מולד הירח / סטפני מאייר

כנהוג בספר המשך, המטרה העיקרית של "מולד הירח", ספרה השני של סטפני מאייר בסדרת "דמדומים", היא להעמיד את הגיבורה בפני בחירה שתהפוך על פיו את כל מה שידענו בספר הראשון, לתת לה לנצח לקראת הסוף ולסיים באופן המותח ביותר האפשרי כדי לשכנע את הקוראים לקנות את הספר הבא. את כל אלה הספר עושה בהצלחה, אבל עם גיבורה שנראית יותר ויותר טיפשה. שכן מקריאת הספר אי אפשר לקבל מסקנה אחרת: בלה סוון מטומטמת.

בספר הראשון פגשנו את בלה שעברה לבית אביה שחי בעיירה הנידחת והגשומה פורקס. בתיכון המקומי היא התאהבה באדוארד קאלן, נער מסתורי שהתגלה בהמשך כערפד. משפחתו האוהבת התגלתה כמשפחה של ערפדים מזווגים היטב, שבה לכל ערפד יש ערפדית תואמת שלו, ואדוארד הוא היחיד שחי לבדו במאה השנים מאז התערפד.

בסוף הספר הראשון היתה בלה משוכנעת שאדוארד אוהב אותה לנצח ושדרכיהם לא יפרדו לעולם. מרוב שכנוע היא הכריחה את אביה לקבל אותו, רבה עם חבריה וכמעט איבדה את חייה. הספר הבא, "מולד הירח", מתחיל בדכאון שלפני יום ההולדת ה-18 של בלה. כמו בנות רבות אחרות, גם בלה שונאות את יום הולדתה זה, אך לא מהסיבות היומיומיות, כגון אובדן הנעורים או כי החבר בצבא. לבלה יש סיבה קצת אחרת – זה היום שיבהיר סופית שהיא יותר מבוגרת מאהוב לבה אדוארד, שתקוע כבר 90 שנה בגיל 17 וממשיך כל אותו זמן ללכת לבית הספר.

על רקע הדכאון הזה, מסיבת יום ההולדת החגיגית שלה מנופחת מעבר לכל פרופורציה ומשתתפים בה כל בני משפחת קאלן הערפדית. אך הדברים משתבשים, בלה נחתכת מאריזת מתנה וג'ספר, בן המשפחה הטרי ביותר, מאבד את השליטה בעצמו מריח הדם. רק פעולה משותפת של כל בני המשפחה מונעת מהערפד לרצוח את בלה.

אדוארד, כמובן, מזועזע מהאירוע, שכן הוא מודע הרבה יותר מבלה לסכנה שבחיים לצד ערפדים. בדומה לאנג'ל ב"באפי קוטלת הערפדים", הוא מנסה לשמור על בלה בכך שיתרחק ממנה, אך במקום להסביר לה את רצונו הוא מחליט לביים פרידה וכך מרחיק מבלה לא רק את עצמו אלא גם את כל בני משפחתו.

מכאן והלאה עלילת הספר מלווה את חייה של בלה בלי אדוארד. אלה נעים כעת בשני צירים מקבילים. מצד אחד הגעגועים לאדוארד; מהצד השני, תחילת ההתאוששות והגילוי של חיים אחרים. הייתי רוצה להאמין שבספר אחר היתה בלה מבינה שאדם שנטש אותה והשאיר אותה מנותקת מכל אהוביה, בלי זכר קלוש לחייה הקודמים, אינו ראוי לאהבתה. בעולם סביר, כעבור כמה חודשים של אבל היא היתה מתאוששת ומגלה שמתחת לאפה נמצא נער חם המשתוקק לאהוב אותה כפי שהיא ומסוגל להעניק לה חיים אמיתיים. במקום זאת היא נאחזת בחלומות על אדוארד ומחמיצה את ההזדמנות לאהבת אמת כפי שזו אמורה להיות – יחסים המושתתים על חברות וכבוד הדדיים, כשכל אחד מקבל את השני על מגרעותיו בלי לחוש חסר.

תוהים במי מדובר? לא, אני לא מתכוונת למייק, אותה דמות נטולת אישיות מ"דמדומים". הוא רק מבליח להופעת אורח כדי להקיא על בלה ומתפוגג מחדש אל המקום שאליו הולכות דמויות חסרות ענין כשהסופרת סיימה לנצל אותן כדי לקדם את העלילה. הכוכב האמיתי הוא ג'ייקוב, הנער שכל אשה שעיניים בראשה היתה רוצה בו.

ג'ייקוב הוא נער אינדיאני משמורה קרובה לפורקס. הוא צעיר מבלה בשנה, בנו של חבר ילדות של אביה, ובספר הראשון הוא סיפר לה סיפור מופרך על יריבות רבת שנים בין בני משפחת קאלן, היצורים קרי הדם, לבין אנשי הזאב, אבותיהם של האינדיאנים בשמורה. רק בספר השני מתברר עד כמה האגדה שהוא סיפר אכן היתה אמיתית.

לאחר שאדוארד נוטש את בלה היא מחפשת מפלט בשמורה אצל ידיד האמת היחיד שלה, ג'ייקוב. הוא מאפשר לה לעשות מה שהיא רוצה באמת – להשתחרר מהאחריות המלווה את חייה ולהפוך לבת עשרה אמיתית. הוא הבחירה המועדפת על אביה של בלה כחבר של בלה, ולמען האמת – גם עלי.

ג'ייקוב מתבגר לאורך העלילה הרבה יותר מבלה והוא למעשה הדמות המעניינת ביותר שמאייר יצרה בספר. הוא מאוהב בבלה, כפי שהיה ברור לחלוטין כבר מהספר הראשון. בדומה לאדוארד, גם הוא מסתיר בתוכו מפלצת מסוכנת, אך שלא כמוהו הוא מסוגל להשתלט על עצמו ונשאר רוב הזמן אנושי. הוא גם מסוגל להעניק לבלה חיים נורמליים לצד גבר חם דם שמסוגל להתרבות, לעבוד ולצאת מהבית גם בימים שטופי שמש. לא רק זאת, האהבה שלו אליה אינה תובענית וטובענית כמו של אדוארד. הוא רוצה שבלה תתפתח כאדם ומעריך אותה ואת רצונותיה. הוא היחיד מכל הגברברים שצצים בספר שמכבד את האישה שאותה הוא רוצה.

פשוט? לא בדיוק. מאייר יוצרת רק גברים שפוגעים בנשים שלהם. ישנו אביה החורג של בלה, שסוחב את אמה בכל רחבי ארה"ב ולא מאפשר לה קריירה נורמלית; או סאם, שאוהב את אמילי עד שגעון ולכן אמילי היא אשה מוכה בעלת פנים משוסעות (אל תטרחו לזכור את השמות – השניים מופיעים רק כדי להמחיש את הסכנה שבחיים לצד איש זאב ונעלמים לאחר מכן בדיוק כמו מייק). וכזה הוא גם ג'ייקוב, שלמרות אהבתו והחום שהוא מעניק לבלה, הוא גם מסוכן לאין שיעור. אצל מאייר אין יחסים נורמליים. נראה שהסופרת שכותבת בארה"ב היחסית שוויונית של שנות האלפיים, לא מסוגלת לכתוב זוגיות אחת שבה האישה אינה מוכה, ננטשת, חסרת אישיות או הכל גם יחד.

ולא רק זה. הנשים של מאייר מתפוגגות בכל פעם שהגבר שלהן יוצא מהסיפור. אמילי, למשל, מבשלת ומטפחת את הבית כאשר סאם יוצא לצוד ערפדים. אין לה תחביבים, חברים או חלילה קריירה משל עצמה. אפילו אוסמה וקארלייל, "הוריו" של אדוארד שתופסים מקום מרכזי יחסית בספר, מדגימים זאת. לקארלייל יש קריירה נהדרת כרופא מבוקש. אוסמה, לעומת זאת, היא לכל היותר תירוץ שיסביר לתושבי העיירה למה השניים נוטשים את לוס אנג'לס, בלי לחשוף שערפדים צמאי דם נמצאים בדרכם לפורקס ולכן משפחת קאלן צריכה לחזור לשם.

בלה לא שונה מכל אלו. בלעדי אדוארד היא שבר כלי, צל חיוור וחסר חיים של הנערה החיוורת וחסרת החיים שהיתה בספר הראשון. קיומו של אדוארד הוא המעניק משמעות לקיומה, ולכן בהיעדרו היא אינה קיימת. למי שלא מבין את המסר הזה יש אפילו דפים ריקים באמצע הספר שממחישים את הנושא.

את העומק שיפצה על הדפים הריקים מנסה מאייר ליצור באמצעות ציטוטים ממיטב הספרות האנגלית. בספר השני הדגש ניתן לסיפור יוליה ורומאו. ההשוואה נעשית באופן הכי מפורש שניתן: בלה פשוט משווה את עצמה ליוליה נטולת רומאו. אך ההשוואה מגוחכת. בניגוד לנאמר בספר, יוליה המקורית רחוקה מאוד מבלה ואין בה דבר שמזכיר את הדמות נטולת החיים והצורה שיצרה מאייר בספרה. ליוליה של שקספיר יש אהוב, יש לה משפחה שאינה מקבלת את אהבתה ויש לה קונפליקט ושבר אמיתי. כשיוליה מעדיפה למות ובלבד שלא תחיה בלי אהובה המת, היא אינה עושה זאת כצל נטול חיים של רומאו, אלא כדמות אמיתית ומלאה שמקבלת החלטה כבדת משקל – וזה גם מה שמעורר את הזעזוע אצל הצופים. במקרה של בלה, הספר היה רק מרוויח מאובדנה. ממילא חייה אינם חיים בלי הגברים.

וזו גם נקודת הכשל העיקרית של הספר מבחינתי. מעבר לאכזריותו של אדוארד כלפי בלה, מעבר לבניית הדמויות השטחית וליחסים האיומים שבהם בלה מעורבת, פשוט לא היה לי אכפת מהדמות הראשית – דמות כל כך טיפשה ונטולת חיים עד שלא הרגשתי דבר כשעמדה על סף מוות. הדבר היחיד שהחזיק את הספר עבורי היה דמותו של ג'ייקוב, הנקרע בין הגורל שנכפה עליו לבין החיים שהיה רוצה לעצמו, והוא הסיבה היחידה שבגללה אקרא גם את הספר הבא.

---

על הסרט

מופעי הירח

הבסיס המדעי לאנשי זאב

ליקנטרופיה

דמדומים: ביקורת

ליקוי חמה: ביקורת