בז וניאלה / מרגרט אטווד

דמיינו עולם הסובל מפערים חברתיים מחמירים והולכים, שבו המעמד הבינוני הולך ונעלם והתאגידים הגדולים משתלטים על הכלכלה. תארו לעצמכם שאותם תאגידים שולטים גם על חלק ניכר מן הפיתוחים המדעיים, למשל בתחומי הביולוגיה והרפואה, ושרבים מהפיתוחים המהפכניים ביותר שלהם נעשים ללא מחשבה מרובה על משמעויותיהם האתיות וההשלכות שלהם לטווח הרחוק.

לא מאוד רחוק מן המציאות, למען האמת.

"בז וניאלה", למיטב ידיעתי, הוא הדיסטופיה השניה של מרגרט אטווד שהתפרסמה בעברית, אחרי "מעשה השפחה" המצמרר (הוצאת כרם, 1986). ב"מעשה השפחה" מדובר היה במדע בדיוני פמיניסטי המתאר תרבות דיסטופית שבה דת שמרנית פטריארכלית השתלטה על המדינה וכפתה על תושביה משטר שמרני נוקשה המדכא את הנשים בצורה קיצונית. כאן, לעומת זאת, אטווד חרגה מהרגלה והציבה בתפקיד הגיבור דמות גברית: איש השלג.

איש השלג הוא כינויו של ג'ימי, גבר צעיר ולא בולט במיוחד, שגדל במתחמי התאגידים הקיימים כאיים של שקט ובטחון בתוך פלביה – האזורים העירוניים והכפריים העניים של המעמדות הנמוכים. המפתח להצלחה במתחמים הוא בראש ובראשונה כישורים מדעיים, וג'ימי, שתחומי העניין שלו נוטים לכיוון ההומני, מוצא את עצמו נדחק אחרי התבגרותו אל שולי המתחמים.

חבר ילדותו הקרוב ביותר של ג'ימי הוא בז. כמו איש השלג, גם כאן לא מדובר בשמו האמיתי, אך זה השם שבו מכירים אותו כל הסובבים אותו מאז שאימץ לעצמו את הכינוי כששיחק בילדותו במשחק רשת בשם "הכחדתון". במשחק זה הוא ממשיך לשחק גם בבגרותו, בעבודתו כמהנדס גנים, אך בקנה מידה הרבה יותר גדול – הוא בורא ומכחיד יצורים; הוא מפתח גזע פוסט-אנושי חדש בשם "הבזאים" שאמור להפוך לגרסה משופרת של הגזע האנושי המוכר לנו; ולא פחות חשוב, הוא משחק במסגרת עבודתו במחלות ובחומרים מעוררי יצרים למען מקסום רווחי החברה המעסיקה אותו. משחקים אלה, שלו ושל הדומים לו, יכחידו כמדומה בסופו של דבר את האנושות כולה, למעט ג'ימי והבזאים.

את תמונת הראי של בז ניתן למצוא בניאלה, ילדה שאותה ראו לראשונה ג'ימי ובז בילדותם כששוטטו באתרי פורנו ילדים, וכשהתבגרה התאהבו בה שניהם. אם ההכחדה היא לב מהותו של בז, ניאלה היא אמנית ההישרדות. היא שרדה את מכירתה כילדה לסוחר עבדים, שרדה שלל סרסורים ויצרני סרטי פורנו, ובסופו של דבר העניקה גם לבזאים, אותם אנשים מהונדסים מותאמים לסביבה, את אותה יכולת הישרדות מרשימה.

וג'ימי? הוא פשוט בן אדם. לא מכחיד ולא בעל אופי של שורד (גם אם שרד לא באשמתו אחרי כל שאר האנושות), אלא אדם ממוצע למדי המנסה לחיות את חייו במציאות שהופכת קשה ומורכבת משנה לשנה, למי שאינו מתבלט בכישוריו או בקשריו. איש מעמד הביניים במציאות תאגידית, שבה המעמד הזה חדל להתקיים. חוסר הערך שלו במציאות זו מסביר אולי מדוע דווקא שתי דמויות המשנה העיקריות – בז וניאלה – זכו שהספר ייקרא על שמן, ודחקו כביכול הצדה את איש השלג, הגיבור ודמות נקודת המבט.

כנהוג בדיסטופיות טובות, המציאות המתוארת ב"בז וניאלה" מבוססת על מגמות מציאותיות, אך מקצינה אותן. באתר שהקימה לספר הוצאת "רנדום-האוס" לספר אף מובאות כותרות ממשיות שהופיעו בעיתונים בתחילת העשור הנוכחי, ואשר מתייחסות אל חלק מן התופעות המניעות את עלילת הספר. ניתן למצוא שם כותרות המתייחסות אל דיכוי רוח האדם והשתלטות התאגידים, ולצדן כאלה מתחום פיתוחי ההנדסה הגנטית החריגים, הן של מחלות והן של יצורים חיים. באופן לא מפתיע, הציטוט האחרון שם עוסק במשמעויותיו האתיות של שיבוט הכבשה דולי. התחקיר המקיף שעשתה אטווד, תיאוריה המפורטים והז'רגון המיוחד המלווה את ספרה מוסיפים לו ממד של אמינות. כתוצאה מאמינות זו, המציאות שהיא מתארת הרבה יותר מפחידה.

והז'רגון אכן דורש דיון נפרד. אחד המנועים העיקריים של הסיפור הוא מלאכת הרכבת הגנים שבה עוסקים בז, אביו של ג'ימי ורבים אחרים. ממלאכה זו נוצרות הכלאות שונות ומשונות: חזירים מהונדסים שאיבריהם נקצרים להשתלה בבני אדם, הכלאות של דביבונים ובואשים, הבזאים ושלל יצירות גנטיות נוספות. אטווד, ובהמשך גם מתרגם הספר עמנואל לוטם, בחרו להעביר חלק ניכר מאלה באמצעות הלחמים יצירתיים. חזירי ההשתלות הפכו לשתלזירים, חיות המחמד המוזכרות למעלה נקראות דביבושים, וכדומה. אותה נטייה להלחמים בולטת גם בשמות התאגידים והחברות המככבות ביצירת המציאות הזו (אורגנישתל, למשל) ואפילו בשמות משחקי מחשבים ואתרים אינטרנטיים. ריבוי ההלחמים הזה מלמד על החברה המתוארת בספר לא פחות מהכלכלה (המתוארת בפירוט רב) והמבנים החברתיים האחרים (כנ"ל), ויוצר חברה המורכבת עד לרבדים העמוקים של שפתה שלה מהכלאות ומחיבורים מלאכותיים.

החברה ב"בז וניאלה", כאמור, היא החברה שלנו… אבל יותר. ליתר דיוק, זו החברה האמריקאית בת זמננו, ובעקבותיה זו הגלובלית. אם בחברה האמריקאית כוחות השיטור הפרטיים כבר גדולים יותר מכוחות הבטחון הממשלתיים, בספרה של אטווד הכוח שמחזיקה הממשלה הוא אפסי, אם בכלל הוא קיים. אם בחברה הגלובלית בת זמננו אנשים הופכים בהדרגה למוצר העובר לסוחר, כאן התהליך הזה כבר הושלם. ואם בחברתנו מושקעים משאבים רבים למימוש השאיפה ליופי ולאריכות חיים, אצל אטווד השאיפה הזו מולידה מתוכה באופן פרדוקסלי כיעור נוראי והכחדה. כל ההבטחות שמציע לנו המדע המתקדם זוכות להתממש בספר – תרופות יעילות מפותחות לכל המחלות, והאדם מביא אל שיאן את יכולותיו לעצב את הטבע כרצונו ולהתאים אותו לצרכיו. מאידך, ההצלחות האלה גובות מחיר ומחוללות סכנות רבות, הטבע איבד את כל איזוניו בספר, גזעים רבים נכחדים, האקלים משתנה. לצד שינויים אלה מתחוללים אסונות תוך-אנושיים רבים: דיכוי, ניצול ציני, פערים חברתיים עמוקים ובסופו של דבר הכחדה מוחלטת הנובעת מן המניעים האנוכיים ביותר. עולם אוטופי? דיסטופי? היינו הך.

הספר נע הלוך ושוב בין חייו של ג'ימי/איש השלג אחרי הכחדת האנושות לבין פלשבקים אל ילדותו ואל חוויותיו בשנים שקדמו לאסון. מחד, טכניקה זו מאפשרת לאטווד לשמור על מתח לכל אורך הסיפור סביב השאלה איך קרה האסון ומה בדיוק היה טיב יחסיהם של ג'ימי, בז וניאלה. מאידך, הבחירה בדמות אנמית כמו ג'ימי כמוקד הסיפור היא גם נקודת התורפה הגדולה היחידה של הספר. ג'ימי פשוט אינו מעניין מספיק, והוא מתקשה לסחוב על גבו את כל הספר. ניאלה, שעליה איננו יודעים כמעט כלום, היא דמות מרתקת. בז, הגאון המתוסבך, מרתק כמעט כמוה. וג'ימי? הוא סתם אחד. אין לו תקוות גדולות, אין לו שלדים גדולים בארון פרט לאחד, ובעיקר אין לו כמעט אופי. הוא מסוג האנשים החיים מיום ליום בעודם זונחים מאחוריהם את העבר ואינם מצפים לדבר מן העתיד. כשמעמידים במוקד סיפור אדם "מחוק", אין מה לדבר על הזדהות, וגם לא על עלילה מלהיבה או מורכבת. גם אם המורכבות קיימת מתחת לפני השטח, ג'ימי לא מסוגל לראות אותה, ואת המציאות אנו הרי רואים מבעד לעיניו.

למרבית המזל, עלילת הספר אמנם אטית ולא מורכבת, אבל המציאות עצמה חזקה די הצורך ליצירת ספר מעניין ומטריד. "בז וניאלה" הוא ספר מעניין. הוא לא כזה שקשה להניח מן היד. אין בו "אקשן" ואפילו לא רעיונות גדולים, ובכל זאת, האווירה בו עשויה בצורה מרהיבה, והמציאות החברתית, האנושית והמדעית שהוא מתאר מעלה אין-ספור שאלות ובעיקר אי-נוחות ותמיהות על המצב הקיים, זה שממנו נגזרה המציאות המוקצנת של הספר.

---

בז וניאלה – האתר