אבשלום

בכניסה לבניין ברחוב הנביאים היו שתי דלתות זכוכית שנפרשו זו מזו ככנפיים כשיונה התקרבה אליהן. פנים הבניין היה חשוך לעומת צהרי היום המסנוורים שבחוץ, ומיזוג האוויר הפך את עורה חידודין חידודין. יונה עמדה בסבלנות וחיכתה שאיש הביטחון בכניסה יבדוק את תיקה, ואז ניגשה אל המעלית. כשבאה ללחוץ על הכפתור לקומה השלישית הבחינה שידה רועדת, ונשמה שתי נשימות עמוקות כדי להירגע.

בקומה השלישית מצאה את עצמה מול שלוש דלתות. על הראשונה היה סמל של חברת טיולי שטח, על השנייה שלט עם זמני קבלה של רופא שיניים, ועל השלישית לא היה רשום דבר – אבל לפניה עמד איש ביטחון נוסף. יונה הניחה שזאת הדלת הנכונה.

המאבטח לא לבש מדים, אבל ממדיו, וצורת העמידה המאיימת שלו כשהתקרבה לדלת, העידו על תפקידו בבירור.

"אני צריכה להיכנס לשמעון בבקשה. שמעון כיפא. זה כאן בבקשה?" שאלה יונה, וכמעט קיוותה שהתשובה תהיה שלילית. היא רצתה לבוא, רצתה לפתור את הבעיה, אבל מצד שני אם לא תצליח למצוא את שמעון הזה, ולכן תיאלץ לסגת הביתה, יהיה נוח מאוד. פחות מפחיד.

איש הביטחון סקר אותה מכף רגל ועד ראש, ואז נהם משהו.

יונה הגישה לו את התיק לבדיקה והוא בחן אותו בחוסר עניין, ואז בדק את יונה עצמה. הבדיקה הייתה מהירה ויעילה. המאבטח, שעל תג השם שלו היה רשום אמיר, החליק את ידיו על זרועותיה, גבה, בטנה ורגליה. כשסיים, ועוד בטרם החליטה יונה אם למחות על כך שהיא עוברת בדיקה גופנית, ועוד בידי גבר, הוא הניח את כף ידו על כתפה וסובב אותה לעבר הדלת.

יונה הרגישה דקירה בכתף, בנקודה שבה נגעה כף ידו, אבל לפני שהספיקה להתלונן או להגיד משהו, הדלת נפתחה. אמיר דחף אותה קלות לעבר הדלת הפתוחה.

"נתתי לך שעה בדיוק. תדאגי לצאת בזמן", אמר לה כשנכנסה. קולו היה עמוק, כראוי לגבר בגובה של כמעט שני מטר, אבל לא הייתה במילים נימה של איום, רק ציון עובדה שיש לציית לה.

יונה סגרה את הדלת מאחוריה והסתובבה לסקור את החדר. המראה הפתיע אותה. היא לא הייתה בטוחה למה ציפתה מלכתחילה. איך תיארה לעצמה שייראה משרד של בורר מציאויות, אולי חשבה על כיוון ניו אייג'י, עם שטיחים מקיר לקיר, וילון חרוזים וריח של קטורת. יונה משכה בכתפיה. אלה היו הזיות רומנטיות ובלתי מציאותיות.

במקום זאת מצאה סביבה חדר נזירי ומסודר, עם תמונה גדולה בודדת על הקיר – צילום אוויר של נוף עירוני, ושולחן נמוך עמד בפינה עם שלושה כיסאות לידו. באוויר עמד ריח עז של קפה משובח.

שמעון כיפא, איש גבוה ורזה, עמד בגבו אליה בפינת החדר. יונה חייכה לעצמה כשחשבה שציפתה למישהו כמעט מיסטי, שילבש מכנסי בד לבנים רחבים, חולצה עם סמל של ויקה, אותיות יפניות או סמלים הודיים. במציאות היו לו מכנסי ג'ינס צמודים, גופייה שחורה מודפסת שהבליטה זרועות רזות ושריריות, ושיער לבן.

"שלום. אני…" פתחה יונה, אך השתתקה כשהאיש הסתובב לעברה.

"את יונה לוי. אני יודע. ואני כיפא". עיניו היו אדומות. שיערו לבן, עורו לבן מאוד ועיניו אדומות. זה נורא פשוט, הוא לבקן, ניסתה יונה להגיד לעצמה, אבל העיניים הללו לא היו סתם עיניים כמו של כל אדם, הן היו עיניים שאי אפשר לשקר להן. עיניים שאי אפשר להימנע מלספר להן דבר מלבד האמת וכל האמת.

"קפה?" כיפא החזיק כוס קטנה בכל יד, ושתיהן הדיפו ריח חזק ומשכר של קפה.

"לא תודה. אני לא שותה קפה", אמרה, וניסתה להסתכל בכל דבר אחר בחדר שאינו העיניים של כיפא.

"שבי", אמר כיפא, והצביע על הכיסאות שבפינת החדר.

יונה התקרבה לפינת החדר. רגע לפני שהתיישבה עצר אותה קולו של כיפא.

"אמרתי שבי. לא אמרתי שבי על הכיסא שלי". יונה דימתה לשמוע לעג בקולו.

ברור. היא הייתה צריכה להבין. היו שם שני כיסאות עץ חשופים עם משענת קשיחה, וכיסא אחד מרופד שהזמין אותה לשקוע לתוכו. יונה נזפה בעצמה על הטעות שכמעט עשתה, וקיוותה שפניה לא האדימו.

כיפא התיישב על הכיסא המרופד וסובב אותו לעברה. את כוסות הקפה הניח, אחת לידו ואחת מולה.

"כמה זמן הוא נתן לך? השומר בכניסה", שאל, ויונה ראתה שהוא מסתכל על שעון קיר שהיה תלוי מעל פתח הדלת, שהורה על השעה 12:35.

"אהמ… שעה?" ענתה. "אני חושבת שהוא אמר שעה".

"אז יש לך חמישים וחמש דקות בדיוק. דברי. מה רצית?"

"אני מחפשת. אני רוצה…" יונה שתקה לרגע, ועצמה את עיניה בחיפוש אחרי הניסוח המדויק. "עשיתי טעות פעם, כשהייתי בת 19. אני רוצה לתקן אותה. אני עומדת למות, די בקרוב, ואני רוצה לבחור אחרת".

צחוק פקח את עיניה. כיפא ישב מולה, נשען בהסבה לאחור, ושתי כפות ידיו השלובות תמכו בראשו. האגרוף הצבעוני המודפס על הגופייה השחורה רעד על הבטן הצוחקת.

"את עומדת למות והגעת אלי? אני נראה לך רופא? לאן חשבת שאת מגיעה בדיוק? למי חשבת שאת באה?"

"אתה בורר. חשבתי שאתם…" ניסתה יונה להגיד. היא לא ידעה איך להתמודד עם הצחוק הזה.

"בורר. בורר כמו בורר בסכסוכים משפטיים. לא כמו בורר מציאויות. מה, עשית חיפוש ברשת על המילה בורר, ובחרת את התוצאה הראשונה שיצאה לך, בלי לוודא לאן את הולכת ואם זה טוב לבריאות שלך?"

המילים של כיפא הלמו ביונה והשאירו אותה חסרת נשימה. כן, זה בדיוק מה שהיא עשתה.

"הממ. שתי. אני צריך לחשוב רגע". יונה ניסתה לסרב שוב, אבל לא ניתן היה לסרב לכיפא, לא לעיניים שלו, לא לקולו.

יונה החזיקה את ספל הקפה הקטן בין כפות ידיה והציצה מבעדו בכיפא.

הוא ישב מולה ותופף בשתי אצבעות על שפת הספל. אחר כך העביר אצבעות בשיערו הלבן הקצר. לאורך אמותיו בלטו ורידים, ובזרועותיו השתרגו שרירים בזמן שחשב.

"טוב. אני אסביר לך את הכללים ואעשה את זה בקיצור, כי יש לך רק ארבעים ושבע דקות", אמר לבסוף.

"אני, כמו שאני מקווה שהבנת כבר, בורר של העולם התחתון, ואני יש לי את הכבוד שלי. זה אומר שמרגע שנכנסת לכאן חלים עליך כל הכללים של בוררות. זה אומר שאת מספרת לי הכל ולא מסתירה כלום, אחרת זה הסוף שלך. ושאת מחויבת לקבל את ההחלטות שלי, באופן מלא ובלתי ניתן לערעור, כי אחרת גם זה הסוף שלך. וחשוב שתתמצתי ותהיי עניינית, כי אם לא תקבלי את סם הנגד תוך –" כאן עצר כיפא והביט שוב בשעון שמעל הדלת "– אם לא תקבלי את הסם הנגדי תוך ארבעים ושתיים דקות בדיוק, את תמותי. וזה גם יהיה הסוף שלך".

נשימתה של יונה נעצרה. כמו בהילוך איטי נזכרה בכף ידו של המאבטח בכניסה נוחתת על כתפה, דוקרת אותה. היא שפשפה את הכתף במקום הדקירה, ודמיינה שהיא חשה את המקום נהיה חם ופועם.

"דברי. אני מקשיב".

יונה ניסתה לדבר, אבל חשה כאילו יד ענק תופסת אותה בגרונה וחונקת.

"שתי", ציווה כיפא. "הנה, תראי, לא שמתי שם שום דבר שמסוכן לך, גם אני שותה", הוסיף, ולגם מספל הקפה הקטן.

יונה ניסתה לחקות אותו, והצליחה ללגום מעט. הקפה היה מר, מעורר, אופף את כל החושים, כמעט משכר. אחרי לגימה קטנה נוספת גילתה שגרונה נפתח מספיק כדי שתוכל לדבר.

"קוראים לי יונה. אני בת ארבעים ואחת ואני הולכת למות בחצי השנה הקרובה, לפי מה שהרופאים אומרים", פתחה.

כיפא הקשיב. עיניו האדומות היו פקוחות, גופו כפוף קדימה, ידיו אחזו את משענות הכיסא וכולו אמר הקשבה. גבותיו התרוממו ואז התכווצו.

"יש לי סרטן. סרטן ריאות", אמרה, בתשובה לשאלה ששאלו הגבות. "ניסיתי כבר כימותרפיה, הקרנות, וגם טיפולים ביולוגיים. אני כבר בשלבים האחרונים. המון גרורות, ואי אפשר לעשות כלום".

יונה השתתקה.

"ואת חשבת שאני בורר מציאויות, ושאני יכול להציל אותך ממוות אחרי שהרפואה המודרנית לא הצליחה?" קולו של כיפא שפע הרמוניות, של לעג, בוז, ומתחת להם נימה עייפה של אדם זקן שכבר ראה ושמע הכל, שאי אפשר לחדש לו דבר.

"לא. לא. אני לא מנסה לעצור את המוות. אני…" יונה נשמה נשימה עמוקה. היא פרשה את כפות ידיה והביטה בהן בעוד היא הופכת אותן באיטיות מגב יד לכף יד וחוזר חלילה.

"לפני עשרים ושתים שנים עשיתי טעות. הייתי חברה של… לא משנה איך קראו לו". יונה הרימה מבט מכפות ידיה אל העיניים האלו, שדרשו לדעת את האמת וכל האמת.

"הייתי מאהבת של רון. הוא היה נשוי, למישהי שהיא לא אני. היו לו ילדים ממנה. כשנכנסתי להיריון הוא דרש…" יונה הרגישה את קולה נשבר, וכחכחה בגרונה כדי לשחרר את המחנק. "הוא דרש שאסיים את ההיריון. והסכמתי. הוא דרש, אבל ההחלטה הייתה שלי, ולכן גם האחריות. יכולתי לסרב, ולהמשיך את ההיריון בלעדיו".

היא נשמה עוד נשימה עמוקה.

"אחר כך. עברו מאז הרבה שנים, והרבה פעמים נכנסתי להיריון. ארבעה היריונות נוספים, אם לדייק. כל אחד מהם במערכת יחסים אחרת. וכל ההיריונות נגמרו בלא כלום. ואיתם נגמרו מערכות היחסים. שוב ושוב. בגלל אותה פעם בגיל תשע עשרה. בגלל אותה טעות".

יונה עצרה, והישירה שוב מבט אל העיניים האדומות האלו, היודעות כל.

"מה שהייתי רוצה לשנות זה את ההחלטה ההיא. שפעם אחת, לפני שאמות, שלרגע אחד אני אדע מה זה להיות אמא. להחזיק ילד בידיים, לנענע אותו, לחבק אותו, לדעת שהוא שלי".

יונה שתקה. או, איך בטני ריקה מאבשלום בני. התחושה הגופנית היכתה בה, והיא הרגישה את כל גופה מתכווץ סביב הטבור, להגן עליה.

במרכז החדר הרימו אבשלום הילד ואבשלום הפעוט את עיניהם ממשחק הגולות שבו היו שקועים, ואבשלום הילד עשה לעברה תנועת קימה, כרוצה לבוא ולסייע.

"לא, זה בסדר. אני אהיה בסדר", אמרה לו יונה, וצפתה בשניהם חוזרים ומשחקים.

"את לא מספרת לי הכל. וזה די חבל כי נשארו לך עוד עשרים ושמונה דקות בלבד", אמר כיפא, ומבטו היה נעוץ בנקודה ברצפה שאליה הסתכלה יונה. "מה את לא מספרת לי?"

יונה הסתכלה על כיפא, ואז על הילדים, ושוב על כיפא.

כן, היא יכולה לספר. אבל אז הוא יחשוב שהיא משוגעת, ואם הוא יחשוב שהיא משוגעת אין סיכוי שהוא יברור לטובתה, ומצד שני…

יונה הרימה את ספל הקפה, הגישה אותו לפיה, לגמה לגימה מהקפה הפושר, והניחה אותו שוב מולה, סובבה אותו בכיוון השעון, וליטפה את שולי הכוס באצבעה.

"עשרים וחמש דקות. אבל מי סופר?"

יונה הביטה בכיפא, ונשארו רק נימוקי הצד השני.

"תסתכל רגע לפינת הקפה. בחלק היותר שמאלי שלה, בינה לבין החלון".

שמעון כיפא סובב את ראשו, הביט, ואז החזיר את מבטו אל יונה.

"תסתכל. תסתכל ממש טוב. תראה אם אתה רואה מישהו שעומד שם", אמרה יונה, כמעט בתחינה.

שמעון כיפא סובב את ראשו שוב, והביט. היה שם. משהו. משהו שאולי היה יכול להיות גל חוֹם שגורם לאוויר סביבו להתעוות. אוויר מרצד, כן, זה מה שזה היה.

"הוא עומד, ובוחן את הקומקום שלך. ועכשיו הוא מסתכל עלינו. עושה לך שלום. אתה רואה אותו?" עם כל משפט שאמרה יונה, היה נדמה לכיפא שהוא רואה דמות הולכת ומתבהרת, נפח שהיה אוויר, וגם נפרד מן האוויר. בחור, בתחילת שנות העשרים שלו, שיער ארוך, ג'ינג'י, מתולתל. כתפיים רחבות, מותניים צרות, פנים רציניים.

"זה אבשלום", המשיכה ואמרה. "אבשלום העלם".

כיפא מצמץ, ניסה להחליט אם הדמות קיימת, אם זו האמת לאמיתה, ואז שקע שוב במושבו. זו האמת של יונה, וחלק מן ההקשבה לה יהיה להכיר את האמת שלה לפני שיברור בין האמיתות.

"שלום אבשלום", אמר כיפא. הוא פנה לעבר הדמות, שנופפה לו שוב ושפתיה נעו.

"הוא אומר לך בוקר טוב. אבשלום העלם הוא הגדול מביניהם", המשיכה יונה, ואז הצביעה על הרצפה, אל המקום שאליו הסתכלה קודם לכן.

"אלו אבשלום הילד ואבשלום הפעוט. תגידו יפה שלום לכיפא".

כיפא הסתכל על הרצפה. היה שם משהו?

הוא שקע עמוק יותר בכיסא והניח למבטו לרחף. אולי. אולי היה שם משהו. אד שהגיע מן הקומקום ויצר… מה? שתי דמויות? יושבות זו מול זו?

"תסלח להם. הם עסוקים כרגע בגולות. ונימוס הוא לא הצד החזק שלהם. ילדים, אתה יודע".

"שם, על אדן החלון, אלו התאומים אבשלום", המשיכה יונה. כיפא הפנה את מבטו וראה ליד החלון אד שהלך והתמצק לשתי דמויות ילדותיות שחורות שיער וקופצניות. ברגע שהסתכל, אחד הילדים מעד ונפל החוצה, וכיפא זינק ממקומו בניסיון לעצור את הנפילה, להציל אותו.

"זה בסדר", אמרה יונה מאחוריו, "הוא לא יכול למות. או להיפצע. הוא לא באמת חי". היא שתקה מעט, ואז הוסיפה, "אבל אני שמחה שאכפת לך".

כיפא התיישב בחזרה והרהר. נדמה היה לו כי בכל פעם שיונה הצביעה על דמויות חדשות, נהיה לו יותר ויותר קל לראות אותן. נקודת המבט של יונה הייתה משכנעת, כמעט מדבקת. מסוכן לבורר לשמוע ולהשתכנע מיד באמת של צד אחד. ציניות עשויה לעזור כאן.

"עוד מישהו שאני צריך לדעת עליו?" שאל.

"אחד אחרון. הוא בגיל ההתבגרות, ודי עושה מה שבא לו, אז הוא לא כאן עכשיו", אמרה יונה.

"תני לי לנחש, קוראים לו אבשלום, נכון?" אמר כיפא "את לא מאוד יצירתית בשמות שלך. הא?"

"כן". יונה השפילה את מבטה אל הרצפה ולחשה, "קוראים לו אבשלום הנער".

כיפא הסתכל על יונה. היא ישבה על הכיסא ונדנדה את רגליה כילדה קטנה. עיניה היו מושפלות וגבה כפוף. הוא כחכח בגרונו ודיבר בקול מתון יותר.

"למה קראת לו אבשלום? למה קראת לכולם אבשלום?" שאל.

"בגלל דוד המלך, אני חושבת?" גבותיה התכווצו, והיא היטתה את ראשה הצידה. "הוא הרג את אבשלום. לא הרג־הרג, אבל הוא היה אחראי למותו. ואני. אני יכולתי. זאת הייתה בחירה שלי שגרמה למותו של אבשלום העלם. ובדרך של דבר גורר דבר, למות כולם. אני דוִד של כולם, והם כולם האבשלומים שלי".

יונה השתתקה לרגע, ואז המשיכה, לאט יותר.

"הייתי רוצה לחזור בי. לחזור אל אותה נקודה בזמן שבה בחרתי להיענות לדרישה של רון, לסרב לו. זה יחיה את אבשלום ויעשה שלום בנפשי. זה כל מה שאני מבקשת לפני שאני מתה, שיהיה שלום בנפשי".

כיפא נעץ מבט ארוך ביונה היושבת כפופה ומכווצת, ואז נחר בבוז. "אין לך מושג. את בכלל לא מכירה אותם. לא הכרת אותם מעולם. את בטח אפילו לא יודעת אם העוּבּרים האלו שאיבדת היו זכרים או נקבות. הם יציר דמיונך, זה הכל. ואת קוראת להם אבשלום כי אין לך מספיק דמיון לתת להם מאפיינים. פנים, שמות, אופי. מבחינתך הם כולם אותו אבשלום".

יונה הרימה את מבטה אל כיפא, נענעה בראשה נמרצות ופתחה את פיה להשיב, אבל כיפא לא הניח לה.

"אחת עשרים ושבע. אין לך זמן לענות. לא היום. את חייבת לצאת עכשיו כדי שתזכי לחיות עוד יום. תחזרי לכאן מחר, בשתים עשרה וחצי בדיוק. אל תשכחי". כיפא משך את יונה על רגליה ודחף אותה אל עבר דלת הכניסה, ויונה צייתה. כתפה הימנית כאבה, שרפה, פעמה. היא פנתה אל אמיר השומר, רצתה להסביר, אך הרגישה את רגליה פקות. כיסא פלסטיק הופיע במפתיע מאחוריה ותחתיה.

"שבי. עיניים". אמיר הניח את כף ידו על כתפה הימנית של יונה, והיא חשה דקירה קלה. "תיכף הסם נגד יעבוד ותרגישי יותר טוב, מותק".

במשרד, מול התמונה ששימשה גם כמסך של מצלמת אבטחה, עמד כיפא. הוא ראה את אמיר מזריק ליונה את הסם בכתף, את יונה מתיישבת על כיסא הפלסטיק, וכעבור כמה דקות מקבלת מאמיר כוס פלסטיק עם מים, ואז יוצאת לדרכה. במקרה כמו של יונה, חשב כיפא, אפשר היה להימנע מהסם המוזרק, ההליך שפיתח עבור הלקוחות היותר פליליים שלו, אבל את הנעשה אין להשיב. כשנכנסה למעלית הוא לחץ על כפתור אינטרקום בבסיס התמונה. "אמיר, תשיג לי את חושן", אמר, ואז הלך אל החלון והתבונן בנוף העירוני שנשקף ממנו, נוף דומה מאוד למצולם בתמונה.

כיפא הוציא את ארוחת הצהריים שארזה לו נטע בקופסת פלסטיק אדומה. בקופסה היו קציצות כרובית, עלי חסה וכריך של נתחי סלמון ברוטב לימון בלחמנייה מקמח מלא. הוא שלף את הסלמון מהכריך, מחה ממנו את הרוטב ובלע אותו בשתי נגיסות, תוך שהוא קורא את הפתק שצירפה נטע: "שיהיה לך לבריאות, רק תזכור שיש לך בדיקת כולסטרול השבוע". בתחתית הפתק היא ציירה לבבות ונשיקות. כיפא הניד בראשו. בסוף היא תהרוג אותו עם כל הדאגה הזאת, ולחץ שוב על כפתור האינטרקום. "ותביא לי משהו לאכול לצהריים. נטע התחלקה קצת על השכל הבוקר".

"זה קורה לכולנו מדי פעם". ענה קולו של אמיר "שווארמה כרגיל?"

"שווארמה מתאים. לך על זה".

היו לכיפא כמה דקות לחשוב לפני בוא מבקש הבוררות הבא. הוא מילא את הקנקן במים טריים, עמד מול החלון כשחיכה שירתחו, וזימזם לעצמו וריאציה על שיר ישן. "עושה שלום בנפשו, הוא יעשה שלום בנפשך, ועל כל האבשלומים, ואימרו, אימרו אמן". גם אם לא היה בטוח בתוצאת הבוררות של יונה, כבר היה לו כיוון ראשוני.

יונה הגיעה הביתה. היא לא הייתה בטוחה איך – הדרך כמו נסתתרה ממנה, ואז הופיעה שוב, ופתאום מצאה את עצמה מול דלת ביתה. השעה הייתה מאוחרת, ורגליה כאבו כאילו הלכה שעות ארוכות. לרגע נבהלה. הזמן, הזמן אוזל, ועוד מעט היא צריכה לחזור ולפגוש את שמעון כיפא. מתי היא צריכה להיות שם? אם נדרש לה כל כך הרבה זמן להגיע הביתה, אולי היא כבר צריכה לחזור?

יונה בדקה מה השעה, ואז נזפה בעצמה. הפגישה עם כיפא מחר בצהריים, ועכשיו רק ערב. היא צריכה להירגע, לישון היטב, כדי שמחר תוכל להתמודד עם כל מה שהחיים יפילו עליה.

יונה הכינה לעצמה ארוחת ערב של איש אחד, ארבע פרוסות עגבנייה ושתי כפות קוטג', טוסט אחד מלחם לבן, ועוד אחד מלחם מלא. אחרי שנתנה לשסק החתולה את שאריות הארוחה, היא בדקה את הדואר. היו שם ארבעה מכתבים ממכונים רפואיים שההצעות בהם נעו בין חשיפה להקרנות במכשירים חדשניים ובלתי מוכחים לטיפולים תרופתיים ניסיוניים בחומרים רעילים.

יונה מחקה את הדואר, וישבה עוד זמן מה על הכורסה, ליטפה את שסק, וחשבה מה יהיה עם שסק כשתמות. אולי הגיע הזמן למצוא לה משפחה מאמצת, לפני שחלילה תישאר יתומה בעולם.

כשליטפה את שסק, עברו בראשה מחשבות. האם באמת לחתול יש תשע נשמות? מה קורה לנשמה של חתול כשהיא מתה? מה יקרה לנשמה של יונה? האם הנשמה שלה תישאר, או אולי הנפש, או משהו אחר, אחרי מות הבשר. ואם ייוותר ממנה משהו, האם אפשר יהיה לקרוא לו יונה? האם תזכור משהו מהחיים שהיו לה? האם החלק שיישאר ממנה יזכור שהייתה ישות שנקראה יונה? יונה הנידה בראשה וסיכמה לעצמה שמי שחושב שיש חיים אחרי המוות הוא אופטימיסט שמסרב להתמודד עם הקץ.

השעה כבר הייתה מאוחרת כשיונה פיהקה והתארגנה לישון. על הכורסה היא ראתה את התאומים אבשלום מפהקים, מתחבקים ונרדמים צמודים זה לזה. אבשלום הנער כבר ישן על כרית גדולה בפינת חדר השינה, ואבשלום הפעוט ישן כשראשו מונח על בטנה של שסק, שתמיד הצליחה להרגיע אותו. אבשלום הילד נם על השטיח, בגבו לספה. יונה לא ראתה את אבשלום העלם, אבל ידעה שגם הוא ישן. כולם היו שקטים, ורק נשימותיהם נשמעו בחדר. יונה עצמה את עיניה, התמקמקה בנוחות במיטה הרחבה והתאימה את קצב נשימותיה לאלו של הישנים. תוך זמן קצר היא נרדמה.

כיפא התעורר, והקשיב לרוח שרפרפה בווילון. מה העיר אותו?

הוא מצמץ בעיניו, ונד בראשו. אחר כך לקח פנקס קטן שנח לצד המיטה, ורשם בו בחושך משפט אחד: "להגיד לאמיר שיצמיד ליונה מתקן עיקוב".

"שמעון, הכל בסדר?" שמע את קולה המנומנם של נטע.

"כן, חמודה. תלכי לישון. סתם לקחתי עבודה הביתה בטעות", ענה.

היא סובבה את גבה אליו, וכיפא נצמד אליה, חיבק את גופה בידו, הניח את אפו בשקע צווארה ונשם את ריחה עד שנרדם.

יונה התעוררה, החדר היה חשוך. ליבה פעם במהירות, נשימתה הייתה קצרה וכל גופה מיוזע. הסיוט היה מוחשי כל כך. היא ראתה את גופתה מלמעלה, רופא אוחז במפרק היד ושומט אותו לאחר שלא מצא דופק, מכריז על מותה, ואז ראתה את האבשלומים נעלמים, ולמרות שניסתה לרדוף אחריהם ולאחוז בהם, ידי הרוח שהיו לה בחלומה כשלו בכך, ובניה התפוגגו אל האיִן. ועכשיו, כשהסתכלה סביב בחדר וניסתה לראות אותם בחשכה, היא לא הבחינה בהם, במקומות שבהם היו כשנרדמה. הסיוט הלך והפך למציאות.

"אבשלום, בָּנַי, אבשלום". קראה. היא הדליקה את האור, וקראה שוב.

הם החלו להופיע מבעד לפתחים, אחד דרך הווילון המתנפנף, שני מחרך הדלת, שלישי מבין חורי הדיבלים בקיר, רביעי דרך הסדקים שבין המרצפות.

ראשון הגיע אבשלום העלם. הוא אחז בכפה של יונה ונשק לגב ידה. "מה קרה, אמא?" שאל.

"אני. חלמתי. חלמתי שאני מתה. ואתם מתים איתי. בגללי. שאתם לא קיימים בגלל שאני מתה". הדמעות זלגו על לחייה, ואבשלום העלם מחה אותן באצבעו, והתיישב למרגלותיה, כשהוא ממשיך לאחוז בידה.

"זה היה רק חלום. את חיה, וגם אנחנו. הנה, תראי, כולנו באנו", אמר אבשלום העלם. הוא החווה בידו, ואז הסיט את התלתלים הארוכים ממצחו והוסיף בחיוך, בניסיון להצחיק את יונה. "היי, את כמו ציון. כולם באו ונקבצו לך".

אחריו הגיע אבשלום הנער, והתיישב על המיטה, לימינה. יונה הסתכלה על התלתל הבלונדיני הארוך שהשתלשל מעורפו כצמה, בולט כנגד קרקפתו הגלוחה. "אני כאן, אמא", אמר. פניו היו חמורי סבר, זרועותיו דקות, עורו שקוף כל כך עד שכמעט היה ניתן לראות את מחשבותיו דרכו.

אחריו הגיעו התאומים אבשלום, ודחפו זה את זה עד שמצאו לעצמם מקום לשמאלה של יונה. שניהם נעו ללא הרף, חסרי ריכוז, ראש האחד מתחכך בראשו של השני.

מעט אחריהם הגיע גם אבשלום הילד.

"אנחנו כאן. קראת לנו ובאנו כולנו", אמר. הוא החווה על אחיו והתיישב למרגלות המיטה, לצידו של העלם. עיניו הכחולות הגדולות היו פעורות, כמעט ללא גבות שיצלו עליהן ויסתירו את רגשותיו. פיו היה פתוח לקלוט את תחושת האוויר.

אחרון, סוגר את השרשרת, דידה לעברה אבשלום הפעוט. עדיין לא יציב על רגליו, נאחז בכל שביב עזרה שהוגש לו ממכנסיהם של האחרים, משך את עצמו ממקום למקום.

"באנו, אמא", חזר ואמר אבשלום העלם, ויונה חשה את נשימתו החמה על גב ידה.

"חיבוק, רק חיבוק אני צריכה", היא בכתה, וכל בניה נעתרו לה, נצמדו אליה מכל עבר, לחצו את חומם אל עורה, בניסיון לשכך את כאבה.

אט־אט הרגישה יונה את נשימתה מתייצבת ואת קצב פעימות ליבה מאט. השינה שממנה נשלפה החלה אופפת אותה שוב. יונה פיהקה. גופי ילדיה שהקיפו אותה ונגעו בה נעמו לה, הרגיעו אותה, ניחמו.

"אמא, ספרי לי סיפור" ביקש אבשלום הפעוט. הוא זכה לדחיפה קלה באחוריו מאחד מאחיו, וטיפס על ירכיה. "ספרי לי איך לא באתי לעולם".

יונה נאנחה. סיפורו של אבשלום הפעוט, התוספת האחרונה לארכיון כישלונותיה, כבר נכנס לקודקס, וכבר אי אפשר לסטות ממנו כהוא זה. היא התחילה לספר, והרגישה את המילים חולפות על לשונה כצליפות שוט.

"אל הים בשביל החולי ירדו השניים, את פניהם האירו כוכבים ושמיים. ידו אחזה בידה, אצבע אחר אצבע ליטפה, ומילאה אותה חמימות ועדנה. שאון הגלים מרחוק נשמע, כפעימת לב שעל הצוק היא הולמה. עד החוף הם פסעו, על החול הרך הם צנחו, חול שאצר חום של קיץ ודרור".

ילדיה התקבצו סביבה, מאזינים למילים ששמעו פעמים כה רבות, מוקסמים שוב בעל כורחם מן הפלא, שוכחים את סופו המר של הסיפור. יונה הרגישה את גופם הצמוד לשלה צורב את עורה כמלח ים על פצע. היא המשיכה.

"כף ידו ליטפה עגלוליות בטנה, אל חזהו הרחב בגבה נשענה. רטיבות שלפתע פשטה, ריח הדם באפה, עת הכאב המוכר בה היכה. פילח וחתך עד שנחרדה נדהמה, התקפלה לגונן על רחמה, ופלטה מגרונה קריאה: למה אני, למה?"

ידי האבשלומים החלו להישלח לעבר אוזניהם. הם התקשו לשמוע, להפנים את רוע הגזרה, קיוו שהסיפור ייגמר בטוב, ולו פעם אחת.

יונה המשיכה, חובטת בהם את האמת, אגרוף ועוד אגרוף ועוד אחד.

"הם מיהרו לבית החולים הקרוב והמוכר, ואח זר ומנוכר שלף מהם פרטים והיסטוריה בטופס משופר, הסביר שכנראה כבר מאוחר, ואין עוד סיכוי קטן או ניכר, ועל כן תחתמו כאן אם רק אפשר, ואשרו לחלץ מרחמה את העו–"

יונה הרגישה את המילים חונקות את גרונה, והאבשלומים הרכינו את ראשיהם. היא התכווצה אל תוכה, ידיה מסוככות על ברכיה ועל שוקיה, חדלה לחוש את גופיהם המקיפים אותה, כאילו היו ולא כלום, כאילו חזרה אל הרגע ההוא בזמן. רגע מותו של אבשלום הפעוט, עוד טרם נולד.

כמה צמאות זרועותיי לתחושה הזו, חשבה, תחושת משקל צרוב בשרירי הזרוע, הזרוע המחבקת ומגוננת על התינוק הנתון בה. ובכל פעם חוזר הסיפור על עצמו. אין צורך אפילו לומר אותו במילים. איך נטש הבן זונה כשראה את ילדנו המשותף מוטל זעיר על טס מתכת מבריק לצד אזמלים. כתום מכחיל במותו. ספק אנוש, ספק בדיה. בני אבשלום. האחרון בשרשרת עקובה מדמעות.

אבשלום העלם חיבק את יונה, הניח את ראשה בחיקו ורמז לשאר אחיו לצאת. הוא ליטף את עורפה ולחש לה מילים מנחמות. יונה נאחזה בו, חשה את זרועותיו וחזהו המוצקים. הוא ליטף אותה והבטיח שיום אחד עוד תצליח, יום אחד עוד תגמור ליצור בן שיאהב אותה.

יונה הרגישה את כפות ידיו החמות מבעד לחולצתה, ועורה הצטמרר למגעו העדין, ואז התלהט למולו, כאילו העירו נעוריו את נעוריה, קראו לה לבוא. אילו הייתה יולדת אותו אז, היה אבשלום בן עשרים ואחת כעת, מבוגר יותר מגילה ביום שבו הרתה אותו. היא הרימה אל אבשלום את פניה, אחזה בראשו לנשק אותו, אך אז הוא חדל ממגע, ופניו הקשיחו.

"את הסיפור שלי את כבר לא מספרת עוד. איך רצחת אותי במו ידיך, בחתימה בהולה על טופס. ויתרת, בלי לתת לי סיכוי".

יונה שתקה. איך תוכל להסביר? היא הייתה אז כמעט נערה, ורון, האב לעתיד, הבהיר שגרידה היא הפתרון היחיד שהוא מוכן לשקול. סיום רצוי להיריון בלתי רצוי. אילו רק ידעה מראש על הקללה שתוטל עליה, שלא תוכל לסיים אף היריון אחר. אילו רק ידעה.

ידה ליטפה את שיערו של אבשלום, שהפך קלוש יותר ויותר, עוד שנייה ואיננו, ויונה מצאה את עצמה מול החדר הריק, אצבעותיה חולפות בין משבי רוח מהחלון.

לאן תלך, ילדי? חשבה, וחיבקה את ברכיה אל חזה. אבשלום בני, אני זו ששתלתי את האלה שגדעה אותך, אני זו שטיפחה את שיערך, אני אשמה. אני. רק אני. אין לך איש להילחם בו מלבדי, אבשלום בני. יציר דמיוני. אל תניח לרוח ולזעם לשאת אותך. אין לי איש להילחם בו זולת עצמי. בן שלי. הו כמה ריקה בטני ממך, אבשלום בני; כמה ריקה רוחי ללא אהבתך, אבשלום.

כיפא התעורר. הכרית לצידו כבר הייתה ריקה, אבל נטע השאירה לו עליה פתק עם ציורי לבבות. כיפא תחב את הפתק לכיסו ווידא שהוא מקופל היטב, כך שאיש לא יבחין בבליטה שיצר בכיס האחורי של הג'ינס הצמוד. כך, כשהנייר מזכיר לו את נטע, הכין לעצמו חביתה וסלט, ארוחת בוקר לפני יום עמוס.

השעה הייתה כבר כמעט צהריים כשיונה התעוררה למחרת. הבית היה ריק, וכל חדריו הדהדו כשחלפה בהם במהירות, על מנת להספיק להגיע בזמן למשרדו של כיפא. על המדרכה שעליה פסעה נמרצות היו רק צללים של בניינים, עצים ואנשים, ואף רוח של ילד מת לא ליוותה אותה או נקרתה בדרכה. כשנכנסה מבעד לדלתות שנפתחו ככנפיים לא התחרה אף ילד באחיו מי יצליח לחמוק אחרון מבעד לפער המצטמצם בין הדלתות הנסגרות מאחוריה. רק כשעלתה במעלית התחילה להבחין בילדיה מצטרפים אליה, אחד שקרא את הגרפיטי על דפנות המעלית, אחד שניסה ללחוץ על הכפתורים למרות שהיה נמוך מדי, ואחד שעיווה את פרצופו מול הראי.

כשאמיר בדק את יונה מול הדלת בטרם נכנסה היא תהתה אם ככה חיים כל האנשים, לבדם ובלי נוכחות חיה ואוהבת לצדם תמיד. איך הם מצליחים לעמוד בזה? איך הם יכולים? אבשלום הפעוט בחר בדיוק ברגע הזה כדי לחמוק החוצה מתוך שרוולו של אמיר, ויונה כבשה את צחוקה. היא חשפה את כתפה הימנית לעומת אמיר, וחיכתה לדקירה שתגיע.

"לא. הפעם לא צריך", אמיר חייך אליה, ויונה ניסתה להחליט אם הוא נראה יותר מאיים עם או בלי החיוך. "אנחנו סומכים עלייך שתגיעי כשאומרים לך".

הדלת למשרדו של כיפא נפתחה, ובפתח עמד כיפא, ולצידו אישה.

האישה הסתכלה על יונה ויונה הסתכלה על האישה. את גופה השמן והגבוה עטף בד צבעוני, ואמות ידיה היו מכוסות עשרות צמידים. זוג עגילים גדולים, עגולים ומוזהבים, השתלשל מאוזניה, ועל אצבעותיה נצצו טבעות עם אבנים צבעוניות.

"כנסי", אמר כיפא ופינה ליונה את הדרך. "זאת חושן".

יונה נכנסה לחדר, שנראה בדיוק כמו אתמול.

"אבל אמרת לי שתבוא אישה", אמרה חושן, שנותרה עומדת בפתח. "מה זה השישה ילדים האלה שבאו איתה? אני לוקחת תעריף קבוצות כשיש יותר מאחד".

כיפא הקשיב לחושן, והרגיש את המתח משתחרר משרירי הכתפיים והצוואר. הוא בכלל לא ידע שהוא כל כך מתוח. אז האמת של יונה היא אמת שגם חושן מסוגלת לראות, ולא רק הוא עצמו בהשפעת יונה, מכאן שיש לאמת הזו פן שעשוי להיות מציאותי. זו התחלה טובה.

"היא יכולה לראות אותם?" שאלה יונה את כיפא, ואז סבה לאחור ופנתה ישירות לחושן "את יכולה לראות אותם?"

חושן התעלמה מיונה, והמשיכה להסתכל על האבשלומים. מצחה התקמט, עיניה התכווצו, שפתיה מלמלו. אחרי דקה פנתה לכיפא "אה. הם לא באמת שם. לרגע קפצו לי היקומים בעיניים. הם רק אופציונליים, אפשריים, הם לא ממש קיימים כאן במציאות הזאתי".

"חושן, זאת יונה. יונה, זאת חושן", הציג כיפא שוב, ואז הצביע לכיוון הכיסאות "למה שלא תשבו יחד, את יונה תספרי לחושן את הסיפור הכל כך עצוב שלך, ואני אכין לנו משהו חם לשתות?"

כיפא ניגש לפינה, מילא את הקנקן וחיכה שהמים ירתחו. כשחיכה, התבונן בנוף שנשקף אליו מהחלון. במורד הגבעה היו בניינים נמוכים ואפורים, שצבעם מתקלף ומרפסותיהם מכוסות חבלי כביסה. במרחק המישורי העפילו בניינים גבוהים, שקירותיהם היו צבועים בצבעי פסטל ורודים, צהבהבים וירקרקים, ובמרווחים ביניהם אפשר היה להבחין במעט ירוק של גינות ואדום-כחול-צהוב עזים של מתקנים בגני שעשועים.

יונה וחושן ישבו זו מול זו, ראשיהן כמעט ונוגעים זה בזה, וידיהן המשוחחות קרובות מאוד. כיפא התלבט אם להביא להן את המשקה שהכין, אבל החליט שהשיחה ביניהן זורמת גם בלעדיו, ונוכחותו רק תפריע בשלב הזה. הוא נשם, וניסה לנחש מה תהיינה תוצאות הבוררות שיפסוק, על פי הכרותו את חושן, אבל החליט שזה יהיה בזבוז זמן. יותר מדי אפשרויות, פחות מדי מידע, וברגע שחושן תחליט מה היא יכולה ומסכימה לעשות, מספר הנתיבים הפתוחים בפניו יצטמצם.

במקום לתהות הוא החזיק את כוס הקפה, שהייתה קטנה ולוהטת בכף ידו, נשף עליה,  שאף את הניחוח שעלה ממנה והביט בפני המשקה המתערבלים.

אחרי כעשרים דקות הוא ראה ששפת הגוף של הנשים מולו משתנה. היו שם הטיות ראש וכפות ידיים מופנות מעלה בתחינה מצד יונה, ונענועי ראש ומשיכות כתפיים מצד חושן. הגיע הזמן.

"נו, כבר החלטתם איך תקראו לילד המשותף שלכם?" שאל, ולרגע התכווצה בטנו מעוצמת הציניות. אילו היה מדובר בילד שלו…

"לא, לא עושות ילד. זה כזה. יונה סיפרה לי כאן על הקטע שיש לה עם לידות והפלות. שהיא כזה, אתה יודע, כל פעם שהיא מנסה לעשות ילד היא מפילה אותו", אמרה חושן.

"מאבדת אותו", תיקנה יונה.

"אז אמרתי לה שאני כזה", המשיכה חושן "שאני כזה יכולה לבחור מציאות אחרת, מקבילה כזה, ששם לא תמיד-תמיד היא מפילה אותו. בטח שאני יכולה לעשות את זה. בכיף. שפעם אחת יהיה מצליח לה והוא לא נופל. אבל באמת, באמא שלי, אין מצב שכולם ככה יישארו לא נפולים. וגם אין מצב שאם אני יהפוך אותו ללא נפול אז הוא יישאר לא נפול גם עכשיו. קפיש? למה יש אתיקה אצלנו, אנחנו אסור לנו להגדיל את המספר נפשות בעולם של עכשיו".

כיפא הנהן לעבר חושן, ושאל אותה "ויש מגבלה אתית על מי מהם מגיע לעולם?"

חושן היטתה ראשה באלכסון, כמקשיבה לאמת נסתרת מן האחרים, והשיבה אחרי זמן קצר "לא. קטן עלי. איזה מהם שבא לך, כפרה. רק תגיד".

כיפא הנהן ואז פנה ליונה "את מבינה מה היא אומרת לך?"

יונה, שהפנתה את עיניה מן האחד לשניה בזמן השיחה ביניהם, גירדה את האף, לעסה את קצה אצבעה, קימטה את מצחה, ואז ענתה, "כן. לא. אני לא יודעת".

"חושן אומרת שהיא יכולה לברור לך מציאות אחרת, חלופית. במציאות החלופית הזאת יהיה היריון אחד שלך שיסתיים בלידה. זה אומר שאת יכולה לקבל את מה שביקשת, שייוולד לך ילד". כיפא ראה את החיוך מתפשט על פניה של יונה, והקשיח את גוו. "תקשיבי עד הסוף".

יונה הקשיבה, אבל החיוך לא מש מפניה. רגלה קפצצה בעליצות בלתי נשלטת.

"האתיקה של בוררי המציאות לא מאפשרת להם להגדיל את מספר הנפשות בעולם הצפוף הזה. אז חושן יכולה, והיא תברור לך מציאות שבה נולד לך ילד. אבל בנקודה הזאת במציאות המקבילה, בתאריך של היום ובשעה של עכשיו, הילד שנולד לך כבר לא יהיה בחיים. את מבינה?"

כיפא הסתכל על יונה, על החיוך שנמוג, ועל כף הרגל שהפסיקה לנוע. היא הבינה.

"אני הבורר וזה פסק הבוררות", אמר את המלים המחייבות "מחר, באותה שעה בדיוק, שתיכן חוזרות אלי, ואת אומרת איזה מהילדים בחרת, והוא יבוא לעולם, חושן תברור לך מציאות כזאת בשבילך, זה יקרה. וכל הילדים האחרים צריכים להסכים לנוח על מקומם בשלום. את מבינה? את צריכה לדבר איתם ושהם יסכימו להיעלם. ואת צריכה גם להחליט ולהגיד לחושן מחר בצהריים, על הילד שבחרת שיוולד, מתי את בוחרת שהוא ימות". כיפא פנה לחושן, כדי לברר. "את יכולה לברור מציאות כזאת? שהיא תבחר מתי הוא מת? או שיש מגבלות על זה?"

"כן. בטח. אין בעיות", אמרה חושן "אבל הוא חייב למות לפני הזמן שעכשיו. אחרת זה לא עובד".

יונה מצמצה בעיניה, פתחה וסגרה את פיה, ולבסוף אמרה, "אבל… אבל הם כולם ימותו?"

כיפא אישר בניד ראש, והתחיל לדחוף את שתיהן לכיון הדלת. "כל הילדים האחרים מוכרחים למות".

"וגם אבשלום שאני בוחרת, גם הוא ימות?" הקול של יונה רעד, אבל כיפא המשיך ודחף אותה לעבר הדלת.

"גם הוא ימות. כל מה שנשאר לך להחליט זה את מי מהם להחיות, ומתי זה שהחיית ימות. חושן תברור לך את המציאות הזאת שהחלטת עליה. מחר, בשתים עשרה וחצי בדיוק, תהיו כאן שתיכן".

חושן ויונה יצאו מהדלת. כיפא סגר אותה, והתבונן במסך כשהתרחקו לכיוון המעלית.

אחר כך מזג לעצמו ויסקי לתוך כוס הקפה. לפעמים הוא ממש שנא את העבודה שלו, אבל הצדק צריך להיעשות.

כיפא שלף את הטלפון הנייד מכיסו, והביט בתמונות האחיינים שלו. היו שם אביאל הגדול, והדר הקטנה. כיפא ליטף את המסך באצבעו. כבר יומיים לא דיבר איתם, וכמעט שבוע חלף מאז שנפגשו. הוא שלח הודעה לאחותו והם קבעו להיפגש ביום שישי אצלה. ארוחה משפחתית.

"ותגידי לאביאלי והדרי שיתכוננו להפתעה", סגר כיפא את השיחה.

"תפסיק לפנק אותם כל הזמן, יש להם כבר הכל. ותעשה לעצמך ילדים משלך". השיבה אחותו. כיפא לא ענה, אבל חשב שבורר לא יכול להרשות לעצמו ילדים, מישהו ממבקשי הבוררות כבר היה דואג לנסות ולהשפיע על החלטות הבוררות שלו על ידי איומים עליהם, ומישהו שפסק הבוררות לא מצא חן בעיניו כבר היה מממש את האיומים. לא, לעולם לא יהיו לו ילדים, לא כל עוד הוא במקצוע. כשאתה עובד בעולם התחתון אסור שיהיו לך נקודות תורפה שיכולים ללחוץ עליך איתן.

יונה יצאה מהבניין של כיפא והלכה אל ביתה. השעה הייתה מעט אחרי הצהריים, והיום היה בהיר, אבל הערפל בראשה הקשה עליה להבחין בפרטים. היא חייבת לבחור להרוג את כולם? וגם את זה שייוולד היא צריכה לבחור מתי ימות? איך הגיעה למצב הזה?

כשכבר הייתה ליד ביתה פנתה יונה לרחוב צדדי והגיעה ממנו לגן שעשועים קטן, ובו ספסל עץ ישן שאחד מלוחות המושב שלו שבור למחצה, והגינה שמולו קטנה ומלאה עשבים יבשים.

יונה התיישבה על הספסל, בהתה במתקני השעשועים וחשבה במעגלים. איך אפשר לבחור בין ילדים? זו בחירה בלתי אפשרית, בלתי מוסרית.

מזווית עינה ראתה את אבשלום הפעוט מתמצק לרגלי הקרוסלה. הוא אחז במסגרת המתכת הצהובה וניסה למשוך את עצמו מעלה, כדי לעמוד בתוך הקרוסלה ולהסתובב בה. כל פעם שהצליח לעמוד, הרים רגל אחת כדי לעלות, הקרוסלה הסתובבה מעט והתרחקה ממנו, והוא זחל שוב על ארבעותיו כדי להתקרב אליה, ונעמד מחדש סמוך אליה, וחוזר חלילה.

יונה התבוננה בו, וליבה נמס. לו רק תוכל ממש להחזיק אותו בזרועותיה, ממש לעזור לו לעלות לקרוסלה, לראות אותו גדל ולומד לרוץ ולקפוץ. והאפשרות הזו קרובה אליה כל כך, קרובה יותר מאי פעם.

באותו רגע הופיע אבשלום הילד. הוא התמצק על הקרוסלה, התיישב על המושב הירוק המתקלף, החזיק את מעגל ההיגוי במרכזה והתחיל לסובב אותה, תוך שהוא מתגרה באבשלום הפעוט.

"אב-ש-לום ה-ש-מן. אתה עלוב ומסכן. אין לך סיכוי, ואתה סתם פוי", התנגן קולו.

אבשלום הפעוט נפל על אחוריו, ישב בעיניים קרועות לרווחה והביט בילד הבהיר שהסתובב בקרוסלה ולעג לו. הוא שלח יד אחת אל אוזנו הימנית, למולל אותה, ואגודל יד שמאל נכנס אל פיו, למציצה.

יונה הסתכלה על קו השפתיים של אבשלום הפעוט, שהתנודד בין בכי לתלונה, וניסתה להתאפק ולא לפרוץ בצחוק. הוא היה כל כך חמוד, כל כך נהדר וממלא באושר. אילו רק היה חי. ואז הפסיקה לחייך, כי הבינה שאילו היה חי, במציאות כמו שחושן אמרה שהיא יכולה לברור עבורה, אזי היום גם הוא היה מת. מת עוד לפני שגדל והתפתח. מת בטרם הספיק לטעום מהחיים.

ואולי לא נכון לבחור את אבשלום הפעוט, אמר בתוכה קול שקול וקר. אולי עדיף לבחור ילד שתוכלי לתת לו קצת יותר זמן לחוות את החיים לפני שיצטרך למות. אולי אבשלום הילד, שכבר היה כמעט בן שש, יזכה לקבל יותר מן העולם.

התאומים אבשלום בחרו ברגע הזה, והופיעו על הסולם. הסולם הגיע לגובה של שני מטר וחצי, והתחבר למגלשת פלסטיק אדומה. התאומים אבשלום התחרו זה בזה בטיפוס על הסולם ובגלישה מטה בגובה של עשרה סנטימטרים מעל המגלשה. יונה הסתכלה עליהם וחייכה, וחשבה שהתאומים אבשלום זקוקים רק זה לחברתו של זה כדי להיות מאושרים, ואז פסקה מלחייך. ונניח שתבחר אחד מהם – איך תוכל לוותר על השני? ואיך יוכל השני להתקיים ללא נוכחות הראשון?

ושוב שמעה בראשה את הקול הקר והשקול, דוחק בה לבחור את אחד הגדולים, את אבשלום הנער או אבשלום העלם. שאז יזכה הילד הנבחר לזמן רב יותר של קיום, והיא עצמה תזכה לחוות אימהות למשך זמן ארוך יותר.

יונה בהתה, ואז חשה את ידו של אבשלום הילד נוגעת בלחיה.

"אמא? את בוכה? למה את בוכה? זה בגלל מה שאמר האיש של הכיף?" שאל, ומחה דמעות מלחיה.

"האיש של הכיף? אתה מתכוון לכיפא?"

"כן. כיפא. הזה הלבן עם העיניים המפחידות".

בינתיים הצטרפו אליהם אבשלום הפעוט, והתאומים. אבשלום התאום המתולתל העווה את פניו וחרץ לשון לאחיו, ואז שאל את יונה. "מה הוא אמר, האיש? לא הבנתי. היה נשמע שהוא מאיים עליך. אבל הזאתי השמנה הייתה נחמדה".

"הוא אמר", התחילה יונה, ואז חיפשה איך לנסח את הדברים בצורה שתישמע כהזדמנות, ולא כאיום. "האישה, חושן, יש לה יכולות. קצת כמו גיבורת על. היא יכולה לעשות… היא יכולה לגרום לזה שאחד מכם יבוא לעולם, ייוולד. זה משהו שאני ביקשתי ממנה, משהו שאני מאוד רוצה, ואני בטוחה שכל אחד מכם רוצה. נכון? לבוא לעולם, להרגיש את הרוח על העור שלו, באמת. לשאוף את הריחות של הפרחים, באמת. לחבק אותי ושאני אחבק אותו, ממש ממש ובאמת באמת".

"בטח שאנחנו רוצים". הקול מאחוריה היה עוקצני, ויונה לא הייתה צריכה להסתובב כדי לזהות את אבשלום הנער. "כרגיל את מספרת לנו רק חלק, ורק את החלק שקל לך איתו. את לא מסבירה להם שכדי שזה יקרה, כל האחרים צריכים לוותר ולמות. את זה לא בא לך לספר, או שאולי את חושבת שהמילה מוות מסובכת מדי לילד בן שש או לילדים בני עשר?"

הנער דיבר, נופף באגרופו אליה, והצמה על עורפו התנודדה מצד לצד. העצים בגינה נעו, והותירו תבניות של אור וצל על קרקפתו הגלוחה.

יונה נענעה בראשה לעומתו. "לא, זה לא ככה. אני אמצא דרך".

"בטח תמצאי דרך. כמו שהרגת אותנו אז, את רוצה להרוג אותנו עכשיו. לא הגנת עלינו לפני שנולדנו, וככה הרגת אותנו, ובדיוק באותה צורה את הולכת לעשות מה שבא לך עכשיו, כי לא אכפת לך מאיתנו ואת חושבת רק על עצמך".

יונה רצתה להגן על עצמה, להסביר שלא הרגה אותם, שרצתה אותם בכל מאודה ורק הגורל הוא שפגע בהם, שאילו הייתה הבחירה בידיה היו כולם היום חיים, אבל תחושת האשמה עצרה אותה.

עיני ארבעת הילדים הצעירים יותר פנו הלוך ושוב בין יונה לבין אבשלום הנער. אבשלום הפעוט מצץ את אגודלו ונראה על סף בכי. אבשלום העלם, שהופיע בינתיים, עמד מאחור ליד הנער, ידיו שלובות על חזהו, ושתק.

"היית רוצה שנתחיל לריב בינינו מי יזכה", המשיך הנער. "היית רוצה שכל אחד מאיתנו יתחנף אליך, ואז תבחרי את החנפן הכי גדול. אבל זה לא יעבוד לך. כולנו נגדך. אנחנו מאוחדים, וכולנו נגדך".

הנער סיים, ואז סימן לאחיו לבוא אחריו. התאומים באו מיד, הילד התעכב עוד מעט, תוהה, ושאל "אמא? זה נכון מה שהוא אמר? זה נכון?"

ואז לקח את הפעוט על כתפיו, למרות מחאותיו שהוא רוצה להישאר עם אמא, והצטרף אל שאר רוחות הילדים. יונה ישבה על הספסל והביטה בהם מתרחקים, והרגישה את רגליה כבדות כעופרת.

אבשלום העלם נותר מולה, עדיין שלוב ידיים. יונה שתקה וחיכתה שידבר, עד שפקעה סבלנותה.

"נו. תגיד משהו. כל דבר. אתה מסכים איתו? אתה מסכים איתי? גם אתה שונא אותי?"

העלם משך בכתפיו.

"שונא זאת מילה גדולה. צריך להיות קיים כדי לשנוא. אני בכלל קיים? אני חלק ממך, או ישות עצמאית? את המצאת אותי, ואת מקיימת אותי. שמעת מה כיפא אמר – את אפילו לא יודעת אם היינו בנים או בנות. גם אם את האחים שלי לא הרגת באופן אקטיבי כפי שהרגת אותי כשחתמת על הטופס. בכל מקרה לא השקעת מאמץ בללדת אותנו, או להבין אותנו. את בוחרת מה שנוח לך. אם אני שונא אותך זה רק כי את שונאת את עצמך".

הוא עמד כך עוד כמה שניות, ואז פיהק, כמסמן שהשיחה כולה משעממת אותו, והתפוגג.

יונה נשארה על הספסל עוד שעה ארוכה, בתקווה שאחד האבשלומים יחזור, עד שנואשה. היא יצאה מגן השעשועים לכיוון ביתה, וטיפסה את ארבעים המדרגות עד לדלתה. הבית היה ריק, פרט לשסק ששמחה לקראתה וייללה ארוכות ומרות. יונה האכילה את החתולה ובדקה את הדואר. עוד שלושה מכתבים שמציעים לה החלמה ניסית באמצעים ניסיוניים אם רק תואיל להיות שפן ניסיונות. מה יהיה איתה? ומה יהיה עם שסק אחרי שהיא, יונה, כבר לא תהיה? ואולי הגיע הזמן להכניס סדר בחייה, לקראת מותה.

ליד שולחן האוכל, עם ארבע פרוסות עגבנייה ושתי כפות קוטג', טוסט אחד מלחם לבן וטוסט אחד מלחם מלא, ערכה יונה רשימה של מאמצים אפשריים לשסק.

הרשימה הייתה קצרה. אורי, הילד של השכנים מלמעלה, שתמיד אהב ללטף את שסק בדרכו לבית הספר. דימא, הקצב מהסופר, שנתן ליונה מדי פעם שאריות של בשר טחון, לפחות אצלו היא תאכל היטב. נריה, הספרנית, שתמיד השאירה מזון יבש לחתולי הרחוב, לרגלי העץ שברחבת הכניסה לספרייה. יונה החליטה שמחר בבוקר, עוד לפני שהיא הולכת לכיפא, היא תדבר עם שלושתם ותשאל אותם אם הם מוכנים לאמץ את שסק, ולאהוב אותה.

ההחלטה הייתה מעייפת. יונה חשה את גופה רועד מתשישות, כאילו ניצחה במאבק איתנים בינה לבין עצמה. עמוק מאחורי התשישות היא חשה שקט. הייתה בה יותר מנוחה, כאילו עצם ההחלטה לשחרר, להשלים, לא לאחוז בשסק עד רגע מותה, הקלה עליה.

השעה כבר הייתה מאוחרת, ויונה פיהקה והתארגנה לשינה. היא הסתכלה על הכורסה, אבל לא היו בה תאומי אבשלום. הכרית הגדולה בפינת חדר השינה הייתה נטולת אבשלום הנער. שסק ישנה לבדה, ואבשלום הילד לא היה מכורבל סביבה. יונה שכבה בחושך והקשיבה לשקט, שבו נשמעה רק נשימתה שלה, בודדה. הבנים שלה, האבשלומים שלה. כל כך הרבה שנים היא איתם. אולי הם רק יצירי דמיונה, כפי שכיפא אמר, אבל איך תוכל לוותר עליהם?

אחרי זמן רב בלי שהצליחה להירדם, קראה לשסק לישון איתה במיטה, פִיסְפְסָה לה, ובסוף קמה מן המיטה והביאה אותה בזרועותיה אל הכרית, וכך, מכורבלת סביב חומה של החתולה וגרגוריה, הצליחה סוף סוף לישון.

הרוח הניעה את הענפים בחוץ, שחרקו על מסגרת החלון.

יונה התעוררה. לבה פעם במהירות, נשימתה הייתה קצרה וכל גופה מיוזע. הסיוט היה מוחשי כל כך. היא ראתה את עצמה עוברת במעבר חציה בחברת כל האבשלומים. גם שסק הייתה שם, הלכה בין רגלי כולם וזנבה הזקוף התפתל ביניהם. ואז הגיע אמבולנס, בסירנה מחרישת אוזניים, ודרס אותם, את כולם. יונה ראתה את החזה שלה מתמלא דם, ואד בהיר של נשמה משתלשל מעלה מגופה. האבשלומים הדרוסים היו מונחים על הכביש, מחוצים, שטוחים כדמויות קרטון, עד שהפכו לקו מתאר מצויר בגיר והתמזגו עם האספלט. רק שסק נותרה, שסק שהתרוצצה על מעבר החציה בין הפסים הלבנים והשחורים, יללה וחיפשה את כולם.

יונה ניסתה להסתכל בחדר ולראות את בניה בחשיכה, אבל לא הבחינה באיש מהם.

"אבשלום, בָּנַי, אבשלום", קראה יונה, ואז הדליקה את האור, וקראה שוב.

אף אחד מהם לא הגיע, ויונה המשיכה וקראה. רק שסק הציצה מתחת לשמיכה, ראתה שאין ליונה שום דבר מעניין לתת לה, והתכרבלה מחדש. לאחר זמן, שמעה קול.

"אני כאן".

יונה זקפה את ראשה וראתה את אבשלום העלם.

"איפה כל האחרים?" שאלה. קולה היה רטוב מדמעות.

"אני כאן", חזר ואמר העלם, והתיישב לידה על המיטה.

יונה חיבקה אותו, והניחה את ראשה על חזהו הרחב. תלתליו הארוכים של אבשלום העלם נגעו בפניה, ועטפו את ראשה כמסך מגן.

"אני כאן, ואני איתך" חזר ואמר, ואז ליטף את שיערה.

היד של אבשלום הייתה רכה כל כך, נעימה כל כך. יונה השעינה את לחיה על כף ידו והפנתה אליו את פניה, ואז כופף אליה אבשלום את ראשו ונשק לשפתיה. נשיקה רכה, נצמדת, מתמזגת.

"הייתי רוצה שתזכרי אותי", אמר אבשלום "לא כמו שהמצאת אותי עכשיו, בדמות של אדם מבוגר, אלא כמו העוּבַּר שמעולם לא נולד". ידיו ליטפו את כתפיה וירדו ללטף את גבה לכל אורכו, מן העורף ועד הישבן. "שתזכרי אותי ותאהבי אותי, בלי שתצטרכי לשנות אותי, לבגר אותי כדי להתאים אותי לזמן שחלף מאז, בעולם שלא חוויתי מעולם".

אבשלום הושיב אותה עליו, חזהו צמוד לשלה, רגליה עוטפות את מותניו, ידיה אוחזות בראשו, ידיו מלטפות את רגליה לכל אורכן.

"אבל יש לך באג. את לא מסוגלת להתגעגע. אם משהו לא מולך, הוא לא קיים. אז את ממציאה אותי מחדש וגורמת לי להשתנות ולהתבגר. אולי… אולי אם אהיה בתוך תוכך. אולי אם אחדור אליך, תוכלי לזכור אותי, לדעת אותי, ואז אישאר. הייתי כל כך רוצה שתזכרי אותי".

וכשאמר את המילים האלו, חדר אליה ומילא אותה.

ואז נעלם.

יונה התעוררה. ליבה פעם במהירות, נשימתה הייתה קצרה וכל גופה מיוזע. הסיוט היה מוחשי כל כך. לרגע חשבה לקרוא "אבשלום", ומיד חזרה בה. היא לא ראויה לעזרתם. מה עשתה?

גופה התכווץ, ניסה להפוך עצמו מבפנים החוצה. ברגע האחרון הצליחה לצאת מן המיטה, ולהגיע לחדר השירותים. ושם, בכריעה על הרצפה, בעודה מקיאה שוב ושוב, נאבקו בה קולות סותרים.

"את לא ראויה להיות אמא", אמר בה קול. "את לא ראויה, כי את פוגעת בילדים שלך. טוב, נהדר אפילו, שלא סיימת ליצור אף ילד, כי אילו היית מסיימת – היית פוגעת בו. את לא ראויה לדבר, פרט לבוז".

"לא. לא", ניסה קול אחר ביונה למתן את הביקורת. "לא ככה. זה סימבולי, לא אמיתי, מה שראית לא באמת קרה. זה רק מסמל משהו. זה היה חלום".

"זה מסמל שאת מסוגלת לפגוע בו, ולכן לא מגיע לך להיות אמא", חזר ואמר הקול הראשון, "אפילו לחיות לא מגיע לך. לכן טוב שממש בקרוב את תמותי ותפטרי את העולם מנוכחותך המזהמת".

יונה התכנסה על רצפת חדר השירותים, מכווצת כעובר, והניחה לחושך לעטוף אותה.

השעה הייתה 12:30. מחוג השניות בשעון הקיר במשרד של כיפא נע סביב, ותקתוקו נשמע בכל החדר.

השעה הייתה 12:32. חושן וכיפא ישבו במשרד ושיחקו שש־בש בדממה.

חושן חיכתה שתי דקות נוספות, ואז שאלה, "נו, מה קורה עם זאתי, יונה? בוא'נה, כיפא, אתה מאבד את זה. אם אני אספר לחבר'ה שצד בבוררות שלך איחר להגיע, וויי וויי, אתה מה־זה תהיה בצרות".

כיפא נעץ בחושן מבט, ולא אמר דבר. חושן הסתכלה על העיניים האדומות והמבט שלא מצמץ, וכל גופה נרעד כשראתה את עצמה מיטלטלת בקצה של חכה ארוכה כפתיון, בעוד כריש שנראה כמו כיפא חושף את לועו לבלוע אותה.

"סתם, סתם. צוחקת איתך. לא מספרת כלום לאף אחד. זאת הייתה בדיחה. באמא שלי שתחיה".

כיפא החזיר את מבטו אל הלוח, זרק את הקוביות, והזיז שתי דיסקיות למקומן החדש.

"אבל, אתה יודע, אני ואתה אנשים עסוקים. כאילו, איפה היא?" ניסתה חושן.

"חכי. שחקי. תורך", ענה כיפא.

שלוש דקות נוספות חלפו, שעון הקיר המשיך בתקתוקו, ואז קם כיפא ממקומו, ניגש אל הדלת, פתח אותה ונתן לאמיר להיכנס. לצידו הייתה יונה. יונה אחרת מאוד מזו שהייתה שם אמש.

"איפה מצאת אותה?" שאל כיפא.

"בחוף הצפוני. היא איבדה את עצמה", ענה אמיר, וחושן ראתה אותו מסיר מצווארה של יונה שרשרת. "כמעט הטביעה לנו את המתקן איתור במים מלוחים. מזל שהוא עמיד".

"כן. יונה", כיפא משך את המילים באיטיות "ניסית לא להגיע לכאן, למרות שידעת שזה מסוכן לתוחלת החיים שלך להיעלם?" שאל.

חושן הסתכלה על יונה, על המבט הלא ממוקד, כפות ידיה הרועדות והלסת השמוטה. היא הניחה את כף ידה על ידו של כיפא, לומר לו שיירגע, שיניח ליונה, שאין אף אחד בבית שהוא יכול לדבר איתו.

כיפא נענע בראשו לשלילה והסיר את כף ידה של חושן מידו. הוא רכן קדימה בכיסאו ופנה שוב ליונה. "כן יונה. הגעת לכאן. את באיחור של עשר דקות לבוררות של העולם התחתון", הדגיש את המילים, "והגעת רק בעזרת אמיר, אבל את כאן". הוא נשען לאחור בכיסאו. "אז. מה החלטת? איזה מהרוחות רפאים שלך בחרת?"

יונה התנודדה קדימה ואחורה, עומדת על עקביה, כמעט נופלת, ואז מתקנת ועומדת על קצות אצבעותיה ושוב כמעט נופלת, וחוזר חלילה.

"אני. בגינה. ואז הייתי בבית. היו שם. חלמתי. ואז בים. שסק". יונה ניסתה, אבל שום משפט לא יצא שלם מפיה.

"מה עשית עם כל הילדים? השארת אותם עם בייביסיטר בבית?" שאלה חושן.

כיפא הסתכל על חושן, ואז על יונה, והנהן. הילדים לא כאן. זה מידע חדש, הוא חשב, בוא נעבוד איתו.

"כן יונה. מה עשית עם הילדים? הם קיבלו את הבחירה שלך והסכימו לנוח בשלום על משכבם, או שהתחרפנו עליך והתעופפו?"

יונה הסתכלה על כיפא. המשפט האחרון כמו גרם לשלד שלה לקרוס לתוך עצמו. היא צנחה אל הרצפה ועמדה על ברכיה מול כיפא וחושן, כפות ידיה על הרצפה לתמיכה.

"אני…" התחילה, "אני לא יכולה לבחור בין הילדים. כי זה פוגע בהם. ונראה…" יונה עצרה לבלוע את רוקה. "ונראה שהם בחרו בעצמם. שהם החליטו שאני אמא כל כך נוראית, שהם לא רוצים אותי. הם הלכו, כולם".

חושן הזדקפה כמבקשת למחות, אך כיפא בלם אותה בידו.

"אולי הם בחרו לתת לך מנוחה? אולי הם רואים שקשה לך, ומניחים לך לחיות?" הציע. קולו היה רך, וחושן ציינה לעצמה שאפילו עיניו האדומות לא נראו מפחידות יותר.

"לא. לא. הם שונאים אותי", אמרה יונה, והדמעות זלגו על לחייה. "הם לא רוצים אותי, ולא רוצים לקבל ממני כלום".

כיפא המתין, ואז הניח שוב את ידו על חושן, כדי לעצור את תגובתה הצפויה למשפטו הבא.

"היית רוצה לשכוח אותם?" שאל את יונה לאט. "חושן כאן יכולה לברור לך מציאות שבה מעולם לא הגית אותם, מעולם לא נתת להם נפח וגוף, מעולם הם לא היו קיימים כרוחות. את רוצה לבקש את זה?"

כל גופה של יונה נרעד. "לא. לא. אסור ככה. הזיכרון הוא חשוב. הוא משמעותי. הזיכרון נותן לאבשלומים שלי ולחוסר החיים שלהם משמעות. נותן להם קיום כלשהו. גם אם הם יבחרו לא לבוא עוד אלי לעולם עד שאמות – אני רוצה לזכור אותם".

כיפא חש שחושן נרגעת לצידו, שאולי היא מתחילה לסמוך עליו, להאמין שהוא יודע לאן הוא מוביל את השיחה.

"את יודעת", המשיך, וקולו היה רך כמקודם, "אילו הם היו חיים. אילו אחד מהם היה חי, הוא היה צריך להתמודד עם המוות שלך, הצפוי מראש, שיגיע בקרוב. לא קל לחיות כשמישהו שאתה אוהב מת, במיוחד כשאתה ילד או נער, או בחור צעיר".

יונה הסתכלה בעיניים האדומות, ודימתה לראות בהם שתי להבות. ואם למצוא מישהו שיאמץ את שסק זה קשה, חשבה, איך הייתי מוצאת הורה ראוי לאבשלום?

"זאת הסיבה שלא הסכמתם שהוא יחיה גם במציאות חלופית?" שאלה את כיפא.

"זאת הסיבה שאמרת שאבשלום שבחרתי שייוולד יהיה חייב למות עד הזמן הזה?" שאלה את חושן.

חושן וכיפא הביטו ביונה, לא מצמצו ולא ענו.

יונה חשבה על ההאשמות של אבשלום הנער. אולי באמת חשבה רק על עצמה כשרצתה להביא אותם לעולם הזה, שממנו היא עומדת להיפרד בקרוב. ואולי מוטב ככה.

"יש דרכים אחרות לזכור, את יודעת", כיפא קטע את הדממה. "את יכולה להנציח את הזיכרון שלהם בדרך אחרת. משהו שיישאר אחרי מותך. את יכולה לעשות עליהם סרט, שאנשים יידעו ויכירו אותם".

"או לכתוב סיפור", הוסיפה חושן.

"או אולי אפילו לכתוב עליהם שיר", הציע אמיר.

החדר השתתק ממילים, ורק הדים ובנות קול התרוצצו בו כרוחות רפאים.

אַבְשָׁלוֹם / יונה וולך

אֲנִי מֻכְרָחָה פַּעַם נוֹסֶפֶת
לְהִזָּכֵר בִּבְנִי אַבְשָׁלוֹם
שֶׁשַּׂעֲרוֹתָיו נִתְפְּסוּ בְּרַחְמִי
וְלֹא יָצָא לִי
לִגְמֹר אֶת אַבְשָׁלוֹם בְּנִי
אֲנִי בּוֹנָה אֶת אֶפְשָׁרֻיּוֹת הַרְגָּשָׁתִי
הָרַחֲמִים שׁוֹטְפִים בִּי
וְהָרָעָב הָאֶפְשָׁרִי
רְצוֹנוֹת הַתּוֹרָשָׁה
וְאַבְשָׁלוֹם שֶׁלֹּא הֻרְשָׁה
בְּגִלְגּוּל אַחֵר אַבְשָׁלוֹם יִהְיֶה
אֲהוּבִי וַאֲנִי אָחוּשׁ זִכְרָהּ
כְּשֶׁאַבְשָׁלוֹם אֲהוּבִי
תְּחוּשָׁה גּוּפָנִית אוֹ אֵיךְ בִּטְנִי
רֵיקָה מֵאַבְשָׁלוֹם בְּנִי
סִדּוּר שֶׁל כּוֹכָבִים
נוֹפְלִים וְחֶרֶב מַכָּה
בַּמַּגְנֶט עַל לִבָּהּ
הַרְגָּשָׁה מְדֻיֶּקֶת:
בַּמֶּה תִּלָּחֵם
וְעַל מַה תָּנוּחַ
הָרוּחַ
לְאָן תִּשָּׂאֲךָ
הָרוּחַ בְּנִי.