חור בלבנה
בחורה צעירה קרועה בין אהבה, עצמאות ואידיאולוגיה באוטופיה הסוציאליסטית הישראלית של שנות השישים.
לפני ששאלתם אותי על יובל, שאלתם, "אם תוכלי להיות עכשיו בכל מקום, איפה זה יהיה?" ואני אמרתי לכם "כנראה כאן, במקום הזה". זו היתה האמת. אם כי לרגע חשבתי לענות 'יחד אתו, בכפר הכוכבים'.
כשחשבתי מה לענות נזכרתי בשנתיים ההן לאחר שעליתי מארצות הברית. הנשיא האמריקני קנדי נאם בלהט על הבחירות שלנו, על ההחלטה להגיע לירח. באותו רגע ידעתי שגם הבחירות שעשיתי ושעוד אעשה, לעולם לא תהיינה לגמרי שלי.
ברית המועצות תלתה בשנים ההן תקוות רבות בבת חסותה הציונית שנוסדה עשרים וחמש שנה לפני כן במדבר. החברים הישראלים החזירו לאמם החורגת במטבע היהודי של מוחות מבריקים, אשר בימים ההם היה נדמה שהם אלה שיכריעו את המרוץ לחלל.
תסכולן של סוכנויות הביון האמריקניות, שעוד לא הצליחו אז להשיג תמונה שלמה של המתרחש בברית המועצות ובארץ הקודש, התגבר לממדי פרנויה לנוכח גל הכמיהה לישראל שהתעורר באמריקה היהודית. לבסוף נסגר גם מסלול ההמראה הבודד, צוואר הבקבוק הצר שהוקצה ליעד הנכסף בשדה התעופה על שם הגנרל אנדרסון
אני, כמו יהודים רבים בגולה האמריקנית, עליתי באיחור על הגל הסוחף שיצרה הסוכנות היהודית וביקשתי כרטיס טיסה בכיוון אחד אל המכורה. למעשה הקדמתי את העוצר ביום אחד והשתחלתי למטוס האחרון שעזב, כאשר את כל הרישומים במסמכי הסוכנות עשיתי בסיועה של המהומה הכאוטית בשער מקבלי הפנים בישראל. כך קרה שבכל מסדי הנתונים, ובעותקי הרישומים שקיבלתי לידי, נרשמו בטעות שמי כשם עיר הולדתי 'מדיסון' ושם משפחתי כ'מונטנה'.
בנמל התעופה פגשתי כמה מאחי לטפסים השגויים: ביילי טקסס, האדסון ניו-ג'רסי, גארפילד יוטה וקנט רוד-איילנד. שמותינו החדשים נבלעו על רקע בליל השמות של המון העולים מכל הגלויות. הישראלים הוותיקים, שקיבלו אותנו באהבה ממשלתית מכוננת אל האחווה הישראלית הגדולה, לא הקדישו לעניין תשומת לב מיוחדת. מעל הכל היינו חברים אזרחים, בכל שם שלא יהיה. עד מהרה התרגלתי לעברית העממית, למאכלים, לאנשים ולשמותיהם – שבחלקם היו מוכרים לי משיעורי העברית של יום ראשון, ואילו אחרים היו חדשים. כמו זה שביקשתם ממני לספר לכם עליו.
קראו לו יובל. הוא הבחור שהבטיח לי ערב אחד שייקח אותי משם.
כל שהוא זוכר מהערב ההוא הם שלושה אירועים. אחד מהם הוא חצי שעה של שיחה שניהלנו, שלמעשה נמשכה שעתיים. השני הוא החיבוק שהוא נתן לי כשנפרדנו, ובשלישי יובל זוכר איך שוב התאהב בי כשנכנס לפאב שבו עבדתי. אמרתי לו 'היי' במבטא הכבד שסחבתי ממונטנה, צעקתי למטבח שאני בהפסקה ושנינו התיישבנו לשתות בירה. מישהו החזיר לי משם קללה ברוסית, ואני מתוך בלבול חייכתי אל יובל וחזרתי על הקללה כמו תוכי שלמד מילה חדשה. כשיובל תרגם לי את מה שאמרתי, אני צחקתי, ואז הוא גם שם לב שאני מזכירה לו את רב"טית טטיאנה רומנובה מכרזת הסרט החדש של ג'יימס בונד, 'מרוסיה באהבה'.
את הרגעים שבהם הוא התעלף והגיע לבית החולים, ובמיוחד את הרגע שבו הרופאים גילו שהוא רובוט, יובל לא יזכור לעולם.
כשיובל התמוטט, נבהלתי וניסיתי למדוד לו את הדופק באצבעות רועדות שהנחתי על פרק כף ידו כשחיכינו לאמבולנס. הדופק היה חזק מאוד, משתולל ולא סדיר. רק באיחור הבנתי שזה הדופק שלי.
בבית החולים הרופאים היו קצת פחות היסטריים ממני. חצי שעה אחרי שהתקשרו ליחידת הבקרה, הספיקו כבר אנשיה להוציא את שבב הזכרון המיקרוסקופי של יובל ולבחון אותו. כעבור עשר דקות נוספות ותחקור קצר הוחלף רכיב הזכרון המשובש בשבב חדש. שמו הזמני של הקובץ המתוקן היה "אני נפגש עם מדיסון לפני הטיול שלה למזרח".
הם הסבירו לי שאני עומדת להיות הציר המרכזי שסביבו ייטווה הזכרון החדש, אם כי כבר הבנתי הכל לבד. הבנתי שגם הערב שלי ישתנה, כשהתבקשתי להקדים את הטיול שלי למזרח. כשראש הצוות סיים לתדרך אותי הוא הדגיש שיובל חייב לשכוח מה התרחש באמת, אחרת הוא לא יוכל לתפקד.
כדי לשכוח, יובל היה צריך לזכור מחדש, ולכן זכרונותיו הוחלפו בסצנות מוקלטות שמילאו את הפערים. אני שובצתי כשחקנית ראשית. חזרנו לפאב, יובל הופעל מחדש והסרט נפתח בתמונה של שנינו ישובים זה מול זו על הדלפק. גם מהרגעים המזויפים האלו יובל לא זוכר כמעט כלום.
יובל לא זוכר למשל איך הפשלתי לרגע את הטי-שרט הקרועה שלי וחשפתי את דב הגריזלי השחור שמקועקע לי על הכתף עם הכיתוב Madison County Montana. הוא שכח את הריח המתוק שהתפשט באוויר, בושם של פרחי גרדניה – כמו אחד מ"אותם דברים טיפשיים" שהזכירו לבריאן פרי את אהובתו בשיר. אבל יובל לא ידע את זה. הוא רק ידע שזה הריח שלי.
על רצפת חדר העריכה של הסרט המזויף נערמו אלו על אלו מקטעי צילומים נשכחים. תמונת אגלי המים שנטפו במורד הדפנות של כוסות הבירה שמזגתי לנו נקברה תחת תמונה פנורמית של שנינו היושבים על הבר, ממוסגרים בבועה של תאורה עמומה אשר מחוץ לצלליה התאבך עשן הסיגריות.
ה"ג'וק בוקס" ניגנה מוזיקת ג'אז שאהבתי לשמוע לקראת סוף המשמרת. ויובל, לשמע צלילים שלא יבין לעולם, החל להשתחרר. הוא היה מבושם ממני, וקצת יותר מהאלכוהול. ואולי, למגע אצבעותי, הוא אפילו שם לב שקצב המוזיקה תאם להפליא לפעימות לבי.
אני חשבתי איך שהדברים הסתדרו, ומכל זווית שהסתכלתי הדרך נראתה לי עקומה במעט. הזכרתי לעצמי שאם יובל ינסה, אולי יצליח לזכור את הכל, ושאולי זה לא כדאי לי. תחושת האשמה שלי אמנם פחתה, אבל משהו בזכרונו הסלקטיבי של הרובוט מצא חן בעיני, אפילו משך אותי. כנראה היה זה פשוט משום שבערב ההוא לא התכוונתי שיובל ישים לב לחיוך שלי, אשר חשף יותר מדי מאחורי פרצוף הפוקר המעושה.
הקלטת הזכרון נמשכה, ויובל אמר לי שהוא הספיק כבר לשכוח על מה דיברנו לפני רגע, ושבטח המשקה עלה לו לראש. התחלתי לרעוד מחדש והרשיתי לעצמי להגיד לו שבדרך כלל יש סיבה לשכחה, ושאני שוכחת אפילו לכוון את השעון המעורר כשאני לא רוצה לקום לעבודה.
יובל הרים את כוס הבירה מהדלפק והחזיק אותה באוויר. "אם כשאגמור את הבירה הזאת אוכל עוד לנהוג, ואת עדיין תהי מבואסת מהעבודה, אני מבטיח לקחת אותך מכאן לראות משהו יפה בטלסקופ שלי…" כשיובל סיים את השורה שלו אני חרגתי מהוראות התסריט ונישקתי אותו בחטף על הלחי. מה שהוא אמר שעשע אותי, כי ידעתי שהוא לא ניסה לרמוז שום דבר. בסך הכל רצה לקחת אותי למצפה הכוכבים שבו הוא עובד ולהראות לי מסלולי ניווט שחישב.
כוס הבירה המקציפה התקרבה לשפתיו, אבל הוא הניח אותה פתאום על הדלפק והישיר אלי מבט. זה היה התרחיש שלקראתו התכוננתי בתדרוך, ולכן ידעתי איך להתנהג כשחזר על המילים שאמר רגע לפני שהתעלף. שמעתי אותו מספר איך שכח לקנות היום קפה, למרות שכבר שבועיים הוא שותה רק תה.
קיוויתי שכאן יסתיימו השידורים החוזרים. הסתכלתי בעיניו, חיפשתי את הרגע שבו יכבו שם המצלמות, ובדיוק אז קרסו המגננות שלי – משהו ברפרוף אצבעותי על ידו גרם לי לרצות לזרוק הכל לעזאזל ולהזמין אותו אלי לשתות קפה מתי שרק ירצה. בשביל לעצור את המילים חייכתי והסטתי את מבטי.
אמרתי לעצמי שיובל הוא לא הטיפוס שלי, אבל לא הייתי בטוחה שטיפוס כזה קיים. יובל, לעומת זאת, האמין שהכל עניין של זמן ושהיחסים עוד יתפתחו, אם כי השתדלתי להבהיר לו שזה לא יקרה. מעולם לא אמרתי זאת במפורש – זו היתה הסכמה הדדית שחתמתנו על כוס בירה בפגישתנו הראשונה בפאב. אז גם היה היום שבו התחלתי לעבוד שם, בכפר הכוכבים, במקלט שמתחת למגורי החוקרים. ומחצות אותו לילה, כבמטה קסם של ברמנית חייכנית ותאורה אפלולית, המקלט הפך לפאב, וחוקר החלל יובל נהפך לבן טיפש-עשרה מאוהב.
בערב ההוא יובל עדיין לבש את מדי העבודה הכחולים של סוכנות החלל. בהמשך הלילה, כשהבנתי שיובל הגיע אלי בלי לעבור אפילו בחדר שלו, זה החמיא לי. לרגע חשבתי שאולי זה חלק חדש שהוסיפו לעריכה. צחקתי בעצבנות, שלחתי מבט לעבר המכתב שהנחתי על השולחן, ואז חייכתי. בסוף נרדמתי.
כפי שציפיתי, הזכרון החדש הכתיב גם לי שינויים, וזאת היתה פגישתנו האחרונה לפני שטסתי למזרח. יובל בא בערב ההוא להיפרד ממני. הוא רצה להיפגש שוב, אבל בבוקר היה עליו לעזוב למרכז הבקרה של תוכנית החלל והוא לא היה יכול להגיע למסיבת הפרידה.
כשקראתי את המכתב, ישבנו צמודים על הבר. בסוף הקריאה כבר לא היה אכפת לי שיובל יראה הכל והייתי מוכרחה לחבק אותו. לרגע פחדתי שאולי הוא לא ראה.
אחרי שנפרדנו, יובל עלה לחדר שלו לבד.
בשלוש לפנות בוקר סיימתי את המשמרת, ומחוץ לדלת הלילה התבהר לאור הירח החרמשי של תחילת החודש.
בעיניים שתויות התמקדתי במכתש שצילק את גופו החבוט של הסלע הענק, ופתאום נזכרתי בשמו של מכתש שאני מכירה. העברתי את מבטי מהירח אל חדרו של יובל וראיתי שהאור עדיין דולק. נזכרתי איך פעם, במצפה הכוכבים עם יובל, הצבעתי על הירח ושאלתי אם נכון שזה המכתש שעליו הוא סיפר לי – ים השלווה?
תשובתו של יובל ריתקה אותי, לא כי באמת רציתי לדעת, אלא כי אהבתי את הניצוץ שניצת בעיניו כשדיבר על תוכנית החלל. לא יכולתי לדעת אז שהמכתש שעליו הצבעתי היה למעשה ים הסערות – יובל התבלבל ואמר לי שאני צודקת, לא כי רצה לשקר, אלא כי חשב שזה מה שרציתי לשמוע.
נראה שבדומה ללווין ששגה בחישוב השפעות ריכוזי המסה של הימים הירחיים, גם אני סטיתי קצת ממסלול המחשבה שלי ושקעתי לאטי בים הדמיון. בחוסר הערנות הרגעי לא שמתי לב מתי האור בחלונו כבה, וגם לא שמעתי את צפירות המונית שבאה לאסוף אותי.
נותרו לי כמה דקות של נסיעה, וביקשתי מהנהג להדליק את האור כדי שאוכל לקרוא את המכתב שוב.
שלום מדיסון.
מצורף למכתב הזה יומן מסע לטיול שלך.
מילאתי יומן כזה בטיול הקצר ההוא שלי במזרח אירופה. אהבתי לעצור מפעם לפעם ולכתוב ביומן כל מה שזכרתי מהטיול.
לדוגמה, עכשיו, כשאת עוזבת, אני נזכר בפעם הראשונה שנפגשנו: את הסתובבת בפאב של חוקרי חלל מוכי ירח – התרוצצת עם מגש עמוס בין השולחנות והגשת משקאות – ואני ישבתי על הבר ודמיינתי באותו רגע שאת יכולה להיות "נערת הכפר" בשירו של ניל יאנג. ורציתי להגיד לך שאני חושב שאת יפה.
אבל כשניגשת אלי לבסוף עם כוס הבירה, ניסיתי משום מה להצחיק אותך בבדיחה על אישה נהגת. אם היינו ילדים בני עשר, הייתי מושך לך בצמה.
אבל את לא היית ילדה. בתגובה ירית עלי את כל ארסנל הנשק שלך: טילים מונחים של חיוכים ושתיקות, פצצות עומק שהטילו עיניים גדולות, ויחידות קומנדו של מילים מובחרות שהיו מסתערות ממחסה של שפתיים רכות. זה לא היה כוחות.
עוד שלושה ימים את נוסעת לחצי שנה במזרח ואני בטוח שמאוד תיהני.
חצי שנה זה הרבה מאוד זמן ויקרו לך דברים שאני כרגע יכול רק לדמיין אותם. אם מה שסיפרו לי נכון, יש סיכוי שברגע שתצאי מהטרמינל הממוזג בבנגקוק, תיתקלי בחומה של לחות שתהיה כל-כך סמיכה עד שדגים ישחו באוויר ויעברו דרך החלונות הפתוחים של הבתים. או אולי תטפסי על הר גבוה במיוחד, ברכסים המושלגים של נפאל, ומרוב שהוא יהיה גבוה, אחרי שתטפסי ותעברי מעל לשמש, ומסביבך כבר יתחיל להחשיך, הכוכבים שמעליך ואלה שמתחתיך ידלקו כדי שתוכלי להמשיך.
בכל מקרה, כדאי אולי לקחת בחשבון גם את השפעת תוספי המזון שבלעת/שתית/עישנת באותם הרגעים, אבל כשתחזרי לארץ, את תקראי את החלק ביומן המסע שכתבת ביום שבו נסעת במשך שעות על הרכבת לכיוון ניו-דלהי. ושם, דרך המילים המצוירות, יעלו בראשך דברים נשכחים שלא הספקת אז לזכור, ואולי דברים שרצית להגיד אז ופשוט לא יכולת. בדיוק כמו שקרה לי באותו יום ראשון שבו ראיתי אותך מאחורי הבר. אז, כשבחרתי במילים הכי לא מתאימות בשביל להגיד לך את מה שאומר לך עכשיו: נערת הכפר, אני חושב שאת יפה.
בטיול, בשעות שבהן בדרך כלל הייתי מתעוררת, עדיין שררה חשכה. זה לא הפריע לי. להיפך, שמחתי להקדים את הזריחה, ולאור פנס שאחזתי בין שיניי, הייתי מקפלת את שק השינה ואת האוהל שלי לתוך תיק המסע. גם כשסיימתי לרכוס את התיק וכיביתי את האור, עדיין היה חשוך. אהבתי את השעות המאוחרות במדבר תר, כשאור הכוכבים היה דועך, ומקצת אדי הדלק שנותרו במאגרי הכבשנים השמימיים התנדפו במשב רוח חרישי, ששילח יבבה ארוכה על פני המדבר. קצו הקרב של הלילה נשקף מעיניו הכבויות, והרוח העבירה בלחישתה את כניעתו לצבאו הנורא של אפולו, שעה שהלילה, כדרכם של אנשים זקנים, נאנח ושקע בכורסתו.
חיכיתי לבוקר שיקיץ על עיר האוהלים שהקימו עשרות טיילים בלב המדבר ההודי. כמעט כולם היו ישראלים שכבשו את מתחם התצפית אל מול אתר השיגור. האירוע לו ייחלתי נדחה כבר כמה פעמים, אך הציפייה הכתה בי בעוצמה כבפעם הראשונה. אחרי הכל, זה היה היום בו נועדה חללית חקר הירח הראשונה של ישראל לזנק ממרבצה הארצי, כמו חץ משחק שנורה אל מטרת ירח עגולה.
לפני השיגור הצטרפתי למעגל של כמה מטיילים שישבו מסביב למדורה. אמרתי להם 'היי' מתגלגל במבטא אמריקאי כפרי. הבחורה שמשמאלי פנתה אלי, ובין שברי המילים שנכתשו תחת מעמסת האנגלית על לשונה חשבתי שהיא שאלה "ווד יו לייק סם טי?". כוס מהבילה שהבחורה הושיטה לכיווני הסירה את הספק.
"תודה מותק – את יכולה לדבר עברית" אמרתי וצחקתי. עד שהתיישבתי כולם כבר צחקו אתי.
"הבני זונות באמת הולכים לעשות את זה היום!" אמר איתן, החבר של ליאת שהספיקה למזוג לי עוד כוס תה. פתאום הוא זינק על רגליו וצעק בהתרגשות, "אל האינסוף ומעבר לו!" מסביב נשמעו כמה קריאות עידוד ושריקות וליאת קפצה ומחאה כפיים.
"החבר 'באז שנות אור' אכל סלט שמח לפני שעה", אמרה נערה שישבה מצדי השני. "אבל ליאת שתתה רק מהתה מאז שהדלקנו את המדורה". הרמתי את הכוס בהצדעה ורוקנתי אותה בלגימה. "הגעת לכאן לבד, חברה אזרחית?" היא שאלה.
זה שעשע אותי. "דווקא טיילתי עם עוד כמה חברים אזרחים" אמרתי, וסובבתי את ראשי לאחור בגלל ההמולה שהתעוררה שם עם הזריחה. "מאז הנחיתה בבומביי לפני חודשיים אני כל הזמן מוצאת את עצמי מצטרפת לחבר'ה מהארץ". אמרתי כשהחזרתי את מבטי אל הנערה. "בקבוצה האחרונה שטיילתי תכננו כולנו להגיע לאתר ולצפות בשיגור, אבל בסוף הם החליטו לעזוב צפונה לטרק. אני פשוט הייתי חייבת להגיע לכאן, אז המשכתי לבד איזה יומיים". השתתקתי וחייכתי לעצמי. "את יודעת, ביומיים האלה חשבתי לרגע שאני הישראלית היחידה בהודו ואז, כל זה…"
אפילו לא הייתי צריכה לסיים את המשפט. הבחורה פרשה את זרועותיה כמנסה להקיף את כל המחנה. מאחוריי, שמעתי את באז שנות אור, יחד עם ליאת ועוד כמה חברים אזרחים, פוצחים בשירה משותפת שבה לכל אחד היה קצב וגרסה משלו ל'היום היום' של שלישיית פיקוד מרכז.
זמזמתי לעצמי את הפזמון ובאמצע "הולך יפה בתלם" התחלתי לצחוק כאשר ראיתי שגם הבחורה שרה אתי בשקט. "סליחה", פניתי אליה, "חוץ מאמא שלי כולם קוראים לי מדיסון. נעים להכיר. איך אמרת שקוראים לך?"
"אין לי שם, אני יחידת זכרון מודעת מצוות ההקלטה של השיגור".
כבר נתקלתי ביחידות זכרון, אבל תמיד כשיחידה חדשה הציגה את עצמה בפני הגילוי ערער מעט את שיווי משקלי. הנהנתי והעברתי את הכוס מיד ליד.
נדמה היה שהבחורה הקשיבה לקול מרוחק. כעבור רגע היא פנתה אלי שוב בסקרנות גוברת. "לפי הנתונים שקיבלתי, אני מבינה שהיית בקשר עם יחידת זכרון לא מודעת".
אני רק המשכתי להנהן, והבחורה השתתקה. לבסוף נכנעתי. סיפרתי הכל.
בשעה הבאה הכוס שלי התמלאה מחדש, השמש נסקה בשמיים, ויחידת הזכרון הלכה לזכור את השיגור ממקום אחר.
אותו סיפור חזר על עצמו שוב ושוב כמעט בכל המקומות שאליהם הגעתי מאז תחילת הטיול. הן היו בכל מקום, יחידות זכרון מודעות שרצו שאדבר על יובל. בשבילן זה בטח היה מרגש. לא סביר שבמהלך חייהן הקצרים והייעודיים הן יזכו להיתקל באחד מאבות הטיפוס שלהן.
במבט לאחור אני חושבת שהצלחתי להבין מאיפה הגיעה הסקרנות שלהן. כנראה נבע הדבר מהחופש הנדיר שניתן להן כשדיברו אתי: הרי אני לא היית מושא הזכירה שלהן. בכך כנראה התאפשר להן לחרוג לרגע מתפקידן, בטרם חזרו לתעד את נתוני הזכרון הרשמי של החברה ולשמר אירועים כהווייתם במחסני זכרון הקולקטיב.
אך בטיול עדיין לא חשבתי על כך, והתפלאתי לראות איך עיניהן המסתכלות והלא מתעדות של יחידות הזכרון נפערו בכל פעם שסיפרתי להן על הערב ההוא בפאב.
"זה באמת קרה", הייתי אומרת להן ומסמיקה, כמו שקרה עם יחידת הזכרון באתר השיגור. גם היא, כמו אחיותיה, התקשתה להאמין שיחידת זכרון לא מודעת נקלעה למצב שיכול לגרום לה תודעת-יתר.
כשסיימתי לדבר היא המשיכה לשבת אתי בדממה למשך כמה רגעים. חברותיה היו מספרות תמיד בשלב זה על השדרוג שבוצע לדגם שלהן ושפתר את הבעיה. השדרוג שאפשר להן להיות מודעות למהותן.
ככל שחלפו הדקות, השתיקה בינינו התעבתה וציננה את האוויר. ואז, רגע לפני שיחידת הזכרון התחילה שוב לדבר, הקדמתי אותה ואמרתי, "זה מין שיגעון רדיפה, להאמין שאסור לרובוט להיות מודע לתפקיד שלו, כדי שלא ישפיע על הארועים". הרגשתי שאני מטיפה למשוכנעים. "כמובן", הוספתי, "ידענו שרובוטים כאלה מתעדים כל שנייה מחיינו וכל מצב".
יחידת הזכרון הנהנה. ואז, רגע לפני שקמה, היא קפאה לשניה ועצמה את עיניה כדי לחדד מחשבה שעלתה בראשה. לבסוף היא חייכה ואמרה, "לפי מה שאת אומרת, החבר יובל כנראה ידע שקיימות יחידות זכרון מהסוג שלו. הוא ידע שהן קיימות, מבלי לדעת שגם הוא חלק מהן. נראה לי נפלא לא להרגיש כמו חלק, ובאותו הזמן להרכיב את השלם".
הדים מהשיחה המשיכו להתרוצץ בראשי גם כשהספירה לאחור הסתיימה וקול הנפץ המתגלגל הלך ודעך סביב אתר השיגור כגניחתה של סופה גוועת.
נשענתי על התרמיל שלי והבטתי למעלה. הגשתי את כוס התה אל שפתי ונשפתי לתוכה גלים קטנים, שעה שנשאתי את מבטי אל על והתמקדתי ברקיע, במקום בו נבלעה החללית בזוהר השמש. עיניי נעצמו במצמוץ אחרון, מובסות מול האור, ומתחת לעפעפיי כמעט ראיתי את יחידת הזכרון ניצבת מולי במרחק. היא הוכפלה ושוכפלה בדמיוני לעשרות יחידות זכרון נוספות זהות לה, כמו בהיכל מראות של קרקס נודד שבו הן משנות את דמותן לדמותו של יובל, זוכרות ומזכירות לי את הבלתי נשכח.
יתרת הטיול, עד לנחיתה בארץ, עברה עלי בחברתם הנעימה מדי של איתן וליאת.
שני האוהבים המתקתקים ניהלו את חייהם במשחק טריוויה הדדי שבו כל אחד ידע והכיר את כל התשובות על חברו. התשובות חפפו תמיד: תאריכים, נשיקות, זריחות, שני ילדים וכלב מאומץ שיגור אִתם בכפר. הם אפילו עשו רשימה של תכונות טובות ורעות המשותפות לשניהם, עם יתרון בולט לטובות.
השניים לא התייחסו אלי מעולם כגלגל שלישי. אדרבה, גם בשיחותיהם האינטימיות ביותר הם ניסו תמיד לדובב אותי, למשוך אותי מחדש אל השיחה כשהייתי מתנתקת. והתנתקתי בלי סוף. לא נראה שבעיות הקשב שלי הטרידו אותם, ובכלל הם הקפידו מאוד להתעניין ולהתעסק בחיי האישיים בכל הזדמנות, חוזרים ותוהים, יחד אתי, כמה מוזר שחלקים שלמים מהטיול הייתי כמעט לגמרי לבד.
ככל שחשבתי על כך יותר, גם בי התחזקה התחושה שבתקופה הבדידה ההיא הייתי עלולה למעוד אל מעבר למצוקי סוף העולם. לא נראה לי שאי פעם אהיה בטוחה למה הרגשתי כך.
בחלוף החודשים החבורה שלנו גדלה והתגבשה, ובבשלותה מנתה את שלושתנו ועוד עשרים וחמישה אזרחים חברים נוספים.
זה היה מסלול ידוע ומוכר, שבסופו הפכנו לקבוצה נוספת של טיילים ישראלים הקרויים בפי כל 'ישרא-סאיוז'. החבר אזרח יבגני סיפר לי שהפירוש הוא "האיחוד הישראלי". אולי אם הייתי מאמינה בגורל, יכולתי להסביר לעצמי למה חשבתי שהאיחוד שלנו היה בלתי נמנע.
עד מהרה התגלה שדרכיהם של כל חברי הקבוצה הצטלבו בשלב זה או אחר. איתן וליאת, הכירו לדוגמה ממש בתום לימודי התיכון, כשבאו למבדקי יחידת המעקב והדיווח של הבולשת הצבאית. רוב האחרים הכירו בצבא או באוניברסיטה, ושבו להיפגש בכנסים ובעצרות שערכה המפלגה לפעילים צעירים. אני, לעומת זאת, שבעשרים שנותי הראשונות חייתי במונטנה, מעולם לא הצלחתי להתחבר לפעילויות המפלגה, ובכל זאת פגשתי את כולם כאן – בטיול שלנו להודו הרחוקה.
עברו של איתן היה כמעט זהה לשלי, עד שעלה לארץ בגיל 17 במבצע של הסוכנות. הכינוי 'באז שנות אור' שדבק בו נלקח מסרט תעמולה מצויר של המשטר הקפיטליסטי. איתן הכיר בצעירותו את הדמות מתוך קומיקס אהוב, אך עם השנים גיבור ילדותו עבר אל מסך הכסף, בשירות תוכנית החלל האמריקאית.
ליאת שינתה אותו, כפי שהקפיד לספר לכל מי שהיה מוכן לשמוע. "ברגע שראיתי אותה התאהבתי בה ובכל החבילה", הוא היה אומר בבטחון בלתי מעורער של שיכור, בהתייחסו למדינה ולמפלגה שהיו כל עולמה של ליאת.
אני נדחפתי לנסות ולמצוא את האהבה הזאת עם יבגני ועם איתמר ועם ענת ועם שחר ועם הדס ועם ליאת ועם איתן. לרגעים כמעט האמנתי שמצאתי אותה, אבל ידעתי כבר איך באמת מרגישים כשאוהבים. זה לא היה זה.
בלילות היינו מקיימים, כפי שחייב לקרות בכל איגוד ארעי, שיחות ארוכות ומתישות שבהן כל חבר חשף את עצמו בפני הקבוצה, מוותר על פרטיותו למען השלם. ואילו אני, ממקום מושבי בקצה הסהר של האסיפה הלילית, הייתי מציצה אל הירח כדי לחזור ולהיזכר איך פעם הייתי מחייכת בלי שאף אחד יראה.
"קראו לו יובל", הייתי חוזרת ומספרת להם, כאילו חברי לקבוצה לא היו אלא יחידות זכרון. לפעמים קולי רעד, ולפעמים האדישות לא נטשה את פני, אבל את הגרסה הלא ערוכה שמרתי לעצמי. ידעתי שהאהבה הפרטית היא סוד במהותה, ושמרגע שתתגלה לא יהיה לה יותר קיום.
באסיפת הקבוצה האחרונה, יומיים לפני הטיסה ארצה, קיבלנו מסניף המפלגה בניו-דלהי את האישור שלו חיכו כולם. "…לכם הברכות, חברים חלוצים!" סיים יבגני להקריא בקולו הצרוד, שנקטע לפרקים בהתפרצויות של בכי נרגש. "מועצת העם שמחה להודיע לכם שנבחרתם להקים קיבוץ חדש בארץ ישראל!"
יחד בכינו, רקדנו ושרנו, וכשהגענו לארץ המשכנו לחגוג בשדה התעופה עד שנפרדנו. לבסוף, כשנותרתי שוב לבדי, נאנחתי אנחת רווחה.
לאחר הנחיתה נודע לנו שתוכנית ההקמה של הקיבוץ נקבעה רק לעוד חודש, ושבינתיים הוצבנו באזור מגורינו הקודם. התבקשנו להמשיך בחיינו בהמתנה לקריאה לעלות לרמת הגולן.
הימים חלפו לאטם, ואני נדדתי בין אסיפות המפלגה השבועיות לבין עבודתי הישנה בכפר הכוכבים. ידעתי שלא אראה אותו שוב, לפחות לא בפאב. על פי התוכניות יובל היה אמור, לאחר שעבר תכנות מחדש, למלא משימת זכירה מדרג נמוך אשר בוודאי אינה קשורה לתוכנית החלל.
התוכנית – רק על זה דיברו אז כולם. מעולם לא האמנתי שהתוכנית תהפוך שאפתנית כל כך. כמעט ולא קלטתי את חשיבות הרגע, כשהמזכיר הכללי הצהיר שבשיגור הבא תתבצע נחיתה רכה על הירח. אם המשימה תצלח, תהיה זו רק שאלה של זמן עד שיתאפשר להנחית על הירח חבר קוסמונאוט.
האפשרות שרגל אנושית תדרוך על הירח קרמה עור וגידים לנגד עיניי. יכולתי לראות איך התקציבים של כפר הכוכבים גדלו בלי הרף, וכך היה גם בשאר שלוחותיה של התוכנית, שבדמיוני נראו כאיברים אורגנים עצומים, שרירים מנופחים מרושתי ורידים, שבהם זרם דם החיים והמתים של החברים האזרחים.
תוכנית החלל היתה לבה הגאה של האומה, וכשהבית נתון למשכן הלב, חסתה תחת קורתו המדינה כולה. בכל מקום, בשלטי החוצות ובמהדורת החדשות המרכזית, הוצגו לראווה תמונות של אותו מכתש קטן, המכתש הירחי מעשי ידי אדם שנוצר מפגיעתה של חללית המחקר ששוגרה ממדבר תר.
כשמלאו ארבעה שבועות לחזרתי ארצה, עדיין לא נאמר לי דבר על מועד העלייה לקיבוץ.
ביום ההוא, אחרי משמרת לילה מאוחרת, הקדמתי להתעורר, בסביבות אחת בצהריים. כעבור שעה כבר ניגשת לצרכניה לעשות קניות להמשך השבוע.
סלסלת היד שלקחתי היתה עמוסה מעבר לשוליה במוצרים מסובסדים שהגיעו בקופסאות שימורים ענקיות, ואני איזנתי את המשא ביעילות וביציבות של מלצרית מנוסה.
בסיבוב האחרון נכנסתי אל המעבר הארוך שלפני הקופה. הצרכניה היתה ריקה כמעט לחלוטין, ועוד לפני שהשלמתי את הפנייה ראיתי אותו עומד שם, לבדו, מול אחד המדפים, מסובב את ראשו לכיווני וממהר להגיע אלי על רקע חבטה של משהו נופל. עברו שניות ארוכות לפני שהבנתי שהרעש בא מהסלסלה ששמטתי כשנפלתי, ומצאתי את עצמי ואת יובל מתכופפים ביחד במעבר של מוצרי היסוד ואוספים אל הסל את קופסאות השימורים הענקיות.
"זה לא כאילו שטפו היום את המעברים – ראיתי שרשומה להם תורנות רק לעוד שלושה ימים. איך לעזאזל הצלחת ליפול?" אמר יובל ועזר לי לקום. הסלסלה נשארה על הרצפה, ואז הוא הוסיף בחצי חיוך, "אם זה לא היה משפט פתיחה כל-כך רע, הייתי גם שואל אותך אם זה כאב…"
יובל השתתק באחת כשקפצתי עליו בחיבוק וצעקתי, "יובל! מתי הגעת לכאן?"
"רק לפני יומיים חזרתי מהחופשה בבית ההבראה של הסוכנות", הוא אמר ונרתע חצי צעד לאחור. הוא בחן אותי לרגע והרהר אם כדי להתקרב אלי מחדש.
"אני מאוד מצטער. אני מבין שאנחנו מכירים. אני חייב להסביר – נחמד לי מאוד שאני מכיר בחורה יפה כמוך, אבל אני מאוד מתקשה להיזכר בדברים שהיו לפני התאונה".
"לא ידעתי…"
יובל הביט בי כמה שניות, ואז צחק. "את לא צברית, את זה נדמה לי שאני זוכר, ולא רק בגלל המבטא המדליק שלך".
הפשלתי את החולצה ויובל קרא בקול את הכתובת המקועקעת על כתפי, תוך שהוא מנסה לחקות במעט את חיתוך הדיבור שלי. "'מדיסון קאונטי מונטנה…' אז מה – את באה לכאן הרבה? אבא שלך גנן? זה כאב?"
אני חייכתי והוא הסמיק.
"למקרה שהייתי מעודן מדי, אני רוצה להבהיר שאני מנסה להתחיל איתך".
אני סרקתי אותו במבטי מלמטה למעלה והחיוך שלי התרחב. "פעם היית הרבה יותר מוצלח בזה… הרבה יותר…"
"אז עד כמה היינו…" הוא תפס את הראש במבוכה ואני התחלתי להתקרב אליו. "כלומר… רציתי לשאול… " הוא גמגם ואני כרכתי את זרועותי סביב כתפיו, "עד כמה הייתי מאוהב בך?"
במקום לענות משכתי אותו לעברי ונישקתי אותו. יובל נצמד אלי, אצבעותיו שקעו בעדינות בגבי, והרגשתי שאם הוא לא יחזיק אותי רגלי לא ישאו אותי. רק כשהייתי בטוחה שאצליח לא לבכות, הרפיתי ממנו, וגם הוא שחרר את אחיזתו. אני הבטתי בו, ואז סובבתי את הראש לאחור, וקיוויתי שהוא לא ראה את הדמעות שנקוו בעיני.
"כמה אהבת אותי?" חזרתי על דבריו, "אפילו לא קצת". הרמתי את סל הקניות ואחזתי בידו המושטת.
יובל הלך איתי לכיוון הקופה ונעצרנו לרגע ליד הדלפק של מוצרי יסוד מסובסדים שהונפקו החודש. בחנתי את הסחורה האחידה ולבסוף הורדתי משם אריזה של קפה נמס ונתתי אותה ליובל.
"בדיוק מה שחיפשתי", הוא אמר. הוא השפיל את עיניו, נעץ מבט בנעליו, ולבסוף כשהביט שוב בעיני אמר, "תראי, ממש אשמח אם אולי, אם יש לך זמן, תבואי אלי, נשתה כוס קפה ואולי נשלים קצת את הפערים. אני גר במרחק הליכה מכאן, בכפר הכוכבים. הסוכנות שמרה לי את הדירה מלפני התאונה".
הנהנתי והמשכנו לקופה לשלם את החשבון.
יובל הביא לי כוס מים והתיישב לידי במיטה. הטלוויזיה דלקה מולנו בווליום נמוך ואני השענתי את ראשי על חזהו.
"בחיים לא הייתי מאמין שהייתי חוקר חלל אם לא היו מספרים לי את זה בבית ההבראה. גם ככה אני לא מצליח לראות איך… אפילו לא הצלחתי לעקוב ממש אחרי כל מה שקורה בתוכנית החלל המוזרה הזאת", הוא אמר. דבריו נבלעו בחצי פיהוק שהוא הסתיר בגב ידו.
בדיוק אז הסתיימה בטלוויזיה מהדורת חדשות הערב, וההמנון התנגן על רקע הדגל המתנפנף. לקראת סוף הבית הראשון הוחלף הדגל בתמונה של הירח, והמצלמה התמקדה במכתש הקטן שנוצר שם לאחר ההתרסקות.
"אני בטח צריך להכיר את זה…" הוא אמר, "לעזאזל! אני חושב שאני יודע מה הם מראים שם!" אני נדרכתי והבטתי בעיניו שנדלקו פתאום, "קוראים לדבר הזה 'ים השלווה'".
ניסיתי לדבר ובניסיון הראשון השתנקתי. בלעתי את הגוש שבגרוני ובנסיון הבא הצלחתי למלמל בקול חנוק "כן, זה מה שזה".
אחר כך ירדתי מהמיטה ונכנסתי למקלחת, ויובל שקע בינתיים לתוך הסדינים. הוא עצם את עיניו וצלל אל מעמקי ים השינה, לא מודע לחלומות השכחה המטביעים אותו.
מאוחר יותר הטלפון בחדרו צלצל. "עקוב אחרי" אלי.
יובל המשיך לישון גם כשיבגני הודיע לי שמחר אני צריכה לעלות לרמת הגולן. הטלפון לא העיר אותי – בכלל לא הלכתי לישון. הייתי עסוקה בלהפוך את כל הדירה בצורה שיטתית, חיפשתי את כניסת הרשת הקרקעית שאליה יובל פרק את זכרונותיו ללא ידיעתו, וכשמצאתי, חיברתי אליה את צג הטלוויזיה.
סיימתי במהירות את השיחה עם יבגני, התקשרתי בזריזות לשגרירות האמריקנית, ופתחתי את הקובץ "אני נפגש עם מדיסון לפני הטיול שלה למזרח".
כשסיימתי לצפות בשידור החוזר, כיביתי את הצג וניגשתי לכתוב את המכתב ליובל.
שלום יובל.
אני מנסה לכתוב לך מכתב כמו שאתה כתבת לי. אתה בטח לא זוכר אותו, אבל הוא היה מקסים.
לפעמים אני מוצאת את עצמי מתנתקת מהעולם הזה ומהרהרת בדברים שאולי לא היו מעולם, אפילו כשאני שקועה כל כולי במשהו. למשל, כשהתחלתי עם המכתב הזה שמתי פתאום לב שקפאתי באמצע מילה, העט נשאר תלוי באוויר ומצאתי את עצמי חושבת עליך ועל הסרט של ג'יימס בונד, 'מרוסיה באהבה'.
בלילה ההוא לפני שבעה חודשים חשבת שאני מזכירה לך את הסוכנת הרוסיה שם, זו שג'יימס בונד היה אמור לשכנע לערוק למערב. אם תוכל להיזכר, תבין על מה אני מדברת.
הלילה ההוא היה הפעם האחרונה שדיברנו לפני שעזבתי להודו, וגם אז קפאתי באמצע. הסתכלתי על חלון החדר שלך, קיוויתי שתרד אלי למטה ושנדבר, רק כדי שאוכל לספר לך את הדברים שנערת הכפר הזאת רוצה באמת להגיד לך.
אתה זוכר את הרובוטים הלא מודעים מהדור הישן? התפקיד שלהם היה לתעד מאורעות בחברה בשביל לשמר אותם אחר כך בזכרון הקולקטיב. הרובוטים האלה לא יכלו לדעת שהם כאלה ושזה מה שהם עושים. כל אחד היה יכול להיות אחד מהם, אפילו אני, ולא היה להם סיכוי לדעת שזה מה שהם.
אני חושבת שהיה לי הרבה יותר קל אם הייתי כמוהם, או לפחות אם הייתי מצליחה לפעמים לעבור את הזמנים המטורפים האלה בלי ממש להיות נוכחת. אתה יודע, לקחת בהם תפקיד לא מודע. "לא להרגיש כמו חלק ובאותו הזמן להרכיב את השלם", כמו שאמרה לי בחורה אחת בטיול.
לא הצלחתי להבין למה נתנו לרובוטים הלא מודעים שם. כל הייחודיות הזאת לא הסתדרה לי עם הרעיון שהם נועדו לשרת את הקולקטיב. הדור החדש של יחידות הזכרון הרבה יותר מתאים לתפקידו, לא רק כי לא נתנו להן שמות, אלא כי הן יודעות מי הן ומה בדיוק הן עושות.
בטח היה נורא קשה לטכנאים לערוך את הזכרונות של הרובוטים הלא מודעים. אני יכולה לדמיין תסריט שבו הטכנאים מתלוננים: "זה הזכרון של אייל, אבל צריך להתייחס לעובדה שהוא סובל מדיסוציאציה קשה מאז שהוא לקה בהלם קרב", או "תראו את הזכרון של מורן – היא הצטרפה לקבוצה שמתכוונת לעשות אסיפת מחתרת קפיטליסטית! תגידו לצוותי הימ"מ שישתדלו לא להזיק ליחידת הזכרון בפשיטה, ושיביאו אותה אחר כך לכאן לעריכה מחדש".
הרבה יותר קל עם יחידות הזכרון המודעות. הן מבצעות את רוב העריכה בעצמן ומאחדות את הזכרונות שלהן בלי שום חתימה אישית.
אבל אני סתם מקשקשת כאן, זה לא מה שרציתי לומר לך.
רציתי לספר לך שאני עוזבת. בעצם בורחת.
אני רוצה שתדע שבשבילי היית חבר ושותף. וגם אם אתה חושב שאתה לא זוכר מי אתה, תדע שאני זוכרת ומכירה אותך לפחות כמו שאני מכירה את עצמי.
אם תשכח אותי, או סתם אם תרצה לחזור ולהיזכר, תמיד תוכל ללכת לאחת מההקרנות החוזרות של הסרט שעליו כתבתי בתחילת המכתב. אני מקווה שיבוא יום ואתה תזכור שפעם קראת לי מדיסון ושאני נערת הכפר שלך, אבל כאשר תצפה בסרט ההוא ותתמקד בחיוך של הסוכנת הרוסיה, זה יהיה בסדר גמור גם אם תזכור אותי בתור טטיאנה רומנובה.
יובל שלי, אני חושבת שאני אוהבת אותך.
כשסיימתי חתמתי על המכתב. כל גופי רעד כשהשארתי אותו על השולחן לצד המיטה.
השעה היתה מאוחרת, אחרי חצות, ומתחת לחלון צפרה המכונית האזרחית ששלחה השגרירות האמריקנית.
שנתיים חיכו בוושינגטון להשלמת מבצע האיסוף.
חיברתי את קו הרשת בדירה של יובל לשבב הזכרון שלי, זה שהשתילו לי בתהליך כירורגי מאחורי האוזן כשסיימתי את תקופת ההכשרה בלאנגלי שבווירג'יניה.
תוך שניות מעטות סיימתי להעתיק לשבב את כל הזכרונות שיובל חווה אי פעם, והם תויקו לצד יתר הזכרונות שהקלטתי במהלך המשימה.
לאחר מכן ניגשתי ליובל ונישקתי אותו פעם אחת אחרונה.
"אני לוקחת אותך אתי", הבטחתי בלחש.
זה מעניין, אבל קצת פחות מדי קומוניקטיבי לטעמי.
הרעיון של ההיסטוריה החלופית טוב, אבל הביטוי הספציפי דרך יובל ומונטנה לא מספיק ברור, אפילו עד הסוף
היו קטעים שקצת הסתבכתי, אבל יצא חביב.
לקחת את הקומוניזם הקיצוני כמה צעדים קדימה והמחשת לחלוטין את הרעיון של סופר-אורגניזם. זה הניב משהו מאד מעניין.
היו חלקים שבהם התקשיתי לעקוב. זו בעיה, כי אתה מכיר טוב מאד את העולם שהמצאת ואתה שוכח שאנחנו לא חשבנו עליו, וזו ההיכרות הראשונה שלנו איתו. יכולת להאט את הקצב.
די קיוויתי שיתברר שבסוף גם מדיסון היא "יחידת זיכרון לא-מודעת" אבל לא נורא. הסוף מעניין בכל מקרה.
גרמת לי להצטער שאני במדינה קפיטליסטית.
יפה מאוד. גם אהבתי את ההקשרים לקפיטליזם וקומוניזם.
אבל אני מסכים שהסיפור מדבר, לעיתים, בשפה קשה מדי והוא לא הכי מובן.
אהבתי את הסיפור ואפילו היו קטעים שהתרגשתי.
אבל היה לי ברור מי היא מדיסון.
וכל הרקע, שהוא רעיון יפה בפני עצמו, לא משכנע.
בהצלחה בהמשך.
—עומס ספוילרים—
סיפור מעניין מאד. אני חושבת שהיה מקום להרחיב אותו עוד. היה כדאי לפתח עוד קצת את היחסים בין מדיסון ליובל (או, לפחות, להראות יותר מה ולא רק לספר עליהם). כמו כן כל החלק המד"בי-היסטוריה חלופית הולך קצת לאיבוד. חסר לי פיתוח נוסף של השפעות היחסים ההפוכים של ברה"מ-ארה"ב-ישראל, וכמובן, כל החשיבות של יובל כחוקר חלל לא ברורה לי. זה לא בא לידי ביטוי בסיפור (חוץ מהעובדה שהם נפגשו בכפר הכוכבים).
אבל סיפור יפה מאד, והעברית שלו בכלל לא קשה מדי (אלודאה מורדת במוסכמות!)
נהנתי מאוד,המשך לכתוב!