סיפורי העשור – לקט שני

לרגל מלאות עשר שנים ל"בלי פאניקה" פנינו לכמה מהכותבים הוותיקים של האתר עם הצעה מפתה. "כתבו לנו סיפור קצרצר", אמרנו, "על 'איך הפסקתם לפחד והתחלתם לאהוב את בלי פאניקה', או פשוט על היום שבו "בלי פאניקה" הציל את חייכם".

הסופרים המסורים התגייסו למשימה, והרי לכם הלקט השני, עם שלושה סיפורים חדשים. אל תאמינו לשום מילה שאתם קוראים כאן – הכל שקרים והשמצות. בעיקר השמצות!

הסיכה

יעל פורמן

בשיא החום צעדתי לתוך המולת הכנס. כבר בכניסה נתקלתי בקרן, שהתנפלה עלי בקריאת "יעל", ומעכה אותי בכל כוחה. הרגשתי את האוויר נשאב מריאותי.

"אני נחנקת", לחשתי בשארית כוחותי. קרן שחררה אותי ומיהרתי לשאוף אוויר, לפני שאתמוטט.

"איזה מעולה שבאת, עוד מעט יש את המופע של שוּדי".

"של מי?!"

קרן החלה לקפצץ במקום, "שוּדי! הוא חדש בקהילה. זה לא השם האמיתי שלו, זה מין מופע קסמים של מד"ב ופיזיקה. זה צריך להיות ממש מגניב. יואב שומר לנו מקומות".

"לא ראיתי את זה בתוכניה".

"לא, זה במקום הרצאה שבוטלה. מהר, תקני כרטיס, זה עוד חמש דקות!"

השארתי את קרן המקפצת מאחורי ומיהרתי לקופות. בדרך חלפתי על פני דוכן האגודה וראיתי סיכה שעליה נכתב "בלי פאניקה", בפונט של האתר. ידעתי שאני פשוט חייבת אותה. עיני נדלקו. "כמה?" זעקתי ודחפתי את הסיכה לכיס.

כשנכנסתי לאולם. גיליתי שיואב שמר לנו מקומות בשורה הראשונה. התיישבתי ליד קרן הזורחת. המקומות מסביבנו נתפסו כולם. זרקור נדלק על הבמה ויצור נפוח ענק נכנס.

הזדקפתי במקומי. יצור גבוה, לבן כולו, עטוף כנראה בסוג של ספוג, שנראה יותר כמו בד מנופח באוויר. שתי רגליים קטנטנות הידסו בחלק הצר למטה, ומשם התרחב הבד עד למרכז ושוב הוצר עד שנסגר בבסיס ראש קטן וקרח. לא ראיתי ידיים.

"זה המפטי דמפטי?" לחשתי לקרן.

"חייזר".

"התחפושת הכי עלובה…" השתתקתי. שתי ידיים דקות ונחשיות נשלפו מן הנפיחות.

יואב לידי מלמל, "איך הוא עושה את זה?"

איך באמת? הבד נראה אטום, והידיים אפילו לא נראו אנושיות.

"שלום לקהל", קרקר קול צרוד מתוך היצור. "אני שוּדי ואני עומד לעשות לכם קסמים".

בשביל זה רצתי לקנות כרטיס? קיוויתי שאני חולמת.

בעוד אני מהרהרת, חזר שוּדי לדבר. "לקסם הראשון אני צריך מתנדב – ושיהיה בן פחות מ-42", אמר. הקהל גיחך, אבל איש לא התנדב. "אולי מישהו מאלה שמדברים כל הזמן מקדימה?" הידיים הנחשיות הצביעו ישירות אלינו.

קרן תפסה בידי ודחפה אותי מהכסא. "לכי, יעל", הכריזה, "את טבעונית. יש לך כוחות על".

צחקקתי והתחלתי להתיישב, אבל קריאות העידוד מהקהל עצרו אותי. ידעתי שאין לי ברירה.

"לכי", אמרה קרן שוב.

נאנחתי ועליתי למעלה. היצור סימן לי באצבע נחשית.

"איך קוראים לך?" קרקר.

"יעל", אמרתי. לא שכחתי לנופף לקהל.

"את מאמינה בחייזרים, יעל?" שאל שוּדי.

"לא".

הוא הבליט את מה שכנראה היה חזהו. "אני חייזר".

החלטתי לזרום אתו, "אוקיי…"

שוּדי פנה אל הקהל. "עכשיו אני הולך לעשות קסם פיזיקלי", אמר. "אני הולך להקים מחסום כוח על הבמה, שקוף אבל בלתי עביר". היד הנחשית שלפה משום מקום מתקן קטן ולחצה על כפתור. שמעתי זמזום קל, אבל פרט לכך לא קרה דבר.

"נסי לרדת מהבמה", הציע.

סנטימטרים ספורים מהמדרגות נחבטתי בקיר בלתי נראה. מיששתי אותו, אך הוא לא נכנע. יואב קפץ מהמקום וניסה לעלות על הבמה, אך נתקל אף הוא באותו מחסום. הקהל יצא מכליו.

כשהחלו התשואות לשכוך פניתי בחזרה אל שוּדי. מה עוד הוא הולך להראות?

שוּדי הרים אחת מזרועותיו הנחשיות להשתיק את הקהל. "ועכשיו אני הולך לעשות עוד קסם, אבל לא פיסיקלי", הכריז. הוא פנה לעברי ואמר, "עכשיו אני הולך לאכול אותך".

ראשו נמתח כלפי מעלה ופיו נפער בחיוך מלא שיניים. היצור הידס לעברי על רגליו הקטנות והושיט אלי את ידיו. צרחתי. ניסיתי לרוץ אל צדה השני של הבמה, אך נתקלתי גם שם בשדה הכוח. שוּדי התקרב. רצתי אל מאחורי הקלעים ושוב שדה הכוח בלם אותי. הייתי מוקפת. ראיתי אנשים מסתערים על הבמה ונחבטים במגן. איש לא יכול לעזור לי.

שוּדי התנפח יותר ויותר והתקרב. לא היה לי לאן לברוח. הייתי תקועה בינו לבין המחסום הבלתי עביר. הוא אחז בצווארי ביד עקלתונית ועיקל את ראשו כלפי מטה. שיניו החדות התקרבו אלי. הרחתי את צחנת נשימתו.

פתאום נזכרתי – הסיכה! שלפתי אותה מכיסי, עיקמתי במהירות את המחט ונעצתי אותה בכל כוחי בבד הלבן. פססססטטטט… האוויר ברח ממנו כמו מבלון מפוצץ. הוא התעופף, צווח ונפל על הבמה, שם התעוות קלות ונעלם כלא היה. אתו נעלם גם שדה הכוח.

קרן הסתערה עלי בראש הקהל שפרץ לבמה. "את בסדר?"

אך אני רק בהיתי בסיכת בלי פאניקה המעוקמת, שהצילה את חיי.

איך בלי פאניקה הציל ת'חיים שלי

שחר אור

לפני שנתיים כזה, כשהדוגמנית הזותי, נו זותי עם הפנים המתקלפים, הופיעה על כל הלוחות מודעות, החלטתי לצאת עם הכלב זאב שלי לכנרת. סתם לבדוק אם היא באמת מתייבשת כמו שההיא כל הזמן אומרת. פטר, חבר שלי, הסיע אותי, אבל הוא אמר שהוא שונא לכלוך, אז הוא נשאר בחוץ.

אז אנחנו נכנסים למים. טוב, לא באמת נכנסים. הולכים והולכים והולכים, איזה קילומטר, ובסוף מגיעים לבוץ. והכלב שלי הדביל, ספייק, מוצא מין מקל כזה ארוך ועבה. הוא ככה מחזיק אותו בפה, מטלטל, ומתחיל למשוך אותו. מושך מושך מושך, ופתאום המקל הזה, שהיה קודם רק מין קצה של מקל, מתחיל להתארך ולצאת מהמים, ונהיה גבוה וגבוה וגבוה עוד יותר.

ספייק מצליח לעזוב את המקל בדיוק ברגע האחרון, ובמקום לברוח נעמד מול הגודזילה הזה שצומח מהבוץ. דביל, כבר אמרתי?

אני מסתכלת, ורואה שמול העיניים שלי יש ברווז ענק. אבל ממש ענק, איזה ארבע קומות. אני מסתכלת על הברווז הזה, ורואה שיש לו נוצות שעשויות מבוץ, ורגליים עם קרומי שחיה שעשויים מבוץ, וכנפיים של בוץ. ועל המצח הברווזי שלו יש לו פתק לבן שבטח נשאר מאיזה בחירות, כי כתוב עליו "אמת".

ואז המקור המבוצבץ הזה נפער, והרגליים מתחילות לזוז לאט, והוא מתקרב אל ספייק, ואני צועקת לספייק שיברח, והוא באמת בורח, ובורח, ורץ הכי מהר שהוא יכול. אבל המקור הברווזי הזה מתקרב ומתקרב, נפתח, ובולע את ספייק המסכן בביס אחד.

ואני ככה מתחילה לדמיין את הברווז הזה צועד על טבריה, ממשיך ליבניאל ולכפר תבור ומשאיר עקבות בוציים של מקומות מעוכים עד לכביש החוף, וזה עושה לי ממש נאחס.

ואז אני רואה שחבר שלי פטר, שנשאר על החוף, טיפס על ענף גבוה של עץ וצועק אלי משהו. אני מנסה לשמוע, אבל אי אפשר, כי הוא נורא רחוק – וגם כל הבוץ שמטפטף מהברווז עושה כזה פששש, כמו רעש של מפלים. אז פטר עושה תנועות כאלו מצחיקות מאחורי הגב ובאוזניים, כאילו שהוא מתנגב, וטראח, נופל לי האסימון.

אני מוציאה מהתיק שלי את המגבת, כי תמיד יש לי מגבת עלי, ובמקרה זאת מגבת בצבע בז' עם ציור של רובוט, ואני צועקת על הברווז: "בלי פאניקה. בלי פאניקה". איך שהברווז שומע את זה, הוא נכנס לפאניקה, כי ברווזים מפחדים מוות ממגבות, הוא מנסה לרוץ סביב עצמו במעגלים, וצורח גע-גע-גע, וישר צולל לתוך האגם.

אחרכך בחדשות הם אומרים ש"באופן פתאומי ובלתי מוסבר עלה מפלס הכנרת בחמישה עשר מטרים, ומינהל המים הכריז שמשבר המים בישראל נגמר", אבל הפואנטה היא שרק אני ופטר יודעים איך זה קרה.

מאז אני משתדלת להגיע לחוף צמח כל יום שישי בבוקר, כשהמים שקטים ואין רוח, ואני חושבת שאפשר לשמוע את ספייק מיילל. פטר אומר שמרוב בהילות בלע אותו הברווז חיים, אבל אני לא מבינה אותו. ובכלל, נראה לי שהגיע הזמן שהוא ילך לאולפן וידבר עברית כמו כולם.

סנסבאסה

רותם ברוכין

פתאום כולם בקהילה היו בדיכאון.

בהתחלה חשבתי שזה מהסיבות הרגילות. אבל אחרי שחקרתי פעילים במועדון, בעמותה ובאגודה, גיליתי שהכל מתנהל במפתיע על מי מנוחות. שום פוליטיקות פנימיות, שום תאקלים דיפלומטיים, שום מרצים נעלבים או קטינות שמתחילות עם מנהל הכנס בשביל כרטיסי חינם.

אז מה נסגר איתנו?

התחלתי לגשש. אצלנו, הגיקים, אסור להיראות כאילו אתה לא יודע על מה כולם מדברים – הסוד הוא לפלוט בתזמון נכון משפטי מפתח ולראות את התגובות מסביב. למשל "שמעת על הספר השמיני של הארי פוטר? הוא והחברים שלו בבית אבות לקוסמים!" או "אני לא מאמין שעושים רימייק לחולית בהשראת הסרט המקורי", או "אז מה? ביטלו את הסדרה החדשה של ג'וס ווידון עוד לפני שהוא התחיל לכתוב אותה?" או "כמה נורא שג'ורג' מרטין מת. ממש חיכיתי להמשך של כישור הזמן".

כל האמירות האלו זכו למלמולי הסכמה קלים ותו לא. האחרונה הניבה בעיקר מבטי בוז. בסופו של דבר תפסתי את אחד הגופרים הטריים יותר בפינה חשוכה בחדר מיניאטורות. "תגיד", אמרתי בנימה שקיוויתי שהיא מאיימת. "למה כולם בדיכאון?"

הגופר מצמץ. "אתה לא יודע?"

"שתוק ותספר לי כבר!"

הגופר מצמץ שוב. "זה הסנסבאסה, אחי".

"המה?"

"סנסבאסה. הסיפורים בבלי פאניקה. מדכאים תחת".

"הסיפורים בבלי פאניקה?! זה הכל? אז למה אתם קוראים אותם?!"

"כי הם מעולים!" פניו של הגופר אורו. "למשל זה על המגפה שהורגת את כל המבוגרים ואז הילדים גוועים ברעב עד שהאחרון…" הוא איבד לאט את חיוכו. "או על החייזר שרוצח את כל בני האדם בייסורים ורק אז מבין שמה שהוא רצה באמת זו אהבה". החיוך פינה את מקומו לרעידות קלות בשפה. "או ההוא… על ה… ההורים שממש רצו ילד, ואז נולד להם ילד ב… בלי נשמה…" הוא החל להתייפח.

האמת? ריחמתי עליו. נתתי לו את הכרטיס שלי למחזמר של גלקסי קווסט, ואז תפסתי את אחד המחשבים הפנויים באפסנאות והתחלתי לקרוא.

הכל היה שם. בדיוק כמו שהם סיפרו, והרבה יותר גרוע. הילדים המתים. החייזרים הבודדים. המגפות הקטלניות. הרובוטים הכמהים לאהבה. אפוקליפסות, מלחמות דת מיותרות, התבגרות כואבת, זקנה, אונס, כפייה, תהומותיה חסרות התחתית של הטיפשות האנושית, ונורא מכל, צמחונות. סנסבאסה? יותר כמו סנס-אוף-רצון להשליך את עצמך מהסוכה של האשכול.

ירדתי ללובי כשאני מתכנן בראשי טיוטה של מכתב התאבדות ותוהה אם העורך של בלי פאניקה יסכים לערוך אותה. אחמ"שית בוגרת סדנה לגילוי מצבי מצוקה עצרה אותי ברגע האחרון. היא שאלה כמה סיפורים קראתי, וכשאמרתי "לא זוכר" היא החווירה ונתנה לי כרטיס חינם למחזמר של גלקסי קווסט והבטיחה שהכל יהיה טוב יותר. היא צדקה חלקית. אחרי ששרתי במקהלת חנונים את "לעולם לא לוותר, לעולם לא להיכנע", הרגשתי שאולי העולם אינו עד כדי כך אפל.

ואז הבנתי שמשהו לא בסדר. בסך הכל אני בחור יציב. לא משנה כמה סיפורים מדכאים קראתי, לא היתה אמורה להיות להם השפעה כזו. ומילא אני, כל השאר? למה זה השפיע עלינו ככה?

החלטתי לעשות ניסוי. פתחתי את האתר וקראתי ביקורת על ספר. הספר אמנם מדכא, אבל הביקורת דווקא היתה עניינית. אפילו מעניינת. לא היה בה אפילו ציטוט מדכא אחד.

מה אגיד לכם? מזל שהסוכה של האשכול נמוכה ושבדיוק מתחתיה הציבו את דוכן החולצות. כל הכבוד לראיית הנולד של הנהלת הכנס.

אחרי שני פרוזאק וכרטיס חינם למרתון של פיוצ'רמה, נפל לי האסימון – הרי בלי פאניקה השתדרג לפני כמה ימים. משהו בטח השתנה בקוד.

הבנתי שמצאתי את מה שחיפשתי בקוד המקור רק כשתפסתי את עצמי מחפש באפסנאות סכין יפני וחבל. כמה שורות פשוטות של תוכנה, לא מזיקות בפני עצמן, אבל הצירוף שלהן גרם לכך שכל שורה שלישית באתר יצרה בלי כוונה את צירוף המילים "עצוב לי". הסנסבאסה בכלל לא היתה בתוכן, היא היתה בקוד!

כגיק מצוי לא נדרשה לי יותר משעה לפרוץ את הקוד ולהחליף את המסר הסמוי במילים "איזה כיף". אני יודע, קצת מטופש, אבל פונקציונלי. אחר כך סיפרתי, כאילו במקרה, לאחד המתנדבים שיש סיפור חדש באתר. ידעתי שהוא לא יוכל להתאפק, למרות האיסור. כעבור שעה כבר ראיתי אותו מסתובב מחויך בלובי ומספר לכל הכנס ואשתו על הסיפור הנפלא החדש שקרא בבלי פאניקה. לא שבאמת היה סיפור חדש – העורך הרי בכלא – אבל דאגתי להקפיץ לראש העמוד סיפור עליז מארכיון האתר. שלוש שעות זה לקח לי. למצוא סיפור שמח בבלי פאניקה זה כמו לגלות ילד נטול תסביכים בספר של אורסון סקוט קארד.

זה עבד כמו קסם, בחיי. רק שורת קוד קטנה וכבר כולם נהיו רגועים. חייכניים. מרוצים. ביני לבין עצמי התחלתי לקרוא לזה "סנסבבה".

הבשורה התפשטה כמו גיקיות בנוכחות ניל גיימן. בצהריים שמעתי את אחת האחמ"שיות אומרת למתנדב לחוץ "בלי פאניקה!" ושניהם התפקעו מצחוק. בערב כבר החלו להישמע דיבורים על משיכת התביעה נגד רמי שלהבת. הרי בסופו של דבר אף אחד מהמתאבדים לא מת, ורמי בחור טוב בסך הכל. לא אשמתו שיש לו טעם קצת מדכא, נכון?

חצי שנה אחרי זה, הכנסים שלנו המשיכו להיות קצת יותר עליזים מהממוצע. לא ראיתי שום רע בזה – למה שמישהו לא ירצה להיות מאושר? ואם אני הייתי מאושר קצת יותר מאחרים, מי יכול לדעת שזה לא בגלל הסיפורים בבלי פאניקה? מי צריך לדעת שהאפסים שהתווספו לחשבון הבנק שלי קשורים לזה שהאתר עודד בין השורות את גולשיו לתרום לחננ"ה – הקרן לחקר נתונים נטולי הסבר? ואם הקוד שלי הופיע פתאום גם בכמה אתרי חדשות, אתם חושבים שהפריע להם שהגולשים התחילו לצאת מהם עם חיוך?

סנסבבה. אני אומר לכם. בסופו של דבר, כולם רוצים לחייך כשהם גומרים לקרוא סיפור.