מעופפת / הואן בי לנדי

אומין, ארלינדה ומרטיסי הם נער ושתי נערות בכוכב לכת זר, שבו בני האדם שינו את עצמם באמצעות הנדסה גנטית ולמדו לעוף. הילדים ובני הנוער חסרי כנפיים ומהלכים על הקרקע עד "יום התמורה" שחל בשנתם השמונה עשרה, ובמהלכו בוקעות מקרסוליהם כנפיים והם לומדים לעוף כמו הבוגרים. "יום התמורה" חל על כל בני השכבה יחד, והם יוצאים לנשף מעוף משותף וחגיגי, שלאחריו יקבלו את השיבוץ שלהם ותפקיד קבוע במושבה.

הספר פוגש את הגיבורים לראשונה ערב לפני "יום התמורה" שלהם, כשהם מתרגשים וחוששים מן הבאות. ארלינדה היא הגיבורה הראשית, מרטיסי היא חברתה הטובה ביותר, ואומין הוא ידידה הקרוב מילדות. לבטיהם של אומין וארלינדה לגבי רגשותיהם ההדדיים ממלאים חלק ניכר מעמודי הספר. מיד לאחר יום התמורה ונשף המעוף, שמשתבשים וכוללים כמה הפתעות, מופרדים גיבורינו למשך רוב הספר, שנע בין נקודות המבט של שלושתם וכולל צער רב ותחושת החמצה על הפרידה שנכפתה עליהם.

הספר סובל מרבים מהחסרונות האופייניים לספרי נוער נוסחתיים. ממש נדמה שהסופרת (נאווה סמל, תחת שם העט הואן בי לנדי) ניסתה לחקות הצלחות עבר פופולריות כגון "משחקי הרעב" וסימנה וי על כל הפריטים ברשימה.

אהבה נגד כל הסיכויים – יש.

שני צידי מתרס ומלחמה גדולה העומדת בפתח – יש. ליתר דיוק, מאבק נגד "המושרשים" חסרי הכנפיים, שחיים מחוץ לכיפה. המעופפים שונאים אותם, פוחדים ונרתעים מהם, ומתכוננים למלחמה איתם.

עולם עם רקע מגניב אך לא מאוד מעמיק – יש.

חברה שמזכירה את האימפריה הרומית באופן מאוד לא מרומז, שמודגש שוב ושוב – יש.

גורל קבוע מראש ותחושת ייעוד – איך אפשר בלי?

יתמות והורים שנעלמו באופן מסתורי – יש ויש.

והכי חשוב בספר נוער ששואף להצליח – דרמטיות עזה, שכפתור הבקרה שלה סובב עד הסוף כבר מהמשפט הראשון: "ארלינדה לא הצליחה לעצום עין. כל תא בגופה רחש ורטט כאילו רפרפו בתוכו אלפי פרפרים, אף כי היא מעולם לא ראתה פרפר חי".

רגעים רבים הרגשתי שתפאורת העולם עשויה מקרטון ועומדת לקרוס עלי. הסופרת הסתפקה בחידוש אחד: כנפיים שבוקעות מהקרסוליים כמו אצל האל הרמס/מרקוריוס, ולא מהכתפיים כמקובל. למה דווקא שם? במה שונה עולם המעופפים מעולמם של מהלכים? איך זה משפיע על החברה, התחבורה, הכלכלה? למה הכנפיים בוקעות דווקא בגיל 18 ולא מהלידה או בינקות? מדוע כנפונים שכבר צמחו יכולים לשנות פתאום את צורתם? לא ברור. זה מגניב וזהו. לאורך רוב הספר דמיינתי את הגיבורים עומדים או הולכים, ולא מרחפים או עפים, מה שמעיד על בעיה בהעברת העולם.

כמו ספרי נוער רבים אחרים, גם "מעופפת" מציע מתח מיני רב, שאף פעם לא ממומש (כדי לא לפגוע בטוהר של קהל היעד?). אך כאן הוא גולש לפעמים לתיאורים שלאו דווקא מתאימים לקצה הצעיר של הטווח. לדוגמה, יש במהלך העלילה שימוש בנערת פיתוי.

באופן קצת פחות אופייני לז'אנר, הקצב של הספר אטי, אולי בגלל היותו חלק ראשון בסדרה. כמעט לכל אורכו מחכים לשליחות מסתורית וחשובה מאוד, שמאחרת מאוד להגיע. גם על חלקים אחרים בעלילה לא נמסר לקוראים מידע רב, אלא פירורים של מידע זעיר וחלקי שחוזר על עצמו שוב ושוב, ומעורר יותר שאלות מאלו שהוא עונה עליהן. כנהוג לעיתים בספרים שהם חלק ראשון מסדרה מתוכננת, הספר הראשון מציע בעיקר אקספוזיציה, שמטרתה לסקרן ולמשוך את הקורא לספרי ההמשך.

החברה במרקוריום היא כביכול חברה מעמדית המחולקת ל"פטריקים" ול"פלבאים". לפחות כך זה אמור להיות, אבל לי היא הזכירה יותר חברה קיבוצית או קומוניסטית, בדומה לאלה שתיארו אורסולה לה גווין ב"המנושל" או לויס לורי ב"המעניק": הילדים גדלים יחד ב"קן גידול משותף", ישנים באולמות שינה גדולים משותפים והוריהם מבקרים אותם בפרקי זמן קצובים. בנוסף, התפקיד החברתי והמקצועי של כל אדם במושבה נקבע מלמעלה ואין ליחיד זכות לערער על השיבוץ או לבקש העברה, אלא הוא חייב "לקבל את דין התנועה".

יש כמובן גם דברים טובים. אחד מהם הוא בחירה סגנונית מוצלחת: כל פרק נפתח במקטע קצר בדמות  פתגמים או משלים מהעולם של הספר, קטעים מספרי לימוד ועוד, שמעשירים את העולם במידע חברתי, היסטורי ופסאודו-מדעי. לדוגמה: "המרבה לעוף – ישכח ללכת" או "שננו את המושגים הבאים: טיביאה היא עצם השוק הפנימית. פיבולה היא עצם השוק החיצונית". יש משהו מרענן בספר על תעופה שכולל גם הסברים אנטומיים ומנסה לתת הסבר על תפקידו של מרכז הכובד כשהכנפיים נמצאות בקרסוליים במקום במקום גבוה יותר.

בסופו של דבר "מעופפת" הוא ספר קליל שלא משאיר רושם רב אחרי סיומו. אם אתם אוהבים ספרי נוער, לבטים רומנטיים דרמטיים ותעופה, ומוכנים לחכות להמשך הסדרה בתקווה ששם העולם יתרחב והעלילה תתפתח, הספר הזה נכתב בשבילכם. כך גם אם אתם סתם מחפשים ספר קליל להעביר איתו את החגים או נסיעה ברכבת. מי שמצפה לקצת יותר עומק מהפנטזיה  או המדע הבדיוני שלו, אולי מוטב שיחפש ספרות מורכבת יותר.

(הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2016. 318 עמודים).