בראשית בראה אלוהים

"אתה יודע מי אני?" ליה נשענת בגבה אל המדרון המתון של גבעת הכהונה, מודעת היטב למקדש שמתנשא מאחוריה ומחפשת את השתקפותו בעיניו הגדולות של הכופר הצעיר.

"כן".

"ואתה לא מפחד לדבר אלי ככה?"

"ממה יש לי לפחד?" הכופר, רזה וארוך, יושב ישיבה מזרחית על האדמה מולה. מאחר שהוא נמצא במורד הגבעה ממנה הפרש הגבהים ביניהם מאפשר לו להתבונן לה בעיניים, ונדמה לה שאכן אין בו פחד. הוא לא נראה טיפש…

"סתם, הוא… הוא עלול להעניש אותך".

"אני לא מאמין באלוהים שלך".

"טוב, זו זכותך". ליה מחייכת, נזכרת פתאום למה היא מאפשרת לכופרים למצוא אותה, פעם אחר פעם. הם כל כך… משעשעים. "אבל הוא קיים".

"אמונה עיוורת לא מרשימה אותי".

היא צוחקת. "אל תהיה אידיוט. אני פגשתי אותו – כשאמא שלי מתה".

"בטח היית מאוד צעירה". גוון חם חודר לקולו וליה בולעת את הזעם ומזכירה לעצמה שהוא עיוור שמגשש באפלה; מזכירה לעצמה שכמו רבים אחרים, אולי גם אותו היא יכולה להציל; מזכירה לעצמה את דבר אלוהיה, שיצלה אותה לאט על גחלים לוהטות אם תפריע לו עוד פעם אחת בשעות כאלה בבוקר.

"כשאמא שלי היתה צעירה", חוזרת ליה על המילים שהיא מכירה טוב כל כך, "הם למדו ביחד. הם היו חברים די טובים. יום אחד היתה לה הארה והיא אמרה לו שהוא אלוהים, והוא הסמיק ואמר לה שלא תהיה טפשה, אבל הוא כבר היה מסומן – לאט לאט יותר ויותר אנשים הבינו מי הוא, או בעצם מי הוא אמור להיות. ואז לילה אחד הם התארגנו לצאת לראות כוכבים נופלים. הם חיכו כמה שעות, אבל אף כוכב לא נפל. ואז היה אור בשמים שהלך וגדל והתקרב, והוא נעמד, והמטאוריט פגע בו – מטאוריט פצפון, בגודל של גרגר חול אולי, אבל זה מספיק. רק שבמקום להתפוצץ ולהרוג את כולם, הוא קרס פנימה – אמא שלי היתה מספרת לי את הסיפור הזה, ובקטע הזה היא היתה מתארת איך השוליים שלו עוד היו שם, העור שלו, שקוף לגמרי, ובפנים הוא זהר כמו סלע מרוסק, מותך, והיא התחילה לבכות ואמרה, לא התכוונתי, אלוהים, אלוהים, לא התכוונתי – "

" – לפחות היו לה קשרים. לא לכולם אלוהים מקשיב כל כך מקרוב". החיוך העדין שעל שפתיו מרכך מעט את הסרקזם. הסיפור היה מופרך, אך המספרת בערה ממש כשסיפרה אותו והוא יכול לראות בעיני רוחו כל פרט ופרט מסיפורה. יחסית לפנטית דתית היא ידעה לספר בחן רב. הוא כמעט הצטער לקטוע אותה.

"נראה לך? אלוהים שנא אותה. היא האליהה אותו והוא לא באמת סלח לה על זה אף פעם. אני הייתי העונש שלה. נעים מאוד", היא מושיטה לו את ידה ללחיצה בחיוך. "הגרסה האלוהית לאזיקים".

"ראיתי כבר עונשים אכזריים יותר". הוא מגחך.

"אמא שלי ממש לא רצתה ילדים והוא ידע את זה. היא גידלה אותי בלי תלונות אבל שנאה להיות אמא. רצתה את החופש שלה. ואז, כשהייתי בת 15 הוא הגיע יום אחד ואמר לה שהוא משחרר אותה, ש-15 שנים זה מספיק. ואתה יודע מה היא עשתה? היא אמרה לו שאין לו את הכוח לזה, ושהיא לא מאמינה בו בכלל".

"וואו".

"כן. ואז פגע בה ברק והרג אותה במקום. והוא אמר לי שהיא היתה הנביאה שלו, ואני אהיה הכוהנת שלו. הוא די משגיח עלי מאז".

"ראית את אמא שלך מתה?" מזדעזע הכופר. בורותו בדרכי הצדק האלוהי זועקת לשמיים. ליה מהנהנת. "הוא לא ממש נחמד, אלוהים שלך".

ליה רועדת, נאבקת בכל כוחה לא להתפרץ, לא להתנפל על הכופר שהעליב את אלוהים ולהפיל אותו לאדמת הקודש, איך הוא מעז לזלזל בו – ועוד כאן, ליד הגבעה שבה מת כדי להיוולד מחדש כל יכול. במקום זאת היא רוכנת ללחוש באוזנו, "אחד מאתנו חכם יותר מהשני. שנינו יודעים את זה". יד ימין שלה מתרוממת אל לחיו, אצבעותיה מלטפות אותה ברכות. בתנועה העדינה הזו אצורה יותר אלימות מבכל איומיה הקודמים גם יחד. "פשוט לא הסכמנו עדיין מי מאתנו, זה הכל. זה לא פער גדול לגשר".

הוא מניח את ידו על ידה, שצמודה עדיין ללחיו, פותח את פיו לומר דבר מה.

"שוב את עושה בעיות, ליה?" הקול נשמע עייף. ממורמר.

"שלום דוֹד!" היא צוהלת, קופצת על רגליה ומעניקה לו נשיקה רטובה על הלחי.

"אוי, לכי לעזאזל".

היא צוחקת. אלוהים מוחה את לחיו בשרוול סווטשירט מהוה.

"אמרתי לך – די לריב עם כופרים. אני לא אכה אותם כל הזמן בברקים רק כדי לבדר אותך. זה לא עובד ככה!"

"זה עבד ככה עם אמא שלי!" היא זועפת. שניהם מתרגלים צעדים מוכרים. אלוהים אוחז בקדמת חולצתו של הכופר התורן ומושך אותו על רגליו.

"טוב, אם זה מה שאת רוצה…"

הבזק של אור קורע את השמיים, ברק משונן שמחלק אותם לאינספור חתיכות. רעם נשמע. הכופר רועד רעד אלים.

"עכשיו זה כבר לא שווה". היא מסרבת להתנחם.

יד האלוהים מרפה ממנו והכופר נופל, מתגלגל על האדמה מרחק קצר ונמלט מן הגבעה של הכוהנת הגדולה במשהו שנע בין זחילה לריצה.

"איפה את מוצאת אותם, ליה, באמת".

"הם מוצאים אותי".

"תקשיבי, כוהנת גדולה אמורה לחסוך לי עבודה, לא ליצור עוד". אלוהים מביט בכוהנת שלו, שמשרבבת את שפתה התחתונה בהתמרמרות ילדותית, ונחרד. היא לא ילדותית – היא ילדה. "נראה לי שנשהה את העניין עד שתתבגרי קצת".

היא מותחת את גופה למלוא גובהו, מאה ושבעים סנטימטרים, אך עדיין הוא מתנשא גבוה מעליה. שפתיה מתהדקות בכעס. אגרופיה נקפצים.

"אין לך זכות!" היא צווחת, ובמילה זכות קולה צורם כל כך שהוא על סף שבירה. אלוהים מתכווץ לרגע בכאב, מתבונן בה עומדת מולו, רועדת מזעם, מגופה בן ה-18 בסך הכל נודף כוח רב מדי.

"אני חושב שהגיע הזמן שתכירי את אבא שלך. אני לא יודע למה חשבתי בכלל שאמא שלך תחנך אותך".

הפעמון מצלצל. מפתח מסתובב במנעול. הדלת נפתחת. ליה מעריכה את הטקסיות שבכל זה, שהיתה נחסכת בקלות אילו היו פשוט מתגשמים בצד השני.

שני הגברים עומדים זה מול זה, תמונת מראה מעוותת שמבליטה את ההבדלים ביניהם – הבגדים האלוהיים המרופטים לעומת לבושו האלגנטי של הגבר, הזקן כל כך לעומת אלוהיה הצעיר. היא שוקלת לרגע לזעוק "אבא" וליפול על צווארו למען האפקט הדרמטי, אבל אלוהים מניח על כתפה יד מרסנת.

"אני מכיר אתכם?"

"הכרת את אמא שלה, פעם. אפשר להיכנס?"

זכרון מבזיק בעיניו כשהוא בוחן אותה מקרוב – בת קול שיצאה אליו, ערב אחד, מפנה אותו לבר השכונתי ולבחורה, צעירה ממנו בעשר שנים, שישבה ליד דלפק העץ הדביק ובהתה ביאוש ובאשמה בשורות הבקבוקים הצבעוניים אבל הסתפקה במים. הוא מניח להם להיכנס, ובדרכם אל הסלון המרוהט בפשטות יקרה אלוהים רוכן אליה ולוחש באזנה שתתנהג יפה. היא מרדנית, אבל נולדה לאמונה. היא נאנחת בהשלמה, ולפתע פתאום כל כולה משתנה, באופן כמעט בלתי נתפס אך ניכר לעין, והנה היא ילדה טובה, תמיד היתה ילדה טובה, כזו שרק רוצים ללטף לה את הראש בחיבה אבהית ובגאווה. אלוהים מחייך. היא אוהבת את החיוך שלו.

"אמא מתה לפני שלוש שנים", היא מעדכנת את אביה בנימה כמעט מזעזעת ברוגע ובעובדתיות שבה. "פגע בה ברק".

"זה נורא!"

ליה מושכת בכתפיה. "זה די מה שהיא רצתה. היא שנאה את הרעיון של מוות סטנדרטי, חסר ייחוד".

"היית רק בת…"

"15". היא חוסכת לו את החישוב. "דוד… אוּרי… טיפל בי מאז".

אלוהים ממלמל ללא קול את השם שהעניקה לו, טועם אותו, מצחו מתקמט בתהיה. הוא ואמה מעולם לא הסכימו לספר לה איך קראו לו פעם, כשעוד היה אנושי. אבל אורי? איזה מין שם זה לאלוהים?

האב הטרי מתבונן בהם. "אני לא…"

"אני צריך לנסוע לשנה-שנתיים. בענייני עסקים. ליה לא יכולה לבוא אתי". אלוהים לא מראה כל תגובה לציפורניה של ליה, שננעצות לפתע עמוק לתוך בשר זרועו. "היא אמנם עצמאית בעיני החוק, אבל…"

איך בעצם הם מצאו אותו, הוא תוהה. למה הם מצפים ממנו? באיזו זכות הם מופיעים כך על סף דלתו משום מקום…

"ברור שאת יכולה להישאר כאן, איתי". המילים שם, מרחפות, ואין לו ברירה אלא לומר אותן. לשונו כבדה בפיו והלמד נמרח באיטיות, אבל נראה שלאף אחד לא אכפת. ליה מחייכת, אך עיניה מבזיקות לעבר אורי מבט שנדמה כמעט אלים, יש שם משהו מעבר… ואז הן נחות עליו, והוא טובע באהבה וברכות שממלאות אותן.

"אני יכולה לישון על הספה. אני לא זקוקה לשום דבר. אני לא אעשה בעיות, באמת!" ליה בכלל לא נהנית לתמרן אותו ככה, אפילו המשחק האהוב עליה מאבד עכשיו את הטעם. אבל היא משתפת פעולה, המומה מכדי למחות, לחשוב, לעכל את הבאות.

"לא, לא, מה פתאום. מחר אנחנו נלך לקנות לך מיטה נורמלית, נארגן לך חדר – יש לי חדר עבודה, לא גדול, אבל…"

ואז הם ליד הדלת, ואורי עוזב, וליה רצה אחריו, נתלית על צווארו, מתייפחת, אל תעזוב אותי, אל תשאיר אותי כאן, אלוהים, אלוהים, קח אותי אתך, בבקשה, אך אצבעותיו עולות להפריד את זרועותיה מגופו, וכשהמגע ביניהם ניתק נדמה שכל הכוח מתנקז ממנה.

"את צריכה להישאר עם אבא שלך עכשיו". הוא נושק בעדינות ללחיה והיא בוהה בו בעיניים כבויות. "תהיי ילדה טובה".

אלוהים עוזב אותה והיא נותרת לבד, לבד כפי שלא היתה מעולם, יתומה מאם ומאמונה, והיא מתיישבת על הרצפה, כי אין לה הכוח לעמוד.

הוא יושב ומתבונן בה, יושבת על הספה, ברכיה משוכות אליה, מכורבלת בשמיכה עבה ומסורבלת, בוהה באדים שעולים מכוס התה החם, המתוק מדי, שהולך ומתקרר. מתוך אינסטינקט אבהי מגושם הוא הרים אותה מהמדרכה, ספק תמך, ספק גרר אותה לעבר הדלת, אל הספה, והלך להביא לה שמיכה למרות שבעצם לא היה קר כל כך. כשחזר, מצא אותה בתנוחה הזו, והיא לא זזה מאז. ככל שהשעות נוקפות דאגתו גוברת. הוא לא יודע מה לעשות בה. איך נתן לדוד הזה שלה להשאיר אותה כאן? איזה מין דוד ישאיר את אחייניתו עם אדם זר – אב ביולוגי או לא? וליה יושבת. לראשונה בחייה היא לא חשה את מבטו של האל שלה עליה, והיא מרגישה חשופה. פגיעה. איש לא משגיח עליה. אלוהים, ולפתע פתאום היא בוכה והוא נושם לרווחה – עם בכי אפשר להתמודד. עם כל דבר אפשר להתמודד, רק לא עם הדממה הנוראית הזו. והוא מתיישב לידה ועוטף אותה בזרועותיו, דמעותיה נספגות בחזית חולצתו, היא מתייפחת כנגדו ופתאום הוא מרגיש כמו אבא, כאילו היה שם כל חייה מנשימתה הראשונה, ולבו הדואב פועם לקצב יפחותיה.

"אף פעם לא רציתי להיות אלוהים".

"ואני לא רציתי להיות ברק. אבל תראה אותי". החוטים הכחולים הדקיקים מתווים צורת אנוש בעיקר מתוך הֶרְגֵּל, הוא יודע. חלקם אף נאספים על עורפה כרעמת שיער פרועה.

"את התחלת".

"מאוד בוגר. כל הכופרים שהכיתי בהם… כל כך ניסיתי לגדל אותה על ערכי הסובלנות. אבל היא – אוהבת את האלוהים שלה".

"והאלוהים שלה אוהב אותה".

אין לה תווי פנים, וגם כשעוד היו לה, הוא זוכר, לא ניתן היה להבחין בהם במשחקי רגשות, היא נדמתה תמיד קפואה ובלתי מפוענחת. אבל עכשיו רגשותיה גלויים לכל, הבזקי אור וזרמים חשמליים. נדמה שהנוגה שהיא מפיצה הוא הדבר הקרוב ביותר לחיוך שאליו יכול ברק להגיע.

"מה בדיוק התוכנית שלך? מה אתה עושה בבת שלי?"

"זה משנה?"

"ברור שכן. דם הוא מחויבות".

"אין לך אפילו עורקים".

היא נוגעת בו ברכות, זרמים חשמליים זורמים עליו ודרכו, עולם של גיצים. זה מדגדג.

"אני מבטיח שלא יקרה לה שום דבר רע".

"ואולי אני אפילו בוטחת בך, עדיין. אני כבר לא יודעת. כל כך הרבה שנים וסבל עברו מאז שבטחתי בך באמת… ושנינו השתנינו". היא צוחקת, וכאילו על מנת להדגיש את כוונתה הצחוק שלה מלווה בהבזקי אור ורעמים, צחוק של סערה, איתני הטבע מתפרצים במרירות. הוא לא מתרשם. אלוהות לוקחת ברקים בקלות.

"אני עדיין הנביאה שלך?"

הוא מהנהן ברצינות. "תמיד".

"אם כך, נבואה לי אליך". האור שקורן ממנה מתחזק לפתע, מעמיק מכחלחל לכחול, כפי שהיה ברגע מותה, כשמצאה את עצמה לצדו, כלואה לנצח בזרמי החשמל האטמוספריים. "ניבאתי את בואך, והנה אני מנבאת את סופך – אני העליתי והיא תוריד. בתי, שחבה לך את קיומה, תביא לסוף קיומך".

הוא מחייך, אבל היא לא משיבה לו חיוך, אלא מתפזרת במהירות בחזרה לחובותיה היומיומיות בעננים. האלוהים שהיא מותירה מאחוריה הוא אלוהים מהורהר מהרגיל.

ליה מחליקה את לשונה בפיה, מפזרת את הטעמים, מחפשת את טעם הלוואי הקל בעיניים עצומות. היה לזה טעם… כחול. היא פוקחת עיניים ומביטה סביב. זו לא הפעם הראשונה שהיא טועמת צבעים – סינסתזיה נלוותה לעתים לטראנסים הדתיים שאליהם נכנסה, אבל מזה חודש וחצי היא אינה כוהנת, מחשבותיה צלולות יותר, בהירות, וזו הפעם הראשונה שהיא מודעת לכך שכחול לא אמור להיות טעם.

"אבא", היא מנסה לומר, אך קולה נשבר בגרונה, פיה יבש פתאום.

והוא לצד השולחן, תופס אותה כשהיא מחליקה מהכיסא, מניח אותה על הרצפה בעדינות, מגשש בעיוורון אחר הטלפון, מחייג בלי לדעת לאן וכורע לצידה לחכות לעזרה. האמבולנס מגיע כעבור נצח. אלוהים שומע את תפילותיו, אך מסרב להקשיב.

"אבל למה?"

ליה יושבת על מיטתה, מביטה בגופה השרוע חיוור במצב דמוי שינה, בסך הכל זו היתה חוויה חוץ גופית סטנדרטית למדי, אלמלא הצינורות השקופים המחוברים לאפה ולזרועה.

אלוהים ואביה שרועים בכיסא לצדה, שניהם באותו כיסא, תופסים את אותו המרחב, שקופים זה בתוך זה. אביה מנמנם באפיסת כוחות, מזה יומיים לא מש ממיטתה. אלוהים מתבונן בה בעייפות ומושך בכתפיו.

"הגיע זמנך".

היא מתבוננת בו בבוז.

"לפחות תטרח להמציא תירוץ מקורי", היא נוזפת בו, מושכת את ברכיה אליה וקוברת את פניה בתוכן. הוא מתרומם מהכיסא, מתיישב לידה, מלטף את שיערה, אך היא מתנערת ממנו.

"אל תיגע בי". היא מסננת מבין שיניים חשוקות. "תסתכל עלי – חסרת אונים, ללא מודעות, גוף ריק – איך יכולת לעשות לי את זה?!" אביה נע בשנתו באי נוחות, ועמו עוד כמה מהחולים שהצרחה חדרה לחלומותיהם.

"ליה, אני…"

"תעזוב אותי".

אלוהים נמוג לאטו, מותיר אותה להתבונן בעצמה. דמעותיה, דמעות רוח, מתנדפות טרם פגיעתן בסדין, בלי להותיר את רישומן.

כשהוא מתגשם במקדש, הסערה כבר בעיצומה.

"אז זה מה ששווה הבטחה של אלוהים?" הברקים מבזיקים סביבו, מתנפצים עליו כמו גלים, הדי הרעמים ממלאים את מחשבותיו.

אלוהים מושך בכתפיו. העולם מחשיך, אבל זה מתאים למצב רוחו, והוא מניח לעננים להיאסף ולברקים להשתולל. אילו היתה ליה בתו, רוב הסיכויים שגם הוא היה מגיב כך. הוא לא יצר אותה כדי שתסכן אותו, לא לשם כך היא נולדה! העקשנות הארורה של המשפחה הזו! יומיים לאחר מכן הוא מפזר את הסערה, והדממה הפתאומית נחה עליו, כבדה, מחניקה. במשך היומיים האלה ליה לא קראה לו אפילו פעם אחת. הוא נשבר ראשון ושב אל מיטת חוליה.

"אם לא באת להעיר אותי פשוט תלך, דוד".

היא יושבת בדיוק באותה תנוחה שבה עזב אותה, והוא תוהה אם זזה מאז. לרוח אמנם אין שרירים שעשויים להיתפס, אך ליה תמיד היתה קצרת רוח – הוא לא יכול לדמיין אותה נשארת זמן רב כל כך במקום אחד.

מבטה מרותק אל עיניה העצומות. היא מושיטה אצבעות רפאים אל העפעפיים הרוטטים. "אתה חושב שאני חולמת? שהיא חולמת אותי?"

"מה אני אעשה אתך, ליה?"

"שום דבר. איבדת את הזכות לעשות אתי משהו כשעשית לי את זה".

אלוהים מתיישב לצד גופה הישן, מלטף בעדינות את השיער הפרוע שנפרש על הכרית. בעיני רוחה בוער זעם שלא ניתן לבטאו במילים.

"אני עדיין יכול לעשות את זה", הוא אומר, והיא נמוגה. עיניה נפקחות, מטושטשות. הדמעות נקוות בהן, מנקות אותן. מתוך יפחותיה ניתן, בקושי, להבחין מילים. "לך מפה", היא מייבבת. "לך מפה. לא רוצה לראות אותך".

אלוהים נאנח ועוזב. אחות מזעיקה רופא. הכוהנת הגדולה ליה, בהתעוררותה מהתרדמת, מתייפחת עד שלִבה בן ה-18 כמעט נשבר בה. כורעת תחת הבגידה שבגד בה אלוהיה, היא בוכה עשרים שעות ללא הפסקה. כשאוזלות לה לבסוף הדמעות, בעיניים יבשות, אדומות ובוערות, היא מבקשת את אבא שלה. בניגוד לעצת הרופאים הוא לוקח אותה הביתה. היא רוצה להאמין שתשוב להרגיש משהו יום אחד. בינתיים היא נכנסת למקלחת ושוטפת מעליה את שאריות התרדמה וריחות בית החולים.

"אהבת אותי פעם". הוא מופיע במראה בלבד – כשהיתה קטנה היא אהבה את זה, את החוסר שזה יצר בעולם, את האסימטריה האישית שלה. עכשיו זה נראה לה פתטי, תוצר של חוסר דמיון ויותר מדי סרטים. היא מושכת בכתפיה בתיאום מושלם עם דמותה שבמראה. זרועותיו של אלוהים עוטפות את כתפי הבבואה בחיבוק, עיניו הנשקפות החוצה פוגשות בעיניה. "יכול להיות שאת עוד אוהבת אותי מספיק כדי לסלוח לאל הזקן והמסכן שלך?"

ליה מגיבה בהנפת שיערה, שעובר דרכו ומותיר בו מאות סדקים דקיקים. דמותו במראה שבה ומתאחה. היא עוזבת את החדר, והוא, שמתקשה להניח לה לעזוב, מותיר את השתקפותה לארח לו לחברה.

"הייתי יכול להיעזר שוב בכוהנת גדולה", הוא אומר לה.

"היית צריך לחשוב על זה קודם", עונה הבבואה בעקשנות, חיקוי טוב מדי של המקור. הוא מניח לה להתפוגג.

ליה צועדת ברחוב. במרחק של כבוד מאחוריה מתגודדים המאמינים. הם התחילו להיאסף יומיים קודם לכן, כשאחדים מהם הבחינו בפרחים שהנצו מהאדמה – או מהמדרכה, או מהכביש – בכל מקום שעליו נחה כף רגלה, מותירה מאחוריה עקבות של פריחה ואביב, שמתפוגגים לאחר כמה שניות.

"חנפן", סיננה בבוז בפעם הראשונה שהבחינה בכך, והמשיכה ללכת. זמן מה לאחר מכן, לשמע צווחת ההפתעה שהשמיע מאמין כשפרח שקטף התפוגג בידו, היא הסתובבה לאחור וגילתה שעוקבים אחריה. מספרם הלך וגדל. חלקם זיהו אותה משנותיה בגבעת הכהונה – הדת הקטנה שלהם צמחה מאוד בשנים האחרונות. חלקם סתם נמשכו לפלאיות שנדפה ממנה. אלוהים מנסה לדחוף אותה בחזרה לכהונה, הבינה. בלי רשות. היא הורידה את רגלה למעוך את הפרחים היטב היטב, ונעצה בקהל מבט מאיים. "לכו מפה!" צעקה, וכמו להקת ציפורים הם התפזרו בבהלה, רק כדי להתאסף שוב רגע אחרי שהפנתה להם את גבה.

"אתה לא יכול להכריח אותי, אתה יודע", היא אומרת, וכמו להדגיש את דבריה יורדת אל האדמה שורה של ברקים, מתחברת אל עקבותיה ומותירה רק עקבות מפוחמים במקומות שבהם היו דשא ופריחה. ליה, מבולבלת מעט, לא ממש מבינה למה לו לעשות את זה, אבל מקווה שזה אומר שאלוהים יעזוב אותה בשקט עכשיו. בכל מקרה היא מנצלת את המומנטום כדי לגרש את המאמינים, מטרה שאין כמו מכת ברק מכוונת היטב כדי להגשימה. אולי עכשיו יהיה לה קצת שקט.

"לא זה לא!" הברקים מפרפרים מולו, כלואים בכדור בכוח רצונו. "עזוב אותה!"

"ליה היא שלי. תמיד היתה. היא הפיצוי שלי".

"פיצוי על מה? אוי, אני אלוהים, אני כל כך מסכן… מנטליות של ילד בן ארבע ממש לא הולמת אומניפוטנטיות".

הכדור מתעוות והזרמים החשמליים מהבהבים במה שאלמלא היו ברק, היה נראה כמו כאב. סדרה של רעמים מרעידה את השמיים.

"אל תתנשאי עלי. היה לי טוב בתור בן אדם. הייתי חכם, ומצליח, ולא ביקשתי שום דבר מכל זה".

הוא משחרר את אחיזתו בה, והיא מבהיקה סביב ראשו במעגל מושלם ונעלמת.

"זה ביני לבין ליה. אל תתערבי, את שומעת?"

ובחלומה, ליה יושבת על הגבעה שלה, המקדש מאחוריה נדמה לה כאיבר מגופה שלא ידעה שחסר לה. מאות, אולי אלפי מאמינים, שרועים לרגליה, ותחושה של אושר טהור ממלאת אותה, זורמת בה, כפי שלא חשה מאז עזבה את המקום הזה, חודשים ארוכים קודם לכן. היא נושאת את ידיה לשמים וחשה בנוכחותו של אלוהים, בגיבוי המוחלט שהוא מעניק לה. תחושת הכוח מסחררת, ממכרת, ובקצה קצֵהַּ של ההכרה היא חשה נקיפת געגועים…

סופת רעמים מחרידה אותה משנתה. היא קמה ממיטתה, שוטפת את פניה במים קרים, אך עדיין חשה בטביעות אצבעותיו על מוחה, בחדירה האלימה הזו אל עמקי מהותה, זוכרת בבושת-מה את האושר שהעניקו לה פעם החלומות ששלח, הגאווה שחשה למגע ההשראה האלוהית.

"צא לי מהראש!" היא נוזפת, וסופת הרעמים בחוץ מתגברת לשיא מחריש אוזניים. היא פותחת את החלון להביט החוצה. ברק כחלחל מרחף באוויר למולה, מזמזם קלות, ומשום מה נראה לה רך למגע. כמהופנטת, היא מושיטה אצבע ונוגעת בקצהו. הזרם מזערי, כמו מטען סטטי ביום קיץ יבש במיוחד, עוקץ ומדגדג ומתפשט על עורה, הולך ומקיף אותה בהילה כחולה. היא מרגישה בטוחה בחיק החיבוק החשמלי הזה. לא ניתן לטעות במגעה של אמה. לאט-לאט החשמל מנקה ממנה את שאריות החלום, מחליק מעורה את קמטי הזעף והדאגה ומזכיר לה שהיא בת 18 בסך הכל ולא אמורה לשאת את גורל העולם על כתפיה.

ואז השמיים מתבהרים והברק נתלש ממנה, וליה על ברכיה, לא יודעת אם לצחוק או לבכות. היא לא יודעת כמה זמן היא יושבת שם עד שהשמש עולה, לא בטוחה אם השעה היתה מאוחרת או מוקדמת כשהרעם העיר אותה משנתה, אבל לבסוף היא קמה וניגשת אל הדלת לגירוש הטקסי של המאמינים, הגודשים עד אפס מקום את הרחוב שבחוץ, דבר שהפך למסורת של בוקר. על מפתן דלתה מכורבל גבר צעיר, לא מבוגר ממנה בהרבה. היא בועטת בו קלות.

"קום. לך מפה. לכו מפה, כולכם!"

הוא פוקח את עיניו ומביט בה בערפול. משהו בו מוכר לה. הוא מתיישב, משפשף את פניו כדי להתעורר, והיא מזהה את הכופר שלה, הכופר האחרון, זוכרת איך עורה עקצץ כשנגעה בפניו, איך בעצם לא באמת רצתה שיכה בו ברק, וכן רצתה, והיא מאוכזבת למצוא אותו כאן ונחושה להשיב לו את חוסר האמונה שלו, המוצדק כל כך במבט לאחור.

קהל המאמינים מתפזר לאטו בחוסר רצון. יעברו כמה שעות עד שיתחיל להתאסף שוב, והיא מנצלת את הפרטיות הזמנית כדי לרכון אל הכופר שלה, שמתרומם על רגליו, וללחוש לו לפני שהיא נעלמת שיבוא אל הדלת האחורית. כעבור כמה דקות היא מוצאת אותו ממתין לה, כפי שציוותה, רועד מהתרגשות. עיניו חומות, וגדולות, ויוקדות בפנטיות דתית. היא מושכת אותו פנימה, סוגרת את הדלת, מצמידה אותו אליה ומנשקת אותו עד שריאותיה כואבות מחוסר אוויר, ידיה מחליקות עליו, והיא מתעלמת כמיטב יכולתה מהפרחים שמנצים תחת מגעה מעורו ומשיערותיו.

"צדקת, אתה יודע. אין אלוהים".

"אבל… אבל ראיתי אותו!" הוא מתנשם תחת נשיקותיה, המום, מפוחד, נרגש, הפרחים מדגדגים אותו בבקיעתם מעורו ובהתפוגגותם הפתאומית.

"לא אכפת לי. אני לא מאמינה בו יותר". הוא מהנהן ברצינות. "וגם לך אסור להאמין בו".

"אני לא יודע…" הוא מהסס, מבטו נשלח אל החלון בחיפוש אחרי ברקים.

"הברק לא יכה בך". היא מרגיעה אותו. ואז היא מובילה אותו לחדר השינה שלה. נראה אותו עושה ממנה כוהנת עכשיו.

"היא בהחלט הבת שלך". אלוהים פוסע מצד לצד בעצבנות, מפעם לפעם המקדש רועד תחת רגליו כשהוא רוקע בעצבנות.

הברקים מבזיקים באקסטזה, חוגגים את עורמתה של ליה, את עקשנותה, תכונות משפחתיות. אלוהים נעצר בבת אחת.

"זה לא משנה שום דבר, את יודעת".

"לאלים שווים יש כוהנות בתולות", היא מתגרה בו. "אז על מה אתה מוותר? על ליה, או על כבודך ככוח עליון?"

"לכי לעזאזל".

"איפה בדיוק אתה חושב שאני נמצאת?"

הוא מתבונן בה. ואז הוא מחייך.

"את ברק עכשיו. וברקים מכים כשאני אומר להם".

"אף ברק לא יכה בילד הזה", היא נוהמת לעברו, החשמל בקולה מרשרש באיום.

אלוהים מושך בכתפיו. "עוד נראה".

"את בטח מרוצה מעצמך".

ליה מתעלמת מנוכחותו של אלוהים, מנסה למקד את מחשבותיה בכופר הישן במיטה לצידה ולהתעלם גם מכך שלוקח לפרחים יותר ויותר זמן להתפוגג.

"אם את לא תהיי הכוהנת שלי, תמיד אוכל לחכות שהבת שלך תהיה. אני נצחי, את יודעת. יש לי שפע של זמן".

"מה גורם לך לחשוב שתוכל לשכנע בת שלי לעבוד אותך אחרי שאיבדת אותי?"

"אני חושב שקצת מוקדם לקבוע שאיבדתי אותך".

"חבל שתמשיך להשלות את עצמך". אלוהים מתחיל להתפוגג, אך היא עוצרת בעדו. "דוד! אם אתה כבר כאן… אולי תעשה משהו לגבי הפרחים האלה?" היא מחווה בראשה לעבר המיטה והכופר, שחלקים נרחבים מהם מכוסים במרבד פורח. "הם משגעים אותי".

הוא צוחק, ואז רוכן אליה ונושק למצחה. "אם תתפללי אלי", הוא לוחש, "אולי אקשיב לך. מי יודע מה אהיה מוכן לעשות עבור הכוהנת הגדולה?"

היא צורחת בזעם, אבל הוא כבר נעלם. הכופר מתעורר בבהלה.

"לך הביתה", היא אומרת לו בעייפות. "ואל תאמין בשום דבר. אה, ואם אני הייתי במקומך… הייתי נמנעת מלהסתובב בגשם בזמן הקרוב. ליתר ביטחון".

בדרכו החוצה נתקל הכופר באב מופתע. הוא נועץ את מבטו ברצפה, פניו בוערים, וחומק מהדלת האחורית. ליה פותחת את דלת חדרה בעצבנות לאחר נקישה אחת.

"מה?!"

"יש משהו שאת צריכה לספר לי?" הוא שואל במה שהוא מקווה שנשמע כמו דאגה אבהית, מסיר בעדינות פרח משיערה ומניח לו לצנוח ארצה, אך הוא נעלם לפני שהוא פוגע בה. ליה מישירה מבט לעיניו.

"לא".

"אוקיי". הוא מושך בכתפיו, מקפיד על גישת הזן שסיגל כדי להתמודד עם מה שחייו הפכו להיות מאז נכנסה אליהם, אל תשאל שאלות, התעלם מכל מה שמוזר, דלג בקלילות מעל האנשים ששרועים על המפתן וקווה לטוב. "אולי יעניין אותך להסתכל מהחלון".

הוא סוגר את הדלת וחוזר למטבח, רצף הקללות מאחוריו מעיד שליה גילתה את שמה באותיות עננים ענקיות לרוחב השמים. הוא מניח שהצרחה "בוא הנה מיד!" לא מכוונת אליו, ומתחיל להכין ארוחת צהריים.

אלוהים מתגשם שרוע על מיטת הפרחים, מחייך. "קראת לי?"

"זה חייב להיפסק. אתה מבין? נמאס לי. מיציתי. אני לא שייכת לך, ואתה לא יכול לעשות לי את זה!"

"אני יכול לעשות הכל", קולו מתנגן, מתגרה. "זה בהגדרת התפקיד".

ליה מטילה עליו כרית, אך זו עוברת דרכו בקלילות. היא רוקעת ברגלה בתסכול.

"אני אף פעם לא אחזור, אתה לא מבין?"

"אף פעם זה הרבה זמן. את צעירה. אולי בעוד שנה תשני את דעתך. או בעוד עשר, או חמישים, או שבעים".

"אני אף פעם לא אחזור", היא מתעקשת.

"אני לא חייב לשאול אותך, את יודעת. זה לא באמת קשה לדאוג שתהיי איפה שאני רוצה שתהיי, שתגידי מה שאני רוצה שתגידי, ותיהני לשרת את אלוהיך באמונה".

"אתה לא תעשה את זה".

"אני לא רוצה לעשות את זה. אבל, את מבינה, את כן שייכת לי. נולדת לשרת אותי, נוצרת לכהונה, אין לך שום דרך לחמוק מזה. אין לך מקום בעולם שלי מלבד במקדש".

היא מתיישבת על המיטה לצדו ומתבוננת בו במבט מהורהר. מושיטה אצבע לגעת במרכז מצחו. הוא נאנק בהפתעה כששושן צחור בוקע ממנו, גדל ופורח תחת מגעה. היא קוטפת אותו בעדינות ומושיטה אותו, מנחה לאלוהים.

"אתה אלוהים צעיר מדי". היא אומרת. "אמא פגשה אותך מוקדם מדי. העולם לא נועד למישהו כמוך".

הוא מושך בכתפיו. "זו לא היתה הבחירה שלי. אני עושה כמיטב יכולתי. ואעריך כל עזרה שאוכל לקבל".

"אני יודעת". היא מהנהנת ברצינות. שיערה נופל לכסות את פניה. "אבל עכשיו כבר מאוחר מדי לזה".

אלוהים מצמיד אל גופו את השושן שנתנה לו, מתכרבל לתנוחה עוברית, ובוכה. היא מלטפת את שיערו בעדינות.

"העולם כבר לא באמת זקוק לאלים וכוהנים. הכופר שלי הסביר לי את זה פעם, אבל לא הייתי מוכנה להקשיב. אבל אל תדאג", היא מתכופפת ללחוש באזנו, נשימתה חמה, "אני אשחרר אותך".

"מה את עושה, ליה?" הברקים מתווים דמות מוכרת בחלון חדרה. אלוהים מנמנם, ראשו בחיקה, אצבעותיה משחקות בשיערו.

"חושבת".

"אל תזלזלי בכוח שלו. זה מסוכן".

"להיפך". ליה מחייכת בחולמנות. "ההכרה בכוח שלו, זה מה שמסוכן. זה מה שהפך אותו לאלוהים מלכתחילה. את עשית את זה".

"אני…"

"את לא זיהית אלוהים נחבא. את יצרת אחד. ועכשיו אני צריכה להתמודד אתו".

"את לא הכרת אותו אז. הוא היה כל כך… ראוי. היה כל כך ברור שהוא אלוהים".

ליה מהנהנת. אלוהים זע באי נוחות, אך היא מחליקה את פחדיו בעדינות והוא שב ונרגע.

"אני מבינה. פחדת לקחת אחריות. אני יודעת. גם אני לא רוצה אותה".

"את לא חייבת…" הברקים מפרפרים במצוקה, מאבדים את חזותם האנושית ושבים ובונים אותה, פוגעים במראה ומוחזרים ממנה. ליה מושכת בכתפיה, מושיטה את ידה הפנויה והברקים מתלפפים סביב זרועה כנחש מאולף.

"את מוכרחה לשחרר אותו". היא אומרת, וחוזרת ואומרת, שוב ושוב. "את מוכרחה". הברקים נאחזים בה, מזמזמים ביבבה. היא לא מוותרת.

"ומי יתפוס את מקומו?" נכנעת האם לבתה לבסוף. "מישהו צריך לקחת אחריות".

ליה מחייכת בעצב. "העולם לא יכול לטפל בעצמו?" אבל היא יודעת כבר את התשובה. "בסדר. אבל רק לבינתים. עד שהוא יהיה עצמאי".

אלוהים פוקח את עיניו ומסתובב להתבונן בה. ליה זוהרת באור הברקים הכחול. "אתה חופשי. ואנושי. ומוצלח. עכשיו לך הביתה ואל תאמין יותר בשטויות".

הוא מתרומם על רגליו, מותח את שריריו המכווצים, הכואבים בפעם הראשונה זה עשרים שנה, כמעט.

"ליה, אני…"

"לך כבר, נוּ. אין כאן מקום ליצורים אנושיים, דוד".

הוא מועד החוצה, לומד מחדש את השליטה בשרירים ובעצמות ובגידים. מהמטבח, אביה של אלוהים קורא לה לארוחת הצהריים. היא מדכאת את פעימות האור הכחול שבוקע ממנה, משחררת את הברקים בחזרה לשמים, מחליקה את החשמל הסטטי משיערה. הישות העל טבעית, הכל יכולה, ניגשת למטבח, מתיישבת בכסא העץ הפשוט, מושכת אליה את ברכיה ומתבוננת באבא שלה עורך את השולחן. "מה אוכלים?" היא שואלת.

"הכנתי לזניה", הוא עונה לה. "כמו שאת אוהבת".

היא מתבוננת בו בהרהור. "ידעתי את זה".

"ובכל זאת שאלת".

"כן". היא קמה, מביאה את הכוסות והסכום מהארון. "זה יותר נחמד ככה, נראה לי". הוא מבחין בפתיעת מה בהיעדר הפרחים, אבל לא אומר דבר. ליה מחייכת.