מסע בממלכת נרניה

הייתי רוצה לפאר, להלל, לרומם ולקלס את ק.ס לואיס שהעניק לעולם את סדרת ספרי נרניה. הייתי רוצה לכתוב עמודים רבים על התוכן הנפלא, לפרט, לנמק ולהסביר כיצד השקפת עולמי השתנתה בעקבות קריאת שבעת הספרים. הייתי רוצה למנות את כל יתרונותיה של הממלכה החבויה מאחורי דלת ארון הבגדים באחוזה של פרופסור מתבודד בכפר האנגלי. הייתי רוצה לכתוב מבעד לעיניה של ילדה מוקסמת מפיאונים ואריות מדברים, ולא כמבוגרת המזועזעת מכמות ההסתה המתגלה בכל כרך נגד הסוטים מדרכו של ישו.

הייתי רוצה.

אבל השנים בין הקריאה הראשונה לזאת שינו אותי. אני כבר לא ילדה תמימה שפותחת דלתות בתקווה למצוא פאון מאחוריהן. היצירה לא השתנתה – אני כן. מאז ומתמיד היא היתה רוויה בהטפות נוצריות, אבל כילדה לא ראיתי זאת.

מאמר זה סוקר את חייו של האיש שכתב על נרניה, ואת היצירה עצמה, על שלל ההקבלות הנוצריות המופיעות בה והמשמעויות שמאחורי השמות.

---

לואיס ונרניה – מההתחלה עד הסוף

היה היה ילד ושמו קלייב סטפּלס לואיס, שעתיד להשפיע על ילדותם של מיליוני ילדים ברחבי העולם. הוא נולד בנובמבר 1898, בשנות מלכותה האחרונות של המלכה ויקטוריה. אמו נפטרה מסרטן בהיותו בן תשע, ואביו גידל אותו ואת אחיו הבכור.

לאחר מות אמו בהיותו בן תשע עברה המשפחה לבית עתיק, עם עלית גג ומסדרונות אפלים. הבית היווה השראה לאחוזתו של פרופסור קרק ב'אריה, המכשפה וארון הבגדים'. הדבר הנוסף שאפיין את הבית החדש היה ערימות הספרים שגדשו בו כל פינה. זה היה המקום שבו החל קלייב סטפלס (אשר מסיבות מובנות העדיף לקרוא לעצמו ג'ק) לבלוע תערובת ספרים המורכבת מפנטסיה, ספרי ילדים ופילוסופיה.

לואיס למד בבתי ספר שונים, ובשנת 1914 החל ללמוד בבית. מורו ואחיו הבכור השפיעו עליו מאוד, ובעידודם פנה ללימוד שפות עתיקות וספרות אנגלית. באפריל 1917 החל לואיס ללמוד באוקספורד, אך בספטמבר גויס לחיל הרגלים, הישר למלחמת החפירות בסום ונפצע שם מפגז שהתפוצץ לידו. לאחר שהחלים חזר לשדה הקרב עד לתום המלחמה. את הדי המלחמה ניתן למצוא בכל אחד ואחד מהקרבות המתוארים בסדרת נרניה, החל בקרב נגד המכשפה הלבנה וכלה במלחמה נגד גדודי קלורמן המנוסים ב'קרב האחרון'.

לאחר המלחמה חזר לואיס לאוקספורד. הוא הצטיין בספרות יוונית ולטינית, והמשיך ללימודי היסטוריה, פילוסופיה וספרות אנגלית. בגיל 26 הוא החל ללמד פילוסופיה וכעבור זמן מה עבר לבלשנות ולספרות אנגלית. לואיס לימד את הנושא הזה במשך שלושים שנה באוקספורד, ולאחר מכן עבר לקיימברידג' וקיבל את משרת ראש המחלקה לספרות ימי הביניים והרנסנס. בתחום זה הוא פרסם ספרים חשובים בתחום, וביניהם English Literature in the Sixteenth Century, שנחשב בזמנו לחיבור משפיע במחקר הספרות האנגלית. ספר אחר שזכה לשבחים לאחר פרסומו היה The Allegory of Love, שחקר את היחס לאהבה מימי הביניים ועד שייקספיר.

באוקספורד הכיר לואיס גם את ג'ר"ר טולקין, ויחד הם הקימו בשנות השלושים את קבוצת הכותבים המפורסמת המכונה The Inklings. הקבוצה נפגשה באופן קבוע בהרכב משתתפים משתנה ודנה בנושאים העומדים ברומו של עולם, מדת ופוליטיקה ועד ספרות וכתיבה. נשים, כמובן, לא הורשו להשתתף בפגישות, בהיותן נחותות מבחינה שכלית לעומת גברים. עדות ליחס זה ניתן למצוא שוב ושוב גם בנרניה, למשל בתיאור הפילה אשר בעלה נקרא להשתתף בוועדה עם אסלן, בעוד היא מוצאת תעסוקה במישוש הדוד אנדרו.

בשנות הארבעים החל להשתתף בפגישות של קבוצת אינטלקטואלים נוספת, אשר התעסקה בעיקר בדיונים פילוסופיים.

חבריו של לואיס השפיעו עליו רבות. מגיל שלוש עשרה ועד שנות השלושים לחייו הוא היה אתאיסט מוצהר. בשנת 1929 גילה את האמונה בכוח העליון והפך לתאיסט, וכעבור שנתיים השפיעו עליו נוצרים אדוקים, ובהם ט"ס אליוט וטולקין לחזור אל חיקה החמים של הדת הנוצרית.

חזרתו בתשובה השפיעה עמוקות על אורח חייו, ובכלל זה על כתיבתו. הוא החל לפרסם רבי מכר הדנים בעקרונות נוצריים. בין פרסומים אלה היו תיאור של חילופי המכתבים בין שד לאחיינו לגבי חזרתו בשאלה של אדם ישר ונחמד (The Screwtape Letters), התחבטות בשאלה מדוע קיים רוע וכאב בעולמו המושלם של אלוהים הכל-יכול (The Problem of Pain), וכן תיאור אלגורי של חזרתו בתשובה (A Pilgrim's Regress). באוטוביוגרפיה שלו (Surprised by Joy: the Shape of my Early Life, 1955), מפורט כיצד הוא קיבל על עצמו את עקרונות הנצרות, סעד חולים, ותרם שני שלישים מהכנסתו לחסרי כל. ספר נוסף שלו, "ביטול האדם" (הוצאת שלם, 2005), מכיל כמה הרצאות פילוסופיות בראיה נוצרית, אותן נתן בשנת 1943.

אל פרסומיו העיוניים נלווים כמה ספרי מדע בדיוני נוצרי המלווים את עלילותיו של הגיבור רנסום הנחטף על ידי מדען וולשי למאדים, שם הוא ניצל בידי מלאך שמביא אותו לנוגה, עד שובו לכדור הארץ בספר האחרון, שבו הוא מגייס את מרלין להילחם בארגון מדעי נאלח.

במקביל לכתיבה החל בשלב זה לואיס להשתתף באופן קבוע בתוכניות רדיו הקשורות לענינים נוצריים. הוא הופיע ברדיו במהלך מלחמת העולם השניה והמשיך גם לאחריה להרצות ולהפיץ את בשורת הנצרות מעל גלי האתר.

שתי אהובות היו ללואיס בחייו. את הראשונה, גברת ג'ני קינג מור, פרודה ואם לשניים, הוא פגש בעת שיצא לחופשת החלמה מפציעתו במלחמת העולם הראשונה. מור היתה אמו של אחד מחבריו בצבא, והיתה מבוגרת ממנו בעשרים וחמש שנים. לאחר חזרתו לאוקספורד הם התאהבו והיא עברה לגור אתו עד מותה בשנת 1951.

חודשים ספורים אחרי מותה החל לואיס להתכתב עם ג'וי דווידמן, יהודיה אמריקאית גרושה שהיתה צעירה ממנו בשבע עשרה שנים. בשנת 1953 הם נפגשו, והיא באה אליו לקיימברידג', התנצרה ונישאה לו, תחילה בנישואים אזרחיים ולאחר מכן נישואים דתיים בהתאם לחוקי הכנסיה האנגליקנית. אחרי שבע שנות חיים משותפים היא נפטרה מסרטן בהיותה בת 45. שנה לאחר מותה הוא פרסם בשם בדוי ספר שבו הוא התמודד עם אבדן אהובתו.

קלייב סטפלס לואיס נפטר שבוע לפני יום הולדתו השישים וחמש, בעשרים ושניים בנובמבר 1963, בעצם היום שבו נרצח נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי. למרות מותו, ספרים חדשים שלו המשיכו להתפרסם במשך השנים, והאחרון שבהם ראה אור בשנת 1991. בשל כך עלו במשך השנים טענות כי ספרים אלה זויפו.

---

נרניה

היה היו ארבעה ילדים: פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי. שנים רבות אחרי שאליס נפלה למאורת הארנב, שנים רבות לפני שקורליין גילתה את הדלת – הם עברו דרך ארון הבגדים והגיעו לנרניה.

רשומות נרניה מהוות פתח ליקום שונה, שבו גם גיבורי הסיפור יכולים להיות בוגדים, כלל אינך יכול להיות בטוח שהטוב אכן ינצח את הרע, ורק אחד מהכרכים מסתיים ב"הם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה". בכל ספר ההגעה לנרניה היא בדרך אחרת: ארון בגדים, טבעות קסומות, ואף תאונת רכבת קטלנית. סדרת נרניה היא דמיונית, כמובן, ולכן באופן כללי לא מומלץ להסתגר בארונות בגדים או להקלע לתאונת רכבות רק כדי לבקר שם.

הסדרה ראתה אור בין השנים 1951- 1955, והיא מכילה שבעה ספרים המתרחשים כולם בממלכה נסתרת שבה חיות מדברות וקסמים הם עניין שבשגרה. הספר האחרון בסדרה זכה בפרס קרנגי לספרות ילדים.

רבים מותחים ביקורת על הספרים, על המסרים הנוצריים הבוטים שבהם, על המסרים הפגאניים, ועל שנאת הנשים והאיסלם המשורבבת לחלקם. חלק מהטענות מופרזות בעליל, אך לרבות מהן יש בסיס אמיתי בטקסט. ישפטו הקוראים הנבונים בעצמם.

לנוחות מי מקוראי המאמר שטרם קראו את הסדרה, מצורפים בסוף מאמר זה תקצירים של עלילות שבעת הספרים.

---

נצרות בנרניה

את ההתייחסויות הנוצריות בנרניה ניתן לחלק לשניים – אלו שמתייחסות ספציפית לדמויות בנרניה, ואלו שמתייחסות לעלילות משנה בספרים.

ארבע דמויות בסדרה מאופיינות בסממנים נוצריים מובהקים: אדמונד, יוסטס, סנטה קלאוס וכמובן אסלן.

ראשית, אדמונד. בגידתו של אדמונד באסלן ב'אריה, המכשפה וארון הבגדים' תמורת רחת לוקום מהווה אנלוגיה ברורה לסיפור בגידתו של יהודה איש קריות אשר הסגיר את ישו לרומאים תמורת תשלום זעום. יש כאן גם רמז להקבלה בין אסלן לישו, שאליה נגיע בקרוב. ניתן למתוח מעט את ההגיון, ולמצוא הקבלה בין החזרה בתשובה של אדמונד לבין החזרה בתשובה של פאולוס: ההתגלות שעבר פאולוס בדמשק גרמה לו לעשות מעבר חד מרדיפת הנוצרים בתחילה לאחד מעמודי התווך של הנצרות. בדומה לו, גם אדמונד הופך לאחד מהמאמינים האדוקים ביותר באסלן. למרות זאת, אפשר גם לומר שאדמונד 'חוזר בתשובה' פשוט כדי להפוך את הסיפור מתאים יותר לילדים.

הדמות השניה שעוברת מהפך נוצרי היא יוסטס. בתחילת 'המסע בדורך השחר' הוא כופר, אתאיסט, שבטוח שכל סיפורי ילדי פיוונסי על נרניה ואסלן הם קשקושים והזיות. הוא חוטא בתאוות בצע (ניגע גם בזה), אבל במקום למות הוא מוטבל, הופך מדרקון לבן אנוש, ואז גם מקבל על עצמו את האמונה באסלן. חשוב לציין שההטבלה היא אחד הסקרמנטים הבסיסיים, שמבחינים בין הנוצרים לבין כל השאר (ישנה סברה כי השיקוי הפלאי של לוסי רומז למים הקדושים, שדי בכמה טיפות מהם כדי לטהר את האדם מחטאיו הקודמים. במקרה הזה, ניתן כנראה להקביל את תפקידה של לוסי לזה של יוחנן המטביל).

הדמות הנוצרית השלישית היא הופעת האורח של סנטה קלאוס ב'אריה, המכשפה וארון הבגדים'. כאן כבר אי אפשר להתייחס להופעה זו כרמז מעודן, אלא יותר דומה הדבר למכת פטיש בראש. דמות זו היא חלק מהמיתולוגיה הנוצרית, ולא מהברית החדשה, אבל היא בולטת על רקע העידון היחסי בסממנים הנוצריים האחרים בספר זה.

הדמות האחרונה המקבילה כאן לנצרות היא כמובן אסלן, המשמש כתחליף פנטסטי לישו. אסלן בנרניה הוא בנו של הקיסר האדיר שאל ממלכתו מגיעים לאחר המוות. הוא שופט מקומו של מי בגן עדן ומי נדון להשמד עם שאר 'ארצות הצל'. הוא מוסגר לאויבתו תמורת שוחד פעוט. הוא נצלב וקם לתחיה. ב'מסע בדורך השחר' הוא מופיע בדמות כבש. הוא מעניק סעודות עשירות ויין לאחר נצחון בקרב. במילים אחרות – הוא ישו.

פרט לעיצוב הדמויות, רבים מסיפורי 'בראשית' נכתבו מחדש ב'אחיינו של הקוסם'. למעשה, הדמיון בין הסיפורים כה רב עד כי ניתן היה לתבוע את לואיס על גנבת זכויות היוצרים. נרניה, על פי המתואר בספר זה, נבראת מתוך החושך. אסלן מפריד בין המים לשמיים ויוצר מאור גדול. מאוחר יותר הוא בוחר זוגות זוגות מכל סוגי החיות, בהקבלה לתיבת נוח, ואלו אכן גם החיות שתינצלנה בסוף הסדרה מן המבול הגדול.

כמו כן משוחזר בשני ספרים ('אחיינו של הקוסם' ו'הקרב האחרון') תיאור גן העדן התנ"כי: בארצו של אסלן יש גן שמוקף בחומה, שבמרכזו עומד עץ תפוח שמפריו אסור לקטוף.

כידוע, בנצרות ישנם שבעה חטאים אשר נשמתו של כל המבצע אותם נדונה הישר לגיהינום ללא אפשרות לחנינה. אחד מחוקרי כתבי לואיס מציין כי כל שבעת החטאים מוזכרים בספרי נרניה, ולכל אחד מהם עונש העומד בפני עצמו.

חטא הגרגרנות מודגם בספר 'האריה, המכשפה וארון הבגדים', שבו אדמונד מוכן להסגיר את אחיו ואת אסלן לידי המכשפה רק כדי לאכול עוד רחת לוקום. כידוע, אסלן נוטל על עצמו את חטאו של אדמונד, ומכפר עליו על ידי הקרבת חייו.

התאווה לרוב מקושרת ליצר מיני, אך לואיס מדבר בספרו the allegory of love על תאווה במובנים אחרים. אם מתאימים את הפרוש הזה, הרי שחטא התאווה מגולם ב'נסיך כספיאן' בדמותו של המלך מירז, שתאוותו לכוח מובילה לרצח חלק מהאצילים שתמכו באביו של כספיאן ולתכנון רצח כספיאן עצמו. היות שמירז הוא כופר שמסרב להכיר באסלן ורודף את כל יתר היצורים הפלאיים של נרניה – אסלן לא מציל אותו והוא מת בסוף הספר.

תאוות הבצע מגולמת היטב ב'מסע בדורך השחר'. יוסטס נרדם על ערימת זהב של דרקון מתוך כוונה להתעשר בעצמו, והופך לדרקון. פרט לכך תאוות הבצע מגולמת באגם קטן שמימיו הופכים הכל לזהב, אך כל המנסה להשתמש בזהב הזה מת ושוקע מאובן בתחתית האגם. היחיד שמסוגל להציל את החוטאים הוא אסלן, שמגיע ברגע האחרון.

העצלות גם היא חטא, והיא מופיעה ב'כס הכסף', שם ג'יל מתעצלת לשנן את האותות שאסלן נותן לה, ולכן החבורה מחמיצה כמעט את כולם ועומדת על סף הפיכתה למנה עיקרית בסעודת ענקים. שוב אסלן מציל את המצב, וכולם חוזרים לדרך הישר. הגאווה, לעומת זאת, מודגמת בספר 'הסוס ונערו' בדמויותיהם של ברי, הסוס הגאה, ארוויס, בת האצולה הקלורמנית, וכמובן הנסיך רבדש היוצא לכבוש את ארץ המלאכים והופך למלך רודף השלום של קלורמן.

השניים האחרונים הם הזעם והחמדנות. זעם מופיע פעמים רבות ב'אחיינו של הקוסם': כל אחת מהדמויות זועמת בשלב כלשהו בסיפור, ובכל פעם הכעס מוביל לתוצאות טרגיות. המכריעה מכולן היא המריבה בין דיגורי לפולי, שמובילה להתעוררותה של ג'דיס ולהגעתה לנרניה. אחרון חביב הוא הספר 'הקרב האחרון', שבו מופיעה החמדנות. קוף, שחומד את מעמדו של אסלן, מנצל את אי ההבנה של החיות הסובבות אותו בדבר טבעו ומביא לסוף העולם, פשוטו כמשמעו.

---

אם בששה מבין שבעת הספרים הרמיזות הנוצריות מעודנות יחסית, והדיוט גמור יתקשה אולי לאתר אותן, ב'קרב האחרון' אין יותר רמזים. החל מאמצע הספר כל מה שיש הוא הטפה נוצרית שנמשכת לאורך עשרות עמודים. אורווה מובילה לגן העדן, לוסי מציינת שגם בעולמנו קרה דבר גדול בתוך אורווה (רמז ללידת ישו), הלוחם הקלורמני מגלה שכל מי שנשבע שבועת אמת עובד למעשה את אסלן (=ישו), ואילו השקרנים משרתים את טש (=השטן), וסופם לסבול יסורים נצחיים, האתאיסטים נידונים לשבת לנצח בגן עדן ללא מודעות לסביבה הנפלאה שמקיפה אותם, וישנה כמובן גם חיה (beast), שמביאה במעשיה את קצה של נרניה, כפי שמתואר בברית החדשה לגבי האנטיכרייסט.

ישנן נקודות דתיות נוספות בספרים, אבל לרוב הן לא מפריעות למי שקוראים את נרניה בתמימות המתאימה. בהיותי ילדה, הופעתו של סנטה קלאוס לא גרמה לי לרצות לחזור בתשובה, אלא נראתה כהתגשמות קסם בעולם פלאי. הצליבה וקימתו לתחיה של אסלן התאימו גם הם לרוח הדברים – ציות לקסם עתיק. על כל פנים, הם לא הפריעו יותר ממותו ושיבתו לחיים של גנדלף ב'שר הטבעות'. יחד עם זאת, סביר מאוד להניח שעבור מי שמודעים לקיומן של האנלוגיות הנוצריות הללו ולרקע הנוצרי שממנו בא לואיס עצמו, הן אכן עשויות לשלול מהם את ההנאה הקיימת ב"קריאה התמימה" של הספרים.

---

איסלם בנרניה

לואיס לא השקיע בדרך כלל מאמץ רב בהוקעת הדתות הלא נוצריות. באחד מספריו הוא הזכיר את האיסלם ככפירה בנצרות, ובספר אחר מופיע 'יהודי טוב', שהוא יהודי שהתנצר. פרט לכך, רוב עבודתו התרכזה בקידום הנצרות.

ב'הקרב האחרון' המצב שונה. בני קלורמן, יריבי הנרניאנים, מתוארים שם כבני גזע מדברי. הם חובשים טורבנים ונלחמים עם חרבות מעוקלות, הם סוגדים לשד (ולא לאסלן – המשיח האמיתי), לראש השרים הם קוראים וזיר, ואם לא די בזה, המטבע שלהם נקרא סהרון. בניגוד לנרניאנים הבלונדינים בני החרות מהצפון, לקלורמנים יש עבדים, והם נוהגים להכות ילדים ולחולל עוד שלל מעשים נוראיים.

יש הטוענים שלואיס הכניס את בני קלורמן המוקצנים ל'קרב האחרון' בתור אתנחתא קומית, ולא התכוון לביקורת ישירה כלפי האיסלם והמוסלמים. אך ההגנה המקורית ביותר בעיני היא הטענה שהוא לא התכוון לאיסלם – כי הרי האיסלם גם הוא דת מונותאיסטית, ואילו הקלורמנים מאמינים באלילים רבים, וביניהם טש, השטן. מכאן יש המסיקים כי אין קשר של ממש בין הקלורמנים לבין תושבי חצי האי ערב וצאצאיהם.

---

שמות בנרניה

ניתן לקרוא את כל סדרת נרניה בלי להתעכב לרגע על משמעות השמות. אבל כאשר מתברר שהמלך הרם, למשל, חולק את שמו עם האפיפיור הראשון, נושא בשורתו של ישו, הקריאה הופכת מעניינת יותר.

אסלן – אריה בטורקית. כמו כן, באירית עתיקה קיים השם "איסלין", שמשמעותו היא חלום או חזיון, ואכן הוא מופיע לא פעם בעלילות הספרים כחזיון בלבד ולא בגופו.

פיטר – השליח שמעון-פטרוס היה הבולט בשנים עשר שליחי ישו ונחשב לאפיפיור הראשון. אחד מסמליו היה המגן. באותו אופן, פיטר הספרותי מקבל מאסלן מגן וחרב, והופך לאביר הראשון בנרניה ולמלך הרם השולט בממלכה בברכת אסלן, בהקבלה מלאה לאפיפיור השולט בכנסיה בברכת ישו.

אדמונד – באנגלית עתיקה משמעותו "מגן מבורך". הקדוש אדמונד היה המלך הנוצרי של אנגליה המזרחית שסירב להתכחש לנצרות ולחלוק את המלוכה עם הפולשים הדנים הפגאניים. אדמונד מגרש יחד עם פיטר וכספיאן את מירז ואנשיו, שאינם מאמינים באסלן, אלא במגוון אלילים אחרים.

סוזן – מגיע מ"סוזנה", התעתיק היווני לשושנה העברית, הידועה ביופיה. בברית החדשה, סוזנה היתה אחת מהמסייעות של ישו. סוזן היא היפה מבין הילדים, וגדלה להיות מלכה מבוקשת בשל יופיה הידוע. יחד עם לוסי היא מסייעת לאסלן למצוא את הנרניאנים המאובנים בטירת המכשפה הלבנה ולשחרר אותם.

לוסי – מגיע מהמלה הלטינית "אור". הספר הוקדש ללוסי בארפילד, בת הסנדקות האהובה של קלייב לואיס. היא היתה בתם המאומצת של אוון ומוד בארפילד. (אוון בארפילד כתב את ספר הילדים 'חצוצרת הכסף'. לפי אחד ממכתביו של לואיס – ילדיו של טולקין ביכרו את 'חצוצרת הכסף' על פני ה"הוביט"). זהו אחד משני השמות היחידים של בני האדם בנרניה שלא היתה להם משמעות נוצרית מיוחדת, מה שמרמז כי לואיס התכוון לשלוח את לוסי בארפילד להרפתקה, ולא המציא דמות חדשה.

ג'יל – הצורה הנקבית של השם יוליאנוס הרומי, שמו של הקיסר הרומי הפגאני האחרון. ג'יל היא האחרונה מבין בני האדם שמגיעה לנרניה, ולכן האחרונה להאמין באסלן.

יוסטס – הקדוש יוסטס מן המאה השניה לספירה היה מצביא רומי אשר התנצר לאחר שבזמן ציד נגלה לעיניו חזיון של צלב בינות קרני הצבי שאחריו רדף. הוא נחשב לקדוש של הציידים. יוסטס מתחיל את דרכו בסיפור כאתאיסט – הוא לומד בבית ספר מיוחד אשר בו לא מלמדים על דת. בהמשך הוא יהפוך לדרקון ויתחיל לצוד עבור כל צוות הספינה. ההמרה שלו מפגאני למאמין תבוא אחרי התגלות של אסלן בפניו.

פרנק – מקושר אל הקדוש פרנציסקוס שיסד את הזרם הפרנציסקני. הוא ניתק את קשריו עם משפחתו ונדר לחיות בעוני ולהקדיש את חייו לצדקה. פרנציסקוס נחשב לקדוש היחיד שדיבר עם חיות בשפתן. פרנק העגלון עזב את משפחתו בכפר ועבר לחיות בלונדון בעוני יחסי. ראשית הוא דיבר עם הסוס שלו, ולאחר מכן הפך למבוגר הראשון בנרניה שמדבר עם חיות.

הלן – ביוונית לפיד. הלנה לא רק שמה של האשה היפה ביותר בעולם, אלא גם של קדושה נוצרית, אמו של הקיסר קונסטנטינוס שהפך את הנצרות לדת המדינה באימפריה הרומית. הלן היא אשתו של פרנק שמגיעה לשלוט עמו בנרניה, ואמם של מלכי נרניה העתידיים.

פולי – זה לרוב שם חיבה שמחליף את השם מולי, שמשמש כשם חיבה עבור… מארי, כמו מריה, אמא של ישו, הבתולה המפורסמת. ניתן לעקוב אחרי שורשי השם עד המילה המצרית העתיקה שמשמעותה "אהובה" או "אהבה". ההקבלה אינה לאמו של ישו, אלא להיותה בתולה. פולי היא בת-חווה הראשונה המגיעה לנרניה. הבתוליות של פולי מודגשת במיוחד בהשוואה לג'דיס המכשפה הסקסית.

דיגורי – ממקור צרפתי, שמשמעותו "אבוד". נובלה מימי הביניים מספרת על עלילותיו של האביר האבוד דה-גארה. יש לשים לב שזהו השם ה'מודרני' ביותר מכל השמות, מוצאו צרפתי ולא יווני או לטיני. שם זה הוא השני מכל השמות שאין לו קונוטציה דתית, והוא גם שמו של הגיבור שמזכיר יותר מכולם את לואיס עצמו. חלקים רבים בדמותו של דיגורי קרק מקבילים לחוויותיו האישיות של לואיס. למשל, לואיס החל לכתוב על "בלוקסן" (לימים נרניה) בעליית-גג המזכירה את המקום שבו החביאה פולי פלאמר את הסיפורים שלה. כמו כן, כפי שכבר צוין בתחילת המאמר, אחרי מות אמו של לואיס עברה המשפחה להתגורר באחוזה מלאה במסדרונות מתפתלים וחדרים אפלים (כמו ב'אריה, המכשפה וארון הבגדים'). ולבסוף, אמו של דיגורי גוססת ממחלה שהרופאים לא מסוגלים לרפא, כמו אמו של לואיס. שנים אחרי מותה של הגברת לואיס העניק קלייב לדיגורי קרק את הדבר שלו יחל יותר מכל – תרופה פלאית שריפאה את אמו.

קל להתעלם מהרשימה הזו, לשאול למה צריך לחפש משמעויות נסתרות בכל פסיק בנרניה. הרי זו רק ספרות ילדים, לא?

קל, אך לא רצוי. לואיס היה נוצרי אדוק ומומחה לספרות אנגלית ולבלשנות. כאשר בחר לקרוא לגיבור הראשי בשמו של האפיפיור הראשון, הוא לא עשה זאת רק כי אהב את צלצולו של השם "פיטר". מה שהוא קיווה הוא שהקורא המבוגר יבין את הרובד הנוסף של הדמויות. כתוצאה מכך, פרט לשתיים, כל הדמויות האנושיות קרויות על שמם של קדושים נוצריים, ולחלקן יש משמעות חשובה בשפות נוספות. בחירה זו של לואיס לא היתה מקרית, אלא נועדה להעשיר את היצירה ולרמוז על תפקידה של הדמות בספר. הרי מובן מאליו שהדמות שמקבלת מגן מישו – סליחה, מאסלן – תילחם למען האמונה ותהפוך לשליחו הראשי של אסלן על האדמה בעת העדרו.

שתי הדמויות היחידות בעלות שם חילוני הן הדמויות שלואיס שאל מהעולם האמיתי – דיגורי ולוסי בארפילד. לשתי הדמויות הללו הוא העניק מתנה – לאחת הרפתקה ארוכה ונפלאה, ולשניה היסטוריה חליפית שבה האם לא מתה, אלא חיה ומשנה את חיי הילד.

---

לא ניתן להפריד את חייו של יוצר מיצירתו. כאשר בוחנים תמונות של ון-גוך, למשל, ניתן לראות בבירור את התנודות במחלת הנפש שממנה סבל. באופן דומה ניתן לראות היטב בנרניה כיצד לואיס הפך יותר ויותר אדוק באמונתו ככל שהתקדם בכתיבת הסדרה. באותו אופן ניתן למצוא בסדרה הדים לתפיסת עולמו בנושאים נוספים. בולטת שם למשל האמונה שהבריטים צריכים למשול בעולם, אמונה שאותה ינק לואיס משדי אמו, כילד אירי שגדל בשלהי ימיה של האימפריה הבריטית הגדולה.

באותה מידה אפשר לצאת נגד השוביניזם הגברי הבוטה שביטא לואיס בספריו. לא ניתן להתעלם מכך שלנשים בנרניה אמנם יש כלי נשק, אבל אסור להן להשתתף בקרבות. כל שמותר להן לעשות הוא לשמש כגששיות טובות, אך כאשר בא הזמן להילחם, הן נשארות במאסף. אם לא די בכך, לואיס אף קבע שכאשר ילדה הופכת לאישה היא מוגלית מנרניה, ועוד כהנה וכהנה.

לואיס היה בראש ובראשונה בן תקופתו, וכך יש גם לשפוט את הספרים שכתב. אין לצפות שהם יתאימו לערכים בני-ימינו, יובל שנים אחרי כתיבת הסדרה. מעל כל דבר אחר מוטב לראות את נרניה כיצירת פנטסיה המתייחסת לילדים בכבוד, ומספקת דמויות מורכבות ומעוררות הזדהות.

ואכן, ספרי נרניה הם בראש ובראשונה ספרי ילדים. ששה מבין שבעת ספרי הסדרה כתובים כאגדה הנושקת למציאות שלנו. בכולם ילדים רגילים יוצאים להרפתקה בעולם מקביל, בכולם הילדים מתגברים על סכנות שונות, בכולם הם מתחזקים וחוזרים הביתה בוגרים יותר. בכולם, וכאן יתכן שיש הבדל לעומת חלק מספרי הילדים האחרים, הגיבורים מנותקים מעולם המבוגרים הריאליסטי ומסתדרים היטב בעצמם למרות הניתוק. ניכר גם שלואיס מתייחס בכבוד לילדים. הוא מאמין שיש בהם יושר פנימי שמכתיב להם את הבחירות הנכונות למרות התנהגות המבוגרים (למשל – דיגורי, שיוצא להציל את פולי ב'אחיינו של הקוסם', בשעה שהדוד אנדרו פוחד לעשות זאת בעצמו).

בכך – רוח התקופה והכתיבה המוצלחת לילדים, נדמה שלואיס הצליח למתן את הפגמים שביצירה – את השוביניזם, הגזענות וההטפות הנוצריות, כל אותם דברים החודרים אל הספרים אחת לכמה עמודים.

במהלך כתיבת הסקירה התלוננתי כמה וכמה פעמים באוזני הקרובים אלי שהקריאה מתוך חיפוש סממנים נוצרים הפריעה להנאתי מן הספרים. אבל טעיתי – אהבה בוגרת משמעה לאהוב למרות הפגמים, ולא להתעלם מהם. אני אוהבת את נרניה למרות הנצרות. בשל התמימות שלא נהרסת עם השנים, בגלל הגעגועים לעולם שבו הממתקים טעימים וזולים יותר, ובעיקר בגלל התקווה שיום אחד אפתח דלת ומאחוריה אמצא את מר טומנוס עומד בשלג עם חבילותיו העטופות בניר חום.

---

נספח – תקצירי הספרים

הספרים מופיעים לפי הסדר הכרונולוגי, אך לא לפי סדר כתיבתם. "האריה, המכשפה וארון הבגדים" נכתב, כמובן, ראשון, ובדרך כלל ממליצים לקרוא אותו לפני האחרים.

אחיינו של הקוסם: דודו של דיגורי יוצר טבעות קסם המובילות ליער שממנו ניתן להגיע לעולמות רבים. פולי פלאמר ודיגורי קרק מגיעים לנרניה ברגע בריאתה, יחד עם מכשפה מצ'רן, הדוד הקוסם, עגלון לונדוני וסוס מרכבה. העלילה אמנם צפויה, אבל התיאורים מצוינים – צ'רן ההרוסה מהממת ברשעותה, הגן בארצו של אסלן נודף ריחות בוסתן ביום קיץ וסיפור כליאתו של הדוד אנדרו מגוחך כמיטב פרקי 'שלושה בסירה אחת'.

האריה, המכשפה וארון הבגדים: הספר הידוע מבין השבעה והראשון מביניהם שפורסם, אף כי הוא השני בכרונולוגיה של רשומות נרניה. הספר ראה אור בשנת 1950, למרות אזהרותיו של טולקין כי הספר אינו מתאים לילדים וספק אם ימצאו לו קוראים. טולקין טעה, כידוע, והספר הפך לאחת מהקלאסיקות של ספרות הילדים במאה העשרים. ארבעה ילדים מתחבאים מפני המשרתת בארון בגדים, ומתגלגלים לנרניה. שלושה מארבעת הילדים בנויים לפי תבנית מוכרת – פיטר טוב לב ואמיץ, לוסי סקרנית ואמיצה, סוזן יפה ואמיצה. אדמונד הוא היחיד שסוטה מהמסלול. הוא בוגד באחיו תמורת רחת לוקום ומוכר את האריה אסלן למכשפה הלבנה. לזכותו יאמר שכאשר מתבררות לו תוצאות בגידתו הוא חוזר בו, ולבסוף אף מצליח לכפר על מעשיו.

הדבר המעניק אמינות לסיפור הדמיוני הזה הוא השילוב של הפרטים הקטנים בעלילה המרכזית. זה בולט, למשל, כאשר אדמונד עוצר כדי לצייר שפם על פסלו של האריה המאובן. פעולה קטנה זו מבהירה לקוראים את ההבדל הניכר בינו ובין יתר אחיו ואחיותיו, אך בה בעת זו פעולה כל-כך פשוטה ויומיומית עד שכל אחד יכול להתחבר אליה ולהזדהות באמצעותה עם דמותו 'הרעה' של אדמונד. (אחרי הכל, מי מאתנו לא השחיר מעולם את השיניים של הזמר בעמוד האמצעי ב'מעריב לנוער', מתוך שעמום בלבד?) אמינות הכתיבה והעלילה המרתקת מחפים בהצלחה אפילו על האלגוריה הנוצרית הבוטה שעליה הוא מבוסס.

הסוס ונערו: הסיפור מתרחש בתקופת מלכותם של ילדי פיוונסי. תחילתו באמצעו, סופו בתחילתו ואמצעו רצוף נפילות מגב סוסים. הסיפור מלווה את הילד שַׁסְטָה, הגונב סוס קרבות מדבר כדי לברוח מהבית. בדרך מצטרפות אל צמד הבורחים ארוויס, בתו של אחד הטרקנים, והווין, סוסה נרניאנית לתפארת.

שסטה מתחיל את הסיפור כעבד נקלה, אך בתום המסע הוא גיבור נערץ שמציל את ארץ המלאכים. סוסו של שסטה עובר מהפך שונה. ברי הוא סוס מדבר, שנחטף בצעירותו אל קלורמן. שם הפך לסוס קרבות בשירות אחד הטרקנים עד שברח מאדונו בדרכו לנרניה. בתחילת הבריחה ברי מתגאה בסיפורי קרבות ובסיבולת גבוהה, אבל עם הזמן מתברר כי מדובר בסוס יהיר אשר מתעכב ללא צורך ומראהו חשוב לו יותר מהצלת חבריו. את הספר יסיים ברי בזנב כרות ורוח ענווה.

"הסוס ונערו" הוא היחיד בספרי הסדרה שאינו מתרחש בממלכת נרניה, והוא גדוש בתיאורים של קלורמן, על אנשיה, מנהגיה, ואפילו כמה מפתגמיה המפולפלים. אם מתעלמים משנאת הזרים שבה הוא רווי, זהו ספר מרתק הנהנה מן הדיאלוגים השנונים המתקיימים בו בין שסטה לארוויס ובין ברי להווין, והתפתחות הדמויות בו הגיונית. לואיס הרשה לעצמו כאן "להתפרע" עם הגיבורים והעניק להם תכונות שונות מהריבוע הקבוע, 'אמיץ – טוב-לב – ישר – יודע להילחם בחרב', המאפיין את גיבורי ספריו האחרים. בספר זה לואיס אף הכניס מחווה לטולקין – חלק משמות המלכים שמופיעים בסופו הם שמותיהם של גמדים מתוך "הוביט".

הנסיך כספיאן: פיטר, סוזן, אדמונד ולוסי מוזעקים לנרניה כדי לעזור ליורש האמיתי לזכות בחזרה בכתרו. זהו ספר חסר הומור וגדוש בפוליטיקה. חלקו המעניין של הסיפור – ילדותו ונעוריו של הנסיך כספיאן – מכונס בשני פרקים דחוסים, ואילו בשאר העמודים הילדים מטיילים ברחבי הממלכה, מגלים תגליות גיאולוגיות לא מרשימות במיוחד, ומדברים המון. יותר מדי דיבורים, מעט עלילה, וגם עלילה זו אינה מעניינת.

למרות החסרונות, עדיין ניתן למצוא בספר ניצוצות של מקוריות. הדו-קרב המכריע בין פיטר למלך מירז, למשל, אינו מתואר ישירות, אלא אנו חווים אותו באמצעות שיחה בין הצופים בקרב.

להרגשתי, עיקר חשיבותו היא כהקדמה ל"מסע בדורך השחר".

המסע בדורך השחר: "היה היה ילד ושמו יוסטס קלרנס סקרב, וזה כמעט הגיע לו". האח, איזו פתיחה נפלאה.

תמונה מכוערת שתלויה בחדר האורחים מתגלה כשער לנרניה שדרכו נשאבים לוסי, אדמונד ויוסטס לספר הרפתקאות ימיות משובח. הילדים מצטרפים אל הנסיך כספיאן בחיפוש אחרי שבעה אצילים, ואל העכבר ריפיצ'יפ שמחפש את סוף העולם וממלכתו של אסלן.

ספר זה בנוי מכמה סיפורים קצרים, אשר חלקם מתרחשים על האיים השונים, וחלקם בדרך ביניהם. אלו אי הדרקון, אי העלטה בו חלומות מתגשמים, אי הקולות, וכמובן – האי שבקצה העולם, בו מתגלה גורלם של כוכבים. כמו כן מתברר בו שנרניה נמצאת על עולם שטוח (כן, כן, הרבה לפני טרי פראצ'ט נזפו בלוסי, אדמונד ויוסטס, "אתם גרים על עולם כדורי ומעולם לא סיפרתם לי? תמיד השתוקקתי לגור על עולם שכזה!")

כס הכסף: קודר. מאד. בני פיוונסי מבוגרים מכדי לשוב לנרניה, וכעת הצלתה נופלת על יוסטס וג'יל. שני הילדים מזומנים לנרניה על ידי אסלן כדי למצוא את הנסיך האבוד, בנו של כספיאן, ומקבלים לשם כך ארבעה אותות שיעזרו להם בדרכם. במהלך העלילה יורד הרבה גשם, הילדים נופלים לכל מלכודת אפשרית ומפספסים כמעט את כל האותות.

בניגוד למסע ב"נסיך כספיאן", כאן ההליכה הארוכה בעולם תחתיות מלווה בתגליות מענינות באמת, ובהן גן אזוב שבו ישנות חיות שנפלו לעולם תחתיות, ובמשפטי מחץ כגון "רבים הנופלים אך רק מעטים חוזרים אל ארצות השמש". הגיבורים האנושיים מלווים במסעם ביצור נרניאני חדש, עכרור השלולית, דר ביצות עגום, שאמרות השפר שלו יכולות להפוך כל מצב איום לרוע מצחיק עד דמעות. למשל, בזמן שחבורת ההצלה נלכדת במעבה האדמה ללא אור, עכרורי בוחר לציין כי "בהילכדות כאן יש דבר טוב אחד: היא מביאה לחסכון בהוצאות הקבורה". ודי בכך.

שוב יש מכשפה רעה, כישוף שחור ונסיון השתלטות על נרניה. הפעם זה לא מצליח.

זה יצליח בספר הבא.

הקרב האחרון: לכל התחלה צריך להיות סוף. המלך האחרון של נרניה יושב מחוץ לבקתה שלו, לא מודע לתחבולותיו של קוף שמצא פרוות אריה. ברית שנכרתה עם קלורמן הדרומית מאפשרת השתלטות על הממלכה החופשית, שבה חיות מדברות רוקדות עם דריאדות לאור ירח.

המלך מנהל קרב נואש ואף מזעיק עזרה מעולמנו, אך למרות הכל כולם מתים בסוף. נרניה נחרבת, מפלצות אוכלות את הכל, סבא זמן מכבה את השמש ופיטר, שפתח את ארון הבגדים והוביל אל נרניה את שאר הילדים, סוגר את הדלת שמוליכה אליה.

זה ספר עצוב, מינורי, בוגר יחסית לשאר ספרים בסדרה. למעשה, עד עמוד 105 הספר מדכא להפליא, אבל גם טוב למדי – העלילה הגיונית, הדמויות מתפתחות, אין 'הצלה של הרגע האחרון', וכדומה. הבעיה מתחילה בעמוד 106. שם הספר הופך נוצרי מדי, וכל הרמיזות העדינות שהופיעו בספרים הקודמים מצטרפות למהלומות אימתניות של לואיס המטיף. למרות העומס הנוצרי יש בספר חלקים משובבי נפש. מוזכרת בו, למשל, מיתולוגיה נרניאנית שלא הוזכרה כלל בספרים הקודמים. זה גם הספר היחיד שבו החיות מהוות חלק משמעותי בעלילה, ולא רק תומכות בבני האדם.

תודה מיוחדת לאהוד מימון, שלולא עזרתו המאמר לא היה נראה כפי שהוא נראה.

---

נרניה – אתר המחווה הישראלי

פורום נרניה

נרניה: הסרט – האתר הרשמי

לתוך הארון: אתר נרניה גדול

הכרונולוגיה של נרניה

הכרונולוגיה המקבילה של נרניה

הסרט – ביקורת