קירוב משיח

בקיץ 2008 הייתי בצרות. מנהלת המעונות של האוניברסיטה הודיעה לי שבעקבות סיום לימודי עלי למצוא מקום חלופי להניח בו את ראשי עד תחילת ספטמבר. אמא אמרה שחזרה אל הקן לא נראית לה פתרון סביר ושאסתדר לבד, לאבא בבני ברק לא היה טעם לפנות, כי הרי הקיצבה שקיבל הספיקה לו רק בקושי לעצמו, ואילו מספר המשרות המוצעות ליועץ ארגוני חסר נסיון היה קטן באופן מבהיל. שלושה חודשים לאחר סיום הלימודים מצאתי את עצמי נטול מלגת קיום, מובטל, ומכור למודעות הדרושים בעיתונים.

ראיתי את המודעה של חברת העיקר השנים-עשר במוסף של יום שישי. הייתי טרוד, והתחלתי להגמיש את הציפיות שלי, מדלג על מדור הבכירים אל המודעות עם האותיות הקטנות, ושם היא היתה.

'לתפקיד סוכני שטח דרושים בעלי תואר אקדמי במדעי החברה, ללא דרישה לנסיון קודם. שעות גמישות, עדיפות למסורתיים או חופשיים שיכולים להמציא הוכחות לאילן יוחסין חסידי'. התאור הזה היה ממש תפור עלי, אם רק אוכל לעבור את ראיון הקבלה והמשכורת תהיה מתקבלת על הדעת.

התלבטתי איך להתלבש לראיון. מניסוח המודעה לא היה לי ברור אם החברה מחפשת דתי או חילוני, ואיזה רושם עדיף שאקרין. החלטתי לבחור במכנסי בד שחורים ארוכים, בנעליים שחורות, ובחולצת בד לבנה. תלבושת מתאימה ליום חג, וקורקטית מספיק כך שניתן להתחזות בה לחילוני המקפיד בלבושו. הטמנתי כיפה סרוגה בכיס, ותכננתי לומר שהסרתי אותה ברגע האחרון אם תעלה השאלה במהלך הראיון. השאלה לא עלתה. למעשה, נשאלתי מעט מאד במהלך חצי השעה שבה נפגשתי עם אורן, מנהל חברת "העיקר השנים-עשר". אני חושב שהוא החליט לקבל אותי לעבודה אחרי עיון של שתי דקות באילן היוחסין המצולם שלי, שבו כיכבו ברסלבים וליובאוויטשרים מצד אבא, וחילונים גמורים מצד אמא. אמנם הוא שאל אותי מה ידוע לי על תולדותיו של הרבי, ואף שאל אם למדתי קורסים בפיזיקה גבוהה, אולם התשובות המהססות שלי לא הרתיעו אותו.

"אל תדאג", אמר, וטפח על שכמי בידידות. "בחור ברוך כשרונות כמוך. אנחנו נדאג להשלים את כל פערי הידע שלך בקורס אישי ויחודי, בשבוע הראשון לעבודה". הוא היסס מעט, ושאל שאלה אחרונה, "ובעיקר השנים עשר, בביאת המשיח, אתה מאמין?"

התלבטתי ארוכות, לא זו בלבד שלא ידעתי מה הוא רוצה לשמוע, לא ידעתי מה אני עצמי רוצה להשמיע. "כן ולא, אני מניח".

אורן חייך. "כמו כולנו. כמו כולנו". וזהו. התקבלתי.

ביום ראשון התחיל הסוכן הבכיר, שכינויו היה פאי ("כמו היחס בין ההיקף של המעגל לקוטר שלו, כן? רק חסר לך שתעגל לי"). בתהליך החניכה שלי. הוא הראה לי את המעבדה, חדר המנכ"ל, חדר המזכירה, וחדריהם של שני הסוכנים הנוספים בחברה ("שורש2 ושורש5, אנשים שורשיים שניהם"), שנעדרו באותו היום לרגל נסיעה לקידום המכירות. פאי גם היה זה שהעביר לי את התורה כולה.

"אנחנו מוכרים נסים. אנשים מקבלים מאתנו את מה שהם רוצים להאמין בו. אם תקרא את האותיות הקטנות בחוזה תוכל לראות שאנחנו לא מבטיחים שהנס יצליח. אנחנו רק מספקים אותו".

הייתי המום. "אתם, כלומר, אנחנו", החלטתי לעדן את הניסוח, "חברת העיקר השנים עשר מספקת כל נס?"

פאי צחק. "מובן שלא. אנחנו מספקים רק ברכת משיח".

פאי סיפר שבתחילת ינואר 1994 פתח לעצמו הרבי תיבת דואר אלקטרוני. עוזריו היו אלו שטיפלו בכל העניינים הכספיים ומתן זכות הגישה למורשים. הם ספקו לדורשי שלומו וברכתו של הרבי את כתובת התיבה, ונטלו בתמורה את המזומנים. הרבי ענה, בירך, כתב, ובסיום הדואל היה מסלסל בגופן כתב-יד עברי את שמו, מ"מ שניאורסון. חצי שנה פעלה התיבה, עד יום מותו ביוני, ואין איש יודע מה עבר בה. "אתה מבין, אז עוד ניתן היה להסתיר דברים באינטרנט על ידי הצפנה. חצי שנה, חצי שנה שלמה, ולאף בנאדם אין מושג מה היה שם. זה חור ענק בכיסוי, שאפשר להתלבש עליו בכיף".

עשר שנים לאחר מכן הגיע אורן, נצר למשפחת מתנגדים שהתפקר, ובחן את תולדות הרבי בדקדקנות. אורן היה אז סטודנט לתואר שני בפיסיקה, ובעבודת התזה שלו נתקל לראשונה בעקרון אי הודאות של אנסום.

בשלב הזה זקפתי גבות, ופאי עצר והסביר את עקרון אי-הוודאות. שנים ארוכות היה ידוע שיתכן מסע בזמן, ושהאנרגיה הנדרשת למסע כזה גדלה ביחס ישר למסה המועברת ולריבוע הפרשי הזמן. אולם מסע כזה תמיד נחשב בלתי סביר מבחינה כלכלית עקב עקרון אי הוודאות של אנסום, עקרון שקבע שככל שהפוטנציאל ההרסני להשפעתו של נוסע בזמן גדול יותר, כך גדל חוסר היכולת שלו לשלוט במדויק במיקום ובזמן הנחיתה שלו. בצורה זו נמנעים רוב הפרדוקסים הכרוכים במסע בזמן, משום שאילו היית מנסה לשנות את פני ההיסטוריה היית מגלה שמכונת הזמן שלך הנחיתה אותך עשרות שנים ומאות קילומטרים מנקודת הזמן/מקום אליה כיוונת. עקרון אי הוודאות נגזר ישירות מחוק האפס של התרמודינמיקה, המאלץ אותך להשקיע הרבה אנרגיה כדי להפחית את רמת האנתרופיה.

התקשיתי לעכל את האינפורמציה ולקבל את המציאות הפיזיקלית שתיאר, אולם פאי המשיך וסיפר איך אורן הצליח להתגבר על המכשלה. הסוכנים של חברת השנים-עשר אוספים בקשות של מאמינים, כורכים אותן להודעת דואר אלקטרוני תמציתית אחת, ושולחים אל הרבי.

"אנחנו יוצאים לשם, נשארים שם בשנת 1994 פרק זמן אינפיטיסימלי, שמספיק כדי להתחבר לרשת ולפרוק את הבקשות לשרת הדואר, ומיד חוזרים. הבקשות מציינות גם זמן בו מבקש הלקוח לקבל את הברכה. לרבי יש, או יותר נכון היה, מנגנון שמאפשר שליחה של ברכת התגובה שלו במועד בו ביקש הלקוח, מעין דואר מעוכב. כך, כשאנחנו חוזרים, הברכות מגיעות בו זמנית אתנו. מכאן שלא יצרנו פרדוקס, משום שהברכות נשלחו לעתיד שהוא ההווה שלנו, ואינן משפיעות על העבר, שהוא ההוה של הרבי. והדבר החשוב מבחינתנו הוא שהאנשים שהיו זקוקים לנס, קיבלו אותו", סיים פאי בנצחון.

ההדרכה ביום השני התמקדה בתפעול של מכונת הזמן האנלוגית הייחודית של חברת העיקר השנים-עשר. פאי הסביר שבניגוד למכונות זמן קודמות, שהיו דיגיטליות וגרמו לקצרים עקב התנגשות הנוסע בעצמו ("מובן שאינך יכול לנסוע פעמיים לאותו המקום והזמן, זה הרי הפרדוקס הקלאסי, ועקרון אי הוודאות מונע פגישה כזו על ידי פיצוץ גדול של שתי האינסטנציאציות של הנוסע"). המכונה האנלוגית היא נטולת סיכונים.

אחר כך הסביר לי פאי את תהליך העבודה שלנו. "במשך היום אתה עובר בין המבקשים, משכנע, מקשיב, עוזר בניסוח הבקשות. ולקראת ערב אתה ניגש אל מכונת הזמן, מכוון את החוגה לזמן מסוים בין האחד בינואר של שנת 1994, שהוא יום פתיחת התיבה, לבין השנים עשר ביוני של אותה השנה, שהוא יום מותו של הרבי. זכור היטב – כל אחד מאתנו קיבל מספר אי-רציונלי. אני קיבלתי את פאי, אתה את הלוגריתם הטבעי אי. בכל פעם שאתה יוצא אל העבר עליך לכוון את החוגה לרמת דיוק גבוהה יותר של המספר האי רציונלי שלך מזה שכיוונת בפעם הקודמת, ומכונת הזמן תשלח אותך לשם, על ידי התמרה טמפורלית של המספר שכיוונת אל תוך הטווח שקבעת. מעצם טבעם של מספרים אי רציונלים, הזמן הזה יהיה שונה במעט מכל הזמנים הקודמים שאליהם נשלחת, וכך לא תתפוצץ בהתממשות כפולה".

התיאוריה היתה מסובכת. כשהתחלתי ליישם, מצאתי את העניין פשוט להפליא. תרתי את הארץ לאורכה ולרוחבה, עובר בין בתיהם של אנשים שהיו נתונים במצוקה כלכלית וחברתית, שומע את שוועתם, ומשכנע אותם שביכולתי לסייע להם. שבוע לאחר תחילת העבודה כבר הייתי משוכנע שאני אמנם מסייע. עקבתי אחרי מבקשים שקיבלו תגובה בדואר, וראיתי את חייהם משתנים לאחר שקיבלו את ברכת הרבי. טניה שהתחתנה, אור שסבלה מעקרות והרתה, אילן שמאור עיניו לא חזר, אבל למד להשלים עם העיוורון.

לא ידעתי איך לקרוא לזה: אוטוסוגסטיה, מזל, או נס אמיתי. הברכות עזרו, בכך לא היה לי ספק. וזה היה המסר שהעברתי בלהט הולך וגובר לכל אלו שאִתם דיברתי. החסידים, כמובן, שמחו להקשיב, ושמחו להשתכנע. החסידות ספגה מהלומה כבדה עם מותו של הרבי. חלק קטן אף סרבו לקבל את עובדת מותו, והמשיכו לטמון פתקי שאלות בספריו ולפתוח את הספר במקום בו הטמינו את השאלה, בתקווה לקבל תשובה מן הדף האקראי שיעלה בגורל. חלק גדול יותר המשיך לקרוא בקשות על קברו. היכולת שלנו להציע שירות בקשת ברכה אמין, דרך להגיע אל הרבי למרות מותו, גרמה לאלו העומדים על הסף לחזור בתשובה. החסידות פרחה. גם העסקים פרחו.

החליפה השחורה והחולצה הלבנה, שלבשתי בתחילה בעל כורחי בעת מסעות המכירה, הפכו לי לעור שני, ונשארתי בהם גם בשעות ששהיתי במשרד. גיליתי שהשירים החסידיים שלמדתי בגן צצים עולים על לשוני באופן טבעי. הפכתי לאורח קבוע אצל אבא, ולא רק בגלל הכסף שדאגתי תמיד להשאיר בכיס מעילו. אחרי שנים ארוכות בהן נקרעתי בין עולמות, מצאתי לעצמי בית.

אחרי חודשיים אורן ציין אותי לשבח בפגישת העובדים השבועית, העניק לי בונוס, הקניט את פאי על שעברתי אותו בהיקף המכירות והציע לו שילבש גם הוא "את המדים של השחורים". פאי כעס, זה בעצם היה היום האחרון בו היה מוכן לדבר אתי. התחלנו להתרחק. אילו הייתי שומר עליו, תומך בו, אוהב אותו כרע, אולי היו הדברים מסתיימים אחרת. ראיתי שפאי חרק שינים, שהאריך את שעות העבודה שלו על מנת להישאר סוכן המכירות המוביל של החברה. אבל מה יכולתי לעשות? פאי היה אדם נחמד, אבל הוא היה ציני. אפיקורס מטבע בריאתו. ואני האמנתי, באמונה שלמה, ואני מניח שזה פשוט מכר יותר טוב אצל החב"דניקים.

ניתן היה לצפות את מה שקרה. תמיד ניתן לצפות דברים שקרו בעבר, אם רק תשאל את השאלות הנכונות. במקרה שלנו, כנראה לא שאלנו אותן. או אולי שאלנו, אבל לא הקשבנו מספיק טוב לתשובות. חשבנו שאפשר לשחק עם העבר, ולרמות אותו, לנצל פרצת אבטחה בזמן.

היום אני מכה על חטא. אני יותר מכולם הייתי צריך לעצור אותנו. אבל הייתה בי אמונה שהמעשים שאני עוסק בהם מקרבים ימי משיח לעולם. לא פקפקתי. לא חשבתי שמא יש בכך משום דחיקת הקץ.

פאי האריך את ימי העבודה שלו עוד ועוד, נראה תמיד עייף, וכנראה פשוט טעה. זה אך אנושי לטעות. אני מניח ששכח לכייל את המספר שלו, ושלח את עצמו לאותו דיוק עשרוני של המספר פאי שבו כייל את המכונה יום קודם לכן. אני לא יודע בודאות. העובדה היא, שכאשר באנו למחרת מצאנו את מכונת הזמן שרופה. חיטוט שביצענו בארכיוני שנת 1994 גילה לעינינו היסטוריה שונה בכמה פרטים מזו שהכרנו עד אותו היום: דווח על קריסה של חלק ניכר משרתי האינטרנט ביום בהיר אחד באמצע במרץ, ובאותו יום ממש, הרבי מנחם מנדל שניאורסון, השביעי והאחרון בשושלת חב"ד, לקה בשבץ ונכנס לתרדמת שממנה לא קם עד ליום מותו ביוני.

אורן הטיל את התחקיר על שורש2, שהיה המתמטיקאי הטוב מבינינו. התחקיר של שורש2 נוסח בזהירות, וקבע ש"יתכנו תנאים מסוימים בהם קיימת אפשרות לכך, שהימצאות שתי גרסאות של אדם באותו המקום ובאותו הזמן תגרום לבור הסתברויות. בור כזה אפשרי אם ורק אם ישנה מקסימיזציה מקומית של האנטרופיה, כלומר הימצאות שתי גרסאות באותו מקום/זמן אפשרית אך ורק אם כל גרסאות ההיסטוריות החלופיות שלו תימשכנה לאותו מקום/זמן עצמו".

כשביקשתי ממנו לחזור על ההסבר בעברית הסביר שורש2 שהתאונה של פאי יכולה להיות מוסברת באמצעות גאומטריה היפרבולית, שאם דרך נקודה מחוץ לישר עוברים שני ישרים המקבילים לו, יתכנו אינסוף ישרים מקבילים כאלו. וכך פאי, אם אמנם שלח עצמו פעמיים לאותה הנקודה בזמן, גרם לכך שאינסוף התממשויות שלו ישלחו לאותה הנקודה עצמה, ולפיצוץ כל אותן ההתממשויות.

איש לא רצה לומר בקול רם את המובן מאליו, שפאי שלח עצמו יותר מדי פעמים לאותה הנקודה על ציר הזמן, והוא שגרם לקריסת השרתים, ולפקיעה במוחו של הרבי, שכרע תחת העומס שהוטל על גופו בן התשעים ושתים. איש לא אמר את הדברים, אולם איש מאתנו לא חזר עוד לשנת 1994 להפקיד בקשות נוספות בחשבון. אט אט פורקה החברה, וכולנו עזבנו והתפזרנו לארבע רוחות השמים.

לעתים אני תוהה – אילו לא הצפנו אותו בבקשות, תחינות וטרוניות. אילו לא שלחנו אליו במשך חודשי חייו האחרונים את צרותיהם של אנשי שנות האלפיים כרוכים בצרורות אלקטרוניים. האם אז היה מחזיק מעמד? האם אז היה לוקה בתרדמת? הלא משיח פוטנציאלי מצוי בכל דור ודור, חי את חייו בנועם, שלווה וענווה, והוא הופך למשיח של ממש רק אם סבורה ההשגחה העליונה שהדור זכאי לכך.

ואולי היה הדור ההוא זכאי, ובאנו אנו וקלקלנו, והאשמה לפתחנו רובצת? אינני יודע.

רק דבר אחד אני יודע בוודאות, אותו למדתי לאורך התקופה ההיא, ואני אוחז בו כבקרני מזבח: אני מאמין, מאמין באמונה שלמה, בביאת המשיח. אני מאמין, ומצפה ומייחל. וגם אם יתמהמה, בוא יבוא.