לילה.
יום אחד, בקיץ, הוא החל להסתובב על המרפסת הרעועה שלנו: בן שמונה או תשע שנים, כך ניחשנו, זכר, בעל עיניים ירוקות-צהבהבות, ידידותי מאוד, שלֵו ביותר. הנחתי שהוא בא מאחת החוות או מאחד הבתים בסביבה.
הייתי בנסיעות כמה שבועות, כדי לגמור ספר, וכאשר חזרתי הביתה הוא עדיין נמצא על המרפסת, ישן בסלסילת חתולים ישנה שאחד הילדים מצא בשבילו. אך כמעט שלא היה ניתן לזהותו. מפרוותו נתלשו טלאים-טלאים, ושריטות עמוקות נחרתו בעורו האפור. קצה אוזן אחת ננשך. מתחת לעין אחת היה חתך עמוק, ומשפה אחת נתלשה חתיכה. הוא נראה עייף ורזה.
הבאנו את החתול השחור לווטרינר, ושם נתנו לנו בשבילו אנטיביוטיקה, שאותה קיבל כל לילה בתוך אוכל חתולים רטוב.
תהינו במי נלחם. סנופלייק, מלכתנו הלבנה היפהפייה, הפראית-כמעט? דביבונים? אופוסום עכברושי, ארוך-ניבים?
בכל לילה היו הפציעות קשות יותר – לילה אחד היו סימני שיניים על צדו; בזה שאחריו הייתה בטנו ועליה סימני טפרים מדממים.
בנקודה זו לקחתי אותו למרתף כדי שיתאושש ליד החימום המרכזי וערמות הקופסאות. הוא היה כבד להפתיע, החתול השחור הזה, ואני הרמתי אותו ונשאתי אותו למטה, עם סלסילת חתולים, ארגז חול לצרכים ומעט מזון ומים. סגרתי את הדלת מאחוריי. כאשר עזבתי את המרתף הייתי צריך לשטוף את הדם מידיי.
הוא נשאר שם ארבעה ימים. בתחילה נראה שהוא חלוש מכדי לאכול בעצמו: אחד החתכים מתחת לעינו הפך אותו לשתום-עין כמעט, והוא צלע ויילל חלושות, מוגלה צהבהבה וסמיכה מפעפעת מהחתך שעל שפתו.
ירדתי לשם כל בוקר וכל ערב, האכלתי אותו ונתתי לו אנטיביוטיקה מעורבת באוכל מקופסה, ניקיתי את הגרועים שבחתכיו ודיברתי אליו. הוא סבל משלשול, ואף שהחלפתי את החול בארגז מדי יום, המרתף הסריח נוראות.
ארבעת הימים שבהם גר החתול השחור במרתף היו ימים גרועים בשבילנו: התינוקת החליקה באמבטיה, נחבטה בראשה וכמעט טבעה; אני גיליתי שמיזם שעניין אותי מאוד – תסרוט של הרומן לד בערפל של הופ מירליס בשביל הבי-בי-סי – בוטל, ולא היה לי כוח להתחיל שוב מאפס, להציע אותו לרשתות אחרות או לכלי תקשורת אחרים; בתי יצאה למחנה קיץ ומיד החלה לשלוח הביתה שפע של מכתבים וגלויות קורעי לב, חמישה או שישה ביום, המתחננים בפנינו להחזיר אותה הביתה; בני היה מעורב בריב כלשהו עם חברו הטוב ביותר, עד שהפסיקו לדבר זה עם זה; וכאשר אשתי חזרה הביתה לילה אחד, היא פגעה בצבי שרץ לפני המכונית; הצבי נהרג, המכונית נהרסה ואשתי סבלה מחתך קטן מעל עין אחת.
ביום הרביעי החל החתול להסתובב באי-שקט במרתף, לאט אך בחוסר סבלנות, בין ערמות הספרים וחוברות הקומיקס, קופסאות המכתבים והקלטות, תמונות ומתנות ודברים אחרים. הוא יילל אליי שאוציא אותו, ובחוסר רצון עשיתי כבקשתו.
הוא חזר למרפסת והעביר שם את שארית היום בשינה.
למחרת בבוקר גילינו חתכים עמוקים חדשים בחזהו וגושים של שיער חתולים שחור – שערו שלו – כיסו את לוחות העץ של המרפסת.
באותו יום הגיעו מכתבים מבתי, המודיעים לנו שהמחנה הולך ומשתפר וכי היא חושבת שתוכל לשרוד כמה ימים; בני וחברו פתרו את הבעיות שביניהם, אם כי את נושא הוויכוח – קלפים להחלפה, משחקי מחשב, מלחמת הכוכבים או ילדה – לא גיליתי מעולם. באשר למנהל בבי-בי-סי אשר הצביע נגד לד בערפל, התברר שהוא נהג לקחת שוחד (כלומר "הלוואות מפוקפקות") מחברת הפקה עצמאית, והוא נשלח הביתה לתמיד: מחליפתו, כך שמחתי לגלות כאשר שלחה לי פקס, הייתה האישה אשר הציעה לי את המיזם במקור, לפני שעזבה את בי-בי-סי.
שקלתי להחזיר את החתול השחור למרתף, אבל החלטתי שלא לעשות זאת. במקום זאת גמרתי אוֹמֶר לנסות לגלות איזו חיה מגיעה אל הבית שלנו בכל לילה, ולהגות תוכנית פעולה כלשהי – אולי ללכוד אותה.
בני משפחתי נותנים לי מכשירים ופטנטים כמתנות ימי הולדת וחג המולד, צעצועים יקרים שמעוררים בי התלהבות גדולה, אך בסופו של דבר כמעט שאיני מוציא מהקופסה. יש לי מייבש מזון וסכין חיתוך חשמלית, מכונת לחם, ובשנה שעברה קיבלתי משקפת לראיית לילה. ביום חג המולד עצמו הכנסתי את הסוללות למשקפת והסתובבתי במרתף בחושך, חסר סבלנות מכדי להמתין לרדת החשכה, עוקב אחרי להקת זרזירים דמיונית (המשקפת כללה אזהרה שלא להפעילה באור: הדבר יפגע במשקפת וככל הנראה גם בעיניך). לאחר מכן החזרתי את המכשיר לקופסה ושם הוא נותר, במשרד שלי, ליד קופסה של כבלים ומיני חלקים שכוחים.
אולי, חשבתי, אם היצור – כלב או חתול או דביבון או מה שזה לא יהיה – יראה אותי יושב על המרפסת, הוא לא יבוא. לכן לקחתי כיסא לחדר המעילים והקופסאות, הגדול אך במעט מארון, שצופה על המרפסת. כאשר כל בני הבית נרדמו, יצאתי אל המרפסת ובירכתי את החתול השחור בלילה טוב.
החתול הזה, אמרה אשתי כאשר הגיע בראשונה, הוא בעל אישיות. ואכן, היה משהו מובהק בפני האריה הענקיות שלו: אפו השחור הרחב, עיניו הירקרקות-צהובות, פיו העטור ניבים אך החביב (שפתו הימנית התחתונה עדיין נוטפת מוגלה ענברית).
ליטפתי את ראשו, גירדתי אותו מתחת לסנטר ואיחלתי לו כל טוב. לאחר מכן חזרתי פנימה וכיביתי את האור במרפסת.
ישבתי על הכיסא באפלה שבתוך הבית, המשקפת לראיית לילה בחיקי. הפעלתי את המשקפת, והבהוב של אור ירקרק בקע מהעיניות.
הזמן חלף, כך בחשכה.
בחושך ערכתי ניסויים במשקפת, לומד כיצד למקד אותה, לראות את העולם בגוונים של ירוק. מצאתי את עצמי נחרד מכמות נחילי החרקים המעופפים באוויר הלילה: כאילו עולם הלילה הוא מרק מפלצתי, גועש חיים. ואז הורדתי את המשקפת ולטשתי מבט בשחור-כחול העשיר של הלילה, ריק ושקט ושלֵו.
הזמן חלף. נאבקתי להישאר ער, מוצא את עצמי מתגעגע עמוקות לסיגריות ולקפה, שתי ההתמכרויות שהותרתי מאחור. אף אחד מהם לא היה עוזר לי להישאר ער. אבל לפני ששקעתי עמוק מדי בעולם השינה והחלומות, הוקפצתי לערנות מוחלטת על-ידי יללה מהגינה. גיששתי במגושם אחר המשקפת והתאכזבתי לראות שהייתה זו רק סנופלייק, החתולה הלבנה, מזנקת על פני הגינה הקדמית כמו גוש של אור לבן-ירקרק. היא נעלמה אל העצים שמשמאל לבית ולא חזרה.
עמדתי לשקוע שוב במקומי, כאשר עלה על דעתי לבדוק מה בדיוק הבהיל כל-כך את סנופלייק. התחלתי לסרוק את האזור הקרוב עם המשקפת, מחפש דביבון ענק, כלב או אופוסום מרושע. ואכן, משהו החל להתקרב אל הבית לאורך שביל הגישה. יכולתי לראות אותו במשקפת, ברור כמו באור יום.
זה היה השטן.
מעולם לא ראיתי את השטן קודם לכן, ואף שכתבתי עליו בעבר, תחת לחץ הייתי מוכן להודות שאיני מאמין בקיומו, פרט לדמותו הדמיונית, הטרגית והמילטונית. הדמות שהתקרבה לאורך שביל הגישה לא הייתה לוציפר של מילטון. היא הייתה השטן.
לבי החל לפעום בחוזקה בחזי, חזק עד כאב. קיוויתי שהוא אינו יכול לראות אותי, שאני חבוי מעַיִן בבית החשוך מאחורי חלון הזכוכית.
הדמות הבהבה והשתנתה בעודה מתקרבת. רגע אחד היה זה מינוטאור כהה, דמוי שור, רגע לאחר מכן דמות דקה ונשית, וברגע שאחריו הייתה גם היא דמות חתול, חתול בר אפור-ירקרק, עצום ומצולק, פניו מעוותות בשנאה.
אל המרפסת שלי מובילות ארבע מדרגות עץ לבנות הזקוקות לשכבת צבע חדשה (ידעתי שהן לבנות, אף שכמו כל דבר אחר, במשקפת היה צבען ירוק). השטן נעצר בתחתית המדרגות וקרא בקול משהו שלא יכולתי להבין, שלוש או ארבע מילים בשפה יבבנית, מייללת, שוודאי כבר הייתה עתיקה ושכוּחה כשבבל עדיין הייתה צעירה; ואף שלא יכולתי להבין את המילים, חשתי את השערות שעל עורפי סומרות לשמע קריאתו.
אז נשמעה נהמה עמוקה, כאתגר, מעומעמת מבעד לזכוכית אך עדיין ברורה, ודמות שחורה פסעה – אט-אט, מתנודדת – במורד מדרגות הבית, מכיווני אל עבר השטן. בשלב זה כבר לא נע החתול השחור כמו פנתר, ובמקום זאת מעד בחוסר יציבות, כמו מלח שזה עתה חזר ליבשה.
השטן היה אישה כעת. היא אמרה משהו מרגיע ורך לחתול, בלשון שנשמעה כמו צרפתית, והושיטה אליו את ידה. הוא נעץ את שיניו בזרועה. שפתיה התעקלו והיא ירקה עליו.
אז העיפה בי האישה מבט, ואם פקפקתי בקיומו של השטן עד אותו היום, כעת לא נותר בי שום ספק: עיני האישה בהקו לעברי באש אדומה, אבל אינך יכול לראות אדום במשקפת לראיית לילה, רק גוונים של ירוק. השטן ראה אותי מבעד לחלון. הוא ראה אותי. אין לי שום ספק בכך.
השטן התפתל והסתחרר, וכעת לבש מעין דמות תן, יצור שטוח-פנים, בעל ראש עצום וצוואר דמוי שור, יציר כלאיים בין צבוע ובין כלב בר. רימות התפתלו בפרוותו הדלוחה, והוא החל לעלות במדרגות.
החתול השחור זינק עליו, ובתוך שניות הפכו השניים ליצור מסתחרר, מתפתל, נע מהר מכדי שאוכל לעקוב אחריו בעיניי.
כל זאת בדממה.
ואז נשמעה שאגה עמומה – בקצה השביל שבסוף החניה שלנו, במרחק, רעשה משאית לילית, פנסיה המסנוורים בוהקים כמו שמשות ירוקות לאור המשקפת. הורדתי את המשקפת וראיתי רק חשכה, ואור צהוב חיוור של פנסים, ואז אורות אחוריים אדומים בעוד המשאית נעלמת שוב אל האין.
כאשר הרמתי שוב את המשקפת, לא נותר מה לראות. רק החתול השחור על המדרגות, לוטש מבט באוויר. הגבהתי את המשקפת וראיתי דבר-מה מתעופף משם – נשר, אולי, או עיט – מרחיק מעבר לעצים ונעלם.
יצאתי אל המרפסת, הרמתי את החתול השחור, ליטפתי אותו ואמרתי לו מילים מרגיעות. הוא יילל חלושות כאשר ניגשתי אליו, אולם לאחר זמן-מה נרדם בחיקי, ואני הנחתי אותו בסלסילה ועליתי למעלה למיטה, לישון בעצמי. בבוקר למחרת היה דם קרוש על החולצה ועל הג'ינס שלבשתי.
כל זה קרה לפני שבוע.
הדבר שבא אל ביתי אינו מגיע בכל לילה. אבל הוא מגיע ברוב הלילות: אנחנו יודעים זאת לפי הפצעים שעל גוף החתול ולפי הכאב שאני יכול לראות בעיני האריה הללו. הוא אינו יכול להשתמש עוד בכפתו הקדמית, ועינו הימנית נעצמה לתמיד.
אני תוהה מה עשינו שזכינו בחתול השחור. אני תוהה מי שלח אותו. וכן, אנוכי ומפוחד, אני תוהה כמה עוד יש בכוחו לתת.
(הוצאת אופוס, 2003. תרגום: יעל אכמון. 352 עמודים)
סיפור ממש יפה… למרות שדי ידעתי מה יהיה לקראת הסוף=)
זה היה קצת צפוי… אבל אולי זה כל היופי של הסיפור=)
זה הסיפור לדוגמה?
יש שם הרבה יותר טובים שמאפיינים את הספר כמו:
מלכת הסכינים (הפואניטה לא מובנת, אבל היא שם)
שלג, זכוכית תפוחים (הכי טוב לדעתי)
ניקולס היה (גם מעולה)
לאכול אותם (מצמרר להפליא)