המקום אליו הולכים רובוטים כדי למות
רקס הרובוט התיישן ומחכה לפירוק. ברגעיו האחרונים הוא נזכר בימים טובים יותר.
לינדה דאן החלה לפרסם סיפורים בשנת 1993 במגזין של מריון זימר בראדלי, ופרסמה מאז כארבעים סיפורים קצרים באוספים שונים ובכתב העת אנאלוג. היא בוגרת סדנת הכתיבה של קלאריון לשנת 2000 וכותבת מדע בדיוני, אימה ופנטסיה.
(איור: ניר יניב)
רקס נכנס לאטו לחדר והביט סביבו. הוא הבחין בקרירות הטמפרטורה ובצללים במקום בו אחת הנורות נשרפה ולא הוחלפה. הוא שמע את פטפוט סנאי-הפרברים ליד החלון – תמיד תוקפניים יותר מקרובי משפחתם הכפריים. ניחוח קפה מעופש מילא את האוויר והוא הטמיע ועיבד את המידע הזה ללא רגש או התענינות, עקב היותו רובוט מדגם RX1001A. ככזה, המעבד שלו סינן מידע ללא שימוש בשבב הרגש שנכנס לאופנה שלוש שנים אחרי ייצורו.
חוסר יכולתו לחוש רגשות כפה עליו למות. את המעבד שלו ניתן היה להחליף, ואת הזיכרונות שלו ניתן היה למחוק ולשדרג, אבל המעגלים שלו לא היו יכולים להעביר את האותות של שבב רגש, ואנשים העדיפו שהרובוטים שלהם ירגישו. הוא היה מיושן. לא רצוי. פסולת שיש לפרקה ולשולחה למיחזור.
הוא ידע את כל זה ועדין המשיך לעבד מידע בעודו ממתין למותו. אף אחד לא אמר לעצור מאז שהפרופסור ביקש ממנו לחשב את היסודות של הקיום האנושי. הפרופסור חשב על כך רבות לאחר שאובחן אצלו הסרטן. רקס חשב על כך כעת בהתמדה, אך ללא הלהט והיאוש של החודשים האחרונים לחייו של הפרופסור.
"לכאן. עכשיו! זו פקודה ישירה!" רקס פנה למשמע קול הטכנאית, ליסה פאולר שמה.
קול מושלם של רובוט ענה בצווחה בצליל גבוה שהוכיח כי פעל בו שבב רגש. "לא! אנא ממך! אני מתחנן. אני לא רוצה למות".
"אתה לא הולך למות". זה היה הטכנאי השני. בריאן פארמר. אדם שהיה שונה מליסה כפי שהאור שונה מהחושך.
"אתם מתכננים להחליף את שבב הרגש שלי בדגם חדש, משודרג. אתם הורסים את מה שהופך אותי לעצמי, אותי. אני אמות! בבקשה, חוסו עלי".
"שולחן!" צעקה ליסה. "עכשיו!" היא הרימה כוס משולחן העבודה ופנתה לבריאן. "מי האידיוט שחשב כי זה רעיון טוב להכניס פחד?"
"זה אמור להפחית נזקים", אמר בריאן ופנה מיד לעבר רקס. "רק תסתכלי עליו. כולו מלא כתמים ומכות".
"אל תהרגו אותי, בבקשה". רקס פנה ובחן את הרובוט. דגם RED600V. הוא מעך את גופו המתכתי הגמיש לכדי כדור רועד וקטן, ובכה.
"די!" צעקה ליסה. "הייתי רוצה להביא הנה את המתכנתים ולהראות להם מה אנחנו צריכים לסבול".
"השבב החדש יתקן את הבעיה", אמר בריאן. "את כבר מכירה את התהליך".
"אני יודעת. אבל אני פשוט לא מצליחה להתרגל לזה. אם אצטרך לשדרג עוד רֶד אחד השבוע, אני אהיה זו שתשכב על הספסל ואזיל ריר כמו טמבל".
"בואי נתחיל להוריד את נתוני הליבה של שניהם ונלך לשתות קצת קפה. זה כבר ירגיע אותך".
בזעזוע פתאומי, רקס חש בזכרונות זורמים מבעד למעבד שלו. זכרונות אליהם לא ניגש מזה שנים רבות. שיחזורי-זיכרון היו הליך מיותר אשר כילה משאבים רבים, כך שדברים אלה לא עברו במעבדים שלו מזה שנים רבות.
יקיצתו הראשונה היתה בחדר בדיקה של המפעל, מקום בו אנשים במעילים ארוכים ולבנים שאלו אותו שאלות ובדקו את תגובותיו על-גבי מכשירים נישאים. אחד מהם נגע בכפתור ההפעלה מאחורי צווארו ובפעם הבאה הוא התעורר במגוריה של משפחת קולינס.
הבעלים הראשונים שלי. שאלות ללא מענה.
שני מבוגרים ממינים מנוגדים גרו בַּבית עם ילדה קטנה בת אלף מאה ארבעים ושלושה ימים ששאלה המון שאלות ולא המתינה שיסיים לענות בטרם שאלה שאלה נוספת. גב' קולינס קראה לו "אומנת" ולפעמים "טבח". היא עשתה מעט וישנה הרבה עד שקרה המקרה המוזר.
מר קולינס היה אדם עשיר להפליא ומשקיע זהיר שלא חסך בהוצאות לטובת משפחתו. לא היה כל הגיון בכך שהוא לא עשה דבר פרט להפגנת רגשות בעת שגברת קולינס ילדה תינוק זכר פגום. הם קברו את הפעוט במנשא יקר שבשום פנים ואופן לא היה ביכולתו לשמור את הגוף לאיסוף עתידי ותיקון.
גב' קולינס לא אהבה את התשובות שרקס נתן לבתה כאשר זו שאלה שאלות על התינוק שמעולם לא הגיע הביתה וציוותה עליו לכבות את עצמו.
כאשר הוא התעורר מחדש, הוא ניצב בחדר תצוגה ומשפחה אחרת רכשה אותו. במשפחה זו היו שני גברים מבוגרים, סימון וויליאמס ואריק ראדפורד, ושלשה ילדים. כל פעם שאריק וסימון נעדרו, הילדים נהגו לחקור אותו עד שהצליחו לעקוף את הוראות הוריהם ולצוות על רקס לעשות דברים שהובילו לנזק גופני ולשיבושי תוכנה מקריים. אריק וסימון השתמשו ברקס לצרכי העסק שלהם, אשר שילב בין עירבוב של כימיקלים מסוימים ובין חלוקת חבילות. יום אחד, האדם שלקח את החבילה שלו הציג תעודת זיהוי משטרתית וציווה על רקס לכבות את עצמו. הוראות אלה עמדו בסתירה להוראות החדשות של אריק וסימון. הוא היכה את השוטר וחזר הביתה. אריק וסימון ציוו עליו לעזור באריזת מספר דברים והריסת אחרים ואז לעמוד שם ולהמתין.
הוא המתין זמן רב. אנשי המשטרה הגיעו לבסוף וכיבו אותו.
הוא התעורר בחדר דומה למדי לזה שבו הוא עתה. הוא עיבד מידע בצורה שונה. ההוראות שלו לא יצרו סתירות. הם לקחו אותו לפינת רחוב ונתנו לו תמרור. הוא היה שומר מעבר חציה לבית ספר. הוא היה אמור לשמור על בטיחותם של ילדים.
הוא מילא אחר ההוראות שלהם, אבל בני-אדם לא אהבו שהוא ענה על שאלות שנשאלו על-ידי ילדים בוגרים. ההוראות שלו היו פשוטות: הגן על בטיחותם של ילדים. תשובותיו יכלו לעזור להם לעסוק בפעילויות ילודה בבטחון ועם סכנה פחותה יותר לתוצאות בלתי רצויות. מדוע מבוגרים התנגדו?
התקיימה ישיבה מיוחדת של ההנהלה ורקס עמד בשקט בפינה בעוד קולות כעוסים צרחו. מישהו הורה לו לענות על שאלה. הוא החל לענות באופן מדויק ומלא ואחת הנשים רצה קדימה וגרמה לו נזק. הם ציוו עליו לחדול מדיבורים ולכבות את עצמו.
בעלים. מוכרים. איחסון. פערים. הכל חלף במרוצה במוחו.
רקס התעורר שוב במשרד עורכי דין. איש לא רצה אותו. הורו לו להגיע לכאן, למקום אליו רובוטים הולכים כדי למות. הוא יפורק וימוחזר.
הורדת נתוני הליבה הסתיימה והכבל התנתק אוטומטית וחזר למקומו. "היי רקס!" צעק הרֶד. "אתה לא משותק יותר. קום ושחרר אותי".
רקס פנה לכיוונו של הרֶד.
"אותי הם כבלו. אתה כבר חופשי".
רקס בדק את ההוראות שלו. אנשים יכלו לצוות עליו. רמזורים, אזעקות אש, והוראות מבוססות מכונה נוספות תוכנתו לרשימת הייחוס שלו. אבל לא היה דבר בנוגע לקבלת הוראות מרֶדים. "אתה לא נמצא ברשימת ההרשאות שלי".
"נבניתי אחריך. נו, בחייך. תהיה נחמד. אני ואתה אותו דבר, אתה יודע".
"אני רקס. אתה רֶד".
"כן, חבוב, ולך יש אישיות של מצנם. נו כבר. קום ובוא הנה. אתה מקבל הוראות מבקרי תנועה, לא? הם רובוטים".
"אתה לא מורשה".
"אני דרגה מעליך. לעזאזל, אני כמה דרגות מעל רוב האנשים. גרור הנה את התחת שלך ושחרר אותי, או שכשאשתחרר אקצר לך את המעגלים עד שתהפוך לצלי".
"אין לְאיומים כל משמעות עבורי".
"לחיים אין כל משמעות עבורך. הם מבוזבזים עליך ועל בעלי החיים. אין לך ביצים –"
הוא השתתק ורקס שמע את הטפיפות הרכות של צעדים קרבים. הדלת נפתחה והוא הבחין בניחוח עשיר של קפה בטרם שני הטכנאים נכנסו אל תוך החדר.
"בבקשה, שחררו אותי", התחנן הרֶד. "אני אהיה טוב. אני אעשה כל מה שתבקשו. אל תהרגו אותי, אני מתחנן".
בריאן הושיט יד קדימה וכיבה את הרֶד. "הוא גמור. יקח רק רגע להחליף את השבב". רקס הקשיב לעבודתם, ואז הרֶד התישב וקולו היה עמוק יותר, רך יותר, צבוע במה שהוא אומן לזהות כשמץ של יהירות.
הוא השיב לכל שאלה שהטכנאים שאלו והגיב להוראותיהם. רקס הקשיב כיצד הם עוברים על כל הצעדים עד שהגיעו להוראה האחרונה.
"כבה את עצמך", אמר בריאן.
"כבה את השכל הצפצפני שלך בעצמך", הרֶד אמר.
"מה? אתה לא –" הרֶדאחז בשניהם בחוזקה. רקס יכול היה לראות את פניהם משנים צבע ונותר לו רק רגע קל לעשות משהו. הוא התישב במהירות והושיט בדומיה את ידו להסיט את מתקן ההפעלה שהוטמן בבסיס הגולגולת של הרֶד. הרובוט צנח והתמוטט ובריאן וליסה החליקו מאחיזתו.
הם שכבו לרגעים אחדים, מתנשמים ומתנשפים בכבדות, לפני שליסה התישבה ושיפשפה את צווארה. "אני לא מדליקה את הדבר הזה שוב. לא בלי שיהיה כאן איש בטחון".
"איש בטחון, לעזאזל!" אמר בריאן. "תתקשרי למפעל ותני לאנשים שלהם לבדוק אותו".
הוא פנה אל רקס ואמר, "עבודה טובה, בחורי. עכשיו שכב כאן ובוא נגמור ענין".
רקס נשכב פעם נוספת, וידיו של בריאן נגעו בעמוד השדרה שלו. הוא הרגיש משהו מתפתל ולאט, בתוך ננושניות שנדמו כמו אין-סוף המתמשך עד לסוף היקום, רקס מת.
פורסם במקור ב-Age of wonders בעריכת ג'פרי ווייט.
התיאורים מעולים, אבל תופסים הרבה מאד מהסיפור.. והעלילה עצמה קצרה מדי.
אוי.
הסיפור נחמד, הסוף מגיע מהר מדי.
הכל מסופר בצורה כל כך קרה וחסרת רגשות. גם ככה קשה ליצור הזדהות עם דמות רובוט, וככה בוודאי שלא.
חבל, כי הסיפור עצמו כתוב בצורה טובה מאוד.