כפירה / נמרוד הראל

יש קנקן ויש תכולה, יש עטיפה ויש מתנה, יש חיצוניות ויש עומק, יש רעיון ויש ביצוע. ב"תחילתו" של המדע הבדיוני העולמי היו כמה אנשים שנורא הטריד אותם שיש סופרים עם רעיונות מצוינים ושום יכולת ספרותית, ושהרעיונות באים על חשבון הביצוע. מכאן, למשל, נולדה אסופת הסיפורים החדשנית, "חזיונות מסוכנים", שערך הארלן אליסון. קשה שלא להסכים עם התפיסה הזו. רעיון טוב הוא לא הדבר היחיד שספר או סיפור נזקקים לו על מנת להיות טובים, או אפילו ראויים-לשמם.

זו הסיבה שבגללה ביצוע לקוי מכעיס אותי. קשה לי לקבל ספר עם רעיון טוב והרבה פוטנציאל, שהביצוע הלקוי שלו הורס אותו ומוציא את ההנאה מהקריאה. סיפור-סיפורים הוא מקצוע – צריך לדעת איך לעשות את זה.

"כפירה", ספרו הראשון של נמרוד הראל, הוא ספר פנטסיה – ועם זאת הוא אינו מתעקש להפגיש את הקורא עם אלפים, ענקים, גמדים או דרקונים. שינוי מרענן ללא ספק. עם זאת, בהחלט יש בו מסע חניכה וחיפוש של גיבור הספר הצעיר, וכן, יש גם מלחמה. גדולה. מאוד.

אביס, אריס כפרי ובור כבן שמונה-עשרה מוצא את עצמו לפתע פתאום במרכזו של מסע חיפוש אחר דבר שהוא לא מבין כלל את חשיבותו. בתחילה הוא חושב רק על עצמו ועל טובתו, אך כעבור זמן מה הוא מתחיל להבין שיש בעולם יותר מאשר הבית הקטן שבו גדל והעבודה הקשה שאליה יהיה כבול בשארית חייו כצמית. בהמשך, החיפוש יהפוך יותר ויותר חשוב, ויותר מקבוצה אחת תרדוף אחרי רסיס הגביש, או אבן המלוכה, או כל שם אחר שניתן לפריט שאותו כולם מחפשים.

הסיפור הבסיסי, העלילה והרעיון שמאחוריה טובים, אין ספק. והעלילה אפילו מרתקת. "אפילו", כיוון שהרעיון ותמצית העלילה טובים מספיק בשביל לרתק למרות הפגמים הרבים שבספר.

"כפירה" הוא ספר מבולבל להפליא. נראה לעתים שהוא נכתב כל-כולו "במכה אחת" וללא שום מיון, עריכה או עשיית סדר בדברים לאחר הכתיבה. כך, ישנו למשל פירוט יתר על דמויות שהקורא טרם פגש ומנגד חוסר פירוט משווע בנוגע לאביס, גיבור הסיפור. הרקע שממנו בא אביס לא בא לידי ביטוי באופיו ואין לו השפעה על השינוי שעובר עליו במהלך העלילה. בנוסף, השינוי המשמעותי שאביס עובר לא מתואר תוך כדי התרחשותו, אלא רק לאחר שהסתיים. פתאום, ורק בפסקה או שתיים, אנחנו מגלים שעולמו של אביס (וכך גם אופיו, מטרותיו, שאיפותיו וכישוריו) השתנה מן הקצה אל הקצה. פתאום הוא כבר לא נער כפרי ובור – הוא הפך למומחה לתאולוגיה ולדת שמסוגל ללמד דוכס מכובד ומשכיל פרק נאה בתחום התמחותו.

לזאת מצטרפות גם קפיצות לוגיות שלקורא לא כל כך ברור איך הן מתרחשות. פתאום מגיע הסבר, דווקא הסבר הגיוני, אבל הוא מגיע ב"הפתעה" והוא תלוש לחלוטין ממבנה הסיפור. לא היה כאן תהליך שהתפתח במשך זמן שהספיק בשביל שהקורא יתהה על קנקנו או ינסה לפתור אותו בעצמו. רוב המהלכים החשובים באמת נסתרים מעין הקורא, והוא נאלץ לקבל אותם פשוט כעובדה מוגמרת ובקצרנות אחרי שהכל כבר נגמר.

אי אפשר להעלים דמויות למשך חצי ספר ולצפות שנזכור אותן, אי אפשר להימנע מפיתוח עלילה ושתילת רמזים בתוכה ופתאום, אחרי כמה מאות (!) עמודים לתת עמוד וחצי של הסבר על איך-זה-יכול-להיות-ואיך-עבדו-על-כולנו-בעיניים. זה פשוט לא עובד – ככה לא מספרים סיפור. כקוראת, אני יוצאת מנקודת הנחה שאם אהיה נבונה מספיק ושאם אקרא את הסיפור בעיון הראוי, אוכל להבין את התפתלות העלילה ומפעם לפעם אצליח אפילו לצפות מראש אירועים טרם התרחשותם – ואכן כך קורה ברוב המקרים. אבל כשהעלילה אינה מתפתחת באופן בו עלילה אמורה להתפתח, ובמקום זה יש רק דהירה מטורפת על סוסים מכושפים, הספר מפסיק לעניין. אין תעלומה ואין מתח.

אי אפשר שלא להשוות את הפגם הזה להיפוכו המוחלט בסדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" של ג'ורג' מרטין. בספריו של מרטין הקורא יודע על אירועים ומהלכים שלעתים הדמויות עצמן אינן מודעות להתרחשותם, ומכאן נבנה מתח בלתי פוסק. כל הקלפים גלויים וכל המזימות ידועות לקורא מראש, ובכל זאת הסוף הבלתי נמנע מרתק כמו שנחש מרתק ציפורים תמימות. ואם לא די בכך, מרטין גם מצליח להפתיע ולהכניס פיתולי עלילה שאף אחד לא יכול היה לצפות מראש. הדבר הזה חסר מאוד ב"כפירה".

הספר לוקה גם בסגנונו. את רוב הניסוחים בספר אי אפשר להגדיר אלא ככושלים – הם לוקים בסרבול מיותר, עברית לא תקנית, שגיאות בשם המספר, וטעויות הגהה רבות מדי. ניכר שהעריכה לה זכה הספר היתה שטחית במקרה הטוב.

חוסר העריכה מתבטא בבעיה נוספת – אין בספר שום ניקוד, והדבר מקשה לעתים על הקריאה באופן משמעותי. רוב השמות של הדמויות ושל המקומות הם שמות מומצאים, ולקוראי העברית אין פשוט שום דרך לדעת איך לבטא את השמות. האם שמו של גיבור הסיפור הוא אַבִּיס? או אֶבִּיס? או אולי אֶבִיס. וישנם גם ביטויים שלא מתאימים לרוח התקופה או לרוח הספר ולסגנונו – למשל ביטוי כמו "יש לי כבר מישהו".

בעיה נוספת טמונה בסדרי הגודל שבספר. המספרים ומידות המרחק שמוצגים בספר נראים לא הגיוניים. תחת הנחות הסיפור והעולם המוצג בו, צבא של חמש מאות אלף לוחמים נראה גדול להפליא, ואותו דבר נכון גם לאורך המסע שעל הגיבורים לעבור כדי להגיע למקום מסוים. לא ירדתי לעומק העניין ולא חישבתי את כל החישובים שנעשו בספר בנוגע למספר החיילים וכדומה, אולם על פניו הדברים פשוט לא נראים הגיוניים. לאחר עיון במילון המושגים שבסוף הספר גיליתי שהסופר אכן היה מודע למשמעות מידות המרחק שבהן השתמש, אולם הן עדיין לא מתיישבות בסיפור בצורה אמינה.

גם עם מילון המושגים עצמו יש בעיה – מופיעים בו ערכים שאין להם שום קשר לסיפור, וחלקם לא מוזכרים בו אפילו פעם אחת. המטבע הגלוריאני, באדה, מופיע במילון, אולם הוא מוזכר בספר פעם אחת בלבד ואין לו כל השפעה על הבנת הסיפור או העלילה. המילון יכול אמנם להוסיף עומק ואמינות לעולם ולסיפור, אולם מוטב היה בהרבה אילו חלק מהערכים היו נשזרים בסיפור ובעלילה עצמם במקום להופיע אחר כך, במנותק, במילון.

"כפירה", למרבה הצער, נראה כתרגום גרוע. לא משום שהוא מתורגם – אין ספק שזהו ספר מקור, וגם לא כי לשונו נראית "תרגומית" במיוחד (אם כי הוא בהחלט לוקה בחסר בתחום זה). בעייתו העיקרית היא בתחום תרגומי שונה לגמרי, תרגום הסיפור והעלילה ממוחו של המספר אל הדף, ובתחום זה הספר נכשל בצורה מוחלטת. נמרוד הראל פשוט לא הצליח להעביר אל הדף את הסיפור שנרקם במוחו. וזה מצער, מצער מאוד, כי הפוטנציאל קיים שם.