התגלות / קרול ברג

אזהרה! ביקורת זו חושפת פרטים מעלילת "השתנות", הספר הראשון בטרילוגיית ראיקירה.

אח, סייאון, סייאון.

איזה גבר.

אחרי שש עשרה שנות עבדות הוא הצליח ב"השתנות" לצאת מעבדות לחרות, למצוא את האזרים החבויים, להציל את יורש העצר הדרזי מטלפיו של שד נורא ובדרך להפוך לידיד נפש של הנסיך, וכבונוס חברו הטוב ביותר לשעבר מת, ואפשר לו להתאחד עם אהבת נעוריו האבודה. מסודר הבחור, ללא ספק.

מה כבר יכול להשתבש? שואל את עצמו הקורא, בפתחו את "התגלות", הספר השני בטרילוגיה.

הכל, כמובן. כבר בעמוד 87, מצליח סייאון לאבד את אהובתו, את עבודתו, לגלות ממולדתו אזריה, ובהמשך גם יסכן את חברותו העמוקה עם אלקסנדר, ויאבד (שוב) את הקסם שבתוכו. ואז, רק אז, הדברים יתחילו להתפורר באמת.

בעקבות לידת בנו סייאון יוצא לממלכת השדים כדי ללמוד על מהותם ועל הקשר שלהם לאזרים הקדומים. בדרך הוא יגלה, כמובן, אמיתות שאיש לא רוצה לשמוע, יספר אותן למעטים שכן מוכנים להקשיב, אבל בתזמון גרוע, ויאבד את אמון אלו שעוד הולכים אחריו.

"התגלות" צפוי כמו קודמו "השתנות". הדמויות פלקטיות, וממד העומק בהן מוטח בקורא בעדינות של אלת בייסבול, העלילה ברורה מהרגע שבו כל הדמויות נפרשות, והרמזים המטרימים חבויים כפיל מאחורי חרצית.

אך בניגוד ל"השתנות", בספרה השני קרול ברג מתרכזת אך ורק בסייאון, ומזניחה תוך כדי כך את רוב הקשרים שבנתה לפני כן בעמל רב. רוב הספר עובר עליו בעינויים ובמנוסה, ומיעוטו בתהיות קיומיות. הוא הופך להיות תלותי, נסחף בזרם הארועים, מתגלה כאדם יהיר שמתעלם מאזהרות נבואיות, ובוחר להמשיך להילחם לבד במקום להסביר את מעשיו לאנשים שבהם הוא יכול לבטוח. תוך כדי כך הוא נוטש את העקרון שלמד ב"השתנות", לפיו אסור לעולם ללחום לבד. כל הסיבות האלה גרמו לי לאבד את מעט האהדה שצברתי לדמותו ב"השתנות", ולפיכך כל מכת שוט שספג גרמה לי לספוק כפיים בתענוג, כל פצע פתוח הוציא ממני זעקות חדווה, וכל קשירה לעמוד ושפיכת מעיו המדממים גרמה ל….

רגע, את זה בעצם בדיתי מדמיוני. אבל זה לא משנה את העובדה שמתעללים בסייאון האומלל רוב הספר, והוא סובל. סובל נורא. נורא, נורא, נורא סובל. הסבל שלו הוא סבל חיצוני שלא נלווה אליו שינוי של ממש בדמות. סייאון נותר אותו סייאון דביל שיצא למסע, ולפיכך סבלו לא מרגש, ולא משפיע על העלילה. מצד שני, מגיע לו לסבול, כך שלפחות מבחינתי אפשר למצוא פה נקודה כלשהי של זכות.

לעומת סייאון המתייסר, הדמויות האחרות סובלות מבעיה אחרת – הן אינן קיימות. אלקסנדר, גיבור כמעט שווה זכויות בספר הקודם, כמעט לא מופיע ב"התגלות". בלייז, הדמות הגברית החדשה שאמורה למלא את מקומו, מופיע מאוחר מדי ולפחות מדי זמן, ואינו מעוצב באופן משכנע מספיק, כך שמערכת היחסים שלו עם סייאון אינה יכולה להחליף את זו שניהל סייאון עם אלקסנדר. פיונה, דמות אחרת המתלווה אל סייאון במסעותיו, נותרת רוב הספר דו-ממדית, ומקבלת מידה מסוימת של עומק רק לקראת סופו, מאוחר מכדי שתהפוך לדמות מעניינת באמת. הספר בהחלט לא עומד ברף שהציבה ברג ב"השתנות". לא ששם הדמויות היו עמוקות, אך לפחות היה ממד של חידוש בגילוי שלהן.

אבל יש גם צד אחר.

כמו "השתנות", גם "התגלות" הוא ספר סוחף, התאורים בו מרתקים, ובעיקר תאורה של ממלכת השדים. מבלי להרוס יותר מדי מחדוות הקריאה, אספר רק שהממלכה הקפואה שונה מכל ממלכה אחרת שמתוארת בספר, וניתן אפילו למצוא בה מחווה לגן הוורדים של מלכת הלבבות מ"אליס בארץ הפלאות", וספריה שמזכירה את "הסיפור שאינו נגמר".

בה בעת, העלילה, גם אם היא צפויה, מעניינת ומושכת לקרוא. אפשר להניח את הספר מהיד, אבל חזרתי אליו מהר מאד כדי לגלות אם העלילה אכן מתקדמת בכיוון הרצוי. הדמויות, אף שהיו שטוחות, לא הפריעו לי ליהנות מהספר. חרף הרדידות השורה עליו, מדובר בספר קולח ומרתק. כמו כן, בניגוד ל"השתנות", העומד ביסודו של דבר בפני עצמו, "התגלות" הוא ספר הרבה פחות מהודק. ניכר כי הוא נכתב מתוך מחשבה על ספר ההמשך, בדומה לספרים אמצעיים רבים בטרילוגיות, ורוב הקצוות נשארים פתוחים בסיומו. ובכל זאת, מדובר בספר טוב, המומלץ לחובבי הפנטזיה הקלאסית שבינינו.

פנטזיה אפית שתותיר אתכם קצרי נשימה ומלאים בהרהורים על משמעות החיים לא תמצאו ב"התגלות" – לשם כך ישנו "שר הטבעות. אך אם אתם מחפשים ספר מהנה שלא דורש מחשבה מרובה, ואחרי יומיים שאריותיו נמוגות מהזכרון, לכו על "התגלות".

(הוצאת גרף, 2005. תרגום: דוד חנוך. 479 עמודים)