בין הזמנים – אם ה' לא יבנה בית


פורסם ביום יום ראשון, 09 ביולי 2006, בשעה 12:58
שייך למדור בין הזמנים, סיפורי מקור

מאת

חוֹמָה בְצוּרָה עַל אֱנוֹשׁ…
הוּא יִצְּרֵהוּ יוֹם חֲנִית יָד וְשׁוֹט הַפֶּה
יָרֵא חֳלָאִים אִם יְכוֹנֵן אֲכִילוֹתָיו
יִשְׁלַם בְּהִתְחַלּוֹת אֲנָשִׁים וְאֵין מַרְפֵּא.

שמואל הנגיד


היא לא הצליחה לצפות את זה מעולם, לא ידעה לנבא מתי זה מגיע. פניו לא הראו לפני כן כעס, לא גילו שנאה או איום. עיניו רק מצמצו קצת, השפתיים התכווצו והיא לא ראתה אפילו מאין זה בא. רק שמעה את הבום הפנימי שאתו הגיעו חושך פתאומי ובהלה, כאילו מישהו מזעזע את כל השלד שלה במכה אחת, עלול לשבור אותה.

וזה מה שהטריף את דעתה ברגע ההוא. מילא אם היו צעקות, יריקות, שנאה. כלום, רק החושך הזה בעיניים שלה וכאב התופת בבטן, ברחם. היא נפלה על הברכיים, ממתינה להמשך ביצוע גזר הדין, לכודה בכישוף הנורא הזה. בזכרונה עלו סיפורי הנשים ההן, אשכנזיות או ספרדיות, היא לא זכרה. איך כשלו בהכנות לשבּת או הזניחו את עבודות הבית. איך מיהרו, אוחזות בתנוכי אוזניהן, אל האחות הרחמניה בבית החולים של רוטשילד, אולי מנסות לעצור את הדם, אולי להסתיר את הבושה.

"והוא ימשול בך".

היא גילתה רק שידיה מיישרות את הכיסוי על בגדיה שהיה פעם סדין לשינה, ואז אצבעות מיומנות מסדרות את הבגדים שמתחת ואת שתי המטפחות שעל הראש. הדקירות בבטן קראו לידיים לחזור ולאחוז בה, להרגיע את הכאב אך היא היתה צריכה לסדר את בגדיה. את זה לא יוכל לקחת ממנה, את טהרתה, את הצניעות שקיבלה בירושה מאמה, נעמי ש. דוידוביץ'. אולי הוא חושב אותה בטעות לאחת הספרדיות, אולי שכח שהיא באה ממשפחה שיש בה השכלה ואין בה פחד מדברי תורה.

"את חאנדראג'ו, סמרטוט", לחש בעברית-לדינו שלו. פרצופו היה אדום וטיפת רוק זעירה היתה תלויה בזווית פיו.

"ראי את הנשים האמיתיות בחוץ, יש להן צבע בלחיים, צבע בבגדים, צבע בחיים. רק את ופולאנד שלך מתעקשת להסתובב כמו שמיכה ישנה".

היא נותרה על הברכיים, אצבעה חדרה בזהירות את כיסוי הראש כמסדרת תלתל סורר. היא הביטה בו, ניסתה להתרכז, לא זכרה איך זה התחיל בכלל, לא הצליחה לחשוב. הוא התיישב על השרפרף. אור הדמדומים החלש סירב להאיר את פניו, אבל כנראה שם לב למרות הכל שהיא מסדרת את שיערה תחת המטפחות הלבנות.

"מזלך שלא גילחת את השיער", אמר בקול מרוכך והוסיף מתחת לשפמו-זקנו, "רַאוָואנוֹ". היא שמעה ובלעה את העלבון, את המילה הזאת היא הכירה.

הוא שתק, היא הורידה יד באטיות ושפשפה את הבטן. זה הקל עליה במעט. רעשי הלילה שרק התחיל קראו לה מן החלונות. היא רצתה לצאת, אבל להישאר. אביה היה אומר לה שהיא ילדה פראית ומוזרה, אבל מאז עברו שנים רבות, היא כבר הפכה לאישה, ואולי? היא עצמה עיניים, שירת נשים העולה מאחת החצרות התגברה בראשה. היא היתה בטוחה כמעט שהיא שומעת את המילים המוכרות, "נערה יפה בלי מזל מוטב לה שלא תיוולד".

הוא שתק כבר זמן רב.

"ואל תרבה שיחה עם האישה".

היא קמה על רגליה בעיניים עצומות. היא שמעה זמזום שדגדג את אפה, התקרב ועבר אותה, והשתתק על הקיר ממול. היא פקחה את עיניה, ראתה את הזבוב השחור הגדול עומד על פינה עגולה של אבן חלקה בקיר. טעות, טעה הזבוב, כשכל כך הרבה גומחות פנויות יש בקיר. היד הגדולה נפרשה במהירות, שוב בדממה, הונפה ומעכה אותו.

"איזה בית מלוכלך את מ – " היא לא שמעה את המילים האחרונות, היתה עסוקה בלהחזיר את הלסת למקום. גם הפעם לא ציפתה לזה. הצריבה העמוקה הגיעה באיחור והדמעות ברחו כדם זורם. היא ניסתה להסתיר אותן, את הדמעות, אבל אז התפרק משהו בתוכה. היא הסתובבה, בפעם המי יודע כמה, יצאה פעם נוספת בריצה אל הרחוב. היא ידעה את המחיר. גם את זה נהג אבא לומר. זה מה שקורה כשמביאים ילדה פראית ומוזרה לארץ ישראל, לירושלים הקדושה. זה המחיר של הבאת ילדה, משום שאישה אמיתית היא לא תהיה לעולם, לא בהעדר ילדים.

צחנת הרחוב החמוצה הכתה בפניה עם צאתה והיא גירשה את הזבובים מפניה. הרחוב היה מלא כרגיל בעיר הצפופה חסרת האוויר, אנשים מיהרו לביתם עם בוא החושך. היא הלכה במהירות במורד הרחוב, משפילה את פניה כדי לא למשוך תשומת לב. היא קבעה את עיניה באבני הרחוב החלקות שרגליים ונעליים ליטשו במשך מאות בשנים, והתפללה שבני משפחתו של יהודה לא יהיו שם, לא עכשיו. האוויר הקר הכאיב לה בפניה, במקום שיקרר את החום שהתפשט בהן. הכאב בבטן התקהה, לעומת זאת. היא פנתה שמאלה בסוף הסמטה, מתחת לקשת האבן המובילה אל הרחוב הרחב. כשראתה את מהדי, כמעט שהחליקה. הוא החזיק את השק שלו ואת המעדר. חתיכות בוץ טרי היו על המעדר, או שמא היתה זו צואת כלבים. הוא הביט בה בעיניו החומות הנקיות. הוא ידע.

"אין אצלי עבודה היום, מהדי, אין עבודה", פלטה מזווית פיה, לא היתה לה עכשיו סבלנות אליו. היא פנתה ממנו והמשיכה אל הרחוב הרחב, מפלסת את דרכה בין האנשים. הוא רץ אחריה, היא שמעה אותו.

"גפֶרת רות, גפֶרת רות", צעק אחריה.

היא המשיכה ללכת, האטה קצת ופנתה לסמטה ריקה. היא לא רצתה לעצור שם, כל-כך קרוב לביתה. היא הביטה הצדה בחיפוש אחרי הנשמות הרכלניות. רק חתול רחוב אפור מזוהם הביט בהם בזהירות בעינו המנוקרת, כחוכך בדעתו אם יראה מהם אוכל. היא החזירה אל מהדי מבט חמור, התנשאות מכוונת.

מהדי הלך אחריה בצייתנות עד שהגיעו אל קצה הסמטה. היא ניאותה לעצור אך הידיים השלובות והעצבנות שבעמידתה לא נעלמו, כמו היתה מוכנה לשדר לכל מאן דהו שלא התכוונה לנהל שיחת חולין עם הנער הערבי.

"עוד בַּעם הוא הרביץ בך?" אמר מהדי חרישית.

היא הביטה בו. סרחון הצואה והזבל שליוה אותו מדי יום בעבודתו בעיר גבר על צחנת העיר. צנום ושחום, אבל בכל זאת העדיפה את חברתו על רוב האנשים שראתה, על האנשים הגרים לידה, החולקים אִתה את חצר ביתה. יהודיה טהורה היא.

"מהדי…" אמרה ונשמה עמוק. גופה כבר נטה לצאת משם.

"אני רק אומר אותך גפֶרת רות", אמר מהדי בקול הנער הנחוש שלו, "את צריך לבוא את הדודה שלי. היא חזקה מאוד-מאוד. יודעת קסם, יודעת לטפל בבעל רע".

היא הביטה אליו, לא היה לה כוח לחייך. לא היה לה הכוח להוריד סטירה לילד הערבי המלוכלך והחצוף. הילד המטומטם שחושב שהוא יודע טוב ממנה. היא עמדה לבכות אך עצרה את עצמה. היא לא הבינה מדוע נזכרה פתאום ביעקב הקטן. יעקב שבגללו היתה שם, שבגללו אמא ואבא החליטו לעשות שיבת ציון. בשבילה, אמרו, להסיר את הקללה מילדיהם, לבוא לארץ ישרואל.

אבל הם לא הגיעו. הם השאירו אותה לבד. קללה?

"וואלה, בחיים שלי דודה שלי תעזור אותך, גפרת רות. רק תביאי משהו של זה בעל. משהו שלו. והיא עושה לך טוב".

היא לא אמרה לו תודה, רק הסתובבה והלכה. היא לא שמעה את צעדיו מאחוריה. לפחות יש לו שכל, חשבה והידקה את המטפחות אל ראשה. היא הצמידה אל גופה את הסדין ואת בגדיה והצטערה ששכחה לקחת כיסוי נוסף. היה קר. כמה טיפשה היתה כשמיהרה כל כך לברוח מהבית. טיפשה.

היא חיפשה מקום ריק לעצור, אולי אבן לשבת עליה, מקום שבו לא ידרסו אותה. לבסוף מצאה מקום שלא היו בו קבצנים או חיות מזוהמות, גומחה קטנה בסמטה סמוכה. הצחנה התגברה כשהתיישבה, ריח חמוץ של שתן ולכלוך והיה עדיין קר. היא תחבה את ידה השמאלית בשרוול יד ימין כדי להתחמם ונתקלה בחוט הצמר הלבן, חוט הפוריות. גל של חום שטף אותה. מוֹטֶער רחל. היא שאלה את עצמה אם תוכל ללכת מחר בבוקר אל הקבר, אל אמא רחל, אך ענתה לעצמה בשלילה. לא היה זה ראש חודש, לא ימי תשובה או י"א בחשוון. אולי היה זה סימן, חשבה, סימן שעליה לשוב אל ביתה ולרצות את בעלה. יהודה המסכן, היא חשבה, שמתה עליו אשתו הראשונה, ספרדיה קדושה, והנה נפלה עליו אישה כמותה, רות ר. דוידוביץ', הצנון הלבן. יתומה כשרה מארצות אשכנז שאבדו עליה הוריה. איזה גבר אציל זולתו היה מתחתן עם יתומה חסרת רכוש פרט לבגדים שעל עורה. אחת כמוה, שלא היו לה תריסרי חברות כמו שאר נשות השכונה, ילדה מוזרה. והיא העזה עוד לראות את עצמה כאשת-חיל בוויתורה על מנהגי האשכנזים ובהימנעותה מגילוח שיערה. זאת רק משום שביקש ממנה לנהוג כמנהג הספרדיות.

טעה יהודה באשי המסכן שלקח אותה. היא לא היתה פועלת בית פשוטה המתענגת על עבודות הבית כאילו היו בדמה. היא עבדה לשם שמיים, היא עבדה כדי שבעלה יוכל ללכת לבית המדרש, זו היתה קדושתה האמיתית, טהרתה. אוי, כמה כאבו לה כעת הזכרונות המתוקים. איך בתחילה, כשרק נישאו, היה חוזר וקורא בפניה בקול רם, מספר לה סיפורי תלמוד עד הנץ החמה. כמה נהנתה אז לחכות לו בשובו מבית המדרש. טעמן של עבודות הבית לא היה כה מר בימים ההם.

היא הוציאה מכיסה את גוש הזכוכית הצבעונית, הביטה בו והתפלאה כתמיד מדוע אין הוא מעורר בה את זכר אביה. גוש הזכוכית היה כלוא בעיגול עץ, צבעי כחול ואדום שדהו באור הדמדומים ובתוכם מתאר גופה של אשת בדיל עירומה חסרת ראש. השריד האחרון מבית הכנסת של ניסקו, לפני שנשרף בפרעות. כך אמר אבא, זה השריד שהציל כשהיה ילד ונס על נפשו. הוא נתן לה אותו זמן קצר לפני שהכולרה הארורה לקחה אותו ואת אמא. מעולם לא הבינה למה נתן לה את השריד האחרון מבית הכנסת ההוא.

היא החזירה את הזכוכית אל כיסה והסתכלה סביב עד שעיניה הבחינו בשלט באותיות דפוס עבריות גדולות. אך לא העברית משכה את תשומת לבה, אלא הדף, שהיה חדש ונקי בהשוואה לרחוב המזוהם. הנה, אמרה לעצמה, אתה רואה יהודה, אם הייתי ספרדיה לא הייתי מצליחה לקרוא את המילים גם אם היו כתובות לדינו. הנה, הפתרון שלנו, אמרה. לא צריך מכשפות ערביות זקנות שילחשו לחשי אהבה והרגעה. הנה הפתרון שלנו, אמרה לעצמה וקמה על רגליה, לחזור אל ביתה.


"נפלת על ראשך רות", הוא אמר, בשקט הרגיל והמצווה שלו.

היא בלעה את רוקה, אבל ידעה שהמלחמה עוד לא נגמרה. היא ציפתה לתגובה קשה יותר, וזה העניק לה שביב של תקווה.

"חשבתי שאולי", היא בלעה שוב את רוקה, "הרי אתה אינך עצמך, לא כתמול שלשום, כועס בזמן האחרון…" והמשפחה הארורה הזאת שלך, איך זה שאינך שם לב שהם אוכלים אותך בעודך בחיים.

הוא השפיל את מבטו, "כן, כבר אמרתי לך. סלחי לי על השתלחותי בך. אין בי כעס אמיתי, זה משום…"

הוא שתק.

היא לא העזה לדבר, לבה גידל כנפיים.

"זה פשוט משום שאת יודעת ש…"

"אני יודעת יהודה", אמרה ועצרה בעצמה מלגעת בו, לזהם אותו.

"לאה לא הספיקה ללדת לי בנים ואיתך, איתך הייתי סבור שישתנו הדברים".

היא נגסה בשפתיה וליטפה את צמיד חוט הצמר שעל ידה, צמיד הפוריות. מוטער רחל, ברכיני.

"אני לא יודעת למה, יהודה", אמרה, "אני מבקרת בקברה של מוטער רחל בכל ראש חודש ובכל הזדמנות. אבל כלום לא בא עוד, אני בטוחה שעוד לא הגיע הזמן, עוד יגיע". ואם תפסיק את המכות, תוכל לגעת בי.

הוא נשא אליה את מבטו. העצבות שבו גרמה לה שוב לרצות לחבק אותו. אבל היא ניצלה את ההזדמנות לטובת משהו אחר שבער בה.

"בגלל זה חשבתי", אמרה, "שמגיע לנו לנוח מהכל, מגיע לנוח מכל הרעש והלכלוך שבעיר".

"זו ירושלים עיר הקודש, רות, היזהרי בדבריך", הוא קטע אותה. עיניו נצצו.

"כן, אבל גם המחלות והזוהמה לא מיטיבים איתנו ועם הילדים שלנו שמסרבים להגיע", אמרה והניחה יד על בטנה. הנצנוץ בעיניו נחלש.

"אתה מבין", ליקקה רות את שפתיה בהיסוס, " השר מענגלאנד הציע בתים גדולים ומרווחים עם מטבח ומחסן, כסף למכביר, יהודה. עשרה נפוליאון זהב, יהודה, לשנה". היא חייכה, "לא נצטרך לרדוף אחרי האנשים האלה…"

שוב התחזק בעיניו הנצנוץ. היא עצרה בעצמה שלא להעליב את ראש הכולל, החורץ דינים וגורלות בכספי החלוקה שהגיעו ממרחקים.

הוא קם והביט בחלון הקטן שפנה אל אחורי הבית.

"רחוק מהעיר, כלומר רחוק מכספי החלוקה", אמר. "עד כמה בטוחה את בכסף הזה של השר שלך מענגלאנד?"

היא הנהנה במהירות. הוא נאנח.

"מצטער רות, את יודעת שזאת מצווה לגור בין החומות, אם אלוקים לא יבנה בית, שווא עמלו בו בוניו".

לבה צנח.

הוא הרים את הספר ושקע בו. היא עצמה את עיניה, היא ידעה שהקרב הוכרע, לפחות לעכשיו.


"אֵיָה מאלורוזָה… היא תביא עליך אסון". היא נצמדה אל החלון, מקשיבה לשיחה מהחצר, דמה קפא בעורקיה. היא השתמשה במעט הלאדינו שהבינה.

"שמואלה, די, היא כלתי ואל לך לדבר עליה – "

"לא די", קולה הצרוד של שמואלה קטע את דברי יהודה, "אם אתה לא תרסן אותה, האנשים הטובים יעשו את זה בשבילך".

"שמואלה…"

"מספרים לי שאינה מתחברת עם הנשים. שלא החליטה עוד אם אשכנזיה היא או ספרדיה. לא יודעת לנקות, הבית מסריח. מביאה ערבי שינקה בשבילה עבור כסף. איזו מין אישה זאת?"

"שמואלה, לכי הביתה". קול יריקה, צעדים ושוב שקט.

היא לא יכלה לזוז. תמיד ידעה שיש רעל בינה ובין שמואלה, אך מעולם לא שמעה אותו, את הרעל, מטפטף כך לאוזניה, לאוזניו של יהודה. הדלת נפתחה והיא זינקה אל המיטה, הרחק מן החלון.

עיניו בערו, הוא נכנס והביט בה. היא הכינה עצמה למכות, הכינה עצמה להשפלה. הפעם לא תברח, או אולי תברח לתמיד. מהם סיכויה מול המשפחה שלו. מול האחות הנוראה, המפלצת.

הוא עמד והביט בה, אבל אז שמה לב שהבערה בעיניו היתה אחרת, לא מוכרת.

"את צודקת", אמר. נשימתה נעתקה. "אני לא כתמול שלשום".

היא לא אמרה דבר.

"מה צריך לעשות בשביל לקבל אחד מהבתים ההם מענגלאנד?" הוא שאל.

לרגע חדלו רגליה לחוש את הרצפה תחתיהן.


לִבה התכווץ.

"שד שמדלג מעל החומה", לחשה האישה בין נדנוד ידית אחת למשנהה. פלאק פלאק. רות כבר התרגלה לפלא הזה, מים בנדנוד ידית. לא עוד איבוד הדליים בבורות מים ריקים למחצה, לא עוד תחינות לשכנים למלכודת דליים. משאבת פלא שמזרימה מים בנדנוד ידית, פלאק פלאק.

"ומי ראה את הרוח הזאת?" שאלה האישה השניה בגיחוך, ספרדיה מדירה ט', רות חשבה שהיא זוכרת.

"הדסה רבקה", ענתה הראשונה בפנים רציניות להפליא וסיימה את השאיבה. "כשיצאה לשפוך את הדלי. אבל היא אומרת שהשד התפזר מיד לכל רוח".

רות נשמה עמוק, הרגיעה עצמה, סיפורי הבלים. סיפורים שהאנשים מספרים לעצמם בכדי להצדיק את פחדיהם מחיות הטרף והשודדים שמעבר לחומת השכונה. 'כרם משה ויהודית' היה שמור מספיק, חומה ודלתות כבדות עם בריח. היא שנאה את השם 'משכנות שאננים'. היא לא הרגישה אדישה. החיים בשכונה בחודשים האחרונים לאחר זכייתם בהגרלה, היו טובים מכפי שידעה מזה זמן רב. האוויר היה נקי מסרחון ומזבובים, הבית המרווח, הגינה והזרעים ניתנו לה בחינם. השקט. הכסף והרווחה החזירו את האודם ללחייה ולחיי בעלה. מאז שהגיעו לכאן הוא כמעט ולא הכה אותה, כאילו משהו הוסר ממנו, עול כלשהו. אבל לא לגמרי.

היא לא הבינה מדוע כה מעט משפחות ניסו את מזלן ומדוע הם נותרו כל לילה לבדם כשדיירי השכונה חזרו אל בין החומות. בשקט, לעצמה, היא חשבה אותם לנוכלים נצלנים המנסים לסחוט כסף מהשר הנדיב מונטיפיורי, אבל לא העזה להגיד את זה בקול רם לאף אחד.

"שלום, גבירותיי הצדיקות". קולו המוכר של הרב רוזנטל הדהד מסביב ובתוך בור המים. הן סבבו אליו וחייכו כאיש אחד.

"הכול בסדר?" הוא הטה את ראשו וכובעו העגול. היא התפלאה כיצד פיו הקטן, הבלתי נראה, הלכוד בתוך הזקן הלבן יכול להפיק צליל כל כך נמוך ומהדהד.

הן מלמלו.

"אני מקווה שאינכן נבהלות מסיפורי תועבה וחילול הקודש", המשיך הרב וקרץ.

הנשים נענעו את ראשן, רות חשבה לגחך למראה פניהן שהאדימו במהירות מפתיעה, אבל עצרה בעצמה.

"ודאי שמעתן את הסיפורים על הקללה שקיללו הערבים את הטחנה החדשה שלנו", הוא ליטף את זקנו. "זה משום שהם פוחדים ממנה, גבירותיי החסודות, יודעים שלא יוכלו עוד להפקיע מחירים כשנתחיל ולטחון בה קמח כמעשה יום ביומו".

רות חייכה. הדיבורים על הטחנה החדישה והמשאבה המופלאה הסבו לה עונג. גם הבתים המעוצבים ביופי ובעידון העלו בה זכרונות מבית אבא ואמא בפולין.

"ואת, לא ביקרת שוב אצל רחל בזמן האחרון?" הוא חייך לפתע אל רות וחיוכה שלה ירד מעל פניה. ודאי שם לב שביקרה בקבר לעתים תכופות, חשבה לעצמה. היא הסתכלה באישה שסיימה את השאיבה וזו השפילה את מבטה. סוד שכזה אי אפשר היה לשמור מנשים ירושלמיות. אישה שאינה מסוגלת להביא ילדים לעולם, אין זה דבר שניתן להסתיר מעיני חבורת עקרות בית שחיות זו בתוך ענייניה של זו מדי יום כשבעליהן הולכים לבתי המדרש או למלאכתם.

היא שפשפה בהסח הדעת את צמיד הצמר החדש שעל ידה.

"ומה מעשיך אתה?" שאלה אותו הספרדיה מדירה ט' ורות הודתה שוב בפני עצמה שאינה מסוגלת להבין את תעוזתן של הנשים הספרדיות. היא עצרה את נשימתה.

"אה", אמר ועצר מתנדנד, מופתע מעט. "אני הולך למצוא את מקומה של אבן היסוד של השכונה הקדושה הזאת שלנו. אתן יודעות, במקום בו הניחו את שטר הקניין ואת טבעתו של הנדיב הצדיק יהודה טורא".

הן הנהנו, רות היתה מוכנה להתערב שהן לא ידעו מיהו יהודה טורא, הרכלניות הבורות האלה, שוודאי לא היה להן שמץ של ידיעה מיהו האיש שאפשר את קיומן כאן, שסיפק את האמצעים לידי השר מונטיפיורי לרכישת האדמה ולבנות עליה את הבתים הענגלאנדיים האלה שבהם הן גרות.

הנשים התרחקו. תורה הגיע לשאוב את המים בדרכי הפלא שהביא לירושלים העושר האירופאי. פלאק פלאק.


כשנכנסה, יהודה כבר חיכה לה, אוחז בידו בספרו ובחתיכת הלחם שקנתה מהרוכל הערבי שעצר בשכונה באותו היום. הוא היה בדרכו אל הדלת.

"מה אתה עושה?" שאלה והתחרטה מיד על חוצפתה.

הוא עמד מולה, מופתע מעט, "אנחנו הולכים לישון אצל בית הורי. הם הציעו לנו מיטה בחדרה של שמואלה עם וילון וארגז. מהרי לקחת עימך כל שתצטרכי, הלילה יורד".

היא חשה את רגליה נתקעות באדמה, היא לא היתה מוכנה לצאת מהשכונה, לא עכשיו. היא לא רצתה להיות כמו שאר הפחדנים הנצלנים. הוא כיווץ את עיניו, עד שדמו לחרכי ירי. היא הרגישה כאילו עוד מעט תתפרץ, פחדה ממה שיקרה אם לא תשלוט בעצמה. היא שאפה אוויר מנחיריה.

"אל תאמר לי שאתה מאמין לסיפורי האגדות האלה", אמרה בקול חרישי.

הוא בחן אותה, ניכר לעיניה שהוא לא יודע איך להתמודד עם המצב החדש. היא חצופה כל כך, כועסת כל כך.

"רות", אמר, "אנחנו הולכים לישון בתוך העיר, די להבלי המקום הזה".

"איך אתה מעז?" היא אמרה לו והרגישה כאילו חרגה מתוך גופה, כאילו היא שומעת מחוץ לו אישה אחרת לגמרי, אישה חצופה שאינה יודעת מקומה. אישה שראוי היה לה להיות גויה, אולי מבנות הנוצרים הללו, המודרניים, שאבא שלה תיעב.

הוא לא זז, זה רק שיתק אותה עוד יותר.

"איך אתה מעז לקחת את כספו של השר הנדיב ולא להישאר. זו רמאות, כל יהודי אמיתי היה יודע שזו רמאות".

היא נשכה את שפתה התחתונה עד שהטעם בפיה הפך לחמוץ יותר. הוא פתח את פיו אך נאלם שוב. רק עמד והביט בה בעיניים ריקות.

ואז זה התחיל מחדש, בשלווה המטורפת ההיא. היא מצאה את עצמה מוטלת על הרצפה, מבלי שידעה איך עשה זאת, היא עצמה את עיניה. רק דקירות עמומות, לא מכאיבות כלל. היא התגלגלה, או שהוא גלגל אותה? כופפה את ראשה לתוך כתפיה כדי שלא יוכל לגעת בתנוכי אוזניה. היא לא תרוץ אל האחות הרחמנייה כמו הנשים ההן, לא תרוץ בבושה בסמטאות האינסופיות המסריחות של העיר. היא רק ציפתה שזה ייגמר, שיגיע הסוף והיא תוכל לנשום ולקום. אבל הוא לא הפסיק, הכאב חלחל לתוכה, גבה היה כשל אישה זקנה – היא הרגישה כאילו נשבר והנשימות כאבו והצלעות. הוא לא הפסיק.

היא מצאה עצמה מול הדלת והוא צעק משהו, היא לא שמעה כלל, לא הצליחה להבין. רק שמעה משהו פוגע לידה ומצלצל ואת קול היריקה של יהודה. ללא היסוס היא הניחה את ידה על הטבעת שנזרקה וחפנה אותה בחוזקה. היא לא העזה לנגב את פניה כל עוד יהודה לא יצא.

ואז זה נגמר, הדלת נסגרה והיא שכבה ובפיה טעם המתכת המוכר. חום וקור זרמו בגופה והיא רצתה לנגב את פיה ולסדר את הבגדים שנפרעו. אבל היא לא זזה, לא משום שכאב לה, אלא משום שלא הרגישה ראויה, הטהרה ניטלה ממנה. הפעם הצליח לקחת אותה איתו כשיצא. הוא נהג בה כבחיה. היא מיששה את כיסה, הזכוכית של אבא לא נשברה וצמיד הצמר של מוטער רחל לא נקרע. אחר כך, כשקמה, צחקה על עצמה ועל ההגזמות שלה. היא יכלה לקום ולהזדקף, זה רק כאב. היא צלעה החוצה אל אוויר הערב הקר ולא הרגישה צורך לבכות. כך היה עד שראתה את שיירות המשפחות היוצאות את השכונה. היא נשארת לבד שם, הטיפשה, היתה צריכה להקשיב בקול בעלה החכם.

זה ברח לה, המים ירדו, כמו שדמיינה שקורה בוודאי לנשים יולדות, לא עקרות וצחיחות כמוה. הדמעות שטפו את פניה והיא שיהקה ללא שליטה. עם הדמעות בא הכאב הפנימי, עיניו הנוקבות שבערו ואִכּלו אותה. אבא היה מטפל בו, חשבה, אם רק היה חי. הוא לא היה נותן לו להרביץ לה ככה. גם לנשים טיפשות מגיע יחס, גם לנשים טיפשות ומוזרות מאירופה.

משהו התפוצץ בתוכה. היא החלה לרוץ. מֵדדָה דרך העמודים הענגלאנדיים המעוטרים, על האדמה הרכה שעדיין לא נשתל בה דבר, שהיתה הגינה החדשה שלהם, שלה. היא עברה את המשאבה הפלאית, דרך השער. מתעלמת ממבטו המופתע של השוער, היא ידעה שהוא הכיר אותה כאחת היחידות שלא יצאו מעולם את השכונה בלילות. וכשיצאה מן השער, דקרה אותה התחושה שלא תוכל לחזור, בקרוב ירד הלילה. היא הניחה להרגשה לטבוע בים הכאבים ששטפו אותה, שהסבו לה תחושה כאילו מישהו שפך שיכר חם על החתכים ועל הפצעים המכסים את גופה.

היא ירדה אל אדמת הטרשים, מקצרת את דרכה בין שיחים ואבנים לרוב, כמעט מועדת. קצוות הסדין הוכתמו ונקרעו. אבל היא חצתה את גיא בן הנום והמשיכה אל העיר, מתעלמת משיירות האנשים המתקרבים אל העיר לקראת החשיכה, למצוא בה מקלט לפני רדת החושך.


בדיוק כשחשבה שהיא עומדת להקיא מרוב בחילה, שהרוע מוצה עד תומו, הבינה שאין בכוונתו של הקדוש-ברוך-הוא להקשיב לבכייה.

"מהדי הלך אל יפו, אל משפחה שלו שם", אמר לה הזקן חבוש הכאפייה שישב לפני השער.

היא רצתה לשכב על הרצפה ולישון, לישון ולא לקום.

הזקן פלט עוד עשן כחלחל שהתפוגג אל האוויר הקר ומשך כתפיו.

היא הלכה, עברה מסמטה לסמטה, לא ידעה לאן לוקחות אותה רגליה. רק הרגישה שהיא הולכת לעבר הרובע. מחשבה זדונית עברה בראשה, לברוח מהעיר לפני שייסגרו השערים וללכת לבדה אל בית לחם, אל הקבר, קברה של מוטער רחל. היא הרגישה שרק שם תוכל לנוח, ואם בדרך יהרגו אותה שודדים, מה טוב. יבוא קץ לצרותיה. היא תשים את מבטחה באל.

פתאום הבחינה שהיא נמצאת בסמטה שליד ביתה הישן. היא נבהלה ועצרה בלי שידעה מדוע הגיעה לשם. כשהסתובבה לאחור, ראתה אותו מביט בה.

"גפרת רות", אמר מהדי וחייך.

היא הנידה בראשה לשלילה, אבל הוא התקרב. הוא הביט בה במבט מוזר, היא לא ניסתה לנחש איך נראו פניה ובגדיה.

"בואי", אמר ושתק. הוא הסתובב, בידיו לא היו כלי העבודה.

"לא נסעתי יפו", אמר ותופף קלות בידו על ראשו. היא שתקה וניגבה את פניה בקצה הסדין הלבן. שוב שלחה את ידה אל כיסה, שפשפה את הזכוכית, ממששת את מתאר העץ והבדיל. היא הלכה אחריו.

רוב הזמן הוא הלך לפניה, אבל הסתכל לאחור מדי פעם. הם צעדו ללא מילים. אט-אט הפכו הסמטאות בהן עברו קטנות יותר וחשוכות. האבנים החלקות המחוברות התמעטו ואת מקומן החליף חול כבוש. הערבית המתנגנת בקולות הנשים והגברים חדרה לתוכה, כאילו מילאה אותה מבפנים, הכבידה עליה. הריחות השתנו. אותו סרחון של צואה ורקב שרר באוויר, אך ריחות שונים וחזקים יותר התלוו אליו, אולי של תבשילים שלא הכירה או תבלינים ובשמים. היא התפלאה כיצד מקום שהיה כה קרוב היה כה שונה ומדוע לא ביקרה בו מעולם.

לבסוף עצר מהדי ליד דלת עץ מחורצת, המתין לה לרגע והם נכנסו מבלי לדפוק.

הדבר הראשון שחשבה עליו כשהריחה בפנים את השעווה הנשרפת וראתה את האור, היה הקבר, קבר רחל. היא עצרה את נשימתה. על קיר החדר הקטן המזוהם נחו עשרות זבובים, נחו ולא זזו. דבר מה זע והיא שמעה נחרה ואז קול שנשמע כציפורן המגרדת עץ. היא ראתה את מה שנראה כאישה זקנה עטופה בשכבות של בדים שחורים מאובקים. היא לא הצליחה לראות את פניה. קול הגירוד היה כנראה קולה של הזקנה, ומהדי תירגם עבורה.

"דודה אומרת שהיא יכול לעזור לך", אמר והביט בה, מנסה ללא הצלחה להסתיר את התלהבותו.

"אבל", אמרה רות, "אבל עוד לא אמרתי לה למה באתי אליה". אני לא בטוחה אם אני יודעת.

הוא חייך. באור הנר הצהבהב והאפלולית נעלם צד פניו השמאלי. היא נרעדה קלות.

הזקנה הרימה משכבות הבד יד מקומטת והפריעה את מנוחתם של כמה זבובים. אלה סבבו בחדר בזמזומם המדגדג ונחתו שוב על ידה. היא הפסיקה לנוע והזבובים נותרו עליה. רות החלה להרגיש כי עשתה טעות, זקנה מסכנה ועלובה, מה כבר היא יכולה לעשות.

קול הגירוד.

"היא אומרת שהיא יכול לעזור להפסיק רוע של בעל שלך", אמר מהדי ובחן אותה.

רות הצטמררה, אבל אז נרגעה. מהדי סיפר לה בוודאי.

"היא עוד להגיד שרוח של אבא שלך אומרת שאם היה הון, היה מטפלת בבעל". היא קפאה, "רוח אומר לך שאם את לשמור על הזכוכית הצבעונית, לא יקרה בך כלום".

היא לא ידעה אם לבכות או לברוח מהחדר, את זה הם לא יכלו לדעת, אף אחד לא ידע על הזכוכית.

"תני לנו את הזה הדבר של בעלך", אמר מהדי וערמת הסמרטוטים הושיטה לעברה יד זקנה שחומה ומקופלת.

לבה האיץ את פעימותיו, אבל הרגשה של נעימות מוזרה נפלה עליה. היא שנאה את עצמה על תחושתה זו, אך ההרגשה עטפה אותה כפי שחיבקה אותה אמה בצעירותה. איך ידעה הזקנה על אבא ועל הזכוכית? היא רצתה לקרוא בקול 'מוטער רחל', אבל לא העזה. היא תחבה את ידה בכיסה ושלפה את הטבעת של יהודה, זאת שזרק עליה כשבעט בה.

הזקנה לקחה את הטבעת במהירות מפתיעה וחרקה עוד שורה של גירודי עץ.

מהדי הסתובב אליה ובחן אותה בעיניו, "היא אומרת שעכשיו את צריך להגיד משהו, אבל זה צריך לבוא מן לב", הוא נגע בחזהו, "אחרת זה לא לעבוד ובעל מרביץ לך".

היא הנהנה. הזקנה חרקה.

"את חייבת להגיד שאת רוצה שבעל מת", אמר מהדי ולא הסיר ממנה את עיניו המנוקדות באור הנרות.

היא בלעה את רוקה.

הזקנה חרקה במהירות.

"אל תדאגי, הוא לא למות, אבל את צריך מאוד להגיד את זה. זה שיהיה אפשר להביא קסם בשבילך, לעזור לך".

היא הביטה בזקנה ואז במהדי. הוא הנהן. היא מיששה את הזכוכית הצבעונית שבכיסה. מזל שיהודה לא שבר לה אותה, מזל טהור. היא חשבה לרגע לצאת משם ולשכוח מהכל.

"אני רוצה שיהודה באשי ימות", אמרה בשקט. ליבה צנח בקרבה.

הזקנה החוותה בידה ומהדי פתח את הדלת.

"זהו?" שאלה רות.

מהדי הנהן. הם יצאו.

מהדי ליווה אותה כשהלכו. היא הרגישה כאילו השאירה בבית ההוא חלק מנשמתה. הלכה ברחובות כבובה ריקה. כקבצנית. הלילה כבר ירד. מהדי הרצין, שלווה וסיפוק הנחו את צעדיו, בשונה מהנער שהכירה.

"לא לדאוג, רות. אני מכיר דודה שלי כבר הרבה שנים. היא באמת, היא עוזרת".

רות הנהנה, חשבה על טבעת הזהב שנגנבה ממנה. לא היה לה הכוח לחזור ולדרוש אותה. נשבעה שלעולם לא תספר ליהודה על מה שקרה. היא רק תישן הלילה כאן בעיר אי שם, ומחר תחזור אל ביתה מחוץ לחומות כאילו לא קרה דבר. כך זה תמיד עבד וכך היה לה נוח. לפתע נראה הכל טפשי כל כך. למה לא חיכתה בבית במשכנות שאננים? מדוע לא נשארה לישון שם?

מהדי עצר והביט בה, הוא רצה לחזור הביתה, ידעה רות. היא הנהנה, לא היה לה הכוח או הרצון להודות לו. היא הלכה.

היא לא זכרה איך מצאה את הגומחה ההיא, הנקייה מקבצנים. הסרחון היה נוראי והיא סרבה לחשוב שהיא ישנה בבריכת השתן של מישהו. לא היתה לה ברירה. היא היתה טיפשה וזה היה המחיר שהיה עליה לשלם. ייסורים הם מנת חלקה של כל צדקת. היא נרדמה כמעט מיד. הלבנים החדות היו לה כמיטת חטאים מושלמת.

"אני רוצה שיהודה באשי ימות". צביטה בבטן.


באמצע הלילה התעוררה בבהלה, חובטת את רגליה וידיה בקירות הגומחה.

משהו נורא קרה והיא ידעה את זה.

"… ולא ינחם".


כשנכנסה בצהרי היום אל שערי השכונה רץ לעברה הרב רוזנטל, היא חשבה אותו לרוח רפאים. הוא זיהה אותה בין האנשים, עיניו מוקפות בשחור ופיו הקטן פעור. הוא תפס אותה בידה והיא נבהלה. אט-אט החלה להרגיש אצבע צוננת נוגעת בעורפה.

"את חייבת לבוא ולפתוח, חייבת לבוא ולפתוח", אמר וגרר אותה אל ביתה.

היא היתה משותקת, הכתפיים שלה כבדות, הצמרמורת התפשטה. היא לא שאלה, רק רצתה למות. מדוע, למה הלכה אל המכשפה הערביה ההיא? למה?

" בעלך", אמר רוזנטל כשעלו אל בית הדירות הארוך. "אתמול ראיתי משהו, את בעלך. הוא נראה כמו, כמו…"

היא לא ניסתה לנחש.

"כמו רוח שחורה", לחש לה כשעמדו מול דלת ביתה.

היא שמרה על הבעה חתומה. היה זה לה קשה מדי לראות אותו כך, רק אתמול לגלג על סיפורי הנשים, היה חסר פחד. היא רצתה לברוח משם אבל לא העזה לזוז. היא הוציאה את המפתח ופתחה את הדלת באצבעות רועדות.

רוזנטל נכנס אל הבית בלי לבקש רשות והביט בחדרים. על המיטה בחדר הקטן נחה דמותו של יהודה. רוזנטל קפא לשבריר שניה על מקומו ואז קרב אל האיש הישן.

הוא התרומם, גרר אותה שוב החוצה וסגר את הדלת בעדינות. "הוא בסדר, רק ישן. אבל אתמול, אתמול…"

היא המשיכה להביט בו בשתיקה.

"אולי עיני הטעוני", אמר והרים את אצבעו לשפתיו. "במחילה מכבודך, אל תספרי זאת לאיש. אולי שגו עיני. את מבינה, סיפורים כאלה עלולים להחריב את השכונה הזאת. כל שעשה השר מונטיפיורי בשמו של טורא הצדיק הנדבן – הכל יהיה לריק".

הוא פנה והלך משם כשהוא ממלמל לעצמו בראש מושפל.

היא נכנסה וסגרה אחריה את הדלת, התקרבה אל יהודה הישן והקשיבה לנשימותיו. לא היה זה בלתי רגיל, אמרה לעצמה, שיישן בצהריים. מנוחה מן הלימודים, לא חזון נפוץ אבל גם לא נדיר. היא נשמה לרווחה. איך פחדה מהכישוף הערבי ההוא? טיפשה שכמותה. מחשבותיה נדדו מיד אל הטבעת שנגנבה ממנה וחרטות אחרות החלו לכרסם בה.


הם לא החליפו מילה במשך כל היום. רות עשתה כל שביכולתה להיות מחוץ לבית, ואילו יהודה נותר בפנים. אפילו מבט אחד לא נתן בה והיא חשבה לעצמה כי אולי הוא מתחרט על מעשהו, ושאולי בכל זאת היטיב אתו המעבר לשכונה. די היה בלילה אחד של שינה בחברת משפחתו בכדי שיבין את ערכה, שיבין שמקומו איתה, עם הילדה האשכנזיה המוזרה מפולין. היא חשבה אולי לדבר איתו בבוקר שלמחרת, ליישר את ההדורים. רצתה להתנצל על חלקה במריבה, על שהיתה חצופה מדי, להבטיח שלא תחזור על כך לעולם.

בלילה הוא נותר לישון בבית, היא חייכה לעצמה. סיוטי ליל אמש כמו נמוגו באוויר המתוק של השכונה השלווה. היא ידעה כעת שלא היתה צריכה לברוח מהבית, אך הרגישה שמשוגתה נסלחה לה. היא הניחה לעייפות המתוקה להתפשט באיבריה. כשהיום הזה יגמר, היא תשמח.

אחרי שנרדם, יצאה להביא מים מהמשאבה בטרם תשכב אף היא לישון. צעדיה הדהדו בדממת השכונה הנטושה. אך כשהתקרבה אל בור המים, שמעה רות מאחוריה רעש דלת נטרקת. כשהסתובבה להביט, ראתה מישהו יוצא מדירתם. אבל לא היה זה הוא. היא שמטה את הדלי וקפאה במקומה.

לא היו לה מילים לתאר את שראתה, הדבר לבש צורה של איש, אולי של יהודה, אבל הנקודות הקטנות השחורות, הזמזום. והוא, או זה, לא ראה אותה, לא שמע את הדלי שנשמט. הוא הלך, ריחף לאורך הבית הארוך אל עבר החלון היחיד שהיה דלוק כמעט בקצה בית הדירות, צמוד לבית הכנסת האשכנזי. הכול חזר אליה כאילו הונחה לפתע פתאום על כתפיה שמלת חטאים כבדה. היא עמדה מרותקת למראה הדבר המתקדם אל החלון המואר. ואז הגיע ונעלם, לא, זרם פנימה דרך הדלת. צרחות ובכי ועוד צעקות מהדהדות של ילדים. איפה השוער? שוב נרדם? היא לא הצליחה לזוז ממקומה והרעש התגבר. היא רצתה לצרוח אבל אז בדיוק חזר השקט והשתרר. הנקודות השחורות יצאו וזרמו לאורך הקיר בדרכן חזרה אל דירתם, דירתה. הזמזום היה מוכר לאוזניה. בטנה התכווצה, היו אלה זבובים. בשם אלוקים, היצור היה עשוי זבובים.

היא הזיזה עצמה והניחה לפחד לזרום אל השרירים, להעיר אותם. היא רצה סביב בית הדירות הארוך ואל הבית הקטן שמאחור. היא דפקה על הדלת חזק מדי. רוזנטל פתח בעיניים פקוחות לרווחה.

היא לא זכרה מה אמרה לו אבל מצאה עצמה רצה לצידו אל הדירה ההיא, שהאור בה היה עדיין דלוק.

הדלת היתה פתוחה. היא הקיאה את נשמתה על רצפת החדר ונפלה על ברכיה. היתה זו הפעם הראשונה בחייה שראתה שלוליות דם וחתיכות עצם ובשר מחוץ לחנות הקצב. כשהעירה את רוזנטל מעלפונו, הם סגרו את הדלת והתיישבו על שפת הגינה שממול. היא חשה משהו חדש גואה בתוכה, משהו לא טוב, אש יוקדת.

"אני יודעת מדוע זה קרה", היא אמרה. מתכת קרה של אומץ חתכה אותה מבפנים.

רוזנטל ניגב את זקנו מהרוק והביט בה בעיניים פעורות.

"אני אתקן את זה", אמרה ולא הצליחה להבין מדוע אמרה את שאמרה.

רוזנטל התיישב ואחז בראשו, "לא, יש להודיע על כך לתורכים, להודיע למושל וליתר האנשים, יש להביא לכאן חיילי משמר ולהודיע בדחיפות למזכיר השר. הכול אבוד, הכול אבוד".

היא התקרבה אליו והישירה פניה אל פניו, "לא אבוד, כבוד הרב. זו היתה משפחת שילה, נכון?" חצופה, היא חצופה.

רוזנטל הנהן.

"שמעתי בבאר המים שמספרים שמשפחה זו באה אל העיר זה מקרוב. אין להם מכרים או קרובים?"

הוא המשיך להביט בה. איך היא מעיזה.

"הם תמיד נשמרו לעצמם, לא ניסו להשתתף בחברה, אין מי שיצטער עליהם או יחוש בחסרונם". היא כחכחה בגרונה, "תוכל לספר שהם עברו מכאן, אני אנקה את הבית ואתה תעניק אותו למשפחה נזקקת אחרת".

הוא שתק, היא חיפשה בעיניו משהו שיגלה שאולי נלכד בשבי חוצפתה הבלתי מוסברת.

"אי אפשר לוותר כך על השכונה הזאת", היא ריככה את קולה. "מורי ורבי, אני לא אתן לכך לקרות. יודע אתה, לשכונה זו יש חשיבות ראשונה במעלה".

"אבל", אמר רוזנטל, "ואם זה ישוב ויקרה מחר? ואם עוד משפחה תיטרף כך בידי אשמדאי, או השטן או השדים?" הוא שב ואחז בראשו, "או שכולנו נאבד".

"לא", אמרה והצטערה על הצעקה שחדרה לקולה. "מחר בלילה זה יסתיים", אמרה. "אני נשבעת לך בחיי".

הוא הרים את ראשו.

"אם לא, תוכל מחר לקרוא לגדוד שלם של תורכים", היא אמרה, "אני יודעת איך לשבור את הכישוף השחור הזה". היא ידעה שהיא משקרת. אבל לא היתה לה ברירה, היא הביאה עליהם את הרעה החולה הזאת, ועליה מוטלת החובה לפתור אותה.

הוא קם וניקה את רגליו. היא נכנסה לבקשתו לבדה אל החדר והביאה את המפתח. היא העמידה פנים שהיא מביטה בציור, ולא בדבר מוחשי ואמיתי. היא נשמה דרך פיה על מנת שלא להריח משהו בשגגה. המפתח, למרבה המזל, בלט לעין על הבאאוּל מכוסה הבד שליד הדלת. היא ניגבה את המפתח בבד, יצאה בזריזות ונעלה אחריה את הדלת. היא לא העלתה בדעתה איך תוכל לנקות את הבית כפי שהבטיחה.

היא ליוותה את רוזנטל אל הבית שמאחורי בית הדירות הארוך.

"דברים שלא עולים על הדעת", הוא מלמל לכל אורך הדרך, "לא עולים על הדעת".

"רות", אמר, כשפתח את דלתו בראש שפוף, "אני מקווה שאת יודעת מה את עושה".

היא הנהנה באיטיות, עצרה את נשימתה.

"מחרתיים נקרא לצבא התורכי", אמר וסגר את הדלת.


בלילה ההוא היא לא ישנה ולא העזה לחזור אל דירתה. מרבית הזמן הביטה בזכוכית של אבא וניסתה להבין את המתרחש סביבה, לטכס עצה. כאילו חיכתה לרוחו של אביה שתבוא ותדבר עמה, תעודד אותה.

כשהאיר הבוקר היא רצה אל העיר.

פניו של מהדי נפלו, הוא דמה שוב לילד, ילד על סף בכי. היא סיפרה לו את הכל.

לאחר שסרבה לשמוע את תחנוניו ואת הכחשותיו, לקח אותה מהדי בצעדים מהירים אל הבית ההוא, בלי שהביט בפניה ולו פעם אחת. נשימותיה היו קצרות, היא לא ידעה אם היה זה משום שהזדרזה לרוץ אחריו או מסיבה אחרת.

כשנכנסה אל בית הזקנה, הסרחון שזכרה מהפעם הקודמת היה חלש יותר והזבובים התרוצצו במרכז החדר במעגלים. היא נצמדה אל הדלת, מתרחקת מהם. מראות ליל אמש התרוצצו עדיין במוחה, היא ניסתה לדמיין את הדמות ההיא העשויה מזבובים חותכת ומרסקת את בני המשפחה חסרי הישע.

הזקנה חרקה במחאה.

מהדי צעק משהו והזקנה צעקה חזרה ופלטה משהו שנשמע כמו צחוק של שד.

"למה עשית את זה, מכשפה עלובה!" היא צעקה ועצרה בעצמה מלהכות בזקנה חסרת הישע.

"היא להגיד שלא היא עשתה", אמר מהדי בפנים חיוורות, רות כיווצה גבותיה.

"היא אומרת שאת לעשות את זה", מהדי השפיל את עיניו.

"איזה קסם שחור ערבי היא עשתה – " רות צעקה ספק אליו, ספק אל ערימת הסמרטוטים המתועבת.

מהדי בלע את רוקו תוך כדי שדיבר, "לא קסם ערבי, אומרת".

רות הלכה לאחור ונצמדה אל הדלת הסגורה.

"היא אומרת שהיא פילסטין, שערבי זה רק בגד שלה", אמר מהדי, מגמגם את המילים.

"פילסטין?" רות שאלה והביטה אל ערימת השמיכות, "פלשתית?"

הזקנה המשיכה לחרוק, בקצב מוגבר.

"היא להגיד שהם היו פה שנים הרבה לפני המוסלמין. היא אומר שבִיעָל-זבּוּל הוא האדון שלה, לא מוחמד, והוא ישתיק את ישראל".

רות מעכה את פניה בידה, שפשפה את מצחה וניסתה להתעלם מן הזמזום הבלתי פוסק. היא רצתה לשאול משהו, אבל הזקנה המשיכה.

"האדון רואה הכל, אומרת, האדון רואה מה היה, מה יהיה ומה עכשיו", המשיך מהדי, "הוא רואה את פילסטיני לא מלכים של עצמם, רואה אותם של כנענין, של הרומאין, של הנוצרין ושל הישראלין. הוא לא ייתן ישראלין לצאת מאל-קודס. המקום שלהם בתוך החומה".

הזקנה השתתקה.

רות הזדקפה, חשה את גופה בוער בחמה. היא התקרבה אל הזקנה כשזאת התחילה שוב לחרוק.

מהדי התפתל, "היא אומרת גפרת רות לא יכולה לעשות כלום", הוא כחכח בגרונו. "האדון חזק מאוד, והאדון יחריב את בתים של אדישים".

רות עצרה במקומה. עוד צחוק יבש נשמע מערימת השמיכות ועוד חריקות.

"היא עוד להגיד שאת לרצוח", מהדי אמר וניגב את מצחו, "את זאת נתת שנאה שלך לנו. בלי שנאה שלך האדון לא יכול להיות חזק, לא יכול להיכנס לבתים של אדישים, לעשות לכם פחד…"

רות לא חיכתה לסוף המשפט, היא בעטה בערימת הסמרטוטים. התעלמה מן הקול המוזר שפלטה הזקנה, הסתובבה וברחה משם. היא התעלמה מצעקותיו של מהדי, התעלמה מהכאב שצבט בבטנה. היא רק רצה.

שוב זרם בה הפיתוי לצאת מן העיר. שוב חלמה על הדרך לבית לחם. שתוכל לשבת בלשכת הקבר הקרירה, לנקות את האבנים, לצחצח את הקבר, לחבק אותו. לאהוב את מוטער רחל. לבכות לה ולבקש שתבכה לה גם. לעורר שוב את רחמי הקדוש ברוך הוא, שיאסוף אל חיקו את החוטאת הקטנה, את רות דוידוביץ' שסרחה. אך היא לא העזה ללכת לשם, לא העזה לזהם את הדרכים אל הקבר הקדוש ברגליה המחוללות. היא תחזור אל השכונה ותעצור את הרע בכוחות עצמה, תעצור בגופה או תמות, אין דרך אחרת. ייסוריה הם אלה שיוציאו אותה מהבוץ או שיביאו עליה את המוות הגואל.

יסורים ממרקין עוונותיו של אדם.


במשך היום לא העזה לחזור אל דירתה. רק עברה כמה פעמים בביתו של רוזנטל, כדי להרגיע אותו שהיא יודעת מה עליה לעשות, בעוד שלמעשה לא ידעה כלל. היא ניסתה להסתיר את הלכלוך המביש שבבגדיה כשסבבה את השכונה כאילו יש לה עבודה רבה ואף יצאה מהחומה וחזרה אליה. אבל בעצם כל שעשתה היה לנסות ולחשוב, לנסות ולחשוב מה לעשות. היא לא יכלה לסבול את המחשבה שאנשים נוספים ימותו בגללה, ורק משום כך לא איבדה עצמה לדעת. היא העדיפה למות בעצמה, לרוץ אל חיק המפלצת.

לקראת ערב, נזכרה שלא רק שלא ישנה, אלא גם לא אכלה או שתתה מזה זמן רב. היא בדקה באצבעותיה את שפתיה היבשות והתקרבה אל הבאר. הקהל, שבא כמדי יום לראות את פלאי המשאבה, התמעט כבר. הערב התקרב ודלי אחד עמד שכוח בצד. היא התקרבה ובלי להגיד דבר, בלי לסנן את המים, הרימה אותו אל שפתיה והחלה לשתות. חתיכות קטנות של ענפים או גרגירים מסוג כלשהו דבקו בלשונה ובצדי פיה.

היא העיפה מבט אל תוך הדלי וירקה את המים. ניגבה את פיה. זבובים מתים צפו בהם. היא כמעט הקיאה שוב. הם רודפים אחריה לכל מקום עם המחלות והמוות שלהם, יצורי השטן.

היא רצתה לבכות אבל אז כאילו הכה בה ברק.

היא הניחה את הדלי ורצה אל ביתו של רוזנטל. משהו הנץ במחשבותיה, היא רצתה להגיד לרוזנטל שינעל את דלתו הלילה ושיבקש מהשוער להסתגר אף הוא מאחורי דלת נעולה.

"את", שמעה את הצעקה הצרודה.

היא עצרה והסתובבה.

שמואלה עמדה שם, עם השפם הזעיר מתחת לאף הארוך מדי. רוּבּיסה, היה קורא לה יהודה בהערצה. היא לא זזה.

"איפה אחי?" צעקה שמואלה. רות חרקה שיניים והחלה ללכת לעבר הדירה. שמואלה הזדנבה מאחוריה. היא לא יכלה להחליט ממה פחדה יותר, מאחותו של יהודה או מהחזרה אל בן השטן שבדירתה. הן עצרו מול הדירה והיא פתחה אותה בזהירות בעזרת המפתח, אולי הוא ישן, היא תיתן לשמואלה להיכנס לפניה. היא דחפה בבלי משים את ידה השניה אל כיסה ואחזה בזכוכית הצבעונית של אביה.

הבית היה ריק, היא נשמה לרווחה.

"איפה הוא?" חקרה שמואלה בעיניים יוקדות.

"הוא אדון לעצמו", אמרה רות ונכנסה לתומה אל המטבח. "שאלי אותו".

היא חיכתה לשמוע מאחוריה את הצעדים של שמואלה בדרכה החוצה.

"אחכה לו פה", אמרה שמואלה ורות רצתה להניף את הסכין כדי להראות לה מה היא חושבת עליה. היא עצרה בעצמה. הערב החל לרדת ולא היה לה זמן לריב עם אישה מרירה חסרת חשיבות.

"אם אני כבר כאן, אולי אסדר", אמרה שמואלה. " הכול כאן מלוכלך". עיניה עקבו אחר תגובתה של רות, לראות כנראה אם תסכים להכרזת הדו-קרב הנשי.

"מה שתרצי", משכה רות בכתפיה ויצאה מן הדירה. היא חשבה ששמעה 'מאלורוזה' לפני שטרקה את הדלת. היא לא תתנגד אם המפלצת תרסק גם את שמואלה כשתחזור.


הערב הגיע והשכונה התרוקנה. רוזנטל הלך הלוך ושוב בפניו המודאגות כדי לוודא שהאנשים לא נותרו בחוץ. היתה זו בוודאי הפעם הראשונה שבה רצה שהמשפחות יחזרו לעיר העתיקה, שלא יישארו בשכונה עם רדת הלילה, חשבה. כך, לפחות רצתה היא.

לבסוף ננעלו הדלתות. משפחה אחת נותרה והיא ראתה את רוזנטל מוודא שהדלת ננעלה. הוא לא ידע שדלתות לא יעצרו את יצור הזבובים. אבל היא האמינה שהלילה תעצור בעצמה את הרוע הזה. הלילה הוא הלילה האחרון. רוזנטל הביט בה כשהלך חזרה אל ביתו, אבל לא אמר דבר.

היא המתינה.

והמתינה.

השקט הלילי הסתובב סביבה, חדר דרך האוזניים ועטף את העפעפיים. השקט השורר בשכונה זו היה כאוצר בעיניה, אבך כעת לא יכלה ליהנות ממנו, לא עד שהכול יגמר. כשעצמה את עיניה הכבדות מעייפות, החלון המואר היחיד נצרב בצבעי סגול ואדום בוערים על חשכת עפעפיה. היא ראתה בדמיונה מעבר לחלון את ילדי המשפחה הזאת, המשפחה היחידה שנותרה בשכונה. בין הילדים ראתה את יעקב, אחיה הקטן האבוד. היא רצתה לרוץ ולחבק אותו, לקחת אותו אל העיר, אל בין החומות. להגיד לו שהוא מוגן שם איתה ושהם יחזרו הביתה אל אמא ואבא. אבל זמזום נוראי החל וענן שחור עטף אותו במהירות, את יעקב. הענן הרים אותו והתרחק. הזמזום הזה, הנורא. היא רצתה לצעוק אבל הבינה שהיא מתעוררת לשמע זמזום אמיתי, כזה שמדגדג את הפנים ומצמרר את הגב. היא לא היתה בטוחה עוד אם היא חולמת כשפקחה את עיניה וראתה את הנחיל, נחיל הזבובים הארורים עובר את חומת השכונה ומתאסף מול הבניין הארוך. רות חשה את עורפה מתכווץ והפסיקה לנשום. זה היה אמיתי. כמו במוראות ליל אמש, היצור, דמות אדם שחורה, רוחשת, מזמזמת, התקדמה אל עבר החלון המואר. רות רצתה לצעוק אבל לא הצליחה להשמיע הגה.

היא החלה לרוץ, היא פחדה ליפול, למעוד על אחת האבנים באדמת הטרשים של השכונה. ובכל זאת נפלה. הסדין הלבן המלוכלך הכשיל אותה. היא התרסקה על הרצפה, פניה טבלו באבק האדמה הירושלמית. היא ירקה את החול מפיה והרימה עיניה כדי לראות בקושי רב את הזכוכית הצבעונית מחליקה אל מחוץ לכיסה. היצור המשיך להתקדם אל החלון המואר כאילו לא שמע דבר והיא רצתה לבכות, למות, שלא תצטרך לראות שוב את הזוועה.

ואז נשמעה הצעקה. דמות הכחושה שהגיעה משום מקום התקדמה במהירות גדולה מדי אל היצור, בריצה. חזה של רות כמעט נקרע. הנער עצר ליד היצור והניף ללא היסוס מקל שהיה בידו. המקל חצה את היצור לשניים, כך זה נראה, אך מיד שב היצור והתחבר. הזמזום גבר מעט, וכעת הסתובב היצור ופנה לעבר הנער.

המקל הונף עוד כמה פעמים אבל היצור חדל לעטות צורה של בן אנוש. זרועות שחורות ענקיות לפתו את הנער מכל עבר. רעש חזק נשמע, הזמזום התגבר. רסיסים התעופפו מעל הדמות ולצדיה. כנראה היה זה המקל שרוסק. צעקות. היא זיהתה את השפה, ערבית. היא הרגישה כאילו שוב מרחפת מחוץ לגוף. מהדי, היא הכירה את הקול. הוא עקב אחריה בוודאי לכאן, נכנס אל השכונה. היא קמה והחלה לרוץ בצליעות ודילוגים, מנסה להתיר את הסדין שהסתבך בין רגליה. היא היתה חייבת לעזור לו, הוא לא ימות בגללה.

צעקותיו הפכו לצרחות כאב נורא, כאילו איבריו נתלשו מגופו בכוח. היא ראתה את היצור מרים את הגוש שהיה כנראה מהדי הנאבק להשתחרר. זרועותיו ורגליו בעטו בפראות מאחורי מסך של נקודות שחורות. הזבובים החלו להסתובב במהירות, האוויר שרק והזמזום התחזק עד שהרעיד את עצמותיה. טיפות של נוזל כהה החלו להתעופף. היא לא ידעה מה תעשה כשתגיע אל היצור, ידעה שגורלה יהיה בוודאי זהה לגורלו של מהדי. היא עצרה, נזכרה ששכחה להרים את הזכוכית הצבעונית מהרצפה, ובשדרתה התפתלה צמרמורת קרה. לשבריר שנייה ראתה רות בדמיונה את תווי האישה העירומה מוטבעים בזכוכית ויכלה לראות את אבק האדמה שדבק בה.

רות הקשיחה את שריריה, גופה החל לבעור. היא הביטה שוב אל היצור המתערבל בשאון וצעקה את שמו.

כלום.

"יהודה!" היא צרחה שוב עד שהרגישה את גרונה ניחר.

שום דבר.

"יהודהההה…"

משהו השתנה בצורה העקלתונית, אבל לא הפסיק את טחינת האדם מחרישת האוזניים.

"יהודהההה…" היא צרחה שוב ובהינף יד קרעה מעליה את הסדין, "בעל אותי, בן בליעל, בוא וקח אותי!"

פניה בערו, המילים לא היו שלה. היא לא שמעה אותן מעולם, גם לא בתוך ראשה. אבל היה עליה לעשות משהו. שוב צעקה את המילים הנוראות, אך העקלתון נותר במקומו. לפתע פתאום, ללא אזהרה, יצא גוש קטן של שחור ובלט מהגוף הגדול בצד הקרוב אליה. הגוש נראה לה כמו ראש, בעל פרצוף מעוות ואף. היא המשיכה וקרעה מעליה את שמלת היומיום וצעקה בכל כוחה. הגוש גדל, צימח צוואר, גוף, החומר נמשך, נקרע מהעקלתון הראשי הגדול ואז בחזרה. שחור של זבובים מזמזמים שנע הלוך ושוב בין העקלתון ובין הגוש הלובש צורת אנוש. צעקתה הפכה לבכי והיא קרעה מעליה את בגדיה התחתונים., הקור פגע בה כאלפי חיצים ואז שוב חום ושוב קור. הקור והחום נלחמו על לובן גופה הערום. היא הקשיחה שוב את שריריה וכופפה את גופה.

השחור המזמזם היה כעת אנושי ברובו, אבל גדול מאדם. שרידיו של מהדי התרסקו על האדמה בחבטה ריקה. הדמות השחורה החלה לרוץ אליה ברגליים מעוותות, צועדת כבובה על חוט. רות לא זזה, לא יכלה לזוז. מוטער רחל, מוטער רחל, הציליני. פתאום שכחה הכול, לא זכרה מה היא עושה שם, מה רצתה לעשות. מה רצתה לעשות, לכל הרוחות. שמע ישראל.

היא נזכרה.

היא החלה ללכת לאחור בלי לגרוע את עיניה מהמפלצת. כפות רגליה היחפות נשרטו ונחתכו באבני הטרשים הירושלמיות. גושי סירה קוצנית בלעו את רגליה בכאבי תופת, אך היא היתה חייבת להמשיך ללכת. לבסוף הגיעה אל בור המים, נשענה על קצהו כשהיצור הגיע ועטף אותה בדממה.

ברגע הראשון היא היתה מופתעת, זה היה נעים. היא לא ציפתה לזה, היא לא ציפתה להתעטף כך, הקור שעוד הרגישה נעלם מיד. אבל כעבור רגע זה התחיל, עקצוצים קטנים בעור למגע המוני הזבובים. המחלות שהם נושאים, חשבה לעצמה, המוות שהם יורקים ומוצצים. היא חשה שהיא נחנקת. והנוזל החם שנמרח עליה, על שדיה הלבנים, על קימורי בטנה, על צווארה וחדר אל פיה. הטעם היה מבחיל. דם, דם אנושי.

כל שריריה התקשחו, הוא נכנס לתוכה, לחץ אדיר בין הרגליים ואז כאבים חדים שעלו לה עד עמוד השדרה. היא ניסתה לצרוח, אבל פיה התמלא בהם, קטנים, פריכים, מדגדגים ורוטטים. היא הקיאה, או חשבה שהקיאה אבל הרגישה איך העולם מתערפל. לא נותר בריאותיה אוויר. היא השתעלה אבל ללא הועיל. אי שם, ממקום רחוק היא זכרה משהו, לפני הכול, את מחשבותיה. אז כששתתה את המים עם הזבובים, כמה שהיה נעים אז, כמה לא העריכה אז את החיים, את הנשימה. והיא הניחה לעצמה ליפול לאחור. כנראה נפלה באמת, היא הרגישה שהיא משתפשפת ונחבטת עד שמשהו עצר אותה, קיר או אולי רצפה רכה, ואז עטף אותה, הקיף את כולה.

היא ירקה את נשמתה, השתעלה, הקיאה שוב ושוב נחנקה. אבל היא הרגישה אותם מתנתקים ממנה, נשטפים במים המקיפים אותה, מכל גופה מלבד מתוכה. היא בירכה על מזלה שעדיין נותרו מים בבור, מספיק מים כדי לשקוע. היא לא ראתה דבר בחושך אבל גיששה בשארית כוחותיה אל פני המים וצרחה.

מסביבה הרגישה עדיין את הזמזום, זמזום רטוב שנבלע במים. היא הרגישה אותם צפים, נפרדים, חסרי כוח או יכולת, אבל זורמים אט-אט חזרה. זורמים כדי להתחבר. היא צרחה שוב. שמע ישראל. בכתם האור החלש שמעליה משהו זז, זה נראה לה כמו ראש.

"מהדי". צעקה בצרידות.

לא היתה תשובה.

היא צעקה שוב.

"רות", ענה הקול, "רות, זה אני יצחק רוזנטל… אני יודע שאמרת לא לצאת אבל שמעתי וראיתי הכל, את…"

"רוזנטטטטל". היא צעקה שוב למרות גרונה הצורב וניקתה מעליה את הזבובים שכבר התקבצו לגושים גדולים יותר. היא טבלה את עצמה שוב במים, אסור להניח להם להתחבר שוב.

"כן, מה? כן?" הקול מראש הבאר.

"הם במים רוזנטל… הם במים…" היא צעקה.

"מה אני אעשה רות, מה לעשות?"

"שאב אותם, שאב אותם מהר!" צעקה ואז נפלה וצפה לאחור. ההרגשה כבר תפסה אותה, היא הרגישה את הרעל זורם מהעור פנימה, את הצריבה, אבל ידעה שהרעל האמיתי זורם בתוכה. אל הרחם שלה ומשם אל שאר הגוף. היא הרגישה מוות חם מתפשט בגופה.

לרגע לא שמעה דבר לרגע והייאוש השתלט. אבל אז, פלאק פלאק. ועוד, פלאק פלאק. המשאבה הפלאית, יבורך השר מענגלאנד והחדשנות שלו, יבורך הקדוש ברוך הוא ששמע את תחינתה.

ידיה צרבו אבל היא הצליחה להזיז את כל הזבובים שיכלה לשמוע ולחוש את פי צינור השאיבה. והמים המזוהמים נשאבו עוד ועוד.

"עוד נשארו, עוד יש", צעקה רות והרגישה את הבערה בריאותיה. הראש הופיע שוב.

"אבל מה אעשה איתם רות, מה אעשה? הם מתחברים שוב, הם הופכים שוב לדבר הזה, רות. אני ראיתי נכון, רות, היצור הזה עשוי מהזבובים?"

"לא יודעת, רוזנטל, שפוך אותם במקום קדוש, רוזנטל, אולי אלוקים יעזור לנו, מקום קדוש, אתה שומע?"

הראש נעלם, פלאק פלאק, חזר.

"אין כאן מקומות קדושים, רות, זו משכנות שאננים, אנחנו מחוץ לחומות. מלבד בתי הכנסת אין מקום קדוש".

"נסה שם". היא עוד דיברה, כבר לא יכלה לצעוק יותר. נשכבה לאחור. היא כבר לא הצליחה לעקוב אחרי הזמן.

"לא עובד", צעק פתאום רוזנטל אל תוך הבאר", הם מתחברים שוב, זה לא עובד רות".

היא נפלה לאחור שוב. הכל היה לחינם. הזמזום התגבר.

ואז שמעה את רוזנטל צועק משהו, קולות המשאבה פסקו. צעדי ריצה מתרחקים. שקט.

היא היתה חלשה מדי בכדי לבכות. הוא ברח בוודאי, והיא לא האשימה אותו.

קולות צעדי ריצה שמתגברים.

"זה עובד, גברתי הצדיקה, זה עובד", צליל קולו היה גבוה מהרגיל.

פלאק פלאק.

היא רצתה לדעת מה עובד, אבל לא שאלה. הכוחות נטשו אותה, חלשה מכדי להבין. בהינף יד חלושה דחפה עוד כמה זבובים אל פי הצינור, אבל הרגישה שהיא מרמה את עצמה, ולכן הפסיקה והניחה לעצמה לצוף, רק לא לשקוע מתחת למים. ובעצם למה לא. המוות החם התפשט כבר בכל גופה. היא היתה פצע מורעל אחד גדול.


"לפתוח, לפתוח". היא שמעה את הדפיקות על הדלת כמו מתוך שינה. בעין חצי פתוחה ראתה את דלת דירתה נפתחת. רוזנטל, שכמעט התמוטט תחת הנטל, גרר אותה פנימה, הניח אותה בזהירות ואז נשען לצידה, מתנשף בכבדות.

היא לא ראתה את פניה של שמואלה, אבל יכלה לתאר אותן לעצמה. האישה המרירה קיללה נמרצות, ולא רק בלאדינו. היא לא ידעה שהאישה יודעת מילים רבות כל-כך בעברית.

"מה עושה כאן הפרוצה הזאת, כבוד הרב, עטופה רק בסדין, ישמור השם".

רות פקחה את עיניה, הכעס עוד בער בה.

"היא הצילה אותנו הלילה, גברתי", אמר רוזנטל בין נשימה כבדה אחת למשנהה, "היא לא פרוצה. את לא מבינה, גבירתי, לא מבינה".

שמואלה ירקה, רות לא ראתה לאן. ראשה היה חם מדי וכבד. היא שמעה את צעדי האישה מתרחקים.

"שמואלה", לחשה רות בשארית כוחה.

הצעדים פסקו, הדלת נפתחה בחריקה אבל לא עד סופה. שמואלה עצרה כנראה במקומה.

"צדקת כנראה, שמואלה", לחשה.

היא שמעה גיחוך, אבל שמואלה לא סגרה את הדלת.

"צדקת", המשיכה. "באמת הבאתי אסון על יהודה ואני באמת מאלורוזה".

הדלת נטרקה. רות עצמה שוב את עיניה.

"אל תקשיבי לה, אישה יקרה. את צדיקה", היא שמעה את קולו המתנשף של רוזנטל, או שמא היה זה אביה.

"כולם מתו מיד", התנשף רוזנטל-אבא. "שפכתי את המים על האבן של הגביר הנדבן טורא, זה עלה במחשבתי וניסיתי. את שומעת, הזבובים הפסיקו מיד לזוז, מתו. נס, נס משמיים".

היא רצתה לשמוח בשבילו, אבל לא היו לה הכוחות.

"הנה, גם את זה מצאתי בחוץ. זה שלך אני חושב, זה נשבר".

היא הרגישה משהו מונח עליה, אבל לא יכלה להושיט את ידה.

היא ניסתה לפקוח את עיניה אך פקחה רק את השמאלית, בקושי. על בטנה נחה הזכוכית הצבעונית, שבורה לרסיסים. אשת הבדיל היתה מעוקמת מעט אך שלמה, מופרדת מהזכוכית המקיפה אותה. מחשבה מוזרה חלפה בראשה, שחום גופה הנורא יתיך את אשת הבדיל שעל בטנה, אבל היא לא הצליחה לעשות דבר.

"רוזנטל", לחשה. זה לא היה אבא, ראתה פתאום, זה היה רוזנטל, "אל… אל תשכח את מהדי".

"אני לא אשכח, הוא היה זה ש…שם, בחוץ?"

היא ניסתה להנהן אבל לא הצליחה.

הוא שתק.

"יהיה בסדר", אמר וקולו בגד בו.

עיניה היו כבדות.

היא עצמה אותן.


סיפור זה פורסם בפרויקט בין הזמנים – בחזרה לאספמיה

חומה בצורה \ שמואל הנגיד



תגובות

  1. מאת ליאה:

    מוצלח ומצמרר, ובעיקר שואב. אני לא זוכרת מתי קראתי בפעם האחרונה סיפור שעורר בי רגשות כל כך עזים – זעם, רחמים, שנאה ועוד. מעניק תחושה חזקה של עולם. הזמן בו מתרחש הסיפור והמאפיינים שלו (השפה, הבגדים, הפוליטיקה, השמועות) שהכותב שולט בהם כל כך ניכרים ומוסיפים הרבה.
    ובכל זאת, קצת חסרה לי איזו שהיא תובנה של הגיבורה. אני לא יודעת בדיוק להסביר למה אני מתכוונת ואני לא אוהבת לזרוק סתם באוויר, אבל בסוף הסיפור היתה לי מין תחושה חמוצה שבעצם לא היה כאן שום שינוי או הבנה, רק אירוע בודד שלא השפיע על אף אחד.

  2. מאת רמי שלהבת:

    אבל הארוע הבודד הזה כן השפיע – אמנם לא על הגיבורה, אבל על גיבורה סמויה אחרת של הסיפור – העיר ירושלים. מבחינתה, מדובר לא סתם בהתרחשות כואבת, אלא בארוע מכונן של ממש. (למעשה, הנסיבות שבהן יניב קבע את סיפורו באמת היו מכוננות, אך הסיפור הוסיף להן רובד נוסף).

    לגבי הגיבורה עצמה, את צודקת, אם כי זה לא מונע מהסיפור להיות מצוין, לדעתי המשוחדת. אגב, זה גם אחד הסיפורים היחידים שבהם נתקלתי בארץ בשנים האחרונות שרואים שנעשה בשבילו תחקיר מעמיק באמת ושנעשה בו שימוש מושכל וטוב. רוצה עוד כאלה!

  3. מאת ליאה:

    אני בהחלט מסכימה איתך לגבי המחקר. תענוג לראות סיפור כתוב בידע רב כל כך.

    יכול להיות שפספסתי משהו, או שאני סתם בורה? (או ששניהם…) מה המאורע המחולל הגדול בחייה של ירושלים? היציאה מהחומות?

  4. מאת רמי שלהבת:

    ודאי שהיציאה מן החומות. משכנות שאננים היתה השכונה העברית הראשונה מחוץ לחומות והיא זו שהחלה את תהליך התפשטות העיר מערבה. יניב לקח כאן את המעשה הזה והוסיף לו הילה של קדושה, שמתבטאת היטב בכוח ובטוהרה שהוא העניק לאבן היסוד של השכונה, ובעימות שהוא יצר בין הכוחות הקדמוניים המגולמים על-ידי בעל זבוב והזקנה הפלשתית ובין הקדמה האירופאית (מונטיפיורי) והחלוציות היהודית-ציונית (או למעשה, קדם ציונית).

  5. מאת יעל:

    אבל איפה ההמשך? הסיפור נפלא, אבל הוא נעצר בנקודה בה הכל עדיין פתוח. מה קרה עם רות? מה קרה עם שמואלה? מה קרה עם הזקנה הפלישתית?

    אני מקווה מאוד שמתוכנן המשך.

  6. מאת OPLAST:

    איכס!
    התיאור המבחיל של אישה הנאנסת ע"י נחיל זבובים אלילי הוא אחד המזעזעים שיצא לי לקרוא.
    השאלה הגדולה היא למה זה היה נצרך מבחינת העלילה?
    לא יותר הגיוני לפתות זבובים בערימת קקה?
    מה ההקשר המיני תרם פה? "בוא תיבעל אותי בן בליעל"?! מה חשבת לעצמך?
    איך זה מסתדר עם הסיפור עד אותה נקודה?
    חוץ מזה- כל הכבוד על התחקיר.
    תיקונים קטנים: השימוש במילים קדושה כמה פעמים לא התאים למשמעות המילה. הייתי מחליף בטהרה. לא כל המילים הדתיות שוות…
    לא ברור לי גם ההבדל בין הנשים הספרדיות הכנועות לאשכנזיות הפמניסטיות. באותה תקופה כל הנשים היו כנועות…

  7. מאת יעל:

    ל OPLAST – נחיל הזבובים האלילי היה פעם בעלה, והוא אל של דת שדי קידשה את נושא המין – אם אני זוכרת נכון. שימוש בגוף של עצמה היה הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות כדי למשוך אותו ממהדי. בייחוד מאחר שלא היה לה הרבה זמן לחשוב ולפעול.

    הרושם שאני קיבלתי מכל הסצינה הוא שהיא נכנסה בעקבותיה להריון. זה בעקבות שני דברים: ראשית, כל הסיפור מסתובב סביב הנסיונות שלה להכנס להריון במחשבה שזה מה שיציל אותה מבעלה. שנית, התיאור לפיו המים ניקו אותה מבחוץ אך לא ניקו אותה מבפנים מעלה את הרושם שהאונס הותיר אותה הרה – ומכאן בקשתי מיניב להמשך, לדעת מה קרה אחר כך.

    דרך אגב, אני לא קיבלתי רושם של "נשים ספרדיות כנועות" לעומת "אשכנזיות פמיניסטיות". אני ראיתי שם אשה אשכנזית מוכה שחושבת ככה על הנשים האחרות. אבל אחותו של יהודה היתה מאוד לא "ספרדיה כנועה" ועל הנשים האחרות לא למדנו די כדי לדעת איך הן מתנהגות בבית.

  8. מאת אינסומניאק:

    בעניין ההבדל בין הספרדיות לאשכנזיות:
    תחילה, אני לא חושב ש-"פמיניסטית" מתקרב לתיאור מצב הדמות הראשית.
    שנית, ההבדל בין הנשים הספרדיות של אותה תקופה לבין האשכנזיות הוא בעיקר בהקשר של השכלה ותורה.
    אני לא אכנס לזה, יש המון גורמים ודיונים בנושא, אבל אם לדבר בהפשטה מסויימת:
    החברה הספרדית (בחלק מגווניה ויצוגיה) עודדה בורות אצל נשים. יש המון גורמים ודינמיקות שהנציחו את המצב הזה – זה מעניין בפני עצמו. בחברה האשכנזית, היה מקובל יותר שהנשים היו משכילות ואף בעניייני תורה ומצד שני חיו באווירה סגורה יותר. זה כמובן רק פן אחד של ההבדלים בין הנשים משתי החברות ולא היחיד שבא לידי ביטוי בסיפור.
    למי שבאמת מתעניין, אני ממליץ על ספרים שמתארים את התקופה של: י' בן אריה, ישראל ברטל, דוד ילין (ושל אשתו איטה) ואולי הספר הממוקד ביותר לנושא: "נסיכה או שבויה? …" של מרגלית שילה.

  9. מאת אינסומניאק:

    לכולם (וליעל):
    תודה רבה על הצבעת האמון, אני באמת צריך את זה, תקופת יובש רצינית עוברת עליי.
    תודה על המחמאות, וההערות נלקחות בתשומת לב. תודה מקרב.

    המשך?
    אם תהיה דרישה, אני כמובן שאשמח לכתוב את סיפור ההמשך, אבל אני לא חושב שאני מספיק מוכר בשביל שנגיע למצב כזה. בכל מקרה, נהניתי מאוד לקרוא את התגובה שלך ואת הפרשנות.

    יניב.

  10. מאת יעל:

    אז בסוף היא בהריון או לא?

  11. מאת אינסומניאק:

    אם את באמת רוצה, שלחי לי אי-מייל ל: e.nsomniac@gmail.com אני אנסה להשביע את רצונך.

  12. מאת ליאה:

    הלו, הלו, מה זה! תשובות פרטיות? גם הקוראים האחרים רוצים לדעת! אם הרושם שיעל קיבלה היא שהגיבורה בהריון בסוף הסיפור, זו פחות או יותר פיסת התובנה שכל כך חסרה לי וגרמה גם לי להרגיש שהסיפור לא שלם.
    אני, אגב, הרגשתי שסצנת האונס היתה מהחזקות בסיפור.

  13. מאת אינסומניאק:

    התשובה הפרטית היא משום שאין לי בעיה לדון בסיפור שלי באופן אישי. אבל אני לא חושב שכדאי לפרסם מה *אני* חשבתי כשכתבתי את הסיפור. בעינייי סיפור צריך לשקף את הנסיון והחוויות האישיות של הקורא. כך זה טוב יותר ונוגע במקומות הנכונים.

    אם הרגשת שהסיפור לא שלם, אז יש סיכוי שעשיתי משהו לא בסדר. אם זה באמת חשוב לך לסגור את הנושא, את מוזמנת לשלוח לי אי מייל. אבל סביר להניח שזה לא משום שלא הבנת נכון, אלא שאני פשוט לא הצלחתי להגיע אלייך.

  14. מאת לי קאו:

    הסיפור קצת בעייתי. אהבתי את הרעיון,אני חובב גדול של התקופה,אבל הביצוע קצת צולע. עריכה יותר רצינית או שכתוב היו יכולות לשפר את הסיפור עשרות מונים. אבל היי,זה רק אני. ואני כותב חרא.

  15. מאת השמ:

    אהבתי את הכתיבה, את התאורים, את עומק שיקוף התקופה.
    דווקא לסיפור פחות התחברתי, הוא קצת מעורפל מידי בעיניי, יותר מידי תהפוכות וארועים שלא ממש נובעים אחד מהשני, או שקורים מהר מידי ללא מניע או סיבה ברורים.
    מאיפה נחיל הדבורים ? למה ללכת אחורה עד לבעל זבוב בכדי לאיים ולהפחיד את תושבי השכונות הראשונות מחוץ לחומות, ואם כבר כן, למה בדמות הבעל המכה ?
    מה הקשר ?
    בקיצור כתיבה נפלאה, באמת.
    את העלילה עצמה, פחות אהבתי.

  16. מאת נעמה:

    סיפור מעולה!!!
    לא הצלחתי לעזוב אחרי שהתחלתי. דמות האישה מאוד אמינה ונוגעת ללב.
    נהנתי מאוד מהדיוק ומההתבססות של כל פרט שקרה בסיפור על דברים שקרו באמת. ההבדלים בין האשכנזים -שנחשבו נחותים- לבין הספרדים, היציאה מהחומות.
    בקיצור, תענוג.

    הסוף היה קצת מטריד, לא כל החוטים שנפרמו חזרו למקומם ולי אישית זה קצת הפריע.

הוספת תגובה