צילום: מאיה לבקוביץ'

"מיינסטרים זאת לא קללה בשבילי, כמו שמדע בדיוני ופנטסיה אינם מילה גסה", אומר הסופר יואב אבני (42), שספרו 'הרצל אמר' יצא לפני כחודש בהוצאת זמורה ביתן. "אני מקווה שבכל מקום שבו אהיה ההגדרה הז'אנרית לא תמנע מאנשים להגיע לספרים".

אבני הוא קרוב לוודאי סופר המדע הבדיוני המצליח ביותר בישראל כיום. ספרו הראשון באורך מלא, 'שלושה דברים לאי בודד' המתרחש באי הבדיוני קו-טנגנט, כיכב תקופה ארוכה בין רבי המכר של הוצאת זמורה-ביתן. בשני ספריו הבאים הרשה לעצמו ללכת רחוק יותר במשחקיו עם גבולות המציאות ושלח את עצמו ואת הקוראים למסע פילוסופי בנפשו של סוליפסיסט בישראל העתידנית ולמסע מוחשי בארץ ישראל חלופית.

"אני לא מנסה למקם את עצמי על קו מסוים קו ולהחליט איפה אהיה היום – זה פשוט סגנון הכתיבה שלי", מסביר אבני. "יש אנשים שיראו בי מיינסטרים, יש אנשים שיראו בי מדע בדיוני ופנטסיה, זה נורא תלוי. אני מתייחס לכל ספר לגופו וכל נושא לגופו".

איך הגעת לכתיבה?

"הכתיבה מגיעה אליך. נראה לי שזה היה שם תמיד – כבר בתור ילד כתבתי סיפורים שלא התפרסמו בשום מקום. אחר כך, כחייל, כתבתי מכתבים – זה עוד היה קיים אז – הביתה, לחברות טובות. הכתיבה אז היתה יותר ארוכה, לא היית צריך לקצר לדף A4 או לטוויטר כך שהמכתבים הגיעו לכמה עמודים. אלה היו סיפורים קצרים כאלה והיה יכול להגיע אפילו לנובלה כשאתה סוגר חודש.

"אחרי הצבא התחלתי להוציא החוצה סיפורים קצרים ובשלב כלשהו הגעתי להוצאת קטנה בשם 'תמוז', שם יצא לאור בשנת 95' קובץ הסיפורים הקצרים שלי 'איזה מטומטמים האמריקאים'. זו היתה הוצאה קטנה בלי הרבה עריכה ויחסי ציבור, כך שגם אני לא לקחתי את זה יותר מדי ברצינות".

קובץ הסיפורים הראשון של אבני כמעט היה שירת הברבור של הקריירה הספרותית שלו. במשך כמה וכמה שנים הוא שקע כולו בקריירת הייטק, שבה הוא ממשיך עד היום במשרה חלקית לצרכי פרנסה.

אבל דחף הכתיבה לא הרפה ולדברי אבני הוא הרגיש בשלב מסוים שמשהו חסר לו. "בתחילת העשור הקודם הבנתי שזה לא מספיק ושהעבודה לבד לא יכולה למלא את הצורך להרגיש שאתה עושה את מה שנכון. התחלתי לכתוב את 'שלושה דברים לאי בודד', שלחתי אותו בסביבות 2005 לכמה הוצאות, כמה מהן חזרו אלי ובחרתי בזמורה-ביתן. מאז אני ממשיך לכתוב והספרים יוצאים בינתיים בקצב מספק מבחינתי".

אפשר להתפרנס מכתיבה?

"אתה חייב לשלב את הכתיבה עם עוד משהו. יש סופרים שעושים לפרנסתם עבודות שקשורות בכתיבה עצמה – מתרגמים, עתונאים או מעבירים סדנאות. אני בינתיים לא, אבל זה משהו שאני בהחלט חושב עליו. לפעמים אני די שמח שהעבודה שלי לא קשורה בכלל לכתיבה, כך שה'שריר' הזה של הכתיבה, הרגש, נשאר לא מסופק וכל הכתיבה הולכת רק לשם".

ישראל שלא היתה

השנה היא 1905. הקונגרס הציוני השביעי מאשר את תוכנית אוגנדה ומסיט את המאמץ הלאומי כולו להקמת מדינה יהודית במזרח אפריקה. מאה שנה אחרי כן מסיימים שני חיילים ישראלים, כפיר וארי, את השמירה האחרונה בגבול קניה, ויוצאים לטיול הגדול של אחרי הצבא – לפלסטין.

זו נקודת המוצא שבחר אבני ל'הרצל אמר', ספר היסטוריה חלופית שבו תוכנית אוגנדה התקבלה ומדינת ישראל קמה בלב הסוואנה האפריקנית. העלילה מתקדמת מישראל המפותחת שחיה על חרבה ביבשת השחורה אל ארץ ישראל כפי שהיתה עשויה להיות אלמלא הציונות. זו מדינה ערבית מפותחת מבחינות מסוימות ומפגרת מאוד באחרות, עם מיעוט גדול של יהודים דתיים הלכו גם הם לכיוון שונה מאוד מזה המוכר לנו. בעוד שישראל האוגנדית שלו חילונית לגמרי ומנותקת כמעט לחלוטין משורשיה התרבותיים והדתיים, שאר יהודי העולם, ובמיוחד בארץ ישראל, הלכו לכיוון אחר לגמרי.

"כשחשבתי על ארץ ישראל שכאן הגעתי באיזשהו שלב לשואה, שתמיד צריך איכשהו לעסוק בה כי ממנה נובעת ההגדרה של מדינת ישראל", מסביר אבני. "בספר החלטתי שהשואה לא התקיימה כי היטלר נבלם במלחמת אירופה, שהיתה מלחמה יותר מקומית ממה שהכרנו במציאות האמיתית. אחרי המלחמה, כשנודע על רעיון הפתרון הסופי של הנאצים, הוא הוביל לגל של התקרבות לדת אצל היהודים באירופה, כי הוא ענה לכולם ובצורה הפוכה על השאלה 'איפה אלוהים היה בשואה'. גם ה'כיפות הסרוגות' לא התפתחו, כי בכל זאת ציון היא שם ולא כאן והגבעות שצריך להפריח אינן בסוואנה, לכן ישראל עצמה היא חילונית".

אך בשיקול ההיסטורי לבדו לא די, ואבני מסביר שגם העלילה הובילה אותו בדיוק לאותו כיוון. "בשביל לעמת את כפיר וארי עם הזהות היהודית שלהם היה לי נוח שהם יהיו חילונים לגמרי. גם ביניהם יש גוונים – ארי מגיע מתל אביב הליברלית והשמאלנית יחסית שעל גדת אגם ויקטוריה ואילו כפיר הוא ממעוז אגם שבצפון הארץ, מין יישוב דמוי רמת הגולן כזה, אז יש לו קצת יותר כבוד למסורת. שניהם מתעמתים בסופו של דבר עם הזהות היהודית, כל אחד בדרכו. גם הזהות היהודית בארץ ישראל מוקצנת, כי יושב פה הרב שהחיה את מוסד הכהן הגדול, כך שהם חייבים להגיע להתנגשות עם היהדות שלהם", הוא אומר.

אחת הביקורות שעלו כלפי 'הרצל אמר' הוא שאף על פי שמדובר בו במציאות דמיונית המשחקת על מוטיב ה"מה היה אילו", למעשה הכל במדינת ישראל נשאר כמעט אותו דבר. נדמה כאילו רק השמות השתנו – האויב הנצחי הפעם הוא שבט המסאי ולא הפלסטינים, אבל יש עם הנלחם על חרבו, יש תל אביב וכפר דרום, יש מתח בין ימין נצי לשמאל יוני ואפילו ההתנתקות זוכה לגרסה משלה במקביל לטיול שאליו יוצאים ארי וכפיר. לטענת אבני, הבחירה הזאת היתה מחויבת המציאות.

"היה לי חשוב שקוראים ירגישו הזדהות עם ישראל שבאפריקה. רציתי שבספקטרום הזה של כפיר וארי, שיוצאים מישראל שבאפריקה ומגיעים לכאן, למקומות מוכרים כל כך כמו יפו, צפת, מצדה וירושלים, אנחנו הקוראים נמקם את עצמנו כישראלים שהולכים איתם. היה חיוני שארץ ישראל תהיה זרה ולא מוכרת יחסית למדינת ישראל. בגלל זה הייתי חייב לאחד במידה מסוימת את ההיסטוריה של ישראל שבאפריקה עם ישראל שלנו".

אתה באמת חושב שהמלחמה והכיבוש היא מרכיב מהותי של הציונות? שהיא קולוניאליסטית בטבעה?

"היהודים שהגיעו מפלשתינה או מאירופה לנמל מומבסה שבקניה ומשם במסילת הרכבת הארוכה למערב קניה, הם אותם חלוצים שהגיעו בעליות לארץ ישראל שלנו והם מתמודדים עם אותם קשיים. הם אירופאים ונתקלים בקרקע עוינת וחדשה, הפרחת השממה בשני המקרים. גם באוגנדה צריכם לייבש ביצות, גם אם שם נעזרים בעצי באובב ולא באקליפטוסים, וגם שם המלריה קיימת. הסיפור הוא אותו סיפור. והכי חשוב – גם שם יש תושבים שלא בהכרח מקבלים את החלוצים בזרועות פתוחות.

"אז כן, אני חושב שהיינו מצליחים להפריח גם את השממה באפריקה וליצור מדינה מתקדמת, אבל היינו מקימים עלינו את התושבים המקומיים והיינו נאלצים להתמודד עם קונפליקטים שהיו מגיעים למאבק אלים.

"עם זאת, אני לא חושב שהציונות היא כוח מיליטריסטי או אימפריאליסטי במהותו. מה שאני חושב הוא שכעם אנחנו מגיעים כחדשים, גם לפה וגם לשם – וזה קשה. אין לי ביקורת בספר כלפי הציונות, אפילו להיפך. אני חושב שאנחנו נתקלים בהתנגדות בגלל הכוח שלנו והיכולת שלנו כעם 'להפריח שממה'. אם רק היינו מקימים חושות באיזה חוף ולא היינו הופכים לכוח דומיננטי באזור, זה לא היה מציק במיוחד לאף אחד".

בין וונגוט לווילסון

אבני קורא הרבה מדע בדיוני ואינו נרתע מהזיהוי עם הז'אנר, אבל גם לא מחפש אותו במיוחד. הוא מודע היטב לבעיה שהזיהוי הז'אנרי עלול ליצור עבורו עם הקהל הרחב, כך שלא פלא שבשלושת ספריו ניכר הרצון לדבר עם קהל קוראי המיינסטרים בשפה שלו. והוא מסביר: "אם תיקח קורא מיינסטרים ותשאל אותו, 'היסטוריה חלופית אתה אוהב?', יכול מאוד להיות שהוא ייבהל. אבל אם תגיד לו, 'מעניין אותך לקרוא על ישראל שהוקמה באוגנדה?', יכול להיות שהוא יגיד שכן. הז'אנריזציה הזאת מבהילה לפעמים".

למרות זאת חשוב לאבני להדגיש שנוח לו בקהילת החובבים והוא מקפיד להסתייג מגישתם של סופרים מצוינים כמו מרגרט אטווד שכותבים מדע בדיוני אבל לא מוכנים להודות בזה. הוא עצמו מקפיד על קריאה מגוונת שכוללת בין השאר גם ספרות ספקולטיבית. הוא לא מתלהב ממדע בדיוני קשה פרט לאסימוב, אבל אוהב מאוד את רוברט צ'רלס וילסון (מחבר הכרונוליתים, סחרור וג'וליאן קומסטוק; ר"ש) ונהנה מאוד גם מההשתוללויות הספרויות של קורט וונגוט, דאגלס אדמס וטרי פראצ'ט.

בשנים האחרונות נטמע אבני בהדרגה בקהילת החובבים בארץ. סיפורים שלו הופיעו באסופת הסיפורים השנתית של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, היה יהיה, ובפרויקטי הכתיבה של כנס 'מאורות' של האגודה. ספרו השני, 'החמישית של צ'ונג לוי', אף זכה בפרס גפן בשנת 2010.

"בחיים של ספר יש מעט מאוד מצבים שבהם ספר מקבל קצת בחזרה", הוא משתף. "פרס גפן היה נקודת ציון חגיגית ומשמחת מאוד בחיים של צ'ונג לוי וגם בחיים שלי ככותב. שמחתי שזה קרה ואני מקווה שזה יקרה עוד בעתיד".

ספר על תהליך הכתיבה שלך. איך ספר נולד?

"התהליך של בניית רומן מתחיל אצלי מרעיון. ב'הרצל אמר' זה היה שתוכנית אוגנדה התקבלה ובמקביל רציתי להראות מה קורה פה. אחר כך אני חושב איזה דמויות עיקריות יכולות לקדם את הרעיון הזה, לחיות בו או להחזיק אותו. אני מנסה לבנות נקודת התחלה ונקודת סוף ולפעמים גם שיא כלשהו באמצע. ברגע שיש לי את זה אני ניגש לתחקיר ומנסה לאסוף כמה שיותר עובדות, רגשות, צבעים וריחות ממה שקורה".

איך עושים את זה?

"ב'הרצל אמר' זה דרש לפתח היסטוריה חלופית. הייתי צריך לבנות את יפו מחדש ולהפוך את תל אביב-יפו העברית ליפא ערבית. התהליך דרש לקחת את המפה ולהתחיל לראות מה קורה איפה. ללמוד את המפה, את השפה, את התרבות, את המיתוסים.

"ואז מגיע השלב שאני מתחיל לכתוב. אני עובד בשיטה של 'ספירלה'. כיוון שאני לא כותב כל יום, אז בהתחלה אני קורא תמיד את מה שכתבתי קודם ומשכתב. ואז מגיע קטע שאני מאוד אוהב שאחרי משהו כמו שלושים עמודים, כמו חללית שמתנתקת מגוף האם שלה מגיע רגע שבו אני אומר, 'מה שעשיתי עד עכשיו מצוין. אני יכול להמשיך לעמוד ה-31 בלי שאצטרך לקרוא שוב את שלושים העמודים שהיו'. זו ספירלה כזאת של לכתוב ולעבור, לשייף שוב ושוב וכך להתקדם.

"חשוב מאוד לדעת מהרגע הראשון, כשאתה מתחיל עם הוורד הריק, נותן לקובץ שם ושומר אותו, שאתה תהיה שם עד שהספר יסתיים. אתה חייב גם להחזיק איזושהי בערה פנימית. יש סופרים שאומרים שצריך לכתוב בשעות קבועות בכל מחיר אבל אני פחות מאמין בזה. בגלל זה הספירלה עוזרת – לפעמים אתה עובד יום שלם ומניח פיגומים שאחר כך יעופו, אבל בלי הפיגומים האלה לא היית יכול להגיע למה שיישאר בסוף".

הספרים שלך אינם הומוריסטיים אבל יש בהם הרבה הומור. חשוב לך להצחיק?

"אני כותב את הספרים שהייתי רוצה לקרוא ואני אוהב לקרוא ספרים מצחיקים. הומור הוא חלק מאוד חשוב מהחיים וכשסופר מצליח להצחיק אותי אני זוכר לו את זה לטובה. אני טופח לו על השכם בלי שהוא יודע מזה.

"עם זאת, אם היית שואל אותי כשאני כותב 'איפה יהיו צחוקים?' לא הייתי יודע למקם בדיוק. חשוב לי שיהיה האלמנט הזה במרקחת הכתיבה, שההומור יהיה חלק מחומר הגלם, אבל אני לא ממקם פאנצ'ים. הספרים שלי הם לא סלפסטיק ולא פיליטונים".

הזר שבתוכנו

שלושת ספריו של אבני עוסקים בדרכים שונות בתחושת הזרות. ב'שלושה דברים לאי בודד' הגיבור נשלח לאי בודד במדינה שאינה קיימת והיה מנותק שם מהכל ובמיוחד מהמשחקים של מכבי תל אביב בליגה האירופית. ב'החמישית של צ'ונג לוי' הוא הלך עוד יותר רחוק – לא רק שעצם קיומו של הגיבור היה מוטל בספק בגלל העיסוק של הספר בסוליפסיזם (האמונה של אחת הדמויות שכל המציאות היא פרי דמיונו), אלא הזרות התבטאה אפילו בשמו של הגיבור: סיני עם שם יהודי מסורתי שחי בתל אביב.

מפת ישראל החלופית. "הגיבורים מחפשים את מקומם"

ב'הרצל אמר' נושא הזרות חוזר שוב, הפעם במישור הלאומי והדתי, יחד עם הניתוק הפיזי בין ארת ישראל למדינת ישראל והגיבורים שבאים לבקר בארץ כזרים גמורים. בעיני אבני מדובר בחלק מהותי מהכתיבה עצמה. "תהליך הכתיבה כרוך בהכרח בהתבוננות מהצד", הוא אומר, "מהלך שמתחיל בצד, הולך פנימה בשביל להסתכל מסביב ולהעמיק ושוב יוצא החוצה. כתיבה היא עניין זר וחיצוני למציאות והגיבורים שלי עוברים דבר דומה.

"אני חושב שכל הגיבורים שלי מחפשים את מקומם בעולם. זה מעין מהלך כפול: הם מחפשים את מקומם בעולם שאני יוצר עבורם ואני משתמש בווריאציות ובטוויסטים על המציאות אולי כדי לחפש את מקומי שלי. דווקא מפני שאני מאוד נטוע כאן ומחובר כאן לשפה, לארץ ולזהות הישראלית, הכתיבה נותנת לי אפשרות לברוח. זה מעין אסקפיזם שמאפשר לי להציב מול המציאות מראה מגדילה, מקטינה או מזיזה הצידה. המתח הסיפורי שנוצר מתוך הזרות הזאת, שהיא גם זרות עלילתית וגם זרות אישית של הגיבור מול סביבתו, מאוד מעניין בעיני".

ז'אנר ההיסטוריה החלופית מושך רבים מהכותבים בו להניח לעולם להכתיב את הסיפור, לפעמים על חשבון העלילה והדמויות. איך התמודדת עם זה?

"זו נקודה חשובה מאוד. מבחינתי, בראש ובראשונה קיים הסיפור. אני רוצה לספר סיפור, ואולי הבחינה הטובה ביותר של זה היא שהסיפור יוכל להתקיים גם בעולם אחר ובמציאות אחרת. הלב של הסיפור הוא הגיבורים והחומרים האנושיים שמתעסקים איתם – האהבות, הפחדים וכו'".

ב'הרצל אמר' הסיפור אכן מתמקד בשני גיבורים, ובמיוחד בחיפוש של כפיר הביישן והפגיע אחרי האהבה. עם זאת ניכרת מאוד בספר גם התבנית המוכרת של ז'אנר ההיסטוריה החלופית, שבו תהפוכות העלילה משמשות לא פעם כאמתלה להעביר את הדמויות ממקום למקום וכך לחשוף בפני הקוראים עוד ועוד צדדים של המציאות האחרת. לעתים עולה התחושה שלא פחות משמדובר בסיפור מסע של שתי דמויות בחיפוש אחרי עצמן המסע נועד עבור הקוראים בעולם החלופי שברא עבורם אבני.

"אני אוהב שחומרי הגלם של הספר, המצע שעליו יושב הסיפור, יהיו מעניינים מבחינתי, ולכן אני בוחר בכל מיני וריאציות של המציאות", אומר אבני. "אבל גם ב'צ'ונג לוי' העתיד היה רק ברקע ולא הצגתי את זה כ"הנה העתיד, עם חלליות ומולטיפונים". כך גם הפעם. אני אוהב מאוד את הרעיון של ישראל באוגנדה, ולפעמים מספיק שאומר לעצמי 'ישראל היא מדינה במזרח אפריקה', כמו בוויקיפדיה, וכבר יש לי צמרמורת כזאת – אבל עדיין היה לי חשוב שגם ישראל באפריקה וגם ארץ ישראל שפה יהיו חומר הגלם לסיפורו ולא לב העניין.

"מהבחינה הטכנית אני משתדל להימנע מהרצאות תוך כדי הסיפור. אני משתדל לשזור אנקדוטות פשוטות וליצור סביבן מנגנון שיאפשר לקורא להשלים לבד, כך שהאחריות מתחלקת בין הקורא לביני והעסק רץ מעצמו. גם ההקבלה לישראל של היום עזרה. הרעיון היה הרי של הרצל ושל הבריטים ואני רק המשכתי מאיפה שהם הפסיקו פחות או יותר. לקורא יש בסיס איתן להמשיך אתי מהמקום הזה, כי בכל זאת ישראל לא ממוקמת על המאדים אלא יש כאן בסיס שנמצא בצומת חשוב מאוד בהיסטוריה שלנו. היה פה הרבה חומר שיכולתי לעבוד איתו בלי צורך להאכיל בכפית. אחרי הכל הקוראים אינטליגנטים לפחות כמו המחבר".

אתה יודע כבר מה יהיה הספר הבא שלך?

"בערך. אני נמצא עדיין בשלב הרעיון ועוד אין לי את הדמויות ואת ההתחלה, האמצע והסוף. אני יכול להגיד שהקו שמקשר בין שלושת הרומנים, הטוויסט הזה מהמציאות, יהיה קיים גם שם, לפחות בבסיס הרעיון".