"הנערה עם כל המתנות" הוא ספר מטריד. סוחף ומטריד. במהלך קריאתו הוא נכנס לי לחיים, לחלומות ולמחשבות וליווה אותי כמעט בלי הרף. מסוג הספרים שלא עושים הנחות לקוראים, לדמויות או לסופר.

חוסר ההנחות הזה נכון כבר לנקודת הפתיחה שלו. מלני היא ילדה בת עשר שכלואה בתוך מתקן צבאי שבו כל עולמה מצטמצם לתא, מסדרון, כיתה וחדר מקלחת. מארבעת אלה רק הכיתה היא מקום חיובי עבורה, וגם בו היא מבלה את זמנה קשורה לכיסא, בלי אפשרות להזיז את הגוף או את הראש, עם זמם על פיה. מכאן הדברים יכולים רק להידרדר. והם אכן מידרדרים. כי מלני היא הנערה עם כל המתנות – בדיוק כמו פנדורה מהמיתולוגיה היוונית, שהאלים בירכו אותה ביותר מדי מתנות ולכן הביאה לחורבן העולם.

הספר מתרחש עשרים שנה אחרי שהעולם הגיע אל סופו במגפה מחרידה שגרמה לאנשים לאבד צלם אנוש. הניצולים מסתגרים במובלעות מבודדות ומנסים לשרוד. מלני עצמה, עם עוד כמה עשרות ילדים כמוה, היא אחת מנפגעי המחלה, ולכן מוחזקת במתקן צבאי מבודד ובתנאים שבהם לא תוכל להזיק לאחרים או להפיץ את המגפה הלאה, בזמן שהצוות חוקר אותה ואת חבריה ומנסה לפתח בעזרתם תרופה או חיסון.

פרט לילדים יש שלוש דמויות עיקריות שממלאות תפקיד משמעותי בחייה. הראשונה היא גברת ג'סטינו, המורה האהובה עליה, שקשורה אליה מאוד. אישה טובה ורגישה לכל אורך הסיפור. הניגוד החריף שלה היא ד"ר קולדוול – ראש צוות המחקר הקטן שמנסה בכל מחיר למצוא תרופה לפטרייה הקטלנית שגורמת למחלה. ו"בכל מחיר" פירושו שהיא באמת מוכנה לעשות הכל, כולל לרצוח ילדים בלי נקיפות מצפון כדי לנתח אותם אחרי המוות. היא לא מרושעת באופיה ואפילו לא אנוכית במיוחד – היא פשוט אישה חדורת מטרה שמרגישה שגורל האנושות תלוי בה – ולא בלי הצדקה. הדמות השלישית, שנמצאת ביניהן בהרבה מובנים, היא הסמל פארקס – איש צבא מיומן ששבה את מלני במקור ואחראי על הפיקוח עליה. הוא לא נחמד, אבל מעשי, נבון ומפוכח.

כמקובל בספרים פוסט אפוקליפטיים רבים, גם "הנערה עם כל המתנות" הוא ספר מסע. בשלב די מוקדם בעלילה מלני ושלושתם יוצאים למסע מסוכן למובלעת התרבותית המרכזית ששרדה באנגליה. אליהם נלווה די באקראי חייל צעיר בשם גלאגר, שנולד אחרי החורבן ואינו מכיר שום דבר אחר. מבין חמש הדמויות הראשיות הוא הכי פחות מעניין, כך שלא ארחיב עליו.

המסע בלב האזורים הנטושים שנפגעו במגפה הוא מסע עצוב של חיפוש – ניסיון למצוא הסברים מדוע העולם והגיבורים הגיעו למצבם הנוכחי, חיפוש אחרי הצלה, והכי חשוב מבחינתנו כקוראים, בירור התשובה לשאלה מי היא מלני. האם היא אנושית? ולמה דווקא היא שרדה, בשונה מרוב החולים האחרים? החיפוש הזה מחדד בהדרגה את היחסים בין הדמויות ומביא אותן עד לקצה ומעבר לו.

מערכות היחסים האלה הן גם אחד ממקורות הכוח העיקריים של הספר. ארבעת הגיבורים (כאמור לא כולל גלאגר חסר היוזמה) הם אנשים מורכבים שמתפתחים ומשתנים בהתמדה לאורך המסע, והדינמיקה ביניהם לא מפסיקה לרתק. הסמל, למשל, מתחיל את העלילה כחייל ותיק ומפוכח, מומחה בהישרדות, שמתעב את מלני ופוחד ממנה בגלל מה שהיא מייצגת, נרתע מגברת ג'סטינו בגלל הסיכונים שהיא לוקחת עם הילדים, ומשרת את ד"ר קולדוול מתוך תחושת חובה. בהדרגה יחסיו עם שתיים מהשלוש ישתנו ויעמיקו באופן משמעותי, מנומק היטב ומבוסס על תכונות האופי של כולם.

מקור הכוח השני הוא הפחד. הסופר, מייק ר' קרי, לקח את נקודת המוצא התמימה ביותר – קבוצת ילדים בבית ספר – ושאל "מה יהיה אם הילדים האלה ייחשבו מפלצות?" השאלה הזאת, האם הם באמת מפלצות, מלווה את מלני מתחילת הספר ולא מגיעה להכרעה חד-משמעית בשום שלב. היא אמנם ילדה נבונה ורגישה, אבל היא גם חולה במחלה מסוכנת ולא תמיד שולטת בעצמה. האם היא אנושית? וכשתקבל החלטות חשובות, ידו של איזה חלק בה תהיה על העליונה?

ומה בנוגע לשאר הדמויות? קולדוול? היא מפלצת רצחנית בהתנהגותה, שעושה דברים מחרידים מתוך שאיפה להיות מלאך גואל. הסמל? עשה בחייו דברים מחרידים במסגרת מילוי חובתו ולעולם לא נותן למצפונו להפריע לו לעשות את הדבר הנכון והרציונלי בעיניו; אפילו גברת ג'סטינו טובת הלב רואה בעצמה מפלצת ומנסה לכפר על חטא מעברה.

"הנערה עם כל המתנות" הוא ספר מרתק וסוחף, אבל לא פשוט לקריאה. הוא כתוב נהדר, מתורגם היטב ומציע זווית ייחודית ורעננה לז'אנר השחוק למדי של הסיפורת הפוסט-אפוקליפטית. במידה מסוימת הוא הזכיר לי את "הדרך" של קורמאק מקארתי, שליווה אב ובנו במסע בעולם שחרב. גם שם לב הסיפור היה היחסים בין הדמויות, אך ב"הנערה" יש הרבה יותר השפעה הדדית בין הדמויות לעולם הסובב אותן, ויכולת לשנות את המציאות. היכולת הזאת לא גורעת מתחושת הייאוש האופיינית לז'אנר, אך מוסיפה לה ניצוץ של תקווה, שהסופר מנצל היטב. ספר מומלץ בחום.

(הוצאת יניב, 2016. מאנגלית: איריס בוסקו. 392 עמודים).

ביקורת בבלוג של ניימן 3.0