עקומה של אקסטזה
תגלית כמעט מקרית מאפשרת יצירת גלולות שיעוררו את היצר המיני אצל נשים, מעין ויאגרה, אך למין השני. מגלת החומר נאלצת להתמודד עם השפעתו על הדור הצעיר.
זה לא שהלכתי לחטט לו בחדר. קראתי את כל חוברות ההדרכה ואני יודעת שילדים זקוקים לפרטיות שלהם. אבל טומי לקח את האוטו בלילה הקודם ולא מצאתי את המפתחות בשום מקום, כך שחיפשתי בחדר שלו.
שלא כמו הנער המתבגר הטיפוסי, החדר של טומי די מסודר. אז נכון, המיטה לא היתה מוצעת, אבל לא היו בגדים משומשים על הריצפה או צלחות מלוכלכות על השולחן. מבט חטוף הראה שהמפתחות לא היו לצד המיטה או על ארון הבגדים.
החלטתי לחפש במגרות. אולי הוא הכניס בהסח הדעת אותם פנימה. במגירה הראשונה בארון הבגדים לא היה דבר פרט לגרביים, ובשולחן-הכתיבה לא היו מגירות כבר כשבעלי קנה אותו לדירתו הראשונה. נותר רק השולחן שלצד המיטה.
במגירת השולחן היתה ערימת עיתונים (שני עותקים של רולינג סטונס מעל גליון בגדי ים של ספורטס אילוסטרייטד ושל פנטהאוז; חיטטתי רק קצת), מיקרופון שנותר מרדיוטייפ ישן, קופסת עפרונות צבעוניים, כמה מטבעות קטנים וקופסת גפרורים. בתוך הקופסה היו תשע גלולות משולשות, קטנות וירוקות. ידעתי בדיוק מה הם היו. אפרקול. גלולת הפיתוי.
אחרי הכל, אני המצאתי אותה.
השם "אפרקול" לא היה המצאה שלי. זה בא מאיזה איש שיווק של וולקסו, כנראה אחרי שליפת אותיות שבץ-נא מתוך כובע. השם המלא היה דיבוטיל קטכולאנדרוגן והבחנתי בו לראשונה במהלך מחקרי הפוסט-דוקטורט שלי באוניברסיטת דיוק.
עבודת התזה שלי בפנסילבניה היתה על נוירוהורמונים – קבוצה של מולקולות מקשרות שיכולות לתפקד הן כנוירוטרנסמיטורים והן כהורמונים. קיוויתי שחקר הנוירוהורמונים יסייע בהבהרת סוגיית הגוף/נפש. אגב, אני מטריאליסטית במוצהר. אני מאמינה שניתן לענות על כל השאלות הקשורות בתודעה ובמחשבה דרך חקר המוח.
כשקיבלתי את התואר בשנת 1997, התחלתי לחפש מישרה שמתאימה לפוסט-דוקטורנטים. מוריס פישביין מאוניברסיטת דיוק הזמין אותי למעבדה שלו. מוריס היה בחור מצוין. רוב החוקרים המבוססים מתייחסים למתמחים ולפוסט-דוקטורנטים שלהם כאל כוח עבודה זול, שמתוגמל על-ידי הכנסת שמם לרשימת כותבי המאמרים, יחד עם עוד עשרים מחברי הצוות. מוריס לא היה כזה. הוא עשה את העבודה שלו בעצמו — עבודה מבריקה ומהפכנית על יצירת נתיבים סינפטיים — ואיפשר לשאר העובדים במעבדה לעשות מה שרצו.
הוא היה גם מקור בלתי נדלה לרעיונות. פעם, הוא הראה לי את הפנקס שלו, מחברת בית-ספר שחורה וישנה עם עמודים על גבי עמודים של נושאים שמחכים להיחקר. "אני לא נדיב", הוא אמר. "אני עצלן. לעולם לא אחיה מספיק בשביל לעשות את כל הניסויים האלה. כשאני מחלק את הרעיונות האלה, אני יכול לגלות מה שמעניין אותי, בלי לעשות את העבודה השחורה".
אחד הרעיונות ששורבט בכתב הפשוט שלו היה "רגשות — איך המצב הנפשי גורם להשפעות פיסיולוגיות? נוירוהורמונים?"
הלכתי על זה.
כיוון שעמדתי לעבוד עם חיות מעבדה, הייתי צריכה לבחון רגשות בסיסיים ביותר. בושה, נאמנות או קינאה יהיו מורכבים מדי. איך גורמים לחולדה לקנא? אז נשארתי עם היסודות — דברים כמו כעס, חרדה, או עוררות-מינית.
בסופו של דבר, עבודת הניירת קבעה איזה רגש אחקור. כל עבודה עם חיות דורשת ערימת טפסים באורך הגלות מאנשי זכויות החיות. בשביל להפחיד או לעצבן את החולדות שלי הייתי זקוקה לערימת טפסים לא פחות ארוכה. אבל כיוון שחולדות עושות סקס כל הזמן, בדיקת התנהגות החיזור שלהם לא הצריכה מילוי של שום טופס מעבר לחבילה המקורית; כך שהחלטתי לבחון את הבסיס הביוכימי של עוררות מינית.
שנים מאוחר יותר מוריס אמר לי, "אני זוכר שחשבתי שזה נושא שרק אישה תעז לחקור. מדענים גברים יתביישו להודות שהם חוקרים מה מחרמן חולדות".
אם אתם רוצים את כל הסיפור, תוכלו לקרוא את המאמר שלי מתוך "סיינטיפיק אמריקן" של נובמבר 2002. די אם אומר שאחרי שלוש או ארבע שנות עבודה וחמישים או ששים חולדות מתות, היתה לי מולקולה. דיבוטיל קטכולאנדרוגן, או DBCA בקיצור. יכולתי להזריק DBCA לחולדה ובתוך חמש-עשרה דקות הן הפגינו את כל הסימנים של מוכנות לזיווג — עוויות אוזניים, קיעור הגב בלורדוזיס, הפרשת נוזלי סיכה. זה לא שינה כלל אם הזכר הקרוב ביותר היה במרחק של שתי קומות או מעבר לקיר בטון. אפילו חולדות מעוקרות, חסרות רחם או שחלות, הגיבו להורמון.
פרסמתי את התוצאות בגליון אביב 2001 של "ביוכימיה". שבוע אחרי כן הגיע אלי טלפון.
"דוקטור פיקנס? קוראים לי דייב זהאו. אני חוקר בחברת וולקסו".
השם היה מוכר לי במעורפל. עולם המדע הוא לא יותר מקהילה קטנה. "הרצית על טרנסמיטורים אוטקוידיים בכנס בגורדון".
"אני ולא אחר. ראיתי את מאמר הביוכימיה שלך על קטכולאנדרוגנים. יופי של דבר. בכל מקרה, אני חלק מצוות שעובד על הטיפול בבעיות של תפקוד מיני. המאמר שלך נראה כמו פריצת דרך אמיתית. תהיי מעוניינת לעזור לנו?"
חוקרים באקדמיה מזילים תמיד ריר לשמע התקציבים שיש בתעשייה. ניסיתי להישמע רגועה ומקצועית. "אהיה מאוד מעוניינת".
כך שבמשך ששת החודשים הבאים חילקתי את זמני בין דיוק ווולקסו ולא ישנתי מספיק. טומי למד בכיתה ב' באקדמיית דורהאם וג'ונתן ניסה להרוויח מספיק ככתב של ניוז אנד אובזרוור בשביל לממן את שכר הלימוד, כך שיישאר קצת לאוכל ולמשכנתה. הקיצבה שלי כיועצת מהחוץ לצוות של דייב עזרה מאוד.
התרומה האמיתית שלי היתה בתחילת הפרוייקט. הראיתי לדייב ולקבוצה שלו איך להפיק DBCA, ועזרתי למצוא דרכים לסנתז אותו. עניין אותי יותר איך זה עובד מאשר מבנה המולקולה, אבל אנשי וולקסו היו צריכים למצוא איך ליצור DBCA מאפס. חוזה הייעוץ שלי פג באוגוסט 2001 ואחרי כן שמרתי על קשר בעיקר באמצעות דואר אלקטרוני. חיפשתי עבודה עם מסלול לקביעות, הייתי בהריון עם נטאשה, ולמעבדה פלשו אנשי רפואה בדרך למחקר בבני-אדם, כך שבכל מקרה לא היה לי מה לעשות שם.
הנסיונות הראשונים בבני אדם נעשו באביב 2002. דייב היה נחמד מספיק בשביל לדווח לי על התוצאות. "זה היה מדהים, קלאודיה. היו לנו סך-הכל חמישים אנשים. עשרים נשים עם בעיות בתפקוד המיני, עשרים סטודנטיות בריאות מאוניברסיטת צפון קרוליינה סטייט, ועשרה מתנדבים גברים. חצי מהם קיבלו DBCA".
"באיזו תדירות?"
"מנות שבועיות במשך עשרה שבועות. והתוצאות היו משהו-משהו! הלא-מתפקדות עברו מממוצע של בן זוג אחד לחודש לאחד בשבוע. אבל הבריאות עלו כולן הרבה יותר. הממוצע השבועי לפני המחקר היה אחת נקודה שתים. את יושבת?"
"כן, למה?"
"ממוצע בני-הזוג עם DBCA היה חמש נקודה שבע בשבוע לנשים הבריאות".
לקח לי רגע להבין את זה. "חמש נקודה שבע? אני לא מאמינה. באיזה מינון השתמשתם?"
"חמישה מיקרוגרם. ריכוז של בערך שניים וחצי חלקיקים למיליארד בדם".
כמו אצל החולדות שלי. "אלוהים אדירים, דייב. הנשים האלה היו צריכות לעשות סקס כל לילה בשביל ממוצעים כאלה".
"נבדקת אחת דיווחה על ממוצע של שמונה נקודה תשע עם DBCA". היה ניצוץ של שעשוע בקולו.
"אלוהים. מה עם הגברים?"
"הם עלו מממוצע של אחד נקודה ארבע לממוצע של אחד נקודה שמונה. ושימי לב לזה — הגברים בקבוצת הביקורת עלו כמעט באותה מידה, לאחד נקודה שבע. נראה לי שזה אפקט הפלסבו".
"קרוב לודאי. הגלולות עבדו כמו שצריך או שהייתם צריכים זריקות?"
"הו, הגלולות עבדו מצוין. ספיגה מהירה להפליא — כמעט יכולת לראות את זה משפיע, במיוחד אצל המתנדבות הבריאות. חיש קל במורד הגרון וטראח! עשר נשים חרמניות".
"כך זה פעל על החולדות, אבל חשבתי שבני-אדם יהיו קצת יותר מרוסנים. אולי מוטב שתוריד את המינון לקבוצה הבאה".
"הו, כמובן. אנחנו מכינים חבילה של כדורים זעירים, ואני עומד להוציא הזמנה כללית למתנדבים. נריץ מחקר של חצי שנה ואז אנשי השיווק ירצו להתחיל עם נסויי שדה".
"כל כך מוקדם נסויי שדה? דייב, אולי מוטב שנאט עם זה קצת".
"את צוחקת? קלאודיה, תחשבי על כל הנשים המבוגרות שמגיעות לגיל הבלות. זה יכול להיות ענק. הצוות המשפטי כבר פנה לרשות המזון והתרופות בשביל לקבל רשות להתחיל. אה, ומחלקת השיווק מצאה שם חדש: אפרקול".
"אפרקול? איזה שם מטופש. מה רע ב-DBCA?"
"אי אפשר לעשות מזה סימן רשום. חוץ מזה, את צריכה לשמוע איך קראו לזה הטכנאים. ת"ז".
"ת"ז?"
"תרופת הזיון".
חיכיתי שטומי יחזור הביתה (לא הצלחתי למצוא את מפתחות המכונית, כך שבסוף קראתי למונית). הוא גלש עם האופניים למוסך ונכנס דרך חדר הכביסה למטבח שבו ישבתי.
"טומי, בוא הנה".
הוא כנראה הבחין בכעס שבקולי, כיוון שצנח כעבור רגע בצייתנות לכסא שמולי לצד שולחן האוכל. הנחתי את קופסת הגפרורים בינינו. היתה הפוגה קצרה. פתחתי את הקופסה ושפכתי את הכדורים על השולחן.
אם היה לטומי שכל, הוא היה מודה מיד בכל. אבל הוא חשב שיוכל לצאת מזה בשקרים. "הם לא שלי".
"אז למה הם היו בשולחן שליד המיטה שלך?"
"אה, אחד מהחברה הביא אותם לפני שבוע להשוויץ והשאיר אותם אצלי בחדר", הוא אמר כבדרך אגב.
נאנחתי. "טומי, אל תשקר לי".
"אני לא!"
"אתה כן, לעזאזל! לא אמורות להיות לך גלולות כאלה, ואתה לא צריך לשקר לי על זה! זה רציני, טומי — איך השגת אותן ולמה?"
הוא ישב שם, מנסה לשמור על פני-פוקר אבל מסמיק קשות. לבסוף הוא אמר, "מצאתי אותן".
"מצאת אותן? זה התירוץ המטופש ביותר ששמעתי בחיי! טומי, זה יכול להיות סם מסוכן. אתה יכול מאוד להזיק למישהי עם זה. אני שואלת בפעם האחרונה — איפה השגת את הגלולות?"
דממה.
"בסדר, טומי. עד כאן. אתה מרותק. בלי יציאות, בלי טלפון, בלי אינטרנט. וכשאתה בבית אני לא מוכנה שתצא מהחדר פרט לארוחת הערב. שכח מקבוצת הסקייטבורד או הדרמה אחרי בית-ספר".
הוא קם, עדיין מבלי להוציא קול, ועלה לחדרו. אספתי את הגלולות אחת אחרי השניה והחזרתי אותן לקופסת הגפרורים.
המחאת התמלוגים הראשונה באה אלי בהפתעה. חתמתי על מסמכי הפטנט עוד כשעבדתי במעבדה של דייב, אבל לא ממש שמתי לב לפרטים. באקדמיה חושבים על פרסומים, לא על פטנטים. אבל צ'ק על סך שמונה מאות דולר זה דבר שאין לזלזל בו, כך שהפקדתי אותו בבנק ולקחתי את ג'ונתן לחגוג במסעדה. בחודש הבא הגיעה המחאה גדולה יותר. וגדולה עוד יותר בחודש שאחריו. אנשים קנו אפרקול. בהתחלה לא הבנתי; לא האמנתי שיש כל כך הרבה נשים עם בעיות במיניות.
מסתבר שלא הייתי היחידה שלא הבינה. כתבת של ה-"לוס אנג'לס טיימס", ג'ניפר ברת'ולומיו העבירה ששה שבועות על חשבון הוצאות בסצנת המועדונים וכתבה סידרת מאמרים תחת הכותרת "גלולת הפיתוי". היא גילתה שלא הנשים קנו את האפרקול — גברים קנו. הם השתמשו בזה לגרום לנשים לשכב איתם.
התגובה היתה גרועה ממה שציפיתי. כמעט כל כנסיה שאפשר להעלות על הדעת יצאה בתוקף נגד האפרקול, וכך גם ארגון הנשים הלאומי, המרכז למדע בעניין הציבור וגרינפיס. כל העיתונים יצאו במאמרי מערכת מודאגים, ו-"ניוזוויק" יצא בכתבת שער בכותרת "האם המדע יצא מכלל שליטה? מחלוקת האפרקול".
מסיבה זו או אחרת, הכתבים לא התעניינו כלל בדייב זהאו או בוויל ויינר ושאר הגברים בצוות של וולקסו. אני הייתי זו שכולם רצו לראיין. האירוניה הזולה שאישה "המציאה" את האפרקול היתה דבר שהמדיה לא יכלה לסרב לו.
הצלחתי לנער מעלי את אנשי הטלוויזיה, אבל היה ראיון מעצבן אחד ברדיו פסיפיקה. זה היה עימות משולש בהשתתפותי בתחנת הרדיו המקומית בצ'פל היל, כשמולי עמדו גורו של ביואתיקה בקיימברידג' וסוכן המחלקה לפיקוח על סמים בוושינגטון. הסוכן הממשלתי היה מנומס למדי, אבל איש האתיקה לא חדל מלקרוא לאפרקול "חומר לשליטה מוחית" והטיל לחלל האוויר השערות שזה עלול בסופו של דבר להוריד את הנשים למדרגה של עבדות. אחרי כן תהיתי אם לא היתה כאן משאלת לב מצדו.
הראיון הגרוע מכולם היה עם בחורה שכתבה לאחד מעיתוני הקולג'ים. אין ספק שהיא לא קראה את המאמר המקורי שלי או את התקציר של סיינטיפיק אמריקן ששלחתי לה בדואר אלקטרוני. השעה הראשונה של הראיון היתה מורכבת מהסברים שלי על דברים שהיא היתה צריכה כבר לדעת. ואז היא זרקה את הפצצה.
"הכל מגיע בסוף לשאלה אחת, דוקטור פיקנס: למה?"
"למה? למה מה?"
"למה המצאת את האפרקול? בודאי הבנת שישתמשו בזה לפגוע בנשים?"
"לא המצאתי את זה, גיליתי חומר כימי טבעי במוח שיש לו תפקיד חשוב בתגובות מיניות של יונקים. ועשיתי את זה כדי לשפר את הבנתנו על דרך פעולתו של המוח".
"זו הסיבה היחידה?"
"למה את מתכוונת?"
קולה נחלש, עמוס בחמלה מזויפת. "האם את, דוקטור פיקנס, השתמשת באפרקול?"
בשלב הזה יצאתי משם — מה שהיה קצת מטופש בהתחשב זה שזה היה המשרד שלי. נאלצתי לבקר מהמזכירה להביא לי את התיק והמחשב שלי. אבל איך יכולתי להישאר ולהודות שכן, ניסיתי את זה לא הרבה אחרי ניסויי השדה, ושכן, זה עשה אותי מחורמנת נואשות למשך כמה שעות? לא בדיוק הדימוי המיושב והרגוע שאני מנסה להציג. כשהכתבה פורסמה לבסוף, היא הציגה אותי כ-"מנוכרת" ו-"עוקצנית" ועשתה הרבה רוח מהעובדה שבאותה תקופה עוד הינקתי את נטאשה כל הזמן.
מה שכן, קיבלתי מאמר אוהד ב-"האסלר".
הקונגרס גרם לרשות המזון והתרופות לשים את האפרקול ברשימת החומרים המוגבלים סוג II, שמותרים רק במרשם רופא. כמובן, הקונגרס ורשות המזון והתרופות לא יכלו למנוע מרופאים מושחתים לרשום ללקוחות הגברים שלהם אפרקול לפי משקל. באותה מידה לא יכלו לעשות דבר בקשר לרצועת המרפאות שמחלקות אפרקול שצמחה בשורה בלתי נשברת בין טיחואנה למטמורוס. או נגד המסחר הענף באפרקול פירטי שהתנהל בין קובה ומיאמי. או מול תריסרי אתרי האינטרנט המתארים כיצד ליצר DBCA במרתף הביתי שלך עם כימיקלים ביתיים נפוצים (רק שניים היו בכלל בכיוון; רובם פשוט טעו ולפחות אחד היה רעיל בצורה מסוכנת).
היו דיווחים על מסיבות אפרקול, שבהם המשתתפים לקחו מלוא החופן ויאגרה ואפרקול (לפעמים אפילו שניהם ביחד). חברת ממתקים הרוויחה מיליונים ממכירת ממתקי שוקולד משולשים בזיגוג ירקרק. חברה לשיווק בדואר בהילסבורו יצאה עם חפיסה משולבת שמכילה קונדום וגלולת אפקרול.
בשנת 2003 לבדה, וולקסו מכרו אפרקול בשווי של למעלה ממאה מיליון דולר, ויש דו"ח שטוען שחיקויים בלתי מורשים מרוסיה, הודו וקולומביה הריצו מחזור כפול מזה. החלק שלי בתמלוגי הפטנט הגיע לתשעים אלף דולר בשנה.
אוניברסיטת דיוק הציעה לי משרת פרופסור עוזר, עם משכורת שמנה ומעבדה משלי. יש הטבות בלהיות מדען מפורסם — וחבר פקולטה שהוא גם תורם כספים פוטנציאלי תמיד מתקבל בשמחה באוניברסיטה. קנינו בית גדול יותר סמוך לקמפוס וג'ונתן עזב את העבודה בעיתון בשביל לכתוב ספרים על מלחמת האזרחים.
עם מימון מכיסי הפרטי, יכולתי לחקור כל מה שרציתי. נטשתי לחלוטין את תחום ה- DBCA והתחלתי לחקור נוירוכימיקלים בדגים ובדו-חיים, נכנסת לעומק האבולוציה הכימית של המוח. נושא נחמד, בטוח.
ג'ונתן חזר הביתה בשש, מדיף ריח קלוש של נייר ישן. הוא העביר את היום בספריית האוניברסיטה, קורא מכתבים מתפוררים שנכתבו ע"י חיילי הקונפדרציה. הוא עבד על ספר על חיילים שחורים חופשיים בצבא המורדים, וסרק כל ארכיון מריצ'מונד ועד ניו-אורלינס, למצוא מקורות.
תפסתי אותו ליד הדלת. "ג'ון, מצאתי את אלה בחדר של טומי." מסרתי לו את קופסת הגפרורים המלאה בגלולות.
הוא פתח אותה, בחן את הגלולות לרגע, והביט אלי. "טום בבית?"
"הוא חזר לפני שעתיים. הוא לא היה מוכן לספר לי איפה קיבל אותן".
"זה לא ממש משנה בכל מקרה. אנחנו יודעים שהוא לא קיבל אותן מרופא. בטח אחד מהחברים שלו".
"אמרתי לו שהוא מרותק עד להודעה חדשה. מה אנחנו עומדים לעשות בעניין?"
ג'ונתן נאנח. "הו, לא יודע. להחרים אותן, אני מניח". הוא החל ללכת לחדר העבודה שלנו אבל עצרתי אותו.
"זה רציני, ג'ונתן. זו לא מהתלת ילדות סתמית ומשעשעת. מה אם הוא ינסה לתת אותן למייגן?"
"אני לא יודע אם אנחנו צריכים לעשות משהו בנידון. הוא בן שש-עשרה, למען השם. את לא היית בתולה בגיל הזה, ואני בטוח לא רציתי להיות. הוא ייזהר. אחרי הכל, הוא שמע על שימוש בקונדום במשך כל חייו בבית הספר ובטלוויזיה, ואני בטוח שגם מייגן שמעה".
"זה הכל? זה כל מה שיש לך להגיד? בהצלחה ואל תשכח את הקונדום? אנחנו לא צריכים, לפחות, לספר להורים שלה?"
הוא הוריד את משקפיו ושפשף את גשר האף שלו. "לעזאזל. מה את רוצה שאעשה? שאתנהג כמו איזה פטריארך פוריטני ואצווה עליו להישאר בתול עד הנישואין? או, אולי, שאדאג שההורים של מייגן יכניסו אותה למנזר? זו המאה העשרים ואחת, קלאודיה. לנערים צעירים יותר מטום ומייגן יש ילדים משל עצמם".
"זה לא הסקס שמדאיג אותי. זו הגלולה. אתה רוצה שהבן שלך ישתמש בסמים בשביל לפתות איזו נערה מסכנה לשכב איתו?"
"איזו נערה מסכנה יכולה לגרום לו לרצות סקס גם בלי גלולות!" הוא צחקק לעצמו וחדל כשראה שאני לא משועשעת. "ואיך בדיוק היא הופכת אוטומטית ל-'נערה מסכנה'? זה כל כך מסוכן לשכב עם גבר?"
ג'ונתן ואני היינו נשואים תשע-עשרה שנים, ואני לא חושבת שהוא אי פעם הצליח להפתיע אותי כל כך מאז שהציע לי נישואין. לא יודעת איך ציפיתי שיגיב, אבל בודאי שלא ציפיתי לתגובה כזאת. "שימוש בגלולה לגרום לה לרצות סקס זה גרוע בדיוק כמו להכריח אותה. זה כמו אונס".
"אז למה זה לא אונס כשאישה מדליקה גבר? בחייך, קלאודיה, את נשמעת כמו מאמרי המערכת הפרנואידים ההם. זה כימיקל טבעי, זוכרת? אם נער עם זיקפה וביצים כואבות אמור לדעת מתי 'כשלא – אז לא' אחרי שעתיים של התמזמזות, נערה שמסוממת ב-DBCA יכולה לסרב בדיוק באותה מידה".
"אתה ברצינות לא רואה שום הבדל? אז אם טאשה תלך למסיבה עם אפרקול בפונץ' ותיקלע לאונס קבוצתי, הכל עדיין ייראה לך בסדר?"
זה כבר עיצבן אותו. הוא נכנס בסערה לחדר העבודה, טרק בכוח את הדלת ולא יצא שוב עד ארוחת הערב.
מקרה המוות הראשון ממנת-יתר של אפרקול התרחש בשנת 2004. בחורה בלוס אנג'לס שתתה דאקירי לימון שבן-זוגה שם בו בקבוק שלם של טבליות אפרקול. במינונים גבוהים, DBCA יכול לגרום להתקפי עוויתות, שיתוק והפרעות בקצב הלב. תוך ימים ספורים ממותה, הופצו שמועות שהיא מתה בעקבות האורגזמה המושלמת. שני מקרים נוספים של מנת-יתר מעשה ידי הקורבן הגיעו במהרה.
סטודנטית מאוניברסיטת פלורידה-סטייט נאנסה על-ידי שמונה מחברי אחוות דלתא קאפא אפסילון אחרי ששתתה שלושה אפרקולים שהומסו בכוסות פונץ'. תיכוניסטית בסיאטל נפטרה מדימום פנימי אחרי ששכבה עם יותר מתריסר בנים במשך שלוש שעות במסיבה; קודם לכן, היא צרכה תשע טבליות אפרקול (יחד עם שלוש עוגיות חשיש, מנה של גז צחוק, וחמש כוסות ויסקי).
שני גברים ואישה בלונג-איילנד נתפסה כשהפעילו רשת בתי-זונות במלון זול. הם השתמשו באפרקול לגיוס הבנות. האישה הזמינה תיכוניסטיות ל"מסיבות ריקודים" במלון, שם הוגשו להם משקאות קלים שמכילים DBCA שהוברח מקובה. גברים "אורחים" שילמו מאה דולר להיכנס למסיבות האלה.
ערכת ההתמצאות לסטודנטים באוניברסיטת דיוק החלה לכלול דף שקורא "הזהרו! שימו לב מה אתן שותות!" הדף הזהיר סטודנטיות להימנע ממשקאות מעורבבים או מכל משקה שמוגש בגביעים. "שתו רק מבקבוקים ופחיות שפתחתן בעצמכן. לעולם אל תשאירו משקה פתוח". ידיד בפקולטה בסטנפורד שלח לי מנשר דומה, שיעץ לסטודנטיות פשוט להימנע מלאכול או לשתות כשיש גברים בסביבה.
זה היה תורי להכין אוכל, אבל הייתי מצוברחת מכדי לבשל בעצמי, כך שהזמנתי בסוף פיצה. זו היתה ארוחה שקטה להפליא. טומי אכל שש חתיכות ביעילות רבה, ואז ביקש סליחה וחזר לחדרו. אני אפילו לא הצלחתי לשים לב מה אני אוכלת. נטאשה יצאה במונולוג מתמשך על הארנבים שיש לה בכיתה, וג'ונתן הקשיב בהתעניינות מנומסת. אחרי האוכל, ג'ונתן נסוג מחדש לחדר העבודה ואני שלטטתי ללא מטרה בין ערוצי הכבלים, בעוד טאשה עושה שיעורי בית על לוח הכתיבה שלה.
בתשע ושלושים השגחתי עליה כשעשתה אמבטיה והתכוננה לשינה. כשאמרנו לילה טוב מצאתי את עצמי מייחלת שתישאר בת תשע לנצח, תמימה ומאושרת, בטוחה מהשפעתן של גלולות ירוקות וקטנות.
למרות שהשעה עוד לא היתה עשר, החלפתי בגדים והלכתי למיטה. ג'ונתן עדיין זעף לו בחדר העבודה. שכבתי שם חסרת מנוחה, לוחמת מחדש את הריב שלנו בדמיוני. אחרי דקות ספורות פשוט לא יכולתי לסבול את זה יותר. קמתי, לבשתי ג'ינס וחולצה, הוצאתי את המפתחות שלו מהשידה ויצאתי החוצה.
נהגתי זמן מה ללא מטרה, לא שמה לב לאן אני נוסעת. מצאתי את עצמי בכביש 15-501, בדרך לצ'אפל היל, כך שכבר המשכתי בדרך לעיר וחניתי באחד מהחניונים העירוניים האלה ברחוב רוזמרי.
חציתי את הכביש לרחוב פרנקלין. סטודנטים מאוניברסיטת צפון קרולינה וכל הקולג'ים הסמוכים שרצו בכל פינה, נהנים מהלילה האביבי החמים. התור במזנון הגלידה השתרך לאורך חצי בלוק. מה שבאמת רציתי, החלטתי, היה משקה.
הבר במורד הרחוב לא היה צפוף כמו שחששתי. התאכזבתי כשהדורמן נתן לי להיכנס בלי לבקש תעודת זהות. הקהל בפנים כלל בעיקר תלמידים בוגרים מצפון-קרולינה ומדיוק, יחד עם קבוצות קטנות של סטודנטים לתואר ראשון וכמה מבוגרים 'אמיתיים'.
הזמנתי בלאדי מרי ותפסתי כסא ליד הבר, ליד זוג סטודנטים לפיסיקה שהתווכחו על מנועי פיתול. הם התעלמו ממני כשלגמתי מהמשקה והתבוננתי בחדר.
היו שלוש נשים צעירות באחד מהשולחנות הגבוהים שלאורך הקיר ממול, סורקות לסירוגין את הקהל ומרכינות ראשים יחד להתוועדות פרטית. כמו רוב הנשים האחרות, הן שתו בירה מבקבוק. שמתי לב שכולן הקפידו להשאיר אצבע על פתח הבקבוק כשלא שתו ממנו.
שני נערים עם זקנים שלא עלו יפה עצרו לפטפט איתן. הנהונים אדיבים, חיוכים עמומים. האגודלים נשארו על בקבוקי הבירה. אחרי כמה דקות הנערים הלכו להם. הבחורות התכנסו להן וצחקו.
כעשרים דקות מאוחר יותר, אחת מהן הביטה לעבר הדלת ודחקה מרפקים באחרות. אחרי-כן היא נפנפה בידה לעבר טיפוס צעיר ורחב כתפיים בעל עיניים גדולות וכהות ושיניים מושלמות. הוא בא לדבר, ותוך זמן קצר הבחורה שנופפה בידה התעלמה משתי חברותיה, פחות או יותר נתלית בכל מילה שיצאה מפיו.
היא לקחה לגימה מהבירה והניחה את הבקבוק על השולחן באופן מופגן, משאירה אותו פתוח ולא מוגן. אחרי זמן קצר היא יצאה לנוחיות עם שתי חברותיה, משאירה שם את הבקבוק. הבחור לא עשה בו כלום, אך כשחזרה, שניהם יצאו יחד. שתי הבחורות האחרות נשארו מאחור.
למזלי, התהילה חולפת. מפעם לפעם כתב זה או אחר מתקשר אלי כשפשע מין יוצא דופן מגיע לכותרות, אבל מדיניות של סירוב לכל הראיונות גרמה להם בסופו של דבר לעזוב אותי לנפשי. לא שאי פעם הייתי דמות ציבורית. איש מעולם לא זיהה אותי בסופר או ביקש ממני חתימה.
האימייל שלי עדיין מקבל כעשרה מסרים בשבוע מנוצרים פונדמנטליסטים קיצוניים ומפמיניסטיות רדיקליות. אני מזהה אותם בקלות, כיוון שיש להם כותרות כמו "את בדרך לגיהנום" או "60 מיליון נשים נאנסות כל שנה בעזרת אפרקול", או ה-"אפרקול הורג!" הבלתי נמנע. אני מעבירה את האיומים הבוטים ביותר למחלקת הבטחון של הקמפוס. עד כה, איש מהכותבים לא עשה דבר פרט לאיומים.
במסיבות, אני מדברת רק על המחקרים העכשוויים שלי, למרות שתמיד בא האידיוט שיזכיר את האפרקול וישאל אותי על פשע המין החריג האחרון. זו אחת הסיבות שאני לא הולכת הרבה למסיבות.
ואני עדיין מקבלת תמלוגים מדי חודש. מכירות האפרקול התייצבו בשנים האחרונות — מספר המשתמשים החוקיים הוא די קבוע, ואני לא מקבלת אחוזים מהמכירות הלא חוקיות. אבל זה עדיין שווה לי כתשעים אלף דולר בשנה.
בלילות ירח מלא, כשהאור בחוץ בהיר ומפריע לישון, אני שוכבת ערה, תוהה אם זה כסף מלוכלך. האם אני חיה בנוחות כיוון שנשים אחרות מנוצלות בגללי? האם דייב זהאו מרגיש כך לפעמים?
יכולתי להסתיר את זה? אולי. לפחות לזמן קצר. אבל לא אני המצאתי את מולקולת ה-DBCA. היא היתה שם כל הזמן, במוח של כל יונק, רק מחכה שיבודדו ויפענחו אותה.
אולי הייתי צריכה לחפש את הבסיס הכימי לרגשות אשמה.
ג'ונתן שכב במיטה כשחזרתי הביתה, וקרא בסמיתסוניאן תוך כדי כסיסת ציפורן האגודל. הוא הרים את ראשו אלי ולא העיר דבר על הטיול הקצר שלי.
"מצטערת על מה שאמרתי אחר הצהריים", פתחתי. "אנחנו באמת צריכים להחליט מה לעשות עם טומי".
"אמרתי לך מה דעתי. כנראה זה לא הספיק לך. כמה צריך להעניש אותו לדעתך? היצע התעסוקה לסריסים היום הוא לא מה שהיה פעם".
"אולי ייעוץ כלשהו?"
"הנה לך עונש אמיתי לילד — להכריח אותו להעביר שעתיים בחדר עם איזו בוגרת פסיכו' שמנסה לגרום לו להתחבר לרגשות שלו". הוא הביט בפני והחיוך שלו נעלם. "מצטער, אבל אני לא חושב שהוא זקוק לייעוץ. אני מתכוון, הוא ילד בן שש-עשרה. הוא זקוק נואשות לקצת סקס. רק תציעי לו איזו גלולת פלא שתגרום לבנות לרצות ללכת איתו למיטה; איך הוא יכול לסרב? זה מה שכל ילד מתבגר חולם עליו. כשאני הייתי בגילו הייתי מוכן למכור את נשמתי לשטן בשביל דבר כזה".
"אבל זה לא צודק!"
"למה לא?" ג'ונתן התחיל להתעצבן מחדש.
"כי זה לא. הגלולות גוזלות מהנערה את רצונה החופשי."
"לא הם לא. לא יותר ממה שעושה נשיקה עמוקה ונשיפה באוזן. תחשבי על זה כעל משחק מקדים כימי".
"זה לא אותו דבר, לעזאזל! היא לא בוחרת לקחת את הגלולה. זה גרוע כמו לתת לה סמים מרגיעים ולאנוס אותה כשהיא מאבדת את ההכרה".
"כל הזמן את קוראת לזה אונס! ממתי זה אונס כשאשה באופן פעיל רוצה סקס? זה היה אונס בערב ההוא אחרי פסטיבל הבלוז? או במרתף אצל הדודה שלך? או אלף פעמים אחרות?"
"אבל בכל הפעמים האלה רציתי אותך כי אני אוהבת אותך, לא כי הכנסת לי משהו למשקה!"
"את בטוחה בזה?"
לרגע קפאתי כולי. רציתי להקיא. ההבעה שלי היתה צריכה להיות באמת משהו, כי ג'ונתן ירד במהירות מהמיטה ואחז בידי. "אני מצטער, קלאודיה. אלוהים, אני מצטער. בחיים לא הייתי עושה דבר כזה. אני כל כך מצטער", אמר שוב ושוב.
"אני יודעת", אמרתי לבסוף. "רק הבהלת אותי לרגע". הוא היה שקט למשך זמן רב, וכשדיבר הבחנתי שהוא בכה. "אני מבין עכשיו", אמר. "מחר אסביר את זה לטום".
למחרת, ג'ונתן אסף את טומי מבית הספר ושניהם יצאו יחד ליער דיוק. כשחזרו הביתה עם שקית ברביקיו שקנו לארוחת הערב, ג'ונתן נראה עליז בעליל, וטומי היה עצור מאוד.
ג'ונתן סיפר לי על זה כשהלכנו לישון. "דיברתי הרבה על אמון ועל כבוד ואיך השימוש בסם הוא סוג של מעילה באמון. הוא לא הבין על מה אני מדבר בכלל. מסתבר שמייגן לקחה את הגלולות בעצמה; הוא לא הכניס אותן למשקה שלה או משהו כזה".
"היא ידעה?"
"מסתבר שבשבילם זה לא משהו מיוחד. זה רק עוד כלי כימי נוסף בארגז הכלים. קפאין בשביל להישאר ער, סטרואידים כדי להתנפח, בירה בשביל להשתטות, ואפרקול להתחרמן. זה כמו להשחיל דיסק למחשב".
אני לא בטוחה שזה בהכרח יותר טוב".
"גם אני — זה היה די מזעזע לגלות שפנטסטיית הילדות הפרועה ביותר שלי מתוארת כמשהו לא ממש מיוחד. אבל אני מניח שיש בזה הגיון; טום ומייגן הם מהדור הראשון שגדלו עם אפרקול. זה עולם חדש לחלוטין".
"נשמע יותר כמו 'עולם חדש מופלא'".
"אולי. אני לא יודע. הרציתי לו על ציות לחוק ועל יושר. לא נראה לי שזו עומדת להיות בעיה; טום יודע לציית לחוקים". הוא נאנח. "הוא היה כל כך ענייני כשדיברנו על כל זה. אני מרגיש פתאום זקן ומחוץ לעניינים".
ערסלתי את ראשו על חזי. "היית מנסה להכניס לי אפרקול כשהתחלנו לצאת יחד?"
"בטח", אמר ללא היסוס. "זה מרגיז אותך לשמוע את זה?"
"לא". לפתע צחקתי. "אבל זה לא היה משנה. המוח שלי הוצף ב- DBCA ברגע שפגשתי אותך".
"מדענים יודעים לדבר כל כך יפה". הוא הסתובב ופלט אנחה. "אז בעוד שלושים שנה, טום ומי שלא תהיה ירביצו אפרקול בשביל לעשות חפוז? או שזה ייעלם כמו הפירסינג?"
"אין לי מושג". היה נעים לא לדעת. לא הרגשתי אחראית יותר. לטוב ולרע, העולם לא צריך את עזרתי בשביל להסתדר עם אפרקול. "לילה טוב".
ג'ונתן כבר נרדם.
קשה לי להבין איך אפשר להיות עם מישהו שהיה מכניס לך אפרקול בלי ידעתך. בכלל, למה אנשים חושבים שיש להם זכות לשלוט ככה באחרים? אפילו לא בהקשר מיני, פשוט לשלוט על אדם אחר בלי הסכמתו וידיעתו?
וזה מתחיל להיות מעצבן איך שגיל העשרה הוא תירוץ לכל, אבל ממש כל התנהגות, אולי מלבד כבוד לזולת (ובפרט לנשים). ואני אומרת את זה בתור בת עשרה, שבאמת לא מבינה למה 1 או 2 בספרת העשרות של הגיל שלך נותן כ"כ הרבה לגיטימציה לכל דבר כמעט. כחברה אנחנו צריכים להלחליט שיש דברים שהם פשוט לא בסדר, ולא משנה בן/בת כמה מי שעושה אותם.
ב"טיזר" לסיפור (התיאור הקצר שמופיע כשהעמוד הזה הוא חלק מרשימה, כאן למשל) ממציא הגלולה מוצג בלשון זכר.