צלילוּת הערפל / גלי צבי-ויס

בשנת 2056 מלחמת העולם השלישית מתקרבת והולכת. כוכבת התיאטרון מִיה שוורץ מקדימה תרופה למכה ובונה מקלט אטומי לה ולחבריה. אחרי האסון מיה וקומץ ידידיה קמים לעשות מעשה ומקימים את "מדינת מיה", האוטופיה האולטימטיבית, ומקווים שבבוא היום תשלוט בה ג'ג'ינה, נכדתה הקטינה של מיה שתוכשר לתפקיד מגיל רך. אלה, בקצרה, יסודות העלילה של צלילות הערפל, ספרה החדש של גלי צבי-ויס.

אוטופיה, לרוע המזל, היא דבר מסוכן. בראש ובראשונה היא מסוכנת עבור הכותב אותה. קל מאוד ליפול לקלישאות ולקווי עלילה בלתי סבירים בכתיבת אוטופיות, וצלילות הערפל נופל בדיוק כאן. אחת הבעיות הניכרות בספר היא העובדה שקשה לכתוב ספרות בדיונית אמינה. הדבר הראשון הנחוץ לכך הוא מציאות מורכבת ואמינה, חרף הנחות היסוד החורגות במידה קיצונית מן העולם הריאליסטי המוכר לנו. לשם יצירת מציאות אמינה כגון זו יש צורך בתחקיר מעמיק, בחשיבה על כל רובדי המציאות, ובראש ובראשונה בהגיון. כל אלה נעדרים מהספר כמעט לחלוטין.

צבי-ויס, כך נראה, כתבה את ספרה בארץ "לא יודעת". היא לא יודעת איפה הוא מתרחש, לא מכירה את מאפייניו, אך יודעת לאן היא רוצה שהוא ילך. לרוע המזל, לא מספיק לשבור את כל המסגרות הקיימות דרך מלחמת עולם שלישית. גם לעולם שאחרי המלחמה חייבת להיות היסטוריה, שרידים של הפוליטיקה ה"ישנה", מבנים כלכליים מורכבים ועוד. בפועל, עלילת הספר מתרחשת בשומקום. מהבחינה המדינית הספר מאזכר אי-אלו מדינות אמיתיות ומדינה אחת בעלת השם המופרך "פרוצקיסטאן", שממנה תצמח מלחמת העולם שתשמיד את כל המדינות הקיימות. תרחיש הגיוני שיביא לאותה מלחמה הרסנית? תלאות איחוי השברים אחרי המלחמה, מאבק בנזקי הקרינה, במחלות, ברעב? נאדה, גורנישט. נדמה שבדרך פלא הצליחה המלחמה למוטט לגמרי את מערכות השלטון בכל העולם, אך לא להרוס באותה הצלחה טוטאלית גם את המערכות הכלכליות והחברתיות האחרות.

הבעיה אינה רק בשורשים המדיניים של המציאות שיצרה הסופרת. למקום שבו מתרחש הסיפור אין כל מאפיינים – אין לו כמעט נוף, אין היסטוריה ואין אפילו מציאות עקבית. חוסר העקביות הזה מתבטא, למשל, בשמות הדמויות – ערבוביה חסרת הגיון בין שמות ישראליים מובהקים כגון שאול, שמות בעלי צליל בריטי או אמריקאי מובהק כגון דוריס, סר אקשטר (!) או דן ריצ'רדסון, הכלאות בין שני הסוגים (מִיה שוורץ) וכמובן שמה הבדוי בעליל של ג'ג'ינה.

אם ניתן להניח שבחירת השמות האקלקטית והמציאות חסרת הפנים היתה בחירה מכוונת, אולי מתוך נסיון כושל ליצור מציאות סוריאליסטית ולנתק אותה מההקשר המיידי, מטרידה תחושת ה"לא יודעת" הרבה יותר כשמגיעים אל ההגיון הפנימי של העלילה ושל העולם. למדינה שמִיה מקימה אין מערכת כלכלית אמינה, וכל המערכת השלטונית שבה מופרכת מהיסוד. אותן פרכות קיימות אפילו במדע עצמו. ההיפנוזה, מסתבר, הופכת לפתע פתאום בעתיד האוטופי-דיסטופי של הספר לפתרון פלא לכל בעיות העולם, ואילו הפיזיקה של "המימד הרביעי" מתגלה בו משום מה כתחום המתקדם והמסובך ביותר של המדע המודרני, אף על פי שכבר כיום לא ניתן לדבר על מתמטיקה גבוהה ופיזיקה מתקדמת בלי לעסוק במשוואות של N ממדים ובדברים שצבי-ויס לא העלתה ככל הנראה בדמיונה הפרוע ביותר.

התחושה העיקרית שחלחלה אלי בזמן קריאת הספר היתה תחושה של רשלנות ושל זלזול. תחקיר, למשל – לא נראה שהסופרת עשתה תחקיר כלשהו על התחומים המדעיים או הרעיוניים המופיעים בספר, הן במדעים המדויקים והן בפסיכולוגיה, תחום שהספר מתיימר להשתמש בו לשם בניית אותה מדינה אוטופית. בפועל ניכר שלצבי-ויס אין שום רקע בפסיכולוגיה חברתית, ושהשימוש שלה ב"היפנוזה" מנותק לחלוטין מכל הידוע לנו על מה שניתן ולא ניתן לעשות בעזרתה. ולא רק זה. חוסר ההקפדה, כאמור, בולט גם במציאות חסרת העקביות של הספר, ולכך חובה להוסיף גם את העריכה הספרותית הרשלנית להחריד לה זכה הספר ואפילו את העריכה הלשונית הלקויה. הספר, ובמיוחד הדיאלוגים שבו, הוא סלט כמעט בלתי נסבל של משלבים שיוצרים שפה מלאכותית ומצועצעת, ערבוביה מזויפת ולא אמינה של שפה גבוהה ונמוכה. אנשים פשוט לא מדברים ככה.

הדש האחורי של צלילות הערפל מבטיח "תרחיש אפוקליפטי מוחשי דרך חוויה תלת-ממדית מרתקת ומסתורית". הבטחה זו נכזבת. כדי שיהיה מוחשי, ה"תרחיש" צריך להיות עקבי, אמין ולספר על בני אדם אמיתיים. אף אחד מאלה לא קיים בספר, ועל אחת כמה וכמה אותה "תלת-ממדיות" שמובטחת על כריכתו. אדרבה, לספר אין שום רבדים, אלא הכל מצוי בו על פני השטח. לדמויות אין מניעים סמויים והרעיונות מוסברים במפורש כאילו הסופרת חששה שמא הקוראים יצטרכו להתאמץ כדי להבין את כוונותיה. כתוצאה מכך אנו מקבלים ספר שבו אין שום עומק לדמויות, לעולם או לרעיונות.

צלילות הערפל יכול היה להיות ספר לא רע אילו הסופרת וההוצאה לאור היו מתייחסים אליו ברצינות הראויה. מתחת לפני השטח חבויים בו היסודות הנחוצים לסיפור טוב, עם רעיונות מד"ביים בעלי פוטנציאל ועיסוק מבטיח בהתמודדותה של נערה עם התפקיד המשיחי שנועד לה מינקות ובאפשרות קיומה של אוטופיה אמיתית. הרישול בכתיבה, בתחקיר, בבניית הדמויות ובעריכה לא מאפשר את מימוש הפוטנציאל הטמון בספר. חבל.