כלבי בופלו

לורנס שון הוא דוקטור לפסיכולוגיה קוגניטיבית המתמקד בפסיכולינגוויסטיקה, ואת העניין הרב שלו בתודעה האנושית אפשר למצוא גם ברבים מסיפוריו. כיום הוא עובד כחוקר בשורה של מוסדות לבריאות הנפש ולהתמכרויות, אך חוטא אף הוא בהתמכרות מסוג אחר – הוא אחד מהמומחים הגדולים בעולם לקלינגונית. כמו כן הוא בעליה של הוצאה לאור קטנה בשם "גולם נייר", המתמקדת בסיוע לכותבים חדשים. שון היה מועמד השנה לפרס קמפבל. סיפורו הנוכחי מפגיש אותנו עם אמן היפנוט, כלבי בופלו, והונאה בין-כוכבית מרתקת.

מכל התוכניות שבעולם, אף לרגע לא עלה בדעתי להיעצר ימים ספורים לפני שהייתי אמור לחזור לכדור הארץ. בשלושה וחצי השבועות האחרונים עבדתי בכלב קט, המועדון היחיד בנמל החלל של גיבראהל. החוזה שלי כלל שתי הופעות בלילה ומופע צהריים בשבת. יום ראשון היה יום המנוחה שלי. אורכו של יום בגיבראהל די קרוב לעשרים וארבע שעות, אם לא להתקטנן, אבל בכל שבוע יש שמונה ימים במקום שבעה. הסוכן שלי בכדור הארץ לא טרח לבדוק את עניין היום הנוסף לפני שסידר לי חוזה בתשלום שבועי. מה שאמר שאת שתי ההופעות שנדרשתי לבצע ביום גיברי נתתי בחינם. עבודה מלאה ללא כל שכר בצידה.

על השלט בחוץ נכתב "קונרוי המדהים, אמן היפנוזה" במגוון גוונים משתנים. ניסיון בוטה לתפוס את העין. זה עבד. הקהל הקטן ביותר שהגיע אלי היה סביר בהחלט בגודלו, והגדולים פשוט פוצצו את האולם. עולמות כמו גיבראהל כמהו תמיד לבידור, מכל סוג שלא יהיה, ומהפנט יכול להרוויח לא רע על הבמה.

בני האדם בקהל שלי נמצאו כולם בגיבראהל מסיבה אחת בלבד. כל אחד ואחד מהם היה מעורב בדרך זו או אחרת במסחר בכלבי הבופלו. הבופלונים היו המשאב היחיד של גיבראהל, הסחורה היחידה שהביאה, ישירות או בעקיפין, לבואם של בני אדם לכאן. היה זה עולם התיישבות, ולא היה שלנו. גיבראהל היה שייך לארקונים, והנוכחות האנושית הוגבלה לבסיס בגודל של קילומטר רבוע. הארקונים קבעו את החוקים, וכל עוד היה להם משהו שכדור הארץ היה זקוק לו, צייתנו להם כמו אנושיים קטנים טובים. זו גם היתה הסיבה שהביאה למעצרי.

בשעה מוקדמת יותר הארקונים עצרו בלדר כלבים בשל ניסיון הברחה. הקונסוליה הארצנית התעקשה שהכול נבע מבעיות ניירת, אבל הארקונים, הניחנים ביכולת מוחית מצומצמת לזיהוי אמיתות, גילו שאין זה כך. המשפט הארקוני מהיר כשם שהוא חד משמעי. האדם נשפט, הורשע והוצא להורג עוד לפני תום ההופעה הראשונה שלי.

כולם היו זקוקים להסחת דעת כלשהי, ואני, לטוב ולרע, הייתי אמור לספק את הסחורה. התחלתי בכמה בדיחות, כדי להפיג את המתח ולהרגיע את האנשים במקצת. יש אנשים שפגישה עם מהפנט, גם אם היא נעשית לשם הבידור, מעוררת בהם עצבנות, כאילו יכולתי בהרמת גבה לגרום לגברים לגלות את סודותיהם האפלים ביותר ולנשים להשליך עצמן אל בין זרועותי. הלוואי. אומרים שאנטון מֵסְמֶר ידע לעשות דברים כאלה לפני מאות בשנים. סביר יותר שהסוכן שלו היה טוב משלי. אני, לעומת זאת, זקוק להשאה אינטנסיבית ולחמש דקות של שקט יחסי, שלא לדבר על רכב חילוץ למקרה שהעסק לא יעבוד. פיתוי וסחיטה היפנוטית עשויים להוות חומר טוב לסרטים, אבל בחיים האמיתיים בטוח הרבה יותר לדבוק בתסריט המקורי. אני לא אומר שמעולם לא התעסקתי או נגעתי בדברים כאלה, אבל לא במהלך מופע. אחריו זה כבר עניין אחר. כשאני מופיע אני מקפיד תמיד להתקין דלת אחורית, פוסט-היפנוטית. לעולם אינך יכול לדעת מתי תזדקק לה. אפילו כשחולף שבוע שלם אני יכול ללחוש את משפט המפתח הקסום והופה! אתה שקוע בחזרה בטרנס, פתוח להשאה באופן משובב לב. מה אומר ומה אגיד, אני אוהב את העבודה שלי.

באותו לילה היו כמה שולחנות של ארקונים, בדומה לכל אחת מהופעותי הקודמות. חמישים הופעות שבהן איש מהם לא צחק ולו פעם אחת, אפילו לא חייך. הם ידעו לחייך, לא היה לי ספק בכך. הארקונים נראים כבני אדם גבוהים, מתוחים לגובה, קצת כמו בביתן המראות בפארק שעשועים. עורם לבנבן, בין קליפת ביצה לבז', וצבע שערם דומה בדרך כלל לשחור הכחלחל של גיבורי הקומיקס. היו להם פה, שפתיים ושיניים, וככל הידוע לי הם שימשו אותם למטרות זהות לשלנו, אבל מעולם לא ראיתי אותם מחייכים. לא שהם לא נהנו מהמופע, הם פשוט לא היו מסוגלים להבין אותו. זה חוש האמת ההוא שלהם. ארקוני ידע תמיד אם אומרים לו את האמת. בינם לבין עצמם הם אינם משקרים לעולם. הם פשוט אינם מסוגלים לזה. עניין שולי לכאורה, אבל אם מתחילים לחשב את כל הארועים הקטנים, מגלים עד כמה נפוצה ההונאה בהיסטוריה האנושית.

כמעט שלא קיים פשע בחברה הארקונית. מובן שיש להם פשעי תשוקה, בדיוק כמו אצלנו, אבל כל מזימה מתוכננת מראש נגדעת באיבה כששופט השלום המקומי שואל אותך אם עשית זאת. הארקונים מעולם לא העלו בדעתם את מושג השקר עד שבאו במגע עם בני האדם. אנחנו מרתקים אותם, נראים להם מוזרים לחלוטין. כמו לדעת איך זימים עובדים, ידע אובייקטיבי בטוח ונוח, שאתה יודע שאינו נוגע לך, אבל בכל זאת הוא פותח בפניך אפשרויות תיאורטיות מרתקות.

ארקונים רבים השתוקקו לצפות במהפנט הגורם לאנשים להאמין בדברים שגויים בעליל. מרגע שהגעתי, הם נהרו מדי לילה אל המתחם האנושי כדי לצפות במופע. הזמנתי אחדים מהם אל הבמה בשני הלילות הראשונים. הם שקעו בטרנס בדיוק כמו בני האדם. לא היה לי שום קושי לגרום להם לקרקר כמו תרנגולות, אבל הם לא היו מוכנים לקבל הנחות שסתרו את המציאות האובייקטיבית שלהם. הם לא יכלו להאמין שהם אכן הפכו לתרנגולות. שום דמיון, רגליים מעוגנות לחלוטין בקרקע. בסיכומו של דבר, ההופעות איתם הפכו משעממות ואני הפסקתי לקבל אותם כמתנדבים.

בכל מקרה, הרצתי את המופע הרגיל בשבוע ההופעות האחרון שלי. עשר דקות אחרי תחילת המופע כבר עמדו לי על הבמה שתי מזכירות צעירות, פקיד הלוואות בנק בגיל מתקדם ומאבטחת בגיל העמידה, שקועים כולם בטרנס עמוק. אמרתי למזכירות שהן דיפלומטיות ארקוניות וביקשתי מהן להסביר את התכנית הארקונית לנאורות אנושית. מובן שאין דבר כזה, אבל המזכירות/דיפלומטיות לא ידעו זאת, כך שהן הסבירו בכנות ובהרחבה על שטויות בדויות למיניהן, לקול תשואותיו וצחוקו של האגף האנושי של הקהל.

המזכירות סיימו את ההצגה שלהן וזכו במחיאות כפיים סוערות מבני האדם שבקהל. הודיתי להן והובלתי אותן לכיסאותיהן שעל הבמה, שכפי שהבטחתי להן קודם לכן ייצגו את השגרירות הארקונית העשירה בכדור הארץ. החזרתי אותן לטרנס עמוק. הן עשו עבודה מצוינת, מפתיעה במקוריותה ובפיקחותה, והקהל ציפה בכיליון עיניים לקטע הבא. פניתי אל המאבטחת, קרצתי אל הקהל וחייכתי, ואז התחלתי להדריך אותה.

"מלפומנה ממתק-חמאה", לחשתי לה, תוך שימוש במשפט המפתח ששתלתי בתחילת המופע. תנוחתה השתנתה, יותר עניין של יציבה מתנועה של ממש. כעת היא היתה ערנית עד כאב, אם כי נותרה רגועה לחלוטין. שבתי ופניתי אל הקהל ונפנפתי להם לעברי, כמזמין אותם להצטרף אלי למתיחה.

"את ילידת גיבראהל", אמרתי בקול הבמה שלי, נימה רכה ומהדהדת. "את נבונה ורהוטה, משכילה ואדיבה". המאבטחת התיישרה בכיסאה, פניה בוטחות ורגועות ועיניה עדיין עצומות. "הייתי רוצה שתספרי לנו, אם תואילי, על גיבראהל מנקודת מבטך הייחודית. זה בסדר מצדך?"

היא נדה בראשה, ליקקה את שפתיה והניפה יד אחת בתחילתה של מחווה.

"בסדר. תתחילי כשאסיים לספור עד שלוש", אמרתי. "אה, עוד דבר אחד. את לא אנושית, את כלב בופלו. אחת… שתיים…"

"עצור!" ארקוני נעמד על רגליו לצד אחד מהשולחנות האחוריים. זיהיתי אותו. הוא היה אחד הלקוחות הקבועים. מדי יום מאז שהגעתי הוא הגיע לפחות לאחת מההופעות שלי, ישב תמיד ליד אותו שולחן והיה מרותק למתרחש על הבמה. הוא אפילו עלה כמתנדב. דווקא היה לא רע יחסית לארקוני. קראו לו לויוקה והוא עמד וכיוון לעברי נשק. מרבית הקהל צחק, בהנחה שמדובר היה בחלק מההופעה. אני ידעתי את האמת.

"כל מי שעל הבמה עצורים", המשיך. "אל תזוזו. לא תפגעו אם תשתפו פעולה".

לויוקה התקדם אל עבר הבמה, רגליו הארוכות כל כך אפשרו לו לעלות על הבמה ללא כל מאמץ. אני קפאתי על מקומי ברגע שראיתי את הבזק כוונת הלייזר שלו. הוא התקרב אל המאבטחת, כרע לעברה עד שהיו באותו גובה, ושאל, "האם את כלב בופלו?"

אדוות צחוק הגיעה מהקהל. רובם חשבו עדיין שהארקוני היה שותף בהצגה. האישה לא ענתה לו. היא לא יכלה לענות. היא לא יכלה ברגע זה לשמוע שום קול זולת זה שלי. לויוקה הבין את זה מהר למדי ופנה אלי. "למה היא לא מדברת? אמרת שהיא רהוטה".

"לא סיימתי את הספירה", אמרתי. "היא לא תמלא אחר ההוראות כל עוד לא אסיים".

הארקוני נעץ את עיניו במאבטחת ואמר "שלוש!" דבר לא קרה. גיחוכים נוספים מהקהל. "תגיד את זה אתה", אמר לי מבלי להפנות את ראשו.

"שלוש", נשפתי והמאבטחת פקחה את עיניה, חייכה חיוך רחב והנהנה אל הארקוני, שפניו נמצאו מרחק סנטימטרים ספורים משלה.

"האם את כלב בופלו?" חזר לויוקה.

"בחיי, זה מה שאני", אישרה המאבטחת. "נולדתי כאן בגיבראהל, ואל תשאל, אלו לא חיים קלים. נס שאני נמצאת פה עדיין. ראיתי אתכם, הארקונים, שולחים את כל אחי לשגר ואת חברי הילדות שלי לכוכבים מרוחקים. אין לכם בושה, אני אומרת, פשוט אין לכם בושה.

היא ליהגה עוד ועוד, טווה היסטוריה שלמה של יצור חייזרי עם מוח לא גדול מאגוז. ככל שהארקוני הקשיב יותר כך צנחה לסתו עוד ועוד, חושו הטלפתי אישר לו כי היצור האנושי מאמין לכל מילה, ושלמרות הופעתה החיצונית היא הייתה, אכן, כלב בופלו.

כעבור עשר דקות כבר ישבתי בתא מעצר ארקוני. ארבעת המתנדבים שלי יצאו כבר מהטרנס, ולמיטב ידיעתי "עוכבו" אף הם על ידי השלטונות. הוויזה החוצנית שלי הוחרמה. כלב קט נסגר עד לפרסום תוצאות החקירה. ההנהלה הגישה תלונה לסוכן שלי ותבעה את איגוד השחקנים הבין-כוכבי. אין כמו עסקי השעשועים, בייחוד כשמדובר בהכנסה של אדם לרשימה השחורה. גם אם נניח שאצליח לצאת מהתסבוכת הזאת, מאוד לא סביר שאוכל אי-פעם למצוא עבודה מחוץ לגבולות כדור הארץ. נכון לעכשיו, על כל פנים, זה היה הדבר האחרון שהדאיג אותי.

שעות חלפו. בשעות הראשונות שחזרתי שוב ושוב את המופע שלי, וניסיתי להבין מה בדיוק עצבן את הארקוני. לא העליתי בדעתי שום דבר, עד שתנומה אחזה בי לבסוף. התעוררתי בחטף כשדלת התא שלי נפתחה ולויוקה נכנס, מלווה בשני ארקונים נוספים שגררו איתם שרפרפים נמוכים. הם התיישבו כציפורים על השרפרפים, מניחים את כפות רגליהם על הרצפה, רגליהם הארוכות כפופות, ברכיים בגובה הכתפיים. כך היו עיניהם בגובה העיניים שלי כשישבתי על הדרגש. השלושה נעצו בי את מבטיהם בריכוז רב.

"ספר לנו … שקר", אמר האחד מימיני.

"שקר?" שאלתי. מבטי נדד מפרצוף זועף אחד למשנהו. עיניהם דמו בכל לעיניים אנושיות, אך לא היתה בכך נחמה.

"כן, מר קונרוי, ספר לנו משהו שאינך מאמין שהוא נכון. עשה זאת עכשיו", אמר.

מוחי התרוקן. כל שעלה בדעתי היה המופע שהתבטל.

"אני דיפלומט ארקוני", אמרתי. "יש לי תכנית לנאורות אנושית".

שני החדשים קימטו את מצחיהם לשמע דברי. לויוקה זיהה את השורה מהמופע של הערב, וזוויות פיו נטו כלפי מעלה, באופן בלתי מורגש כמעט. אז הם ידעו לחייך.

"אתה משקר", אמר זה שמשמאלי, וקמטים העמיקו.

"ביקשת שאשקר". משכתי בכתפי.

"כן, ואנחנו יודעים שאתה משקר. במופע שלך אתה אומר לבני אדם אחרים לעשות דברים. הדברים הללו אינם שקרים".

הנדתי בראשי. "אני מצטער, אני לא מנסה להקשות עליך, אבל אין לי מושג לאן אתה חותר".

"האם אתה מבריח, מר קונרוי?" שאל לויוקה.

"אני מה?"

"האם אתה מבריח כלבי בופלו? ענה בבקשה ב'כן' ו'לא'".

"לא!" עניתי, חש באימה המתגברת.

"אבל הפכת את האישה ההיא…" לויוקה הציץ בפנקס קטן, "קרלה אספינוזה, לכלב בופלו. זו היתה האמת. ראיתי זאת במוחה".

"אבל היא לא באמת היתה כלב בופלו!" גיחכתי. זו בדיחה, נכון? הפסקתי. הם היו רציניים לחלוטין.

"היא היתה. ראיתי את האמת במו עיני. היא היתה כלב בופלו. כלב בופלו לא מורשה, מר קונרוי". פניו נחרשו קמטים, להשלמת השלישייה. "אתה מבין את חומרת הפשע הזה? ישנו חשד שאתה מנסה לייצא לכדור הארץ כלב בופלו גנוב, בלתי מעוקר".

מחשבותי הסתחררו. כלבי הבופלו היו מצורות החיים המקומיות הבודדות בגיבראהל. שונים מכל דבר במרחב המוכר. הם דמו להפליא לביזון האמריקאי, אך בקנה מידה של אחד לחמישה. הם היו חמודים להחריד עם ראשים צמריריים מתוקים ולשונות כחולות קטנות שבלטו החוצה כשפעו. הם אכלו כל דבר בהנאה רבה, פשוט כל דבר. והמדהים ביותר היה שהם הפליצו כמויות עצומות של חמצן דו-אטומי טהור, מה שהפך אותם לכלי שימושי להדהים במפעלי הארצה. שלא לדבר תרומתם המשמעותית בכדור הארץ, לבעיית המזבלות ואתרי הפסולת הרעילה. רבע מהקהל בכלב קט, היה מורכב בכל רגע נתון מבלדרים, שהיו רשומים לחזור לארץ בספינה היוצאת הבאה, אוחזים בתיק דק של מסמכי אישור-העברה תחת זרוע אחת וכלב בופלו תחת השניה. הארקונים שלטו במקור האספקה היחיד של החיות הללו, וייצאו אותן כשהן מעוקרות, תמורת עשרה מיליון אשראיונים לראש. במחיר כזה נוצר פיתוי עז להבריח את הבחורים הקטנים, וכמה גורים מעוקרים נגנבו. לא הייתה כל הפתעה בכך שתגובתה של הממשלה הארקונית הייתה מיידית ונחרצת. כל חשד למעורבות בשוק השחור למסחר בכלבי בופלו יכול היה לשאת בחובו עונשי מוות. הייתי תקוע עמוק בגללי בופלו.

"אבל היא לא היתה כלב בופלו". מחיתי והתרוממתי מהדרגש. "היא לא היתה, לא בגופה".

לויוקה הניח יד על כתפי והדף אותי לאחור. "אני יודע מה ראיתי במוחה. היא היתה כלב בופלו. אם אדם מחזיק בבעלותו כלב בופלו בגיבראהל, הוא חייב להיות או מבריח או בלדר. אני רואה את האמת במוחך, מר קונרוי. אינך מבריח".

הוא עצר והביט במלווים משני צידיו. הסכמה אילמת חלפה בין שלושתם והם קמו על רגליהם.

"אנו מוטרדים ביותר מהעניין הזה, מר קונרוי. אנו מתייחסים ברצינות רבה לכל חשד לביצוע פשע. בעת שהייתך פה ערכנו סריקה בכל האתרים הרשומים. אף לא אחד מהם דיווח על חסרים במלאי, ולפיכך אינך מואשם בגניבה. הסיבה היחידה שלא נתבעת והורשעת בעבירה הנותרת היא שקרלה אספינוזה איננה פוריה".

הסיפור הפך יותר ויותר מוזר. "מאין לכם?" שאלתי.

לויוקה כמעט שלא טרח להעיף לעברי מבט. "עשינו לה בדיקה כוללת. כל אדם שמחזיק ברשותו כלב בופלו פורה מואשם אוטומטית בעבירה שדינה מוות. אבל, כפי שאמרתי, היא אינה מסוגלת להרות. כלבי בופלו שאינם פוריים ניתן לשנע על ידי בלדרים מורשים. לכן כל שנותר לנו הוא לסדר את הניירת. כבר תייגנו את קרלה אספינוזה והכנו את המסמכים המתאימים לרשיון שלך".

אחד הארקונים האחרים הגיש לי מחשבון כף יד ועט. הצצתי במסמך וחתמתי. הם הוציאו מחשבוני את מרבית הכנסותי בגיבראהל, והוציאו צו עיקול על סכום כפול מזה מהכנסותי, כדי לכסות את עלות הרשיון. הפכתי לבלדר מורשה.

"ברכותי, מר קונרוי. השגת כלב בופלו מבלי לשלם את מלוא עשרת מיליון האשראיונים הנדרשים". לא היה שמץ של סרקזם בקולו. הוא התכוון לכך באמת.

"אבל עכשיו היא לא כלב בופלו, נכון?" אמרתי. "היא יצאה מהטרנס, היא יודעת מי היא".

שלושת הארקונים קימטו שוב את מצחיהם והתנועעו בעצבנות. שני האחרים עזבו, נושאים עמם את שרפרפיהם, והניחו ללויוקה להעניק לי את מילות הפרידה. "אנו מודים שרבות מהיכולות שלכם איננו מסוגלים להבין", אמר. "אף שברור לי שמושא ההופעה שלך ידעה שהיא כלב בופלו, ברור באותה מידה כי במובנים מסוימים היא לא היתה. זו ארץ לא נודעת עבורנו, מר קונרוי. אנו נשגיח עליך בקפידה בהמשך שהותך כאן. אני ממליץ לך להיזהר".

"אתה רשאי כעת ללכת" אמר, ופתח עבורי את הדלת. "דבר עם הפקיד בכניסה. הוא יחזיר לך את אשרת השהיה שלך וימסור לך עותק מודפס של הרשיון שלך. אתה רשאי גם לאסוף את קרלה אספינוזה". הוא הצביע ימינה ושלח אותי לדרכי. הוא הלך שמאלה ונעלם מאחורי עיקול במסדרון.

קרלה אספינוזה ישבה באולם הקבלה על ספסל המורכב מכסאות משולבים. פרט למידה זו או אחרת של חיוורון, לא נראה שנפגעה. דסקית פלסטיק אדומה בגודל של שני סנטימטרים התנדנדה מאוזנה השמאלית. היא תויגה למשלוח. על פניה היה מבט זועם, שבתחילה היה מפוזר, אך התמקד במהירות רבה ברגע שהבחינה בי מתקרב. התחלתי להתנצל ברגע בו הייתי קרוב מספיק כדי להישמע.

"גברת אספינוזה, קרלה, אני נורא מצטער. לא היה לי מושג שיקרה משהו כזה, את מוכרחה להאמין לי".

היא קמה על רגליה ונעצה בי מבט נוקב. היא היתה נמוכה ממני בראש ומבוגרת ממני בעשרים שנה. לא היה לי ספק שרוב הזמן הזה היא דילגה ממשרת אבטחה אחת לשניה. משקלה עלה על שלי בעשרה קילו לפחות, כולם שרירים. המבט בעיניה הבהיר כי היא יכולה לכסח לי את הצורה מבלי להזיע אפילו.

היא הרימה את ידה ומשכה בדיסקית הפלסטיק שעל תנוך אוזנה. הדסקית התנתקה והיא השליכה אותה לעברי. "אילו היינו על הארץ הייתי תובעת אותך ואת שלושת הדורות הבאים אחריך. לא הייתי משאירה לך פרוטה", אמרה. "יש לך מזל שהארקונים אינם מתירים כניסה לעורכי דין".

תפסתי את התג ושמתי אותו בכיס. זו היתה מזכרת יקרה. הגשתי לה את שבב האשראי שלי". לא נשאר שם הרבה, אבל את מוזמנת לקחת את מה שיש. הם לקחו את רוב מה שהיה לי כדי לכסות עלויות רשיון".

"עלויות רשיון?" אמרה.

חייכתי חלושות. "הם החליטו כי מכיוון שאני מחזיק בבעלותי כלב בופלו, וכיוון שאינני מבריח, אני חייב להיות בלדר, וגבו ממני מחיר הולם".

לשמע דברי זעמה נמוג והיא פרצה בצחוק. היא שהתה די זמן על גיבראהל כדי לדעת כמה יקר היה רשיון הבלדרות. נראה שהסתפקה בכך. היא טמנה את שבב האשראי שלי בכיסה. "אני עומדת להתעלם מזה", אמרה, "בתנאי שלא אראה אותך שוב. אחרת אני הולכת לקרוע בך חור חדש. כל כך יכאב לך, שתשמח לצאת לטייל בריק. זה ברור?"

הנהנתי, והשתדלתי בכל כוחי לא להתכווץ. היא סקרה אותי במבט אחרון ויצאה החוצה כרוח סערה. הפקיד שישב מאחורי שולחן כתיבה, באחורי חדר הקבלה, צפה במחזה מבלי להעיר דבר. הוא נראה חיוור, אפילו יחסית לארקוני. ולמה לא בעצם? הוא שמע כל מילה שלה וידע שהכול נכון. אספתי את העותק המודפס שלי והלכתי לדרכי.

בהתחשב במקומו ברום השמיים של הכוכב החיוור של גיבראהל, הרי שהיתה זו כמעט שעת הצהרים. לא היה לי מה לעשות, לא היה לי כסף לבזבז ונותר יום שלם עד המועד בו הספינה שלי הייתה אמורה לצאת לכיוון הארץ. התחלתי להתקדם לעבר נמל החלל, בתקווה שאצליח לשנורר לעצמי ארוחה ולמצוא מקום לרבוץ בתמורה לאי אלו פעלולים היפנוטיים. אדם לבוש חליפה חדשה עד כאב התאים את צעדיו לקצב הליכתי. מחשבתי הראשונה היתה שהבעלים של כלב קט רצה לנקום בי, אבל הבחור היה קטן מכדי להיות בריון, יותר הטיפוס האוניברסיטאי. הוא היה אבטיפוס אופייני של אדם שנולד עם כפית של כסף ביד: מלוטש, מהוקצע ובוודאי בעל תואר שני במנהל עסקים ממסלול מקוון של אוניברסיטה יוקרתית זו או אחרת. אני לא טיפוס קשוח אך לעומתי הוא היה חלשלוש.

נדרש לי רגע כדי לזהות אותו מהמופע. הפנטתי אותו. הוא היה טיפוס תאגידי, מתווך בשינוע כלבי בופלו למפעלים ארציים. הוא נכח בכלב קט במופע הפתיחה, כחלק מקבוצה גדולה יותר של אנשי תאגידים ולקוחות פוטנציאליים. הפנטתי כמחצית מהאנשים בשולחן שלו. הלקוחות נהנו כהוגן והוא העניק לי כתודה תשר נדיב. גם אחוז קטן מתעבורת כלבי הבופלו של גיבראהל התבטא בכסף רב. הוא יכול להרשות לעצמו להעניק תשרים גדולים וללבוש חליפות חדשות.

"מר קונרוי", אמר נותן התשר, "צר לי להטריד אותך בצורה כה בוטה, אבל אני חייב לדבר איתך. יש לי בשבילך הצעה עסקית".

ברגע שאתה חושב שהמצב לא יכול להידרדר, הסרסורים התאגידיים מופיעים. נהדר. "אני מצטער, אבל אני עייף ורעב ואין לי סבלנות למה שאתה מנסה למכור לי", אמרתי.

הוא התעקש. "מר קונרוי, קוראים לי ג'נסן. רק תקשיב בבקשה למה שיש לי לומר. למה לא נמצא לנו שולחן קטן ונוח בערבה. על חשבוני, כמובן. תוכל לאכול ארוחה טובה, להירגע, ואם עדיין לא תהיה מעוניין אחרי שתשמע את ההצעה שלי, אז ניפרד כידידים".

זה עצר אותי. הערבה היתה מסעדת חמשת הכוכבים היחידה בגיבראהל. בכך היא עמדה שני כוכבים מעל כל דבר אחר שיכלה עיר הקילומטר להציע. מחיר המתאבנים לבדם היה יכול למחוק משכורת שבועית. כרכתי את זרועי סביב כתפו והעליתי על פני בכוח חיוך לאה. "מר ג'נסן, אם הארוחה על חשבונך, כולי אוזן".

ניכר כי הוקל לו. הוא ליווה אותי אל הערבה. רב המלצרים סיפק לי מקטורן הולם, וכעבור זמן קצר ישבתי ליד שולחן אלגנטי ונהניתי ממבחר מתאבנים, שכללו גביעי תפוחי אדמה בשכבות קרם-פרש, סלמון וקוויאר, ולגמתי מהיין המעודן ביותר שיכולתי להעלות בדמיוני. דאגותיי נעלמו כלא היו, אך הוספתי לחשוד במארח שלי. רגע האמת התקרב ובא.

הוא היה נאמן להבטחתו, והניח לי להירגע לפני שפתח בנאומו. הייתי כבר באמצע המנה הראשונה – לבלב צבי בשעועית שחורה, פטריות ופטל בר – כששלף את מחשבון כף היד ממקטורנו.

"מר קונרוי, ברשותך אדבר איתך גלויות. הממונים עלי בתאגיד וואדה מודעים לשינויים האחרונים שחלו במצבך הכלכלי ובצירוף הנסיבות שהביא אותך למצבך זה, ושהדבר לא קרה באשמתך. אנחנו מעוניינים לעזור לך, אם תניח לנו. אנחנו מעונינים לשכור את שירותיך".

כמעט נחנקתי מהיין כשאמר זאת. הנחתי את הכוס וניגבתי את פי במפית. "אתם זקוקים למהפנט, מר ג'נסן?" שאלתי.

"לא, מר קונרוי, אנו זקוקים לבלדר. התאגיד שאנו מייצגים התחייב לשנע שלושים ושניים כלבי בופלו מגיבראהל בספינה של מחר. כולם כבר נמכרו ואנו ערבנו למסירתם. הממשלה הארקונית מתירה רק כלב בופלו אחד לכל בלדר מורשה, וכרגע יש לנו רק שלושים ואחד בלדרים זמינים".

הבטתי בו במבוכה, "אז למה התחייבתם לשלושים ושניים בופלונים?" החלקתי אל פי מזלג נוסף של מעדן לבלב.

ג'נסן נאנח. "כי אתמול בצהריים עדיין היו לנו שלושים ושניים בלדרים, מר קונרוי".

זה הרגע בו נזכרתי בהוצאתו להורג של המבריח. הנחתי את המזלג. איבדתי את התיאבון. מישהו בכדור הארץ היה מוכן לשלם עשרה מיליון אשראיונים עבור הגור השלושים ושניים, והקנס על אי מסירה עמד לעלות לחברתו של ג'נסן לפחות מחצית מכך.

"אני מהפנט. איני יודע רבות על כלבי בופלו, או על בלדרות", אמרתי.

"אין הרבה לדעת, מר קונרוי. כלבי הבופלו עצמם דורשים טיפול מזערי. הבלדר רק מעלה את היצור על הספינה ונשאר אתו בתא השינה שלו. במשך המסע לארץ אתה פשוט עוקב אחרי בקרת האקלים של החדר, כדי למנוע הצטברות של חמצן עודף. לאחר הנחיתה אתה מוריד אותו מהספינה. אין לי ספק שאתה מסוגל לזה".

"למה לא תריצו פשוט מישהו אחר בתהליך הרישום?" שאלתי.

"דרושות חמש שנים להגיש בקשה לרשיון, מר קונרוי. למען האמת, מאוד הופתענו שהשגת כזה, אך איננו שואלים שאלות. מסיבה לא ברורה הארקונים החליטו פתאום שאתה בלדר, והם היחידים שאנו אמורים לרצות כדי להביא לכדור הארץ את הכלב השלושים ושניים.

הוא החליק את המחשבון על השולחן. חוזה זהר לעומתי. "אני מוכן להציע לך פיצויים בסך מאה אלף אשראיונים בתמורה לפעילותך עבורנו כבלדר".

זה היה סכום גבוה, מה גם שהייתי מרושש ושבקרוב אצטרף לרשימה השחורה. ובכל זאת…

"זה התעריף המקובל לבלדרים?" הוא הנהן. השתתקתי והעמדתי פנים שאני קורא את החוזה בעת שנברתי במוחי וניסיתי להיזכר בהופעתי הראשונה בגיבראהל. הבטתי במטעמים שעל הצלחת ונזכרתי. תיבול מצרי. רכנתי לפנים ולחשתי "חלפניו אוסיריס".

ג'נסן עצם את עיניו ושקע בכסאו. הושטתי את ידי לתוך מקטורנו ומצאתי את הארנק. דפדפתי בו ובדקתי את תעודת הזהות שלו כדי למצוא את שמו הפרטי וכן את היתרה בחשבונו התאגידי והפרטי. עמדה לרשותו של קן כמות אדירה של אשראי.

"אתה שומע אותי, קן?"

"כן, אני שומע אותך".

"זה טוב. אנחנו חברים ממש טובים, אתה יודע. אנחנו מספרים הכל זה לזה. אין בינינו סודות, שום סודות. אתה מבין?"

"כן", הוא מלמל.

"ספר לי, מהו השכר המקובל לבלדר? אחד שמשנע עבור החברה שלך כלב בופלו מגיבראהל לכדור הארץ?"

"חמש מאות אלף אשראיונים", אמר ללא היסוס.

"ובכל זאת הצעת לי רק חמישית מזה, קן. ככה מתנהגים לחבר? למה עשית את זה?"

ג'נסן משך בכתפיו ונראה נבוך למרות עיניו העצומות. הנחנו שלא תבין ושמצבך יהיה כל-כך גרוע שתקפוץ גם על מאה".

"אתה צודק כנראה. זה ממש לא היה היום שלי. אבל המצב משתפר. כשאספור עד שלוש אתה תתחרט, קן. אתה תחליט שאתה לא באמת רוצה לדפוק אותי ככה. אתה הולך להבין שאני מציל את התחת שלך ולשכתב את החוזה על כל החמש מאות אלף. כמו כן, אתה תצ'פר אותי בשבב האשראי התאגידי שלך, סתם כדי שיהיה לי כסף לבזבוזים עד שיגיע זמני לעזוב. אתה מבין?"

"כן, אני מבין".

החזרתי את ארנקו למקומו הראוי, נשענתי לאחור וספרתי עד שלוש. קן ג'נסן מצמץ במהירות והזדקף במושבו, כאדם שנרדם לרגע ומביט לצדדים לבדוק אם מישהו השגיח בכך. אני בהיתי במחשבון והעמדתי פנים שאני מתעמק עדיין בחוזה והנדתי בראשי "אני ממש לא יודע …"

"תחזיר לי את זה", אמר. "אני חושב שאני יכול להמתיק את העסקה. אתה מחלץ אותנו ממצב קשה להחריד, אז למה שלא נהפוך את זה לחמש מאות?" הוא עשה את השינויים הנדרשים בחוזה והחליק אותו אלי בחזרה. שבב האשראי שלו נח על גבי המחשבון.

"מר ג'נסן, השגת לעצמך בלדר". בצדו השני של השולחן עלה מבט של סיפוק והקלה. התקשיתי למנוע מרגשות דומים להיחשף גם על פני.

ג'נסן הניח לי ליהנות משארית הארוחה, אולם לא לפני שהתווה את התכנית. הייתי אמור להציג את רישיון הבלדר שלי באחד מהמתקנים הארקוניים הרשומים, בו אהיה חופשי לבחור בכלבלב על פי בחירתי. לפני העליה לספינה שתקח אותי הביתה אצטרך להציג את רשיוני ולעבור חקירה של קצין מכס ארקוני. אחר כך, בום, חמש מאות אלף אשראיונים ברגע ההגעה לארץ.

עלי להודות שהתעכבתי על המנות הנותרות. אני גרגרן מספיק כדי לדעת שנדרש זמן מכובד על מנת להעריך ארוחה כיאות. ג'נסן כבר שילם עבור הארוחה, ולפני שיצאתי ניצלתי את השבב התאגידי שלו כדי לנפח את התשר. מקצועי החדש קרא לי. הייתי מוכן להתחיל את חיי כבלדר.

לא עניין אותי במיוחד איפה אקבל את כלב הבופלו שלי, אם כי רוב הבלדרים מחזיקים בשלל אמונות תפלות בנודע לזה. הספינה שלי היתה אמורה להמריא ב-1:00 בלילה, מה שהותיר לי קרוב לעשר שעות להרוג. ניצלתי היטב את הזמן והחלטתי ליהנות מהליכה בריאה בתום סעודה מצוינת. תנועת הולכי הרגל היתה דלילה. חלפתי על פני כמה בלדרים נוספים, שזוהו על ידי הכלבלב אותו אחזו בנוחות תחת אחת מזרועותיהם. בסופו של דבר מצאתי את דרכי למתקן המרוחק ביותר משער המכס של שדה התעופה. עצרתי מול ביתן שמירה, וארקוני נמוך ומשועמם הביט בי מבפנים.

"אתה בלדר?" שאל, מבלי להעיף בי כמעט מבט.

"בטח", עניתי והוא סימן לי להיכנס, האמת שבהצהרתי הייתה גלויה לעין.

גרם מדרגות קצר הוליך אל אזור המחיה ואל התוהו ובוהו שלמרגלותיו. אלפי כלבי בופלו מתרוצצים, פועים ונובחים גדשו אזור רדוד בגודל של בריכה אולימפית. שלטים הולוגרפיים הקרינו אזהרות מסכנה חמורה לדליקה ומשאבות יניקת האוויר סיפקו רעש רקע לבן בלתי פוסק. הבופלונים קיפצו וכרכרו, מבלי שאף אחד מהם היה מסוגל לטפס אל מחוץ לבריכת שישים הסנטימטרים שלהם, אולם הם יכלו לראות את השטח הסובב אותה. הם התקרבו בלהיטות לכל מי שהתקרב לסביבתם, ויהיה זה אדם או ארקוני. בני האדם, כתריסר מהם, היו בלדרים. התבוננתי בהם בשעה שהושיטו את ידיהם אל הבריכה כדי לשלוף את היצורים בזה אחר זה. תהליך הבחירה כלל את בחינת משקלו של היצור, תחיבתו תחת זרוע אחת ואז תחת השניה, מבט בעיניו ובחינת גון לשונו הכחולה. היה ברור שמקורו של הטקס הזה הוא באמונות תפלות, אך הם בצעו אותו בדקדקנות מרובה. בסופו של דבר בחר כל בלדר כלבלב ונשא אותו לעיבוד אצל ארקוני פנוי.

לאחר שצפיתי בכמה גרסאות של התהליך, חזרתי אחריו בעצמי. כלבלבה נלהבת ביותר הבחינה בי כשהתקרבתי אל שפת הבריכה שלה ופילסה את דרכה בין הגורים הסמוכים, להוטה להגיע אלי. הרמתי אותה. חמודה. אפילו שובת לב, אבל תמורת חמש מאות אלף אשראיונים היא הייתה יכולה באותה מידה להיות מכוערת כחטא, ועדיין הייתי עושה את העבודה.

"בואי, חמודה קטנה", אמרתי לה. רק בקושי הצלחתי לרסן את עצמי מלדבר אליה בשפת תינוקות. "את תתאימי לא פחות מכל אחד אחר". היא הפליצה חמצן מצד אחד, פעתה אלי מצידה השני ושלפה את לשונה הקטנטנה. תכליתית. מתאים לי. הסתכלתי סביבי בחיפוש אחרי ארקוני פנוי, מצאתי אחת וניגשתי אליה.

"אתה בלדר?" שאלה. השעמום בקולה היה קטן אך במעט מהבחור בכניסה.

"אני בלדר", אמרתי, "קונרוי המדהים, בלדר אומן לשירותך". היא לא נראתה משועשעת כלל.

"וזה כלב הבופלו שבחרת?"

"בהחלט", אמרתי. "מותר לי לתת לה שם?"

היא משכה בכתפיה, "כך נהוג, אדוני. אכין את התגיות מיד לאחר שאבדוק את מצב בריאותו של הכלב ואעקר אותו". היא לקחה את הכלבלבה מידי והחדירה סורק רפואי עמוק אל פרוותה.

"אז אני מתכוון לקרוא לה רגינה. רגינה קתרין אליאוסיוס נונטאקט ביטר אלמונדס סנט קרואה. זה נראה לך ארוך מדי?" מה אומר ומה אגיד, הייתי בדרכי להיות חצי מיליונר, בטני הייתה מלאה ומצב רוחי מרומם.

הארקונית כיווצה את גבותיה". הייתי ממליצה על שם גברי יותר, אדוני. בחרת בזכר. מצבו הבריאותי מצוין, אבל אם אתה מעדיף נקבה אתה מוזמן להחזיר אותו ולהביא במקומו אחרת לבדיקה ועיקור".

משכתי בכתפי, "מה כבר חשוב השם? לא, זה שכאן בסדר. אני אקרא לו סתם רג'י. את מוזמנת להמשיך לעקר ולתייג אותו".

היא הנידה בראשה. "אשמח לתייג אותו בשבילך, אדוני, אבל אנחנו מעקרים רק את נקבות כלבי הבופלו". היא החזירה לי את הכלבלב. "אם תבוא אחרי אוכל להכין לרג'י את התגיות".

כעבור חמש דקות יצאתי, כשרג'י תחוב בשאננות תחת זרועי השמאלית, והדסקית הכחולה של התג החדש שלו מתנודדת בחן מאזנו השמאלית. התהליך ארך רבע שעה לכל היותר. הדרך חזרה לנמל הייתה ארוכה יותר, ויותר מפעם אחת היתה לי תחושה שמישהו עוקב אחרי. התקדמתי לעבר המכס וזיהיתי מיד את הפקיד התורן. היה זה הארקוני השמן ביותר שראיתי בחיי, היתה זו גם הסיבה היחידה שהעליתי אותו על הבמה בשבוע הראשון שלי. הוא נכנס לטראנס בקלות ונהנה מהחוויה. לאחר ההופעה הוא בא אל מאחורי הקלעים ולחץ את ידי, דבר שארקונים אינם עושים לעולם. הוא חזר על כך כעת, כשהגיע תורי לעבור בשער המכס, והוסיף את החיוך השני שראיתי מעולם על פניו של ארקוני. פגשתי מעריץ.

"מר קונרוי, כל כך הצטערתי לשמוע על הבעיות שהיו לך עם הרשויות", אמר. בעיר שגודלה קילומטר רבוע שמועות נעות במהירות האור. אולי אף מהר יותר כשמדובר ברכילות על כלבי בופלו. "אבל אני רואה שהתאוששת יפה מאוד. אני מאושר שנפלה בחלקי הזכות להעביר אותך. זהו המסע הראשון שלך כבלדר, נכון?"

נברתי בזיכרוני בשנית, תוך שימוש בשיטות אחזור המידע שאפשרו לי לזכור אלפי מילות מפתח ולשייך אותן למהופנטים. "תודה לך. אני חושד שזה יהיה גם מסעי האחרון. הרי אני בכל זאת מהפנט. סרגילו, נכון?"

הוא זרח מאושר, והזדקף במעט, כאילו מיניתי אותו לסנדקו של נסיך גיבראהל. "זה נכון, מר קונרוי. מחמיא לי שזכרת. קדימה. בוא נעבד ונעביר אותך בלי להתעכב. יש לי רק כמה שאלות קצרות ואז תהיה חופשי לעלות על הספינה. מוכן? האם אתה בלדר מורשה? האם קיבלת את כלב הבופלו הזה בהתאם לנוהל החוקי? והאם זה כלב הבופלו היחיד שתעביר? ענה בבקשה רק ב'כן' או 'לא' בבקשה.

עניתי כן שלוש פעמים. הארקוני שמר על קשר עין עמי והנהן בתום כל תשובה, לאישור האמת שראה במוחי. חייכתי ושאלתי, "אתה לא מתכוון לשאול אותי אם הייצור הזה מעוקר?"

הוא הניד בראשו, "אין צורך, מר קונרוי. יש לך שם זכר".

"איך אתה יכול לדעת עם כל הפרווה הזאת?"

"תג כחול. כחול לזכרים, אדום לנקבות".

"שיטה שימושית". אמרתי.

הוא הציץ באשרת השהיה שלי ובדק את לוח הזמנים. "ספינתך עוזבת רק בשעה אחת בבוקר, כך שיש לך זמן רב להתארגן. אני אשאר בתפקידי עד חצות, למקרה שתצטרך משהו. אם לא אראה אותך שנית, מר קונרוי, אני מקווה שתהיה לך טיסה מהנה הביתה".

כעבור דקות מעטות כבר הייתי בתאי, על הספינה הטובה בוספאלוס. התא במחלקת התיירים, שאותו נאלצתי לחלוק בדרכי לכאן עם שלושה נוסעים נוספים, שודרג למגורים הפרטיים והמרווחים יותר המשמשים בדרך כלל את הבלדרים, על חשבונו של מר ג'נסן ותאגיד וואדה. הם כללו מכלאה וספת תאוצה נפרדת לרג'י וכן מערכת בקרת אקלים כדי לוודא שנפיחותיו לא יגרמו בעיות.

המטען שלי הוחרם כשהרשויות סגרו את כלב קט, ונראה כי שוחרר כשאני שוחררתי. ג'נסן סידר את העברתו וכל החפצים נמצאו בתא במקום המדויק בו היו אמורים להימצא. רג'י התמקם במכלאה שלו ופעה בשמחה, ואני נשכבתי על הספה וחשבתי על הארועים האחרונים. לא הייתה לי שום זכות להיות עשיר כל-כך, גם אם ככל הנראה נשארתי עדיין ברשימה השחורה ונאסר עלי לחזור אי פעם ולהופיע. זה הרגיז אותי. לפני רגע אמרתי לארקוני שאני לא מתכוון להישאר בלדר, ושאני מהפנט. ובכל זאת, עם חמש מאות אלף לכלבון זה היה מפתה. ובכל זאת שאלתי את עצמי, האם אלו החיים היאים למהפנט? העליתי בעיני רוחי שתי דמויות, בלדר ומהפנט, השוויתי ועמתתי אותן זו עם זו. רעיון לבלב במוחי. זה היה מסוכן, הימור, אבל שילב את הטוב בשני העולמות, בתנאי שלא יגרום בסופו של דבר להוצאתי להורג.

קמתי מהספה ובדקתי את מצבו של רג'י. הוא התכרבל על שמיכה במכלאה שלו ונרדם. החלקתי לתא השרותים הקטנטן של התא והסתכלתי בעצמי במראה. יצרתי משפט מפתח חדש והתחלתי לעצב את הרעיון שלי.

שעה לפני חצות יצאתי מהבוספאלוס והתקדמתי במהירות לעבר מתקן הרישום הקרוב. הוא היה גדול אף יותר מזה שבו ביקרתי קודם לכן, ועמד במרחק של פחות מרחוב אחד מנמל החלל. המקום דמה למחסן של כלבי בופלו שבני אדם וארקונים התרוצצו בו לכל עבר. ניסיתי לא לגלות עצבנות, מתוך הנחה שאהיה בסדר כל עוד לא אשקר. הצגתי את המסמכים שלי בכניסה, אישרתי שאני בלדר ונכנסתי פנימה. לא היה לי זמן רב ולא הייתי בררן במיוחד. היו במקום תריסרי כלובים קטנים יותר שהכלבלבים בהם מוינו על פי שילובים מפורטים של גובה, משקל, צבע לשון וכן הלאה. חיפשתי אחד שהיה פחות או יותר דומה לרג'י, הרמתי אותו וניגשתי לארקוני פנוי שעמד בעברם הנגדי של הכלובים.

"אתה בלדר? שאל. הנהנתי באישור. "זה כלב הבופלו שבחרת?" הנהנתי שוב. "בסדר, תן לי אותו". הוא הפעיל את הסורק הרפואי שלו בשעמום מקצועי, בחן את הפלט ופנה לעברי בחזרה. "בחרת בחירה מצוינת. היא במצב גופני מעולה. תן לי אותה לרגע לעיקור ותוכל לקבל אותה בחזרה".

"נקבה?" אמרתי, מנסה מאד להישמע מאוכזב. "אני מצטער, רציתי זכר. זה יום שישי, אתה יודע, יום ממש גרוע לנקבות. אחזיר אותה למקום".

הארקוני, שכנראה שמע אמונות תפלות מוזרות בהרבה מבלדרים, פטר אותי במשיכת כתף. הוא לא זיכה אותי במבט נוסף בעת שנשאתי את הכלבלבה בחזרה לעבר הכלובים. היתה לו די והותר עבודה. המשכתי אל מעבר לכלובי הכלבלבים, אבל לא טרחתי להחזיר את הנקבה למקומה. במקום זאת הלכתי לעבר היציאה והשתדלתי לעשות זאת בטבעיות, בלי למהר. אף אחד לא עצר אותי וחזרתי לרחוב בלי שום תקריות. עתה הפכתי למבריח.

גוש הבניינים בדרך חזרה לנמל היה הארוך ביותר שצעדתי בחיי. שבה אלי גם התחושה שעוקבים אחרי וכשפניתי לרחוב אחר ציינתי לעצמי שני ארקונים בשולי שדה הראיה שלי. משפט המפתח ריחף מול עיני, אולם טרם הגיעה העת להשתמש בו. לא יהיה לו ערך עד אחרי חצות. במקום זאת הוצאתי מכיסי את התג האדום והידקתי אותו לאוזנה של כלבת הבופלו. כעת הייתה זו על פי התג קרלה אספינוזה. נכנסתי לנמל החלל, פניתי לפאב קטן עם מערכת אוורור משוכללת, והתיישבתי ליד הבר. מרבית הלקוחות היו בלדרים, וכל אחד מהם החזיק בופלון תחת זרועו. על פי המנהג, בלדרים נהגו ליהנות ממשקה לפני העלייה לספינה החוזרת אל כדור הארץ. אפשר להגיד דבר טוב אחד על היכולת המוחית של הארקונים – בזכותה המעבר במכס היה יעיל ומהיר. כולנו נוכל לעבור תוך פחות מעשר דקות. טוב, אולי לא כולנו. השעה הייתה עדיין קצת לפני חצות וסרגילו, הארקוני הידידותי השמן שלי, היה עדיין במשמרת ולא היה ספק שיזהה אותי. הזמנתי בירה במחיר מופקע, חייבתי את כרטיס האשראי של תאגיד וואדה והתיישבתי להמתנה של חצי שעה, ליתר ביטחון. הייתי בעיצומו של המשקה השני שלי כשארבעה ארקונים נכנסו לפאב. אחד מהם היה לויוקה.

"הנח את כלב הבופלו והתרחק מהבר!"

בלדרים נוספים נכחו בחדר ואיש מהם לא נראה מוטרד ולו במעט. אלו מהם שישבו ליד הבר הניחו את כלביהם, והקפידו להותיר את ידיהם גלויות בעת שהתרחקו. נהגתי כמותם, תוך שאני מחליק קערית בוטנים תחת זקנה הצמרירי של קרלה אספינוזה, כדי לשמח אותה. הגיע הרגע. "ספומוני היימדל", לחשתי לעצמי. מצמצתי וכמעט מעדתי. קרה משהו אבל לא הייתי בטוח מה.

לויוקה ניגש אלי מבלי לשים את לבו לבלדרים האחרים. "הבטחתי להשגיח עליך, מר קונרוי. האם זה כלב הבופלו שלך?"

"כן", אמרתי. מבטו לא הרפה מעיני לרגע. "אם כי טכנית הוא שייך לתאגיד וואדה. אני רק הבלדר".

"אותו תאגיד וואדה שעד לאחרונה העסיק בלדר שנחשף כמבריח? צירוף המקרים הזה לא נראה לך מוזר, מר קונרוי?"

"לא במיוחד ". אמרתי. "אותו בלדר הוצא להורג. הם היו זקוקים במהירות למחליף, ואני הייתי זמין. אינני רואה בכך שום דבר מקרי".

הוא נדחק על פני לעבר הבר, הרים את כלבת הבופלו, ובחן את התג על אוזנה. היא פלטה פעיה מבולבלת כשהרחיק אותה מצלחת הבוטנים שלה.

"וזו קרלה אספינוזה?" עיניו הצטמצמו.

"כן, זו היא", אמרתי, והבטתי בו בתמיהה.

"זוהי האישה שהיתה על הבמה שלך במהלך המופע של אתמול בערב?"

"לא", צחקתי, "זוהי כלבת בופלו שבחרתי מאחד המתקנים הרשומים שלכם. קראתי לה על שם האישה ההיא".

הוא גנח והניח את הכלבה בזרועותי. "אם כן, בוא נעביר אותך בבטחה במכס, מר קונרוי. לא הייתי רוצה שתפספס את הספינה שלך". הוא הניד בראשו אל הארקונים האחרים, שתפסו את מקומותיהם מצדדי ומאחורי וצעדנו יחד אל מעבר המכס.

השעה היתה אחרי חצות וקצינת המכס היתה ארקונית נמוכה ומושכת, כמעט אנושית. השם סרגילו עלה בדעתי כשהמתנתי בתור, אבל לא ידעתי למה. הייתי כמעט בטוח שלא פגשתי אותה מעולם. לא כל הארקונים הגיעו להופעות שלי. כשהגיע תורי, הצגתי את רשיון הבלדר שלי.

היא הציצה בו ובי ולאחר מכן בלויוקה ובחבריו. לויוקה נעמד לצדה כדי שיוכל לראות אותי טוב יותר. "מר קונרוי", קראה את שמי מהרשיון, "אני רוצה לשאול אותך רק שלוש שאלות. ענה בבקשה ב'כן' ו'לא'. האם אתה בלדר מורשה? האם קיבלת את כלב הבופלו הזה בהתאם לנוהל החוקי? והאם זה כלב הבופלו היחיד שתעביר?"

"כן, אני בלדר מורשה. כן, השגתי כלב בופלו זה כחוק, וכן, זה כלב הבופלו היחיד שאני מעביר".

לויוקה נעץ בי מבט נוקב. פניו חשפו תערובת של הפתעה, זעזוע ותדהמה. קצינת המכס הנהנה וסימנה לי לעבור, אבל לויוקה עצר אותי כשהתחלתי לנוע, הניח את ידו על זרועי וסובב אותי לעברו.

"יש לי עבורך שאלה אחת נוספת, מר קונרוי, במחילה", אמר. עיניו קדחו בי חורים. "האם אתה מבריח, מר קונרוי? כן או לא?"

"הדפתי את ידו ברוגז. "כבר שאלת אותי פעם. אני לא מבריח".

הוא מצמץ ופנה אל הארקונים האחרים שהתלוו אליו. שלושה ראשים נוספים הנהנו קלות לאישור ולויוקה שב ופנה לעברי. "אני מתנצל, מר קונרוי. נראה כי טעיתי לגביך. לא התכוונתי לפגוע בך".

"בסדר, רק מילאת את תפקידך. נו, גמרנו?"

"בהחלט. נסיעה בטוחה, מר קונרוי". ובזאת הוא פנה והלך כששלושת הארקונים האחרים בעקבותיו. קצינת המכס הסתכלה אלי במבט אובד עצות וסימנה לבא אחרי. פניתי ועליתי על הספינה עם קרלה אספינוזה תחובה בבטחה תחת זרועי.

המשכתי אל התא שהוקצה עבורי ונכנסתי פנימה. בתחילה התרשמתי שטעיתי במקום. או לחלופין שאולי בלדר אחר טעה והתמקם בתא שלי. בכל מקרה, כבר היה בחדר כלב בופלו אחד, שנקשר לספת תאוצה מאולתרת בתוך הכלוב. פניתי ללכת והבחנתי בשלט כתוב בכתב יד שחמק קודם לכן מעיני כיוון שהיה מודבק אל צדה הפנימי של הדלת. באותיות גדולות ועבות נכתב עליו ספומוני היימדל. מצמצתי, חשתי סחרחורת רגעית, והבנתי שבכל זאת הייתי בתא הנכון. נעלתי את הדלת והלכתי לווסת מחדש את בקרת האקלים של החדר.

כעבור שעות רבות, זמן רב אחרי שהבוספאלוס יצאה בדרכה חזרה לכדור הארץ, אחד מהמתקנים הרשומים על גיבראהל גילה שחסר לו כלבלב. רג'י וקרלה הסתדרו נהדר, ותרמו בהתלהבות את חלקם לשגר ראשון של כלבלבי בופלו שייוולדו הרחק מגיבראהל. ערכו של רג'י עבור הבלדר שלו הגיע לחמש מאות אלף. מבריח שהצליח לפלח בופלון היה מרוויח עליו עשרה מיליון. אבל אני מהפנט, ויצאתי משם עם כלבת הבופלו הפוריה היחידה בכדור הארץ, ושבקרוב גם תהיה בהריון. אני מניח שאוכל לקבוע את המחיר בעצמי. אלה הם עסקי השעשועים.

כל הזכויות שמורות © לורנס מ' שון, 2001. פורסם במקור בכתב העת Absolute Magnitude.