צילום: Unsplash

סיפורים טובים באמת משתנים יחד איתנו. כשאנחנו מתבגרים, כשהעולם סביבנו משתנה, ואיתו גם האתגרים, הפחדים והשאיפות שלנו, הסיפור מתאים את עצמו אלינו. בקריאה חדשה אנחנו עשויים לגלות בהם דברים שנסתרו מעינינו בעבר. אחרי הכול גם אנחנו כבר לא מי שהיינו לפני כך וכך שנים.

הסיפור זוכה פרס הוגו "סוגים שונים של אפלה" מאת דיוויד לנגפורד הוא סיפור כזה. כשהתפרסם בעברית בשנת 2001 הוא היה אחד מהסיפורים המתורגמים הראשונים ב"בלי פאניקה", ואף זכה במקום הראשון במשאל הקוראים על הסיפור הטוב של אותה שנה. זה סיפור על הדאגה לשלום ילדינו, וגם על חוסר התוחלת של האמצעים שאנו מפעילים כדי לגונן עליהם ועל הנזק שהאמצעים הללו גורמים בעצמם. וכפי שמתברר עכשיו, בלי שלנגפורד  התכוון לכך הוא שיקף גם את חרדות הימים האלה, אף על פי שסביר להניח שהוא לא העלה בדעתו מגפה עולמית כמו הקורונה.

לפני שאתם ממשיכים לקרוא את הטור הזה, לא חובה אך מומלץ שתפנו לעצמכם כמה דקות לקרוא את הסיפור. הוא קצר ומעניין.

מועדון צמרמורת

אתם יודעים איך זה ילדים – לפעמים צריך לשים להם גבולות. הרי שיקול הדעת שלהם עדיין אינו מפותח דיו והם מתים על משחקים מסוכנים.

לג'ונתן, חאלד, ג'ולי, הת'ר וגארי, חברי מועדון צמרמורת, יש משחק מסוכן כזה, והם מקפידים להסתיר אותו מהמבוגרים. פעם בשבוע ביום חמישי הם נפגשים ומאתגרים זה את זה מי יצליח לבהות הכי הרבה זמן בתמונת השֵד שחאלד מצא במקרה במכונת הצילום של בית הספר.חאלד הוא האלוף – הוא מצליח להישאר מול התמונה קרוב לעשרים שניות לפני שמתחילות הרעידות. שלושת האחרים הצליחו אחרי תרגול ממושך להגיע לעשר שניות, או קצת פחות מזה. משחק מסוכן באמת. זה למשל מה שחווה ג'ונתן בתחילת הסיפור:

"בין הפגישות, תמיד שכחת איך בדיוק נראית תמונת השד. תמיד זה נראה כמשהו חדש. זו היתה צורה מופשטת בשחור לבן, מתערבלת ומהבהבת כאחד מאותם עיצובים ישנים של אמנות אופטית. הצורה הייתה כמעט יפה, עד שכל העניין חדר לראשך במין הלם של מגע הדומה לנגיעה בקו מתח גבוה. זה התעסק עם חוש הראייה שלך. זה התעסק עם המוח שלך. ג'ונתן חש בחשמל סטטי הולם מאחורי עיניו… סערה חשמלית גועשת אי שם בפנים… קדחת פתאומית סוערת בדמו… שרירים מתכווצים ומשתחררים… ואלוהים אדירים האם גארי ספר רק עד ארבע?
"הוא החזיק מעמד איכשהו, מאלץ את עצמו לא לזוז בזמן שכל חלק בו רצה להתעוות לכיוון אחר. הסינוור של תמונת השד נמוג בסוג חדש של אפלה, צל בתוך עיניו, והוא ידע בוודאות איומה שהוא עומד להתעלף או להקיא או שניהם. הוא ויתר ועצם את עיניו באותו רגע שבו באופן שלא יאומן ואחרי זמן שנראה כנצח, הספירה הגיעה לעשר".

בלי להבין מה הם עושים – בין השאר כי המבוגרים לא מדברים על זה – השֵד שבו הם משחקים הוא נשק מסוכן שמכונה פתה"ח. זהו סוג מיוחד של תמונה המבוססת על אלגוריתם מתמטי שגורם למוח האנושי לקרוס. טרוריסטים משתמשים בשיטה הזאת כדי לשבש את החיים, והם מצליחים בזה היטב. התמונות המסוכנות באמת יכולות להרוג במבט אחד, ואכן תמונה כזאת שהוצגה בזדון בטלוויזיה הרגה מיליוני אנשים בהרף עין.

למזלם של הילדים, התמונה שהגיעה לידיהם חלשה יותר ורק גורמת פרכוסים. היא הייתה בבית הספר כי נוהגים להראות אותה לילדים בוגרים לקראת סוף לימודיהם כדי להזהיר אותם ממה שמחכה להם בחוץ, בסביבה הלא מוגנת, הלא מבוקרת, בלי מבוגרים שיגנו עליהם מסכנות.

חומות של חושך

כדי להגן על ילדים מטילים עליהם הגבלות חמורות. יש דברים שאסור להם לעשות, מקומות שאסור להם להיכנס  אליהם, ודברים שאסור להם לראות. במציאות של הסיפור גם משתילים במוחם של  כל הילדים שבב ביולוגי שמלווה אותם מגיל צעיר. השבב הזה שולט במה שיראו ובמה שלא יראו.

כבר שמו של הסיפור מלמד שמשהו בעולם של הילדים משונה. הם מכירים שני סוגים של חשכה: האחד רגיל – חושך שהוא היעדר אור, והשני נמצא רק במקומות שאסור להם לראות, שמא ייחשפו לתמונה קטלנית. זוהי חשכה מוחלטת, שחורה משחור, ששום פנס לא יכול לחדור דרכה.

הסוג השני של החשכה נמצא מכל עבר: מחוץ לחלונות האוטובוס ובית הספר, בסמטאות הלא נכונות ואפילו במסדרונות מסוימים בבית הספר. החשכה הזאת היא מעין חומה מגוננת אך גם כולאת, או למעשה הרבה חומות שמשתלבות יחד וסוגרות על הילדים. לחלק ניכר מהן יש הצדקה, כי אכן הרחובות מלאים ציורי גרפיטי קטלניים וכל דף מודפס יכול להיות זה שיכבה לך את המוח. אבל כשאפשר למנוע מילדים לראות דברים מסוימים, קיים הפיתוי להשתמש באותו כלי כדי למשטר אותם בעוד דרכים – למשל להחשיך עבורם אזורים בבית הספר שמוגדרים "מחוץ לתחום" לילדים. אין שום סכנה ממשית, למשל, במחסן שבו חבורת צמרמורת נוהגת להיפגש, אבל המסדרון המוביל אליו מואפל לחלוטין. למה? כי זה הרבה יותר נוח ויעיל משלט "אין כניסה".

כפייה כזאת גובה מחיר כפול. ראשית ישנו המחיר הישיר, כלומר הדברים שהיא לא מאפשרת לילדים לעשות. מעבר לכך היא משפיעה על החברה כולה גם בכך שאי אפשר להתעלם ממנה. לנגפורד מעלה אפילו את האפשרות שהמטרה המוצהרת של הטרוריסטים עצמם היא להיאבק בשבבים הביולוגיים "הלא-טבעיים" המשמשים לגזילת חירויות בידי השלטון. אבל מה שמעניין באמת הוא התגובה של הילדים עצמם לחומות המקיפות אותם. הם לא נאבקים בהן בגלוי, אבל הם מחפשים כל הזמן סדקים וחוקרים את האפלה, בייחוד מהסוג השני.

נדמה שלנגפורד מנסה לומר כאן שהסקרנות היא האויב הגדול ביותר של חומות הידע שמפרידות בין עולם המבוגרים לעולם הילדים. חאלד, ג'ונתן וחבריהם מנסים להבין את מה שמסתירים מהם. הם שואלים שאלות, הם קוראים, הם אפילו עושים ניסויים – למשל מכניסים מראה לאזור של אפלה מהסוג השני כדי לגלות שהיא מחזירה אור אף על פי שבעיניהם היא עצמה נמצאת בעלטה מוחלטת.

הניסויים האלה גם מלמדים אותם שהמורים שלהם, והמבוגרים בכלל, רואים ויודעים הרבה יותר מהם. למשל אפשר להתחבא מצוין מילדים אחרים אם נכנסים למקום מוחשך, אבל המורים יחשפו אותך בקלות. העובדה הזאת לבדה מגלה להם המון – שהמעמד שלהם לא שווה לזה של המבוגרים, שהאפלה משרתת את המבוגרים נגדם, שמסתירים מהם דברים. דברים מעניינים וכנראה חשובים  דווקא הניסיונות להסתיר מהם דברים חושפים לעיניהם הרבה יותר סודות מכפי שהמבוגרים יודעים.

לנגפורד בחר לספר את הסיפור מבעד לעיניהם של הילדים, ומה שמעניין עוד יותר הוא האופן שבו נקודת המבט הזאת מאירה את העיוורון של המורים וההורים בסיפור, ודרכם גם עלינו הקוראים והסודות שאנו מסתירים מילדינו. המורים בבית הספר משתקפים כך במעין עליבות מכמירת לב. יש להם כוונות טובות, ורצון כן ואמיתי לגונן על הילדים, אבל הם לא עושים את זה נכון, וברמה כלשהי נראה שהם מודעים לזה אבל נכנעים בכל זאת לדחף לעטוף את הילדים בצמר גפן מגונן וכובל ולהסתיר מהם את הרוע שבעולם. רוע שהוא אולי הסוג השלישי והמסוכן באמת של האפלה.

לא צריך שבב בראש כדי לסנן לילדים את המציאות. הרי כל הורה אחראי עושה את זה. עם שבב זה רק הרבה יותר נוח.

רק שאז הילדים מוצאים דף מסוכן שנשכח במכונת הצילום וחושבים שזה משחק ממש ממש מגניב, ואנחנו לא נדע עד שיהיה מאוחר מדי.

מה שלא הורג, מחשל

וכאן מגיעה נקודת השיא של הסיפור. סוף יום לימודים; השרת של בית הספר פותח את הדלת כדי לאפשר לילדים לצאת דרך האפלה אל ההסעות הממתינות להם, ואז מתברר שאלמוני הדביק על הדלת מבחוץ ציור מהסוג הקטלני ביותר. השרת צונח מיד ללא רוח חיים. ג'ונתן, שבינתיים כבר למד את כל האמת על החשכה והציורים, מגיב במהירות, מזנק קדימה ומקמט את הדף הקטלני לפני ששאר הילדים יספיקו לחזות בו, אבל הוא עצמו נפגע:

"ג'ונתן לא עצר לחשוב. הוא נדחף דרך כמה ילדים קטנים יותר, אחז בנייר וקימט אותו בטירוף. זה כבר היה מאוחר מדי. הוא ראה את הדמות, שונה לגמרי מהרעדן ובכל זאת, ללא כל ספק בת לאותה משפחה נוראית, דמות מעוותת כהה כמו פרופיל של ציפור על ענף, אבל עם סיבוכים, קצוות מסובבים, דפוסים בעלי ממד שבור, והיא הייתה תלויה שם בוהקת בעיני רוחו ולא מרפה –
– משהו קשה ונורא שמתרסק לתוך מוחו כמו רכבת מהירה –
– בוער נופל בוער נופל –"

ונגד כל הציפיות… הוא שרד.

כשהוא מתעורר בחדר האחות הוא גיבור, אבל יותר מזה – הוא מגלה שהוא שינה את העולם, ושבזכותו מוכנים לשקול מחדש את אמצעי ההגנה הקיצוניים באמת של השבבים הביולוגיים ולהחליף אותם באימונים מבוקרים שיכינו את המוח להתמודד עם הדבר האמיתי וכך אומר לג'ונתן המורה הזקן למתמטיקה:

"אף  אחד לא העלה אי פעם בדעתו לאמן מוחות צעירים, נוחים לעיצוב, לעמוד במתקפת פתה"ח, במעין תהליך של חיסון".

ההקבלה לימינו מתבקשת, אף על פי שהסיפור נכתב עשרים שנה לפני הקורונה. לנגפורד מתאר את הציורים הקטלניים כסוג של מגפה. היא אומנם מתפשטת באופן פעיל וזדוני בידי אנשים, ולא באופן סביל כמו מחלה נגיפית, אבל מבחינה ציבורית בשני המקרים מדובר באיום מתמיד שתוקף בסתר והורג אנשים. מול טרור, בניגוד לנגיף, יש גם דרכי פעולה התקפיות, אבל הילדים לא יודעים עליהן, כך שבאופן נוח הסיפור יכול להתמקד רק בטקטיקות ההגנה.

ההגנה נעשית על ידי הגבלות. המבוגרים יוצאים מגדרם כדי לסכל את האפשרות שהילדים ייחשפו לציור מסוכן, ולשם כך סוגרים אותם במתחמים בטוחים, מוקפים בחומות של חושך. וההגבלות האלה אכן פוגעות פגיעה קשה בחירותם, אך ההתקפה על בית הספר מוכיחה היטב שהאיום על החיים ממשי מאוד. החלופה לשבב היא סכנת מוות או חיסון, שבסיפור יש לו תופעות לוואי קשות ולא נעימות הרבה יותר מכל חיסון בעולם האמיתי. ועדיין העיקרון הוא אותו עיקרון – כדי למנוע פגיעה קשה בחשיפה לדבר האמיתי, מוטב להיחשף באופן מבוקר לגרסה מוחלשת שלו שתאפשר לנו להתמודד ביתר הצלחה עם הגרסה האלימה. כמו שאומרת הסיסמה של מועדון צמרמורת: "מה שלא הורג, מחשל".

בזה ההקבלה מסתיימת, כי טרור ומגפה אינם באמת אותו דבר, אבל מעניין שלנגפורד עצמו עשה אותה. ומעניין לא פחות שגם הוא מתייחס לחיסון כאמצעי היעיל ביותר להסרת ההגבלות. כי בזמן שג'ונתן התאושש מהחשיפה לתמונה הקטלנית, המבוגרים טיפלו גם בשבב שבראשו ואז:

"ג'ונתן עשה מאמץ וסובב את ראשו. מבעד לחלון, שם ציפה לראות רק אפלה מלאכותית, היה שילוב של אור ורדרד והדר שברגע הראשון עיניו לא יכלו לקלוט. רגע אחרי רגע, מתאגדים למעין אופוזיציה מרפאת כנגד אותם דגמים קטלניים, ההבזק המופשט של גן עדן הפך למראה גגות העיר שקרנו באור השקיעה האדום-ורוד. אפילו ארובות הבתים וצלחות הלוויין נראו יפים. הוא כמובן ראה שקיעות בווידאו, אבל זה לא היה אותו דבר, היה בזה ההבדל המכאיב שבין להבה חיה ובין הזוהר העמום של אש מלאכותית: כמו דברים רבים אחרים בעולם המבוגרים, מסך הטלוויזיה שיקר לך בכך שלא סיפר לך הכול".

הכי "תו ירוק".

זה גמולה של הסקרנות. הרדיפה של ג'ונתן וחבריו במועדון צמרמורת אחרי האמת אפשרה לו לעשות את הדבר הנכון ברגע האמת, ופתחה לו את האופק, פשוטו כמשמעו. לא יכול להיות סיום אופטימי יותר מזה לסיפור על סודות.