התחדשות / קרול ברג

אזהרה – הביקורת חושפת מידע משני הספרים הקודמים בסדרה: "השתנות" ו-"התגלות".

מה נותר לאדם לעשות אחרי שהתאחד עם שד, פתח דלת לעולם חדש עבור שרידי השדים (הראי-קירא), הוגלה ממולדתו, הוצא להורג ואיבד את בנו?

לפנות לחקלאות, כמובן.

"התחדשות" מתחיל שנתיים אחרי הנקודה בה הסתיים "התגלות". פצעו של סייאון החלים פחות או יותר, וכעת הוא עובד בשדה, בביתם של הוריו המאמצים של בנו. הפרק הראשון מלא בשיחות שלוות ובתזכורות למה שהתרחש בספרים הקודמים – אושר גדול ושלווה ושמחה מרובה… עד שמתחיל הפרק השני.

משם הדברים מתחילים להדרדר.

ראשית, מתברר שלסייאון יש צד פחות חביב. יש לו אפיזודות של איבוד שליטה, שבהן הוא הופך לחיה נוראה ומשסף את כל הסובבים אותו. לאחר מכן מגיעים מתנקשים לבית בו מסתתר בנו ומצליחים להרוג את אחד ההורים המאמצים. ואז נכנס לתמונה גם אלקסנדר, והמצב מסתבך – יורש העצר הדרזי נמצא במרכזה של קנוניה שהחלה בהעלבת אחת מהמשפחות הדרזיות החזקות ביותר, המשיכה בהתנקשות בחיי הקיסר, ומסתיימת בהדחתו ובהשתלטות השמרנים הדרזים על הכתר. כל זה, רק עד סוף הפרק השישי.

ואם עד כה היה מסובך, המצב ימשיך ויסתבך עוד ועוד, שכן אלקסנדר וסייאון יצאו למלחמה להשיב את הממלכה ליורש העצר החוקי. בה בעת, חזיונות סוף העולם של סייאון מתחזקים ללא הרף, ועליו לצאת לברר אותם בדרך היחידה שהוא מכיר – תוך סיכון עצמו, חבריו, והעולם כולו.

עלילת "התחדשות" היא המעניינת ביותר בשלושת ספרי הטרילוגיה. הפעם קרול ברג כבר אינה צריכה להציג לנו את הדמויות, והן חופשיות לפעול בעולם שיצרה עבורן בספרים הקודמים. וכעת, לשם שינוי, הדרך שבה סייאון ואלקסנדר בוחרים לפתור את העימותים שלתוכם נקלעו, הגיונית ונובעת מאופיים. זה הספר הראשון בטרילוגיה שבו לא הרגשתי שהמחברת כופה את הפתרון שלה על הדמויות, אלא הן מגיעות אליו בכוחות עצמן.

גם הדמויות מתעגלות בספר זה. הן חדלות להיות רשימה של תכונות והופכות לדמויות מלאות יותר בעלות רצון משלהן. אפילו לגיבור הרע העיקרי יש מידה מסוימת של עומק.

לרוע המזל, כל זה נכון רק לדמויות הגבריות. בעוד שהן מתפתחות יפה, הדמויות הנשיות נזנחות מאחור. הרחק מאחור. פיונה וקתרין, שתי דמויות מסקרנות במיוחד, מפציעות למספר עמודים בלבד ואילו לידיה הופכת מאישה חזקה ואינטיליגנטית שצופה את מהלכי בעלה בקלות, לסחבה מייבבת נטולת מחשבה עצמאית (ע' 256). והכי גרוע – אלינור, האישה הבולטת בספר הזה, שבלייז עצמו אומר שהוא לא מקבל החלטות בלעדיה, כלל לא נמצאת בסביבה כשהוא פוגש את סייאון ואלקסנדר (ע' 231), ואיש לא חושב שזה מוזר. במקום זה היא נאלצת לצותת לשיחה בהחבא, ולא כשותפה ראויה לתהליך קבלת ההחלטות. ברג מנצלת אותה כדי שיהיה מי שיגדל את ילדו של סייאון וימלא את מקומו של בלייז, אבל ברגע שהגברים מגיעים, אלינור נעלמת אל בין הצללים. בספרים הקודמים הייתה לדמויות הנשיות תרומה רבה לעלילה. ב"התחדשות" הן נעלמו לגמרי.

פרט להשטחת הנשים עד כדי העלמתן, הספר לוקה בשני חסרונות בולטים נוספים, המאריכים שניהם את הספר ללא צורך אמיתי: חזרות יתר על פרטים מהספרים הקודמים, והתמקדות בעניינים טפלים.

ברג לא בוטחת בזכרונם של הקוראים ומייגעת אותנו עם תקצירים על גבי תקצירים. הדבר מגיע לקיצוניות כאשר בפגישה עם נער צעיר (ע' 235) סייאון טורח להזכיר לקוראים את פגישתו הקודמת עם אותו נער, על חייו לפני פגישתם, על הליך השינוי שעברו שניהם בעקבות הפגישה, ורק אז חוזר אל ההווה הסיפורי, שם הוא מחליף עם הנער שלושה משפטים ומשחרר אותו לשארית הספר.

החסרון השני, כאמור, הוא התמקדות בפרטים טפלים. ברג מקדישה פרקים ארוכים לספר על מסעם של אלקסנדר וסייאון בין הערים השונות. היא מתארת בפרוטרוט את תושבי הערים הללו, את התנועה, ומקפידה על כל פרט ופרט מפגישותיו של אלקסנדר עם תושבי הערים הללו. לרוע המזל, מה שהיה מרתק בספרים הקודמים, הופך בספר זה טרחני ומעיק. יותר מדי עלילה מחכה להתרחש, וההתמקדות בפרטים מפריעה לזרימת הספר.

השורה התחתונה של הספר מעורבת. מחד, העלילה מרתקת והדמויות הגבריות עמוקות מכפי שהכרנו בספרים הקודמים יותר. מאידך, הספר היה זקוק לעריכה הרבה יותר קפדנית לפני הוצאתו לאור. עורך אכזרי עם מספריים ארוכים היה יכול להפוך את הספר הזה מטוב למעולה. כל שהיה צריך לעשות הוא לקצץ את תיאורי המסע ואת העלאת הזכרונות האינסופית של סייאון, ולהתרכז במאבקים העומדים בפניו ובפני אלקסנדר. הם הרי העיקר. ואז, או אז, באמת לא היו לי תלונות.