לעולם לא אשמע

שעתיים לפני הניתוח נכנסה לחדר ההמתנה הרופאה המנתחת, דוקטור אֶברַה בן שימול. היא לבשה חלוק צבעוני מעל בגדי הניתוח, והשתדלה להיראות כמי שאינה ממהרת ואינה דוחקת בי כלל.

"אני צריכה לקבל ממך חתימה על ניתוח בהסכמה מודעת", אמרה. הייתי מוכנה לחתום על הלוח האלקטרוני מיד, אבל דוקטור אברה התעקשה להסביר שוב על ההליך, על הסיכויים והסיכונים שבו. זו אומנם הכוונה בביטוי 'הסכמה מודעת', אבל בשלב הזה כבר הייתי מסוגלת לחזור על ההסבר מתוך שינה.

"אנחנו נשתיל לך עצם ארכובה חדשה, במקום העצם המסוידת שלך. בגלל שהסתיידה, עצם הארכובה שלך לא רוטטת וזו הסיבה לכך שאת לא שומעת". אברה הקפידה לעמוד מולי, לדבר באופן ברור ובמימיקה מודגשת של השפתיים, הלשון והלחיים, כדי לסייע לי לקרוא את שפתיה. יכולתי לראות שהיא מהוקצעת ומשופשפת, היא בטח חוזרת על ההסבר לפחות חמש פעמים ביום. לא היה לי כוח, וגם לא חשבתי שיש לה משהו לחדש לי. הסתכלתי עליה, על העגיל הסגול הקטן שהתנדנד מאוזנה הימנית, על השפתון השחור ועל קעקוע הנשר הקטן בצד הצוואר.

השארתי את המבט עליה, כדי להישאר בתמונה, אבל הנחתי למחשבותיי לנדוד. הרופאה המשיכה להסביר שאתחיל לשמוע, לראשונה מאז גיל שנתיים, בזכות חתיכת אלמוג זעירה שתושתל באוזני, סיפרה על הסיכויים (תשעים ותשעה אחוזי הצלחה), על הסיכונים (קרישי דם שעשויים להיווצר, ולהיות קטלניים במרחק קטן כל כך מהמוח, סכנות רגילות של ניתוח בהרדמה מלאה כמו לא להתעורר, והאחוז הבודד שבו הניתוח לא מצליח לתקן את השמיעה). בדקתי היטב את הסטטיסטיקות. בחרתי בית חולים חדיש עם טכנולוגיה מתקדמת, ואת אברה עצמה בחרתי מבין כל הרופאים בבית החולים הזה, אחרי שבחנתי את תוצאות אלפיים הניתוחים האחרונים שנעשו בו. הייתי בידיים טובות.

ידיים טובות. המילים העלו בי תמונה.

תמונה של ידיים, אצבעות מחוספסות שעצם המחשבה על מראן מעבירה צמרמורת בגבי, ומקצרת את נשימתי. אצבעות עם ציפורניים קצרות, שתמיד אפשר למצוא תחתן שאריות של חול, או כורכר, או חמרה. אצבעות שיודעות לכייר את היופי, לתת צורה לשמות ולצבעים, זרימה של חומר במקום שאין בו מילים. גב יד עם עור לבן בוהק, שקמטיו והוורידים הכחלחלים החרוצים בו מספרים על גיל ונסיון.

כשדוקטור אברה נכנסה לחדר היא ביקשה משתיהן לצאת, מאמא שלי ומנְהַרַה. יכולתי לדמיין אותן עומדות בחוץ, נשענות על הקירות המנוגדים, רחוקות ככל האפשר זו מזו, שני קטבים של תיעוב. זו שחורה וזו לבנה, זו טהורה וזו טמאה, שתיהן בשנות החמישים לחייהן, ותהום פעורה ביניהן. שתיהן חוזרות וטוענות שהן אוהבות אותי ורוצות בטובתי. ואם שתיהן אוחזות בי, וביניהן תהום, אז איפה אני?

אני זוכרת את הפגישה הראשונה שלי עם נהרה. זה היה סתיו, אחרי שבוע של חוסר הצלחה מתמשך בעבודה. במעבדה היינו באותו יום כל הצוות: פסח אברהם, גלי חנוכה וגם הסטודנט החדש קריס מסלר. פסח קרא לנו צוות חגים, וצירף אותי עוד כשלמדתי לתואר ראשון "כי עם השם שלך, את תשתלבי נהדר". היה לי צפוף עם כולם, התקשיתי לחשוב, והודעתי שאני יוצאת להליכה ארוכה, לחפש השראה באוויר הפתוח.

רגליי הובילו אותי לצלע של הר, מחצבת אבן גיר נטושה. באדמה, כשנגעתי בה בידי, חשתי רטט שהזמין אותי למצוא את מקורו, רטט שהוביל אותי אל הצלקת הלבנה המבהיקה בצלע ההר, רטט שהפך לתנועה גלית פועמת. דמות שנעה כאילו הפיחה חיים בהר, כאילו בעצם היותה היא המיסה את ליבו וגרמה לגיר לזרום ולהתמצק מחדש בדמות רקדנית. היא הייתה הפסלת, וחלק מההר הפך לפסל רקדנית, אבל נדמה היה שהיא רוקדת את ההר לכדי פסל. הניגוד בין גופה הרך לסלע הקשה יצר בי תחושה של התאמה אינסופית, של שלמות. רק כשהתקרבתי הבחנתי בפרטים: מקדחה, פטישים, אזמלים, דליים עם ממיסים. הייתה טכנולוגיה מאחוריה, אבל התחושה הייתה כאילו היא מוציאה מתחת ידיה קסם.

התחושה התחזקה כשהתחלתי לדבר איתה. אני נוגעת באנשים כשאני מדברת איתם, התקשורת מוגבלת מאוד כשאני רחוקה ונעזרת בחוש הראייה בלבד כדי להבין מה הם אומרים. הולכת העצמות נותנת לשיחה גוון אחר, עומק, אני יודעת מה הם אומרים ולמה הם מתכוונים, גם בלי להסתכל בשפתיים, זה אחד מהדברים שהופכים אותי לשומעת. כך שאני משתדלת תמיד לגעת בבן שיחי. אבל נהרה. לגעת בנהרה היה קסם. גם מעבר לשכבת האבק שעטפה אותה במחצבה, מעבר לקמטים בגב היד, אפשר היה לחוש בו. גם כשלא הצלחתי לנסח אף אחת מהשאלות שבערו בי, מי היא, כמה זמן היא מפסלת, האם מה שאני רואה בפסל הוא השקפת העולם שלה, לא יכולתי להרפות מידה.

נהרה חייכה חיוך שמילא אותי באושר, ודיברנו. דיברנו כאילו המשכנו שיחה שקטענו בלי משים, כאילו הכרנו זו את זו שנים. היא הסבירה לי על ההבדלים בין חיתוך קשה וחד באזמל ועיצוב רך ועגול בהמסה, ואני דיברתי על הסימטריה של הגרף שיוצרת תנועת הרקדנית המפוסלת בסלע. רק כמעט שעה אחר כך, כשחלקנו תפוז שהביאה אל מקום התצפית שבו התיישבנו, רק אז הבנתי שבכל הזמן הזה המשכתי לאחוז בידה, ובכל הזמן הזה היא לא אמרה לי דבר במילים. רק כשהייתה צריכה להשתמש בשתי הידיים כדי לקלף את התפוז, הבנתי שעד אותו רגע היא דיברה אלי בשפת הסימנים. כששאלתי למה היא דוברת שפת סימנים, אמרה ששמיעתה נפגעה בעבודה.

"מחצבות ומקדחות. זה אף פעם לא עושה טוב לאוזניים", אמרה לי, ידי שוב בידה.

"ואת מתגעגעת לזה, לשמיעה שאיבדת?" שאלתי. אצבעי ליטפה את העור הבוהק בגב ידה.

"לפעמים", השיבה, ויכולתי לשמוע דרך העצמות את הרבדים השונים של התשובה, את האובדן שחוותה כשאיבדה את שמיעתה, את הייאוש ורפיון הידיים כשחשה עצמה מזדקנת לבלי שוב, את הנחמה כשמצאה דרכים אחרות לתקשר בהן.

"ואת, לך לא קשה שאת לא שומעת?" שאלה אותי, ואני פערתי את עיניי לרווחה.

"ברור שלא. אני שומעת. השמיעה הפיזית לא חסרה. יש לי כל כך הרבה מעבר". המילים שלי נותרו שם, ללא המשך.

"את לא נראית שומעת. איפה הגלימה הצבעונית, העגילים הגדולים, הקעקועים על כל הגוף?"

חייכתי. סטריאוטיפים. את הקעקועים הראיתי לה, לא באותו יום, אבל כמה ימים אחרי כן, כשהצורך לגעת בגופה כמעט הוציא אותי מדעתי, ואת הגלימה לובשות רק הכוהנות, ורק בזמן טקסים.

"אני שומעת, אבל לא כוהנת. אני מתמטיקאית", עניתי, ומיד נשטפתי גל של אשמה. "סוג של מתמטיקאית. מתמטיקאית בערך, דמי קולו". מתמטיקה היא פסגה, מטרה שמותר לשאוף אליה, לא בטוח שאי פעם אגיע. הייתי כבר שמונה שנים במקצוע, ועדיין לא הרגשתי שמותר לי לכנות עצמי מתמטיקאית. אולי יום אחד.

"סיגד? את איתי?"

זו הייתה דוקטור אברה. והיא בטח פנתה אלי שלוש פעמים לפחות, אם לשפוט לפי הדחיפות וחוסר הסבלנות שהיו רשומות על פניה.

"כן", עניתי. "סליחה. מה שאלת?"

אברה הציגה בפני את המסך שעליו הטופס, והצביעה על הפינה השמאלית התחתונה. קראתי אותו, ברפרוף. סיגד כהן, חירשות מלאה מגיל שנתיים על רקע של אוטוסקלרוזיס, מועמדת לניתוח השתלת תותב של עצם הארכובה בשתי האוזניים. מודעת לסיכונים האפשריים, מבינה שזה ניתוח אלקטיבי ושההליך אינו הפיך. כן, אני מודעת. כן, אני מבינה. כן, אני בוחרת. לרגע היססתי לפני שהנחתי את האצבע על הקורא הביומטרי לחתימה. עד כמה אני בוחרת ועד כמה זה נכפה עלי? עד כמה אי פעם הבחירה בידינו?

הפעם הראשונה שהבאתי את נהרה הביתה, לפגוש את אמא שלי.

זה היה כחודש אחרי שפגשתי אותה במחצבה, ושבועיים אחרי שעברתי לגור אצלה, תקדים שלא קרה לי מעולם עם אף אחת אחרת. מבחינתי לקחת אותה לפגוש את אמא שלי היה. זו הייתה הצהרה. דיברתי עם אמא על בנות זוג קודמות, אבל מעולם לא הצגתי אותן בפניה, למרות שביקשה. כי חשבתי שאני צעירה מדי, כי חשבתי שהקשר לא מספיק רציני, כי. לא יודעת. פשוט לא עשיתי את זה. עם נהרה הכל נראה טבעי, מובן מאליו, כאילו היקום סולל לנו דרך ומחווה קידה כהזמנה.

לפני שצלצלתי בפעמון הכניסה, הסתובבתי ונעמדתי מול נהרה. העברתי יד בשיערה השחור, סירקתי אותו לאחור וחשפתי את עור המצח הלבן מכל לבן. אחר כך הסתכלתי על עצמי, הכנסתי שוב את החולצה לתוך המכנסיים ויישרתי את קמטי הבד.

"אני נראית בסדר?" שאלתי.

"את נראית מדהים", אמרה נהרה, והניחה יד על לחיי. המגע שלה, מחוספס ונוכח, הרגיע אותי. הרגשתי שזו אמת. שמעתי שבאמת נראיתי מדהים, לפחות בעיני נהרה.

"גם את. ואני שמחה שאת איתי", עניתי.

אחזתי בידה וצלצלתי בפעמון. אמא פתחה את הדלת, ואז עמדה בפתח.

ונשארה שם. האור מאחוריה יצר הילה סביבה, והפך אותה כהה מתמיד.

עיניה עברו על נהרה, מכף רגל ועד ראש, ואז חזרו וננעצו בעיניי.

עשיתי תנועה לעבר הפתח, אבל אמא שלי סימנה 'לא' קטן בראשה. לא הצלחתי להבין מה היא חושבת, לא בלי לגעת בה.

המשכנו לעמוד בפתח מולה.

ואז צלצל הטלפון של נהרה, יכולתי לשמוע אותו דרך המגע ביד. היא הוציאה אותו מן הארנק, ניתקה ממני מגע וענתה. לא ידעתי מה היא אומרת – היא הפנתה לי את גבה.

כשסיימה את השיחה, הסתובבה אלי ודיברה. באוויר, בלי לגעת, פניה גלויות אלי ואל אמא שלי, כדי לאפשר לשתינו להבין. "מצטערת. אני מוכרחה ללכת. מקרה חירום דחוף אצל חברה. סליחה גברת כהן, אולי פעם אחרת".

ואז הלכה משם. הלכה ממני.

אמא שלי הסתכלה עליה עוד זמן קצר, ואז פנתה אלי ופינתה את פתח הדלת. כעת יכולתי להיכנס.

פסעתי צעד אחד קדימה, ואז היא תפסה בכתפי.

"איך יכולת? אלי, הביתה, בלי להזהיר מראש? אחת שכמותה?" היא אמרה 'אחת שכמותה', אבל בכתף, בשטח המגע של היד שלה, שמעתי 'יצור שכמותה'.

"מה? על מה את מדברת?" הזעם תפס אותי בלתי מוכנה, פעפע בתוך בטני והשליך את ידה של אמא מכתפי. בכוח. "רק בגלל שהיא נצ'ית? מה עובר עליך?"

אמא קימטה את המצח, כמנסה להבין. יותר קשה לאנשים כמונו להבין, הרבה יותר קשה, כשלא נוגעים, כשאין שמיעה. ראיתי שהיא מנסה להבין, שהיא מנסה לגעת בי כדי להבין יותר טוב את המילים, אבל הגזענות שלה הממה אותי, לא יכולתי להכיל אותה, או לשאת את המגע שלה. שתתאמץ ותקרא שפתיים, לא בא לי עליה.

"נצ'ית? מה פתאום נצ'ית", אמרה, וראשה המשיך לסמן 'לא'. "את יודעת שהמון כוהנות נכנסות לבית הזה, ורובן לבנות. מה זה קשור לצבע?"

"אז מה קורה? מנעת ממנה להכנס בגלל שכואב לך שאני מזיינת אישה? בגלל שהיא מבוגרת ממני? מה עובר עליך?" המלים הבוטות והפוצעות יצאו מתוכי, כמעט בלי שליטה, לא ידעתי בכלל עד הרגע הזה עד כמה נהרה חשובה לי, עד הרגע שכאבתי את עלבונה. רציתי להכאיב לאמא שלי בחזרה.

"לא. זה לא ככה. אני מקבלת את הבחירות שלך. את יודעת שאני מקבלת. אבל. אבל ריקוסי. סיגד, הגזמת. לקחת לך צעצוע מהקאסטה הכי נמוכה, והבאת אותה", פניה של אמא שלי לבשו תיעוב בלתי נשלט, כאילו נכנס כלב והשאיר ערימת צואה באמצע הסלון, "אלי. הביתה".

ריקוסי? טמאה? ניסיתי, אבל באמת שלא יכולתי להבין. העור? לזה היא התכוונה?

"אמא" ניסיתי להשאר שקולה, למרות הכל "את מתכוונת לעור שלה? זה לא מדבק, יש לה מחלה אוטואימונית שנקראת בהקת, ויטילגו. זה לא הופך אותה לטמאה. מותר לגעת בה".

"לא. אסור. את שומעת, ואסור לך לגעת בה. זו בדיוק המשמעות כשאומרים לך טאבו. אני לא מבינה, את רוצה לזרוק את כל זכויות היתר שלך, כמו להסתובב איפה שבא לך ועם מי שבא לך? את לא יכולה להרשות לעצמך לוותר על המעמד, תחשבי על הילדים שיהיו לך פעם, לא רק על עצמך. את לא יכולה לוותר על הפריבילגיות שלך סתם ככה".

התקשיתי להקשיב. מעבר למילים שלה, שהיו מרתיחות, תגובות הגוף של אמא שלי הוציאו אותי מדעתי. הגוף שלה אמר מילים כמו שנאה, תיעוב, חשדנות, בוז. ובו זמנית היא דיברה על דברים חיצוניים, כסף מעמד ופריבילגיות, כאילו יחסים בין אנשים הם חומריים בלבד. ואני, אני הייתי מוכנה לוותר לגמרי על החומרי בשביל אהבה ושלמות, וזה מה שניסיתי להסביר לה.

כמה דקות אחר כך, מצאתי את עצמי מחוץ לבית, כועסת בכל גופי. כעס שניצת מחדש כשקיבלתי זימון לוועדת המשמעת. איזו זכות יש להן לנסות להכתיב לי עם מי להיות ומה לעשות? רציתי להתעלם מהזימון ולא להגיע, ונהרה שכנעה אותי ללכת, לשמוע מה יש להן להגיד, לנסות ולהגיע לעמק השווה.

עברו כמה שבועות ומצאתי את עצמי מול ועדת המשמעת של השומעות. הכוהנות ישבו על כריות במעגל סביבי, אוחזות ידיים לשפר את התקשורת ביניהן, משאירות אותי משקיפה חיצונית בלבד. היו שם כעשרים נשים, בנות שלושים עד שבעים, בתסרוקות שנעו בין קצוץ לצמות ארוכות, וגלימות צבעוניות שהזכירו לי פרפרים. לרובן היו עגילים גדולים, וחשבתי שנהרה הייתה צוחקת ואומרת שלפעמים סטריאוטיפים נכונים.

"לאורך שנים אנחנו מוותרות לסיגד שוב ושוב. כבר כשאישרנו לה להפסיק להיות פרח כהונה ולהפוך מתמטיקאית חשבתי שזה מוגזם. ילדים צריכים שיציבו להם גבולות. ריקוסי זה טאבו". זו הייתה מירה, סגנית הכוהנת הראשית, והיא דיברה ישירות אל אמא שלי. כבר שנים שמירה מנסה לחתור תחתיה, ואני מניחה שחוסר המשמעת שלי סייע לה בזה לא מעט. הסתכלתי על קעקוע הנמר על לחיה הבהירה של מירה, הוא רטט כשדיברה, כמוכן לזנק לטרף.

"אני נוטה להסכים. זה מקרה של להיות או לחדול". הדוברת, שרון, הייתה חברת ילדות שלי. אבל עכשיו, בתלבושת הכוהנות המסורתית, בקעקוע האיילה המנתרת על לחיה, היא נראתה זרה.

"סיגד תצטרך לבחור בין האמונה לבין הריקוסי שלה", הוסיפה טליה, אחת הכוהנות הוותיקות, שיערה הלבן הארוך כמעט הסתיר את משיכת הכתפיים. "אין דרך אחרת". ראיתי את אמא שלי מתכווצת על הכרית שלה, ואת כל הכוהנות האחרות מהנהנות.

לא הייתה לאמא ברירה. אולי היא גם קיוותה שגזר הדין המשמעתי יגרום לי לוותר על נהרה, אבל בעיקר לא הייתה לה ברירה, החלטת המעגל הייתה ברורה, והייתה נגדי.

"אנחנו מונעים מאמונה, זה היסוד והשלד שלנו", סיכמה אמא. "בלעדיה אין לנו חיים". התחלתי לנענע בראשי.

"סיגד. יש לך שלושה שבועות להתלבט. בסופם תחויבי להכריע בין שתי דרכים. אם תבחרי בדרך שלנו, תצטרכי לוותר על זוגתך. אם תבחרי בה, תצטרכי לוותר על האמונה, ולעבור ניתוח השתלת ארכובה".

רציתי לענות מיד, אבל אמא עצרה אותי. "לא. אל תעני עכשיו. יש לך שלושה שבועות. הוועדה תתפזר עכשיו, ותתכנס בעוד שלושה שבועות".

כשדיברתי עם נהרה בשלושת השבועות הללו, היא בעיקר הקשיבה ושאלה אותי מה המשמעות של כל זה. ניסיתי להסביר את ההיבטים ההיסטוריים, את היווצרות הקאסטה העליונה של הכוהנות, נשים שיכולות לשמוע כתוצאה ממחלה תורשתית שנקראת אוטוסקלרוזיס, שגורמת להסתיידות של עצם הארכובה ולאובדן שמיעה בגיל צעיר. המחלה תוקפת גם גברים, אבל רק אצל נשים היא מאפשרת שמיעה, הבנה של המהות הפנימית, האמת שבקנקן. ששומעת עשויה להפוך לכוהנת, אחרי מסלול הכשרה מפרך. השמיעה היא רק פוטנציאל, לא הבטחה.

הכוהנות שלמדו להשתמש בשמיעה משמשות שופר, דרך בלתי אמצעית להבין ולשמוע את אלוהים, את הגורל, את המזל, רוח האדם, איך שלא תבחרי לקרוא לתכונה החמקמקה הזו. בשל כך הן נבחרות להוביל טקסים דתיים וחברתיים, בשל כך הן זוכות למעמד החברתי הגבוה שלהן. והקאסטות האחרות התקבעו סביב הכוהנות, בהתאם לרצון וליכולת של הכוהנות ליזום או לקבל מגע מאנשים סביבן. באופן מעשי הקאסטות משקפות את הדירוג של מרחק התקשורת והמגע מן השומעות. ואנשים שמגע בעורם אסור כיוון שהוא עלול להדביק את השומעות במחלה, מצאו את עצמם במצב של ריקוסי, אסורים במגע, הקאסטה הנמוכה ביותר.

"לא את", אמרתי וליטפתי את זרועה. "המחלה שלך לא מדבקת. היא אולי נראית מרתיעה, אבל רק למי שמתבונן באופן שטחי. שומעות אמורות לדעת טוב יותר. את לא טאבו. הן מדברות ככה מטיפשות וחוסר הבנה של המצב".

נהרה שאלה שוב לגבי מהות השמיעה, והסברתי שהשמיעה היא לא קריאת מחשבות, אלא יותר הבנה הוליסטית של מצב רגשי, מעין קליטת רגשות.

"אני לא יודעת להסביר שמיעה. את מבקשת ממני לתאר תכונה שיש בי כנראה, ושבך אין. כאילו היית עיוורת ומבקשת ממני לתאר לך צבעים". זה אולי לא היה הדבר הרגיש ביותר להגיד לאישה חירשת, אבל כבר הייתי עייפה.

"אני גם לא מבינה את הקטע שלהן עם האמונה. אני לא מאמינה באלוהים. עד גיל שמונה האמנתי פחות או יותר, אבל אלוהים זה עניין של בחירה, ואני בחרתי אחרת. זאת גם הסיבה שאני עוסקת במתמטיקה ולא מנהלת טקסים. למה הן קושרות בין אמונה לבין השמיעה, שהיא בסך הכל טעות גנטית שנותנת יתרון קל למי שלוקה בה. וכל הקטע של הקאסטות, מיון לפי סוגי עור, למי מותר שכוהנת תיגע בו ותדע אותו ותבין אותו עד עומקו, ולמי אסור. כל הקטע הזה מיושן ומיותר. אני לא מבינה בשביל מה זה טוב.

"ובכלל. על הזין שלי. אני מתמטיקאית סבירה, והייתי מחורבנת כפרח כהונה. ואם השומעות אישרו את הבחירה שלי במתמטיקה, אז שיקבלו גם את הבחירה שלי בך".

"אני חושבת שאת לא יודעת על מה את מדברת", אמרה נהרה. מצחה התקמט "את עיוורת לפריבילגיות, כי יש לך אותן. אם ייקחו אותן ממך את תיפלי לתהום. את תמימה כמו ילדה, רק כי גדלת עם כפית של כסף בפה". זה נמשך ונמשך. הניסיונות שלה להבין, הניסיונות שלי להסביר. בסוף נהרה קיבלה את הבחירה שלי בה, שהייתה אמורה להיות מובנת מאליה.

בתום שלושת השבועות, שוב מול ועדת המשמעת, כשהודעתי להן שבחרתי בנהרה, ראיתי את הפנים של אמא מחווירות. היא שברה את המעגל והתקרבה אלי, ונגעה בי.

"סיגד". היא אמרה את שמי, וכל גופה נע כבתפילה. "כך קראתי לך כשנולדת, לפני עשרים ושמונה שנים, לסמן את הכיסופים, הכמיהה אל ציון השלמה, ציון שבלב". ידה נגעה בבית החזה שלי, ונשארה שם, חמה "את, יותר מכולן, צריכה להבין מה מסמלת האמונה, השאיפה להגיע, התשוקה להתעלות". המילים שלה מולי, ידה על חזי, שכמו ניקזה אליה את כל החום המשתוקק והכמֵהַ, כמעט שינו את החלטתי.

חשקתי את שפתי ונדתי בראשי. אני בטוחה שבנוגעה בי היא יכלה לחוש את רבדי ההתלבטות, את שבריריותה של ההחלטה. אבל היא לא יכלה להתעלם מהתשובה שנתתי, והייתה מוכרחה לקבל את בחירתי.

"כן", עניתי לדוקטור אברה, והעברתי את האצבע על הקורא הביומטרי. "אני בוחרת לעשות את הניתוח".

"מצויין. אני אתן למלוות שלך לבוא ולהיפרד. עוד כחצי שעה ניקח אותך לחדר הניתוח. שיהיה לנו בהצלחה". אברה סיימה, יצאה מן החדר והשאירה את הדלת פתוחה מאחוריה.

ראיתי את אמא שלי ונהרה, מנסות לעבור בפתח הדלת בו זמנית, בלי למנוע זו מזו את הכניסה ובלי לגעת זו בזו. בסוף אמא עברה ראשונה.

היא ישבה על המיטה והניחה את כף ידה על לחיי.

"אילו רק היית נוגעת בה, היית מבינה אותה", לא הצלחתי לעצור את עצמי מלהגיד.

אמא נענעה בראשה, וחשתי את הצער ממלא אותה. צער עצום, אינסופי, שעבר מן היד אל לחיי ומילא גם אותי. "אניה אוודיש אלוהה. אני אוהבת אותך ילדה, יותר מכל דבר אחר, ותמיד אוהב אותך", אמרה. היא נשקה למצחי, ויצאה מהחדר.

נהרה נכנסה אחריה, והחזיקה את כף ידי.

"יותר מכל דבר הייתי רוצה לעשות איתך אהבה עכשיו. זה היה מרגיע אותי הכי שבעולם", אמרתי, והנחתי את אוזני הימנית על חזה, להרגיש את פעימות ליבה.

"רק זה חסר לי", שמעתי את החזה שלה מדבר מתחת לאוזני. "לקבל עוד הסבר מתמטי".

חייכתי וחיבקתי אותה.

זה היה כמה שבועות אחרי שנפגשנו במחצבה, כשעוד למדנו להכיר זו את זו, ונהרה, ששכבה לצידי על המיטה ביקשה להבין מה בדיוק אני עושה במעבדה כל יום, בין כל הרשימות.

"תראי, זה קצת כמו…" איך מסבירים מתמטיקה להדיוטות? "נניח שאנחנו מתארים פונקציה, יש לנו משוואה מסוימת. נניח שיש לנו קירוב פולינומיאלי". ידי עברה על הקימורים שלה, מכתף ועד ברך, וסימנה מתאר של קו. עורה נע ממחוספס לחלק, מחום בהיר של צבע העור שאיתו נולדה, ללבן בוהק בשטחי העור שבהם קנתה מחלת הוויטילגו דריסת רגל.

"אנחנו יכולים לגזור את הפונקציה ולקבל משהו יותר בסיסי, השיפוע של הפונקציה. איבדנו מידע בגזירה, אבל קיבלנו משהו שיותר קרוב למהות שלה. לאמת הפנימית שלה". טיילתי עם האצבעות עד לשיפולי השד, והתחלתי במסלול עקלתון סביבו. קפלים רכים ובהירים רטטו בבטנה, בקצב שהתאים עצמו לנשימתה, מזמינים אותי לגעת בהם.

"אנחנו יכולים לגזור את הנגזרת שוב ולקבל שינויים בשיפוע של הפונקציה המקורית". האצבע שלי הגיעה לקצה העטרה, והפטמה השחימה והתרוממה ככל שסבבתי סביבה. "וכשנשווה לאפס אנחנו יודעים שזו נקודת קיצון של הפונקציה המקורית. אבל איבדנו מידע, כי הלכנו עמוק יותר ובסיסי יותר. אנחנו לא יודעים אם זו פטמה אל"ף", נגעתי בה, "או פטמה בי"ת". גבה התקשת, וחשתי את הריכוז שלה מתמוסס. "אם נגזור פולינומים מספיק פעמים, נגיע למספר בודד, ואם נגזור פעם נוספת נגיע לאפס. כל פולינום מגיע לשם. כלומר מצאנו תכונה שמאחדת אותם, תכונה שאם תחפרי מספיק עמוק תהיה נכונה לכולם".

"תכונה מאחדת, קצת כמו שכל האטומים עשויים מפרוטונים ואלקטרונים, ונו, איך קוראים להם. נייטרונים?" אמרה נהרה.

"בדיוק". חייכתי, כי היה מרשים שהיא מסוגלת להתבטא בתוך המערבולת ששמעתי מסתובבת בראשה, שהתרכזה בעיקר בשטח הפנים שבין אצבעותיי לעורה. "או קצת כמו שכל היצורים החיים מורכבים מתאים. אם תגדילי מספיק, מתחת למיקרוסקופ יהיה קשה להפריד בין בעלי חיים שונים, הם נראים דומים להפליא.

"אז בתחום שלי, הטופולוגיה האלגברית, אני מתעסקת עם משהו שנקרא קומפלקסים סימפליציאליים. גם עליהם אפשר לעשות פעולה שדומה ללקיחת נגזרת, משהו שנקרא 'פעולת השפה'. ואני חוקרת משפחות מסוימות מאוד של סימפלקסים אינסופיים ומנסה להבין אם גם את המשפחות הללו אפשר לכנס ו'לקפל' לסלע יסוד אחד על ידי חזרות אינסופיות של פעולת השפה".

"כן. כן. דברי אלי מלוכלך. מילים ארוכות וקשות עושות לי את זה", אמרה נהרה ועפעפה אלי. "מה זה קומפלקסים סימפליציאליים?"

חייכתי אליה. "זה אוסף של קבוצות וכל התת-קבוצות שלהן.

"ויש גם את הצד השני". המשכתי, בלי שיכולתי לעצור את הצמרמורת שעברה בי. הפסקתי לגעת בנהרה, ורק דיברתי אליה "את הקומפלקסים שלא משנה מה תעשי בהם, לא תקבלי שינוי. הם נשארים אותו דבר כפי שהיו. כמו לגזור e בחזקת איקס. ביחס לפעולה שבחרנו, אלו נקודות שבת, בלתי ניתנות לשינוי.

"ומכאן העלילה רק מסתבכת", משכתי בכתפיי. "אפשר לגלות אין ספור משפחות של סימפלקסים ולהגדיר אין ספור פעולות דמויות פעולת שפה עליהן, לחקור איך הפעולה משתקפת על חבורות ההומולוגיה שלהן, או על הקוהומולוגיות שלהן. ובסופו של דבר מה שמעניין אותי זה להבין מתי הפעולות שהגדרתי על המשפחות שגיליתי יכולות להביא אותן אל הרמה הבסיסית שבה כל האובייקטים בקטגוריה שווים בפני אלוהים".

"משפחות פשע", חייכה נהרה, ואז הרצינה. "את מדברת כאילו אלו שני צדדים, שחור ולבן, טוב ורע, אלוהים ושטן". נהרה התרוממה מהמיטה, והעירום שלה תפס את כל שדה הראיה והפוקוס שלי. "זה רק מתמטיקה", אמרה, "ואת יכולה, אם בא לך, לבחון עלי פעולות שפה", הוסיפה ונשקה לי.

"כן. זאת רק מתמטיקה". משכתי בכתפיי ועניתי, ואחר כך הפסקנו לדבר, ורק נגענו.

אמא ונהרה ליוו אותי לדלת חדר הניתוח, ואז תפס את מקומן רופא מרדים צעיר ונמרץ, שעל תגית השם שלו היה כתוב חוסיין עבד רבו. היה לו שיער שחור שכיסה את העיניים, והוא פטפט בלי סוף ובלי להפנות אלי את הפנים, כך שהתקשיתי להבין אותו. רק כשביקש ממני לספור איתו לאחור מעשר עד אחת הוא האט, הביט בעיניי והחזיק בכף ידי, וספרנו יחד, עד שנרדמתי.

התעוררתי עם אוזניים חבושות, וכאב עמוק בראש, בין האוזניים. הכאב הלך והתעצם ככל שחלף הזמן. שמעתי צפצוף מוניטור מחדר סמוך, מונוטוני וגבוה. שמעתי קול נשיפת אוויר, חזק ודחוס וכאוב, ורק אחרי כמה דקות הבנתי שזו אני והנשימה שלי. אדם במסדרון גרר רגליים, וחריקת עמוד האינפוזיה שסחב איתו על המרצפות העבירה בי צמרמורת. באחת המיטות הרימה אחות את גב המיטה, והקליק המתכתי ששמעתי גרם לי להתכווץ.

דוקטור אברה הגיעה, הסירה את התחבושות מאוזניי ובדקה את מקום הפצע, תוך המהום בלתי פוסק, שלא יכולתי לעצור. קולה, שמח ומרוצה, שהודיע לי שהניתוח עבר בהצלחה, היה חזק לבלי נשוא. מכאיב.

ניסיתי להתכסות בשמיכה, אבל הרעש נמשך. ניסיתי לנשום, אבל האוויר חתך בריאותי. לא הייתה דרך לעצור או לבלום את המתקפה הנמשכת על חושיי, את הכאב הבלתי פוסק. הרגשתי דמעות זולגות על לחיי, ושמעתי יבבה. שלי.

כמה דקות אחר כך נכנס אח לחדר, אבנר בנימיני, ובתנועות ידיים הושיט לי כוס מים וכדור. הודיתי לו בשקט, בלי קול, והוא חייך וקד לי. יהיה בסדר. עוד יום-יומיים. את תראי, סימן באצבעותיו, ואני קיוויתי שהוא יודע על מה הוא מדבר. כמה דקות מאוחר יותר הכדור שלח אותי לשינה נטולת כאב.

הימים הראשונים שלאחר הניתוח המשיכו באופן דומה: הבלחות של ערות, מלוות בחשיפה בלתי נשלטת ובכאב בלתי פוסק. חודרנות אינסופית, כמו ללכת עירומה במרכז העיר ולהיות ננגעת בידי כל עובר ושב. ואז בכי כבקשת עזרה, ונפילה לתהום של שינה מסוממת כדורים.

אנשים באו לבקר אותי, ולא יכולתי לשאת אותם. עשיתי את עצמי ישנה, והם הלכו.

שישה ימים אחרי שהסירה את התחבושות, הכריזה דוקטור אברה שאני כשירה פיזית להתמודד עם העולם. מצאתי את עצמי משוחררת מבית החולים, בדרך הביתה.

נהרה באה לקחת אותי, וכל הדרך נגעה, פעם באמה שלי, פעם בכף ידי, פעם אחזה את ידי בידה. היא התחשבה, ודיברה רק מעט, אבל כל מלה שלה דקרה כדורבנות, עוקצת ומכאיבה. כף ידה, שכל כך אהבתי לחוש על עורי, הייתה עכשיו מחוספסת ושורטת.

בדרך הביתה עצרנו ליד המחצבה. נהרה רצתה להראות לי יצירה שעבדה עליה בזמן שהייתי בבית החולים. פסל של משהו. שעשוי מאיזו אבן. הסתכלתי על האבן, ולא הצלחתי לראות בה דבר, מלבד קיר של אבן. נהרה הסבירה, מלאת התלהבות, על זרימה, מגע וקונטקסט. שמעתי אותה מצוין, אבל לא הצלחתי לראות דבר ממה שדיברה עליו. בסוף תירצתי שאני לא מרגישה טוב, שכנראה מתחיל להחשיך והאור עמום מדי לראות, שעדיין קצת כואב לי. היא התמלאה אשמה והמשיכה הביתה מיד.

בשבוע הראשון אחרי שחזרתי הביתה הלך הכאב ופחת. ליתר דיוק עדיין יכולתי לשמוע כל צליל באוזני המשופצות, ולא יכולתי לשלוט במה יחדור אלי ומה ייוותר בחוץ, עדיין למדתי לאיית קקופוניה בכל תא מתאי גופי, ולהכיר עד כמה היא כואבת. אבל התחלתי להתרגל לכאב המתמיד, ויכולתי לראות שביב של אור בקצה המנהרה. אולי בעוד די זמן אגדל עור שני ואוכל לסנן חלק מהקולות או להתעלם מהם, מאלה שנהרה קראה להם רעשי רקע והתפלאה שאני שומעת אותם. ואז אולי אכאב פחות.

מה שהציק לי באופן עמוק יותר היה נהרה. הקִרבה אליה הפכה קשה לי. גם משום שהיא חזרה וניסתה להציע לי להתבונן בדברים שהיא קראה להם אמנות, ואני ראיתי בהם חומרים בלבד. ניסיתי להיות עדינה, להגיב לעבודותיה בנימוס, לתרץ את חוסר ההתלהבות שלי בתואנה כזו או אחרת, אבל ידעתי שאני פוגעת בה. כמו הבדיחה על הזקנים שרדפו בצעירותם אחרי בחורות: זכרתי שאהבתי פעם את היצירות של נהרה, אבל לא זכרתי למה.

היו עוד סיבות לקושי שלי מול נהרה, סיבות שהתקשיתי יותר לנסח ולהבין, מעבר לעיסוק שלה באמנות פלסטית שהפך בלתי ניתן לעיכול עבורי.

אני זוכרת אירוע אחד באותו שבוע בבהירות יתרה. עמדתי וחתכתי סלט, ונהרה נעמדה מאחורי. חשתי את חום גופה קרוב לכתפי השמאלית, הרחתי את ריחה, מאובק ועתיק, מחניק. לא יכולתי להתרכז, וכשניסתה לגעת בי נרתעתי. נהרה הבחינה ברתיעתי, וניסתה לחפות במילים, כדי לא להיפגע. "רק רציתי להגיע לסלט, לנסות אחת מהעגבניות. היא נראית מאוד טעימה", אמרה, ואז שלחה את ידה לקערה, בחרה מתוכה עגבניית שרי, לקחה והכניסה לפיה.

נעצרתי. הסכין רעד בידי. לא יכולתי לחתוך את הסלט יותר, ולא יכולתי לשאת את המחשבה לאכול מהסלט שנגע באצבעותיה, בכף ידה הלבנה, מלאת כתמי העור הבוהקים והוורידים הכחולים. הסתכלתי על נהרה ונמלאתי גועל. היא הייתה… היא הייתה לבנה מדי, שמנה מדי, זקנה מדי. הנחתי את הסכין ויצאתי החוצה.

בחוץ היה חושך, וכוכבים ניסו לבצבץ מבעד להילת האור של העיר. האוויר היה נקי וקריר, יכולתי לנשום.

נהרה יצאה אחרי, שמעתי את נשימותיה וצעדיה, וחיבקתי את עצמי בניסיון למנוע מכל הגירויים האלה לגעת בי.

"אני מבינה. זה הניתוח. הוא מקשה עליך ואז את מוציאה הכל עלי, אבל זאת לא אשמתך". הקול של נהרה חתך וניסר בי, ולא יכולתי יותר לשאת אותה ואת הקבלה וההבנה שלה.

"תשתקי", צעקתי. "דפה יארגאש. תסתמי את הפה. את לא מבינה כלום".

נהרה לכאורה הבינה. אבל היא הבינה את סיגד שלפני הניתוח, ולא הייתי בטוחה שנשאר בתוכי משהו מהסיגד הזו. נראיתי לה אותו דבר כמו תמיד, והיא לא השכילה לשמוע את התוהו ובוהו שבתוכי.

יצאתי מהבית בטריקת דלת, ולא שבתי עד הבוקר.

הימים הבאים דמו להחלקה במדרון, שהופך יותר ויותר תלול, בלי יכולת לעצור או לשנות כיוון, ובלי לדעת היכן מסתיים המסלול. כל יום גיליתי דבר נוסף שבעבר הביא לי עונג וכעת נשארתי אדישה אליו. שחייה, קליגרפיה, פענוח צפנים, החתולה שלי. כולם איבדו את הטעם, או שאני איבדתי אותם. הנורא מכל הייתה הידיעה שזו אחריות שלי. ניתנה לי הבחירה, ואני בחרתי לאבד. לא ידעתי כמה עוד נשאר לי לאבד.

כמה ימים אחר כך חזרתי למעבדה. החיים בבית הפכו לסיוט, ניסיון ארוך ומתמשך להתחמק מנוכחותה של נהרה, להיות רק במקומות שבהם היא לא תהיה, לא תופיע ותפתיע אותי, לתכנן את זמני כך שלא אצטרך להיתקל בה, לדבר או לראות אותה. קיוויתי שבמעבדה יהיה לי מפלט.

כשנכנסתי, כולם שמחו לראות אותי, ואמרו שהמעבדה לא אותו הדבר בלעדיי. גלי חנוכה אפילו הגדילה לעשות והציעה לי קפה.

התיישבתי ליד השולחן, ושלפתי את רשימותיי מהיום שלפני הניתוח. רק שבועיים עברו מאז, אבל הרשימות, אוסף של הערות ותזכורות לעצמי, היו חסרות פשר.

• אינווריאנטים של לחבר אפס ולכפול באחת.
• תאים של בעלי חיים זהים זה לזה, ואותו כנ"ל גם תאים של צמחים, אבל אם את עוברת לרמת הדנ"א כבר איבדת את האחדות, צריך לעצור את הזום ברמה מועדפת?
• איך נכון להתייחס למספרים מרוכבים, או בכלל חבורה ציקלית, שבה סדר פעולות ידוע מחזיר את האיבר לערך הראשוני שלו.
• מה עם פרקטלים, שם החזרה אינסופית אבל הגודל משתנה.
• אלוהים נמצא בפרטים הקטנים.

עשרות עמודים של רשימות. הערות על יופי וסימטריה, שנכתבו מתוך התפרצות של רגשות עזים.

ידעתי שאני הייתי זאת שכתבה את הרשימות. יכולתי אפילו לזכור את הנסיבות בהן נכתבו רוב ההערות. אבל לא יכולתי להיכנס לנעליה הרגשיות של זו שכתבה אותן. מה חיפשתי ומה רציתי להוכיח? למי לכל הרוחות משנה אם איברים בחבורה מתנהגים כך או אחרת?

לא שכחתי את המתמטיקה שלי. היא עדיין הייתה מובנת ונהירה לי, אבל הפסקתי לראות בה יופי, היא הפכה להיות אוסף של חישובים טכניים, חסרי ייעוד מוסרי או חתירה למטרה. כמו שאר האובדנים, אפילו לא יכולתי להצטער ולבכות אותו. איבדתי את הרצון לרצות.

בפינה מולי ראיתי את קריס וגלי מביטים בי, מצפים. מעבר לדלת הציץ פסח. לקחתי את כוס הקפה שגלי הכינה ולגמתי ממנה. משתנקת, ירקתי מיד והשולחן שלי התכסה קצף של קפה מלוח. שלושתם פרצו בצחוק, באו וטפחו על כתפי.

"ברוכה השבה", אמר פסח. ואז הניחו לי לנפשי. ישבתי מול השולחן המטונף, על סף בכי. "מלח בקפה זה רק תעלול קטן ומטופש", אמר קול בראשי, "מצד אנשים שאני אוהבת וסומכת עליהם, כשאני מדוכאת מלכתחילה", התערב קול שני בראשי. "אנשים שאהבתי וסמכתי עליהם". חשתי איך תמונת העולם, שמאז ומתמיד התחלק לי בין פרנג'י לבין 'משלנו', עוברת תמורה, וצוות חגים מחליף חולצה ומוכתר אף הוא פרנג'י. האם נשאר בכלל אי שם ביקום מישהו ששייך לקבוצה שלי?

באופן פתאומי היכתה בי ההבנה שלזה הכוהנות התכוונו כשאמרו שאאבד את האמונה. לרגע חשבתי לדבר עם אמא שלי, לשאול אותה אם אכן לזה הן התכוונו, האם הן ידעו ולא הסבירו עד הסוף. אחרי רגע שיניתי את דעתי. יכולתי לתאר לעצמי איך תגיב, תגובה שמתחילה ב'אמרתי לך' ומסתיימת ב'את בטח נורא מצטערת שזה לא הפיך'.

אבל האמת היא שהיא לא אמרה לי. אף אחת מהן לא סיפרה על החדירה המזעזעת שעובר כל אדם ששמיעתו תקינה כדרך הטבע. אף אחת מהן לא סיפרה שאובדן האמונה משמעו אובדן היופי. אובדן המשמעות. אולי הן רצו שאאבד את האמונה כי שנאו אותי, אולי אי אפשר להאמין באף אחד, בשום דבר, כי הבל הבלים הכל הבל. איך אפשר להאמין ברוח האדם? ואם אי אפשר להאמין ברוח האדם אם כל העולם פרנג'י ואין איש לצידי, משלנו, אז מה הטעם?

היה לי ברור מה אני הולכת לעשות. נותרו בעיקר הפרטים הקטנים. איפה, איך.

לא בלהב או בנשק חם, זה יהיה מלוכלך מדי ויגרום לאנשים חוסר נוחות, אפילו צער. לא בכדורים או סמים. מישהו עוד עלול למצוא אותי לפני הזמן ולחלץ אותי. אז איך? איפה?

יצאתי מהמעבדה, בלי להודיע לאיש, והלכתי לכיוון הים, למקום תצפית בראש אחת מגבעות הכורכר. תמיד אהבתי את הים, ואולי הגיע היום שהים יאסוף אותי אליו. חורף, קר, שחייה של שני קילומטר לעומק הים, עד אפיסת כוחות מוחלטת, שלא תאפשר לי להתחרט ולחזור אל החוף. ואולי ההיפותרמיה תיקח אותי עוד קודם, או התכווצות שרירים שתטביע אותי, ותאסוף אותי למקום שגם בו לעולם לא אשמע את קולו של אלוהים, אבל לפחות זה לא יכאב כל כך.

חיפשתי בתוכי קולות אחרים. אם יש בכם אל, ולאל בכם נתיב, ואני לא מצאתיו. אם יש אל, יופע נא מיד.

לא שמעתי דבר, לא בעולם כולו, ולא אף רחש קל של התנגדות פנימית. צפיתי בים במרחק, פועם את גליו.

לכתוב משהו? אולי. אבל לא כדי להפיל אשמה. איש מהם, לא צוות חגים, לא הכוהנות, לא אמא שלי, לא נהרה, לא רצה במודע להרע לי, וכל מה שעשו, הם עשו מתוך אמונה פנימית. אמונה שאני לא יכולה היום להיות שותפה לה. הם השאירו את הבחירה בידי, והיום אני בוחרת.

אני אלך אל החוף, אסיר את הבגדים, אקפל אותם ואשאיר בערימה. ביניהם אשאיר דף, פתק שיתגלה כשמישהו יחטט בערימת הבגדים המיותמת: 'הלכתי. לא הצלחתי לשאת את כל הכאב הזה בלי שלד פנימי. זו לא אשמתכם. היו שלום'.

גופתי, כהה אך חיוורת, תישטף מתישהו לחוף. אדם שירוץ על החוף ימצא אותה. קבוצה של ילדים יגעו בה במקל. אשה שתצא לטיול עם כלב תעצור אותו מלרחרח את הגוף המת. מישהו יצטער? למישהו יהיה אכפת? האמנתי שלא. לא שמעתי בי אף קול מתייפח, מבכה את מותי, צועק בי הצילו.

ירדתי מהגבעה לכיוון הים והתקרבתי אל הקו הנע המפריד בין החול והמים, המפריד בין חיי למותי.

חלצתי נעליים, פשטתי חולצה ומכנסיים, קיפלתי והנחתי בערימה. צעדתי צעד, ועוד אחד, ועוד אחד. כפות רגליי נגעו במי הים המקפיאים של אמצע החורף. לא הרגשתי אותם כלל.

ואז שמעתי אותה. מנגינה של חליל. מלודיה דקיקה ומסתלסלת, עולה, מתחננת, מתחנחנת.

הקשבתי.

מנגינה במינור, מלאת געגועים למשהו שפעם היה ולא ישוב עוד לעולם. איטית, אינסופית. עולה, נשברת, מטפסת שוב, בכמיהה לפסגה שלעולם לא תגיע אליה.

יכולתי עכשיו לשמוע את רחשי הגלים עוטפים את המנגינה, רעש לבן שמספק לה נפח ועוגן, מונוטוניות מנוקדת בפרצי משברים.

והרוח. הרוח שנשבה ותרמה נהי וילל, עוצרת ונושבת חליפות, מסחררת מערבולות קטנות בחול ובין הגלים, כמנסה למחות את הקו המפריד.

קריאות השחפים. צעקות צורמות וצרודות, באות במפתיע, ופוסקות באחת עם צלילת השחפים אל המים.

הקשבתי. להרמוניה. לדיסהרמוניה. שמעתי את כל הרמות בו זמנית, כמו תזמורת מורכבת, כמו סופרפוזיציה של מציאויות. היו שם תבניות בתוך תבניות, באות והולכות, קמות ונופלות. האם היו קיימות באמת, האם התקיימו באוזניי בלבד?

עמדתי והקשבתי ונתתי למנגינה לזרום בי. לאט, נמלאתי פליאה, על שהפרידה והוויתור הכרוכים בניתוח אפשרו לי לשמוע אותה, שחוץ מאובדנים אולי הייתה בו גם פתיחת דלת.

הקשבתי עוד, עד שהתחלתי להרגיש קור. עד שידי ורגלי המעורטלות הודיעו שאמצע החורף עכשיו, והגיע הזמן להתלבש. עד שכפות רגלי הודיעו שהן רטובות וקפואות ועייפות וזקוקות למנוחה. עד שבטני בישרה שהגיע הזמן לאכול. כרעתי על החול וחיבקתי את עצמי, עד שנפשי שקטה.

את אלוהים לא אשמע עוד, אבל אולי אפשר גם ככה. לבנות בי פיגומים, לגדל שלד חיצוני, תמוכות להישען עליהן, לחיות את החיים, כשזו כל המשמעות כולה – רק לחיות את החיים.

ואז קם גופי והלך משם, ואני קמתי ובאתי אחריו.

לעולם לא אשמע את קולו המתוק של האלוהים / יונה וולך

לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁמַע אֶת קוֹלוֹ הַמָּתוֹק שֶׁל הָאֱלֹהִים
לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר עוֹד קוֹלוֹ תַּחַת חַלּוֹנִי
טִפּוֹת גְּדוֹלוֹת יֵרְדוּ בַּמֶּרְחָבִים אוֹת
אֵין הָאֱלֹהִים בָּא עוֹד בְּחַלּוֹנִי
אֵיךְ אוּכַל עוֹד לִרְאוֹת אֶת גּוּפוֹ הַמָּתוֹק
לִצְלֹל בְּעֵינָיו לֹא אֵרֵד עוֹד לִשְׁלוֹת
מַבָּטִים יַחְלְפוּ בַּיְקוּם כְּמוֹ רוּחַ
אֵיךְ אֶזְכֹּר אֶת הַיֹּפִי הַזֶּה וְלֹא אֵבְךְ
יָמִים יַעַבְרוּ בְּחַיַּי כְּמוֹ רְטָטִים בַּגּוּף
לְיַד רְסִיסִים שֶׁל זִכְרֵי מַגָּע נִשְׁבָּרִים עוֹד יוֹתֵר מִבֶּכֶה
מַקְסִימָה אֶת הָאֲוִיר צוּרַת תְּנוּעָתוֹ בְּנוּעוֹ
לְעוֹלָם לֹא יַעֲבֹר קוֹל הַגַּעְגּוּעִים אֶת הַסַּף
עֵת אָדָם יְחַיֶּה כְּמוֹ מֵתָיו בְּזִכְרוֹנוֹת, כְּמוֹ הֲוָיָה
וְלוּא יַעֲמֹד מַבָּטוֹ הַמָּתוֹק לְיַד מִטָּתִי וְאֶבְכֶּה.

תמונה: Sudhith Xavier