ג'יימס אלן גארדנר החל לפרסם בתחילת שנות התשעים. בנוסף למדע הבדיוני הוא מתפרנס מתכנות ומכתיבת ספרי מחשבים. הוא היה מועמד עד כה מספר פעמים לפרסים השונים בתחום וזכה פעמיים בפרס אורורה הקנדי על סיפוריו הקצרים. סיפורו הנוכחי, "נחשים בדם", זכה ב- 1998 באורורה והיה מועמד גם לפרסי נבולה, הוגו ולוקוס. גארדנר פרסם עד כה חמישה ספרי מדע בדיוני וספר מבוכים ודרקונים בודד. ביקורת על ספריו, Expendable ו-Vigilant, ניתן לקרוא באתר זה ממש. סיפוריו הקצרים הופיעו בכתבי-עת רבים, ובהם "אסימוב'ס", פנטסיה-ומדע-בדיוני, ובכמה אנתולוגיות. עוד על גארדנר ניתן לקרוא בדף הבית שלו

(האיור: דמוסתנס)

1. בנוגע לסידור עדשות המאורגנות כך שיאפשרו הגדלתם של אורגניזמים קטנים מדי לצפייה בעין בלתי מזוינת:

הוד קדושתו, הפטריארך העליון ספטוס העשרים וארבע, היה מומחה לשלשלאות. על פי כללי הקודש, נדרשה השמת שלשלאות על כל נאשם המובא בפני בית הדין הנקי מכל רבב. אבל לאדונִי הסוהר ניתנה גמישות רבה בעת שהיה עליו להחליט איזה סוג של שלשלאות יושם על איזה אסיר. אדם שהתמזל מזלו להיות בעל-הון, יכול היה למצוא את עצמו עם שום דבר פרט לשרשרת זהב דקיקה הכרוכה באגביות סביב צווארו; אשה יפה יכולה היתה לבקר ביחידות בחדריו של הסוהר ולמצוא עצמה עם צמידי כסף נוצצים ודקים – שלשלאות, כמובן, אך דקות כחוט השני. אם, לעומת זאת, לא היתה לנאשם האפשרות להציע שלמונים, עמדה כלשהי, או קסמי גוף נדיבים, או אז היתה לבית האסורים אספקה שוטפת של ברזלי רגליים, אזיקים, ושאר אמצעים מגבילים שנועדו להדגים לעלובי החיים הללו את משקלו המלא של הצדק האלוהי.

האדם שניצב ברגע זה בפני הפטריארך ספטוס היווה פשרה נדירה במקצת מבחינת כמות האמצעים המגבילים שהושמו עליו: שני אזיקי ידיים אליהם צורפה משקולת, כזו המשמשת בבתי עסק, חזקה מספיק כדי שלאסיר לא יהיה סיכוי להשתחרר, אך לא כבדה עד שתכוף את כתפי האיש עד לכאב. היה ברור כי אדונִי הסוהר הראשי החליט על גישה זהירה במקרה זה; וספטוס תהה באשר למשמעות העניין. יתכן שהנאשם לא היה בעל חשיבות כלשהי בעצמו אך היה בעל קשרים מספקים כדי למנוע השפלה לא רצויה… פסל או מוסיקאי, למשל, אשר זכה בחיבתם של כמה מן הבתים החשובים בעיר. לאיש היתה, ללא ספק, חזות שרימזה על אורח חיים אמנותי – זוג עיניים פראי נעוץ בתווי פנים שהעידו על חוסר מעשיות מסוים, כאלה שהעידו על נטייה לריגוש יתר, אדם בעל להט פנימי בולט שלא השכיל להביא להט זה לידי ביטוי.

"ידע נא בית הדין", קרא השמש הראשון, "כי כאן ניצב אחד אנטון לווינהוק, פילוסוף טבע, אשר מואשם בכפירה כנגד האל וכנגד גבירתנו, הבתולה שמעולם לא נקברה. כרע על ברכיך, נאשם, והתפלל עם הוד קדושתו שהיום הזה יעשה פה צדק".

ספטוס המתין בציפייה למעשהו הבא של לווינהוק. כאשר גנבים ורוצחים הובאו בפני בית הדין, הם כרעו מיידית על ברכיהם, מבצעים מסכת צעקנית של תחנונים בפני האל כדי שיוכיח את חפותם. כופר, לעומת זאת, עשוי לעמוד במפגיע או לזעוק קללות אל הכס הפטריארכלי – לא הדרך המומלצת לזכות במחילה, אלא שכופרים רבים הגיעו אל הלשכה הזו כשהם נחושים בדעתם להפוך לקדושים מעונים. ללווינהוק היה המבט שאפיין קנאי מסוג זה, אבל ככל הנראה לא היה ברשותו השכנוע הפנימי המתלווה לקנאות שכזו; ללא שמץ של עוית בפניו הוא ירד על ברכיו והרכין את ראשו. הפטריארך עצם חיש את עיניו שלו ודיקלם את המילים עליהן כבר חזר חמש פעמים באותו בוקר: "הענק לי ,אלי, את החוכמה כדי להבין את האמת. העניקי לי, בתולה ברוכה, את כח השיפוט הדרוש לשירות הצדק. הבה נפעל היום הזה לרומם את תהילת האיחוד השמיימי, אמן".

קריאות אמן נשמעו ברחבי הלשכה: כרוזים ופרקליטים חוזרים על הנוסח. ספטוס הביט הצידה אל עבר הנער ששימש כפרקליטו של השטן, תואר מאיים במקצת לנער המנומש והחייכן, היחיד בלשכה שהיה פטור מלעצום את עיניו בשעת התפילה. הנער הנהן פעמיים, מאשר כי לווינהוק שמר על הבעה נאותה בזמן התפילה ואף אמר אמן ביחד עם כל האחרים. טוב מאוד – בזה הרגע הפך המשפט לבר-תוקף, וכל שיתרחש מרגע זה והלאה יקבל את תוקפה של הסמכות האלוהית.

"אדוני התובע", אמר ספטוס, "פרט את ההאשמות".

התובע התכופף ככל שגזרתו העגלגלה הרשתה, אגלי זיעה כבר מנצנצים על מצחו המפודר. לא היה זה יום חם במיוחד, תחילת האביב, לא יותר… אולם לבֵּן גֵ'ייְקוֹב יצא מוניטין בשל הזעת היתר שלו, תכונה שהטרידה את יריביו בבית הדין יותר מאשר אותו. תשומת ליבם של רבים מן הפרקליטים שהופיעו מולו הוסטה על ידי הזרם השופע שניגר על פניו של בן ג'ייקוב, מחמיצים תוך כדי כך פגמים בטיעוניו של התובע. תמיד ניתן היה למצוא פגמים בטיעוניו של בן ג'ייקוב, ידע ספטוס – אברהם הזקן והיקר לא היה חכם ביותר. אולם הוא היה אדם ישר ומעולם לא חשב לקדם את עצמו על חשבונם של אלו שתבע; כיון שכך, הפטריארך מעולם לא חשב להעביר את האיש מתפקידו.

"הוד קדושתו", פתח בן ג'ייקוב. "המקרה הזה נוגע לטענות כנגד הדוקטרינה של…אהה, הנחש הרדום".

"אה". ספטוס הביט לעברו של לווינהוק. "בני, האם באמת ובתמים תכחיש את דוקטרינת האל?" האיש משך בכתפיו. "כיוון שעלה בידי להפריך את הדוקטרינה, הרי שאין זו דוקטרינת האל".

כמה מן השמשים השתנקו בקול. חלק מתפקידם, כך חשבו, היה להביע את זוועתם ברבים לנוכח כל גילוי של חילול הקודש. אותם שמשים עצמם נהגו ללחוש זה לזה ולהתלוצץ בזמן שבבית הדין תוארו מעשי זוועה של ממש: רציחות, אונסים והטלת מומים. "הנוכחים ישארו שקטים", אמר ספטוס בלאות. הוא כבר חזר גם על מילים אלה חמש פעמים במהלך הבוקר.

"אדוני התובע, האם תואיל לקרוא את הטקסט"?

"הממ… הטקסט, כן הטקסט".

ספטוס שמר על נינוחות בעת שבן ג'ייקוב פשפש בניירות ובגווילים בחיפוש אחר המסמך לו היה זקוק. היה זה, כמובן, חלק מן ההליך המקובל לקרוא את הפיסקה הרלוונטית מן הכתבים, שאותה ביקש הכופר להפריך, פשוט כדי לוודא שלא היתה פה אי הבנה כלשהי. היה זה גם הליך רגיל אצל בן ג'ייקוב להניח את עותק הטקסט הרלוונטי בערימה של מסמכים שהקשתה על מציאתו. לו היה זה אחד התובעים האחרים, ניתן היה אולי להניח כי זהו עניין של אסטרטגיה דיונית כלשהי. אצל בן ג'ייקוב היה זה פשוט אי-סדר.

"הנה זה כאן, כן. מצאתי", הכריז בן ג'ייקוב לבסוף, תוך שהוא שולף דף מקופל רווי כתמי שמן שנראו היטב לאורך השוליים. "מזמור לסוזנה, פרק י"ג, פסוק א'". בן ג'ייקוב עצר לרגע כאשר שני השמשים המוודאים איתרו את הקטע המבוקש בעותקי כתבי הקודש שהחזיקו בידיהם. הם יעקבו בדממה אחר הכתוב בעת שיקרא את הקטע בקול, דרוכים כדי לתפוס כל פליטת לשון אשר תסטה ולו במעט מן הטקסט המקודש. כאשר השמשים סימנו כי הם מוכנים, כחכח בן ג'ייקוב בגרונו והחל לקרוא:

"כאשר נדמה התהלוכה, פרשו אל גן מחוץ לחומות העיר ירושלים. ובשעת ערב הבחין מתיאס וירא שרף נחבא אל השיחים. ויקח אבן כדי למחוץ את חיית הפרא; ותעצור מריה את ידו ותאמר: 'לא מזיקה החיה, ראה ישנה היא.'

'מלמדתי', השיב מתיאס, 'הן לא לעולם תישן'.

'תישן', אמרה מריה, 'בטוחה אני כי תישן עד עלות השחר; וכאשר תגיע שעת שחרית, נעזוב את המקום הזה ואת כל השרפים אשר בו'.

ויוסף מתיאס לאחוז באבן ויוסף להביט בשרף הישן אחוז רעדה.

'הו קטן אמונה', אמרה מריה למתיאס, 'מדוע זה תשית לבך אל היצור הישן המונח לפניך בעת שעיוור אתה אל השרפים המצויים בלבך שלך? הן אומרת אני לך כי רבים הם נחילי השרפים בכל אחת מטיפות הדם הזורמות בגופך, ונכון הוא הדבר לכל אחד מילדי העפר. מורעלים אתם כולכם בארס שחור ואפל, מורעלים עד יום מותכם. אך אם תאמין בי, אשיר אל השרפים הללו וישנו שינה עמוקה; ואז יהיו הם רדומים בשלווה עד ליום בו תטוש את הבשר הזה, ותכנס אל שחר האלוהים החדש'."

בן ג'ייקוב הנמיך את הדף והביט לעבר השמשים המוודאים, לקבל את אישורם. הפטריארך פנה גם כן לכיוונם, אולם הוא לא נזקק למנוד הראש שלהם כדי לדעת שהקטע הוקרא נכונה. ספטוס הכיר את הקטע בעל-פה; הבטחת הגאולה של הבתולה היתה אחד הכתבים הבסיסיים של הכנסיה-האם. באותה מידה היה זה גם אחד הכתבים הפופולריים ביותר על הכופרים. ההנחה של החטא הקדמון, העובדה כי הקללה טבועה בבשרם של בני אנוש… היתה זו הסיבה העיקרית לכך שכופרים רבים בעלי להט פנימי עמוק רחשו תיעוב כה רב כלפי עיקרי האמונה. "איזה מין אל", הם שאלו, "יידון עולל לגיהינום רק משום שנולד?" היתה זו שאלה טובה, נושא שהעסיק דיונים רבים ומדוקדקים; אלא שמילותיה של הבתולה היו חד משמעיות, בין אם התיאולוגים עמדו על כל המשמעויות הטמונות בהן, ובין אם לאו.

"אנטון לווינהוק", אמר ספטוס, " שמעת במו אזניך את מילות הטקסט הקדוש כלשונן. האם תכחיש את האמת שבמילים אלו?"

לווינהוק נעץ את מבטו בספטוס. "אין לי ברירה", הוא ענה. "בחנתי דם אנושי לפרטי פרטים. הוא אינו מכיל שרפים".

אומרי ההן שבאולם בית הדין פערו את פיהם, מתאווים להשתנק כנגד חילול הקודש; אולם אפילו הם יכלו להבחין כי האיש אינו באמת מתכוון לחילול קודש. נדמה היה כי הוא פשוט מביא… עובדות.

כמה מוזר.

ספטוס התמתח קלות בכס הפטריארכלי. נראה היה כי מתפתח פה מקרה שמעבר למשפטי הכפירה בהם היה מורגל. "האם אתה מבין", הוא אמר ללווינהוק, "כי הקטע הזה מדבר על החטא הקדמון. הבתולה הברוכה מצהירה כי כל בני האדם מורעלים בחטא ויכולים להיגאל רק על ידה".

"נהפוך הוא, הוד קדושתך". קולו של לווינהוק היה צלול וחד כתער. "הקטע הזה מצהיר במפורש כי קיימים נחשים בדם האנושי. אני יודע כי הם אינם קיימים כלל".

"הנחשים הם לא יותר מאשר…" ספטוס עצר את עצמו בזמן. הוא היה על סף האמירה כי הנחשים היו לא יותר מאשר מטאפורה; אלא שהיה זה דיון פומבי וכל הצהרה שיעניק תקבל תוקף חוקי. להצהיר כי חלק זה או אחר של כתבי הקודש אינו האמת המוחלטת ככתבה וכלשונה… אף פטריארך לא עשה זאת מעולם בפורום פתוח, ולא היה בכוונתו של ספטוס להיות הראשון.

"בוא ונבהיר את הנקודה", אמר ספטוס ללווינהוק. "האם אתה מכחיש את דוקטרינת החטא הקדמון"?

"לא – מעולם לא הבנתי דבר וחצי דבר בתיאולוגיה. המומחיות שלי היא בדם; וזה אינו מכיל נחשים".

אחד מאומרי-ההן השתנק קלות באימה, אולם אפילו חֵרֵש יכול היה להבחין כי הצליל מעושה.

התובע בן ג'ייקוב, בנסיון להועיל לדיון, אמר "אתה חייב להודות כי הנחשים יהיו מאוד מאוד קטנים".

"זה בדיוק העניין", ענה לווינהוק בהתלהבות רגעית. "אני יצרתי מתקן המאפשר צפייה בעצמים זעירים כאילו היו גדולים בהרבה". הוא פנה במהירות לעברו של ספטוס. "הוד קדושתו מכיר את הטלסקופ? מתקן המאפשר צפייה בעצמים הרחוקים מרחק רב?"

הפטריארך הנהן בחוסר רצון.

"המתקן שלי", אמר לווינהוק, פועל על עיקרון דומה – סידור עדשות המגביר את עוצמת הראייה כדי לחשוף עצמים קטנים מדי לצפייה בעין בלתי מזוינת. אני בחנתי דם לפרטי פרטים; ולמרות שהוא מכיל יצורים קטנטנים וזעירים עד מאוד שאיני יכול לזהות, אני נשבע לבית הדין כי אין שם נחשים. בין אם רדומים ובין אם בכל צורה אחרת".

"הממ". ספטוס קיפל את ידיו על הדוכן. כאשר דיבר, הקפיד שלא לפגוש את עיני האסיר. "הרי זה ידוע לכל כי נחשים מיומנים במציאת מקומות מחבוא, האין זאת? לבטח אפשרי הדבר כי הנחשים מסתתרים מאחורי… מאחורי אותם אורגניזמים זעירים אותם הזכרת".

"רבים הם נחילי השרפים…" אמר לווינהוק בעקשנות. "זה מה שכתוב בטקסט. רבים הם נחילי השרפים בכל אחת מטיפות הדם הזורמות בגופך. לבטח לא יכלו כולם למצוא מקום להתחבא בו; ואני השקעתי מאות של שעות בחיפושים, הוד קדושתו. ימים שבועות וחודשים".

"הממ".

עד כמה שהתקשה להודות בכך, ספטוס לא הטיל ספק באיש. הפטריארך סרק את השמיים בעזרת טלסקופ מעולה, ונחשף ליקום של פלאים לא צפויים – הרים על פני הירח, שערות על השמש, טבעות המקיפות את כוכב הלכת כרונוס. הוא בהחלט יכול היה להאמין כי אותו מכשיר המגדיל עצמים זעירים יוכל לגלות הפתעות דומות… אפילו אם לא יראה נחשים בזרם הדם. הנחשים היו ללא ספק משל; מי יוכל להטיל בכך ספק? מריה הברוכה התבטאה לעיתים קרובות בשפה פיוטית שכל אדם משכיל יוכל לזהות כסמלית, לא עובדתית.

לרוע המזל, הכנסייה לא הורכבה מאנשים משכילים. לא משנה עד כמה היתה הכמורה הבכירה מתוחכמת, כמרי הקהילות צמחו מפשוטי העם. נחשים בדם? אם זה מה שמריה אמרה, הרי שזו ללא ספק האמת לאמיתה; ויעזור האל לפטריארך שיביע עמדה פחות דוגמטית. יסודות הכנסייה נשענו על סמכות: סמכותה של הכמורה, הסמכות הנובעת מכתבי הקודש. לו היה ספטוס מכריז בפומבי כי ניתן לפרש חלק מן הדוקטרינות כסמליות – כי אחד מכתבי היסוד היה לא יותר מאשר השאלה, לא אמת מילולית – כל שנדרש הוא סדק יחיד בחומה והכל יתפרץ.

מאידך, אמת היא אמת. אם לא היו נחשים, הרי שלא היו נחשים. האל יצר את העולם ואת כל האנשים אשר בו; שהרי אם בחר בורא עולם לעצב את דם החיים האנושי באופן מסוים, היתה זו חובתה של הכנסייה האם לקבל זאת, ולקלס לשבח ולהלל את עבודת האל. להצמד לשקר רק כדי לשמר סמכות היה גרוע מפחדנות; היה זה חילול הקודש הגרוע מכולם.

ספטוס הביט בלווינהוק, עומד כפות בתא הנאשמים. אדם חי בעל נשמה. במחי מילה אחת יכול היה ספטוס להוציאו להורג כמפיץ דברי שקר.

אולם היכן באמת היה השקר?

"לא ניתן לקבל החלטה במקרה הזה היום", הכריז ספטוס.

"הכנסיה-האם תחקור את טענות הנאשם במלוא העוצמה העומדת לרשותה. אנו נרכיב מתקנים מגדילים שכאלה בעצמנו, מתקנים שיבורכו כהלכה על מנת למנוע כל התערבות שטנית". ספטוס הבליע חיוך; עדיין היו בנמצא מספר אינקוויזיטורים אפופי דעות קדומות שהאמינו כי היה ביכולתו של השטן לעוות את המראה הניבט מבעד לכל עדשה שהיא. "אנו נראה את מה שיש שם, ואת מה שאין".

השמשים הנהנו בהסכמה ברחבי אולם בית הדין, ממש כשם שהיו מהנהנים לו היה נפסק זיכוי מיידי או עונש מוות. אלא שאז הוסיף בן ג'ייקוב ואמר, "הוד קדושתך – אולי יהיה זה מן החוכמה כי בית הדין יורה… יוציא הוראה האוסרת על בניית מתקנים מגדילים שכאלה עד לזמן בו הכנסייה תקבל החלטה בעניין".

"נהפוך הוא", השיב ספטוס. "אני סבור כי על הכנסייה לאפשר גישה חופשית למתקני הגדלה כגון אלה לכל אדם שיחפוץ בכך. שיראו בעצמם".

הפטריארך חייך תוך שהוא תוהה אם בן ג'ייקוב הבין. צו שיאסור על השימוש במתקנים המגדילים עצמים זעירים רק יעודד בדלנים להרכיבם בסתר; מאידך, מתן גישה חופשית למתקנים הללו יעודד את הסקרנים להתקרב אל הכנסיה, במקום להרחיקם. בכל מקרה, השאלה תעניין רק את המעמדות בעלי הזמן הפנוי, אלו שיש בידם זמן ויכולת להרהר בנושאים אזוטריים שכאלה. חלק הארי של האוכלוסיה, חוואים וכורים וסייסים, אף לא ישמעו על העניין. ואפילו ישמעו, קשה להניח כי יגלו עניין. עצמים זעירים קטנטנים היוו אולי נושא מעניין ואף משעשע, אולם לא היתה להם כל נגיעה לחיי האיכרים.

הפוגה נוספת לתפילה ולווינהוק לווה החוצה כדי שיורה למלומדי הכנסייה כיצד להרכיב את המתקן מגדיל העצמים שלו. האיש נראה מרוצה מן התוצאה – יותר משמח על כך שלא הוצא להורג, שמח על כך כי עתה תהא בידו ההזדמנות להציג לאחרים את שראה. ספטוס פגש אנשים רבים מסוגו: ילדים מגודלים המחפשים אחר צדפים ססגוניים על החוף, אסירי תודה באופן נוגע ללב כאשר מישהו מראה עניין באוסף החול הקטן שלהם.

ובאשר למתקן המקורי של לווינהוק – ספטוס הורה להביא את המכשיר ללשכתו כאשר יצא בית הדין להפסקת הצהריים. לא היתה כל בעייה להשיג דם: דקירת סיכה קלה והפטריארך קיבל את דוגמית הבדיקה שלו. בהתלהבות הציץ מבעד לעדשה, מכוון את המיקוד כאילו היה זה טלסקופ.

יצורים קטנים וזעירים. כמה מופלא.

יצורים זעירים, זעירים… נחילים רבים מספור, שוחים בדמו שלו. אילו פלאים ברא האל! יצורים בצורות וגדלים שונים, יתכן שטורפים ונטרפים, ממש כמו הדגים השוחים בים.

והאם היו שם נחשים? השאלה כמעט ולא קשורה היתה לעניין. ובכל זאת… באופן קלוש, עמום, כה קרוב לכמעט בלתי נראה עד שאולי היה זה רק תעתוע של העין, דבר מה דק כשערה ריפרף עופף לו לאורך שדה הראייה.

ונעלם.

2. מקורם של אובייקטים שרפיים בדמם של עמים פפיסטים:

הוד בריטניותה, אן השישית, דווקא חיבבה את לשכת הדיונים החשאיים [1]. נכון הדבר כי במהלך חמש המאות האחרונות גדל השימוש לרעה בכוחה של לשכה זו באופן מפלצתי ממש – משפטים חשאיים הובילו להוצאות להורג חשאיות של אנשים אשר היו, קרוב לודאי, חפים מפשע אף יותר מן השליטים שישבו על כס השיפוט – אולם אפילו בימי התהילה של האימפריה, היה מקום לדיונים משפטיים מן הסוג הזה. המלכה בצד זה של השולחן, אחד מנתיניה בצד האחר… אווירה של מעין שיחה פרטית בין ידידים: זמן בו ניתן היה להתגבר על קשיים ומורכבויות שונות, בדרך זו או אחרת.

"ובכן, מר דרווין", אמרה לאחר שנמזג התה, "נראה כי פתחת קן צרעות. הלא כן?"

האיש עז המבט והמזוקן מעברו השני של השולחן לא ענה מיידית. הוא הניח אצבע על ידית הספל כאילו השאלה אם ללגום או לא ללגום מן התה היתה החלטה הרת גורל; לבסוף אמר, "פשוט אמרתי את האמת, גבירתי… כפי שאני רואה אותה".

"כן; אלא שאנשים שונים רואים אמיתות שונות, הלא כן? ורבים מאותם אנשים מוטרדים מן הדברים שאתה אומר כי אמת הם. אתה מודע לכך שהיתה…אי נעימות?"

"אני יודע על המהומות, גבירתי. במספר מקרים הן היו קרובות אלי עד כדי אי נוחות. וכמובן, היו גם איומים על חיי".

"אכן". אן הרימה פרוסת לחם זעירה מרוחה בחמאה ונגסה קלות תוך שהיא מקווה כי זה נראה כנגיסה מחושבת. מסיבה כלשהי היא שאבה עונג מאכילה בפני הנאשם, כאן בלשכת הדיונים החשאיים; הנאשמים עצמם מעולם לא גילו תיאבון. "האיומים הללו הם הסיבה שהזמנו אותך לכאן היום. הסקוטלנד יארד מתחיל להתייגע במקצת מן ההגנה שהוא מספק לך; וסר אוסוולד תוהה מזה זמן רב באם חייך ראויים להגנה הזאת".

אמירה זו עוררה את התגובה הצפויה – אצבעו של דרווין קפאה על ידית הספל, תוך שהצבע אוזל מפניו. "לא שיערתי…" עיניו הוצרו. "הבנתי, גבירתי, שמישהו אמור לקבל החלטה בעניין זה בקרוב".

"בדיוק", אמרה המלכה. "סר אוסוולד פנה אל הכתר כדי לקבל הכוונה, ועתה אנו פונים אליך". היא נגסה קלות מן הלחם פעם נוספת. "יהיה זה נאה מצדך להסביר את התיאוריות שלך – להסביר את שרשרת הנימוקים שהביאו אותך להצהיר את… האמירות הפומביות המטרידות הללו".

"הכל מפורט בספר שכתבתי, גבירתי".

"אבל הספר שלך מיועד למדענים, לא למלכות". אן הניחה את הלחם והרשתה לעצמה לגימה קטנה מן התה. היא לא מיהרה כלל כשעשתה זאת, אבל דרווין נותר דומם. "בבקשה", אמרה לבסוף. "היינו רוצים לקבל החלטה מושכלת".

דרווין כחכח בגרונו… או שמא היה זה גיחוך ציני. צליל שבכל מקרה אינו יאה. "בסדר גמור, הוד מלכותך". הוא הניד בראשו. "זהו עניין היסטורי פשוט".

"ההיסטוריה לעולם אינה פשוטה, מר דרווין; אבל המשך בבקשה".

"בשנת 1430 לערך, שכחתי את השנה המדויקת, אנטון לווינהוק הופיע בפני הפטריארך העליון ספטוס כדי לדון בהיעדרם של נחשים במחזור הדם. העניין מוכר לך, גבירתי?"

"בוודאי. היה זה הענין שגרם לקרע בין הכנסייה שלנו לזאת של הפפיסטים".

"בדיוק כך".

אן הבחינה כי דרווין מתאווה לזנק מכסאו ולהתחיל לשוטט בחדר כאילו היה מורה המרצה לקבוצה של תלמידי בית ספר. חוסר המנוחה שלו שיעשע אותה; אבל היא קיוותה כי יצליח לרסן את הדחף. "אנא המשך, מר דרווין".

"ידוע לכל כי החלטת הפטריארך הובילה ל… הבה נאמר, שיטפון של אנשים שהביטו אל תוך דמם שלהם מבעד למיקרוסקופ. רק המעמדות העליונים בתחילה, אולם תוך זמן לא רב התפשט העניין גם לשאר האוכלוסיה. כיוון שהכנסיה איפשרה לכל אחד להביט מבעד למיקרוסקופ ללא תמורה, אני מניח כי זה הפך למקור שעשוע נפוץ בקרב מעמד האיכרים".

"אופיום להמונים", הציעה אן. היא די חיבבה את הביטוי – מר מרקס השתמש בו כאשר ערך את הביקור הקטן שלו בלשכה.

"אני מניח שכך זה היה", הסכים דרווין. "בכל אופן, התופעה חרגה בהרבה מעבר למה שספטוס חזה; ומה שהיה גרוע אף יותר עבור הכמורה הגבוהה, תוך זמן קצר עורר העניין מחלוקת ופיצל את הכנסייה לשני מחנות – אלה שטענו כי ראו נחשים בדם שלהם, ואלה שלא".

"מר דרווין, אנו בהחלט מעורים בהבדלים הבסיסיים בין הפפיסטים לבין הפדויים".

"אבקש את סליחתך, גבירתי, אבל אני מאמין כי הפרשנות ההסטורית הרגילה… לוקה בחסר. היא מבלבלת בין סיבה לתוצאה".

"הכיצד יכול בלבול להיגרם?" שאלה אן. לפפיסטים יש נחשים בדמם; עובדה זו ברורה לכל ילד המביט מבעד למיקרוסקופ. לנו, הפדויים, אין זיהומים שכאלו; שוב, זוהי עובדה פשוטה הנובעת מתצפיות. המסקנה המובנת מאליה, מר דרווין, היא שהצלובה בכבודה ובעצמה סימנה את הפפיסטים בקללתה כדי להראות קבל עם ועדה את דרכיהם הנלוזות".

"על פי הפפיסטים", הזכיר לה דרווין, "הנחשים הם אות וסימן לברכתו של האל: נחש רדום פירושו שהחטא גם הוא שרוי במנוחה".

"האם גם אתה חושב כך, מר דרווין?"

"אני חושב כי עדיף לבחון את העובדות לפני שמגיעים למסקנה כלשהי".

"זו הסיבה שבגללה אנו מצויים כאן היום", אמרה אן במבט חודר. "עובדות…ומסקנות. אם תוכל לכוון את עצמך ללב העניין, מר דרווין?"

"לב העניין", חזר על דבריה. "כמובן. אני מסכים כי היום יראה כל מיקרוסקופ כי לפפיסטים אכן יש נחשים במחזור הדם… או אובייקטים שרפיים, כפי שמדענים יעדיפו לקרוא להם, כיון שזה מאד בלתי סביר שהתופעה הנצפית אכן מורכבת מזוחלים של ממש–"

"הבה נמנע מדקדקנות יתר במינוחים", נכנסה אן לדבריו. אנו מסכימים ומקבלים את העובדה כי היצורים הקיימים במחזור הדם הפפיסטי אינם קשורים לנחש הקוברה, הפתן או האפעה; אולם במשך מאות שנים הם כונו נחשים והכינוי הולם. אנא המשך אל העניין שברצונך להבהיר".

"ברגע זה הבהרת את העניין עבורי, גבירתי. חמש מאות שנה חלפו מאז התעוררה המחלוקת המקורית. מה שאנו רואים עתה עשוי שלא להיות מה שאנשים ראו אז". הוא נשם נשימה עמוקה. "אם תקראי את הספרים מאותם ימים רחוקים, תמצאי כי היה ספק גדול בנוגע לנחשים, אפילו בקרב הפפיסטים. אובייקטים שרפיים היו נדירים באופן קיצוני, והיה קשה מאוד להבחין בהם… שלא כמו היצורים הברורים והגלויים שאנו רואים היום.

"לבטח ניתן לייחס זאת למיכשור", אמרה אן. "מיקרוסקופים באותם הימים היו מיתקנים גולמיים בהשוואה למיכשור העדין והמודרני בו אנו משתמשים היום".

"זהו הטיעון הרגיל". דרווין הניד ראשו. "אבל אני מאמין כי קיים הסבר אחר".

"כן?"

"הטיעון שלי, גבירתי, מתבסס על התבוננות ביונים".

אן מיצמצה. "יונים, מר דרווין?" היא מיצמצה שוב. "הציפורים?" היא נשכה בשפתה. "היצורים המטונפים הללו אשר ישובים על פסלים?"

"לא יוני פרא, הוד מלכותך, אלא יונים מבוייתות. אלה המגודלות ומושבחות לצורך תצוגות. למשל, לפני כמה מאות שנים, עלה בדעתו של בעל אדמות אחד מססקס ליצור ולהשביח יונה שחורה ממלאי היונים האפורות שברשותו".

"מדוע זה יחפוץ ביונה שחורה?"

"זו תעלומה גם עבורי, גבירתי; אלא שהרשומות ההיסטוריות ברורות. הוא פתח במשימה על ידי כך שבחר ביונים בעלות הגוון האפור הכהה ביותר שיכול היה למצוא, וזיווג אותן זו עם זו. במשך הדורות הפך הגוון כהה יותר ויותר עד כי היום צאצאיו של אותו בעל אדמות מתפארים ביונים שחורות כפחם".

"הם מתפארים בזה?"

"ללא הרף".

דרווין אחז בפרוסת לחם ומילא בה את פיו. האיש, ככל הנראה, נסחף בדיבורו כל כך, עד כי שכח מי ישבה בצד האחר של השולחן. טוב מאד חשבה אן; הוא יהיה זהיר פחות.

"אנו מבינים את כללי הרבייה של בעלי החיים", אמרה אן. "אך אנו לא רואים כיצד זה מתייחס לפפיסטים".

"במהלך חמש המאות האחרונות, הוד מלכותך, עבר על הפפיסטים תהליך בדיוק כזה… וכך גם על הפדויים, למען האמת. חשבי, גבירתי. בכל אוכלוסיה נתונה קיימים הבדלים מקריים בין הפרטים; ליונים של אותו בעל אדמות, למשל, היו גוונים שונים של אפור. אם במהלך איזשהו תהליך של ברירה בוחרים להדגיש איזושהי תכונה כרצויה – אם מאפשרים לציפורים הכהות להזדווג רק בינן לבין עצמן ובה בעת מונעים מן הבהירות יותר לתרום את שלהן לשושלת – המאפיין הנבחר יהפוך בולט יותר ויותר עם כל דור שחולף".

"אתה עדיין מדבר על יונים, מר דרווין".

"לא גבירתי", הוא אמר בטון מנצח, "אני מדבר על הפפיסטים ועל הפדויים. הבה נניח כי בימיו של הפטריארך ספטוס, לכמה אנשים היו אובייקטים שרפיים במחזור הדם שלהם, שהיו כה נדירים עד כי היו כמעט בלתי נתפסים – תופעה מקרית, ממש כשם שאנשים מסוימים הם בעלי תלתלים, בשעה שאחרים אינם".

אן פתחה את פיה כדי לומר כי תלתלים בשיער לעיתים קרובות לא היו תופעה מקרית כלל וכלל; אולם לבסוף החליטה שלא לומר דבר.

"עתה", המשיך דרווין, "מה התרחש בקרב אנשי אותו זמן? חלקם ראו את אותם נחשים זעירים וכמעט בלתי נראים; אחרים לא ראו אותם. אלה שראו אותם הכריזו כי, זוהי ההוכחה הבלתי מעורערת לצדקת הכנסייה-האם. אלה שלא ראו דבר אמרו, לא ניתן לקבל את כתבי הקודש כלשונם באופן מילולי – על המאמינים למצוא את האמת בתוך לבם. וכך פיצל הקרע את העולם, מעמיד מחנה אחד כנגד האחר.

"כן, מר דרווין, אנו יודעים את כל זה".

"אם כך, גבירתי, את בוודאי מודעת למה שקרה במהלך הדורות הבאים. הפילוג הדתי יצר פילוג דומה בקרב האוכלוסייה. פפיסטים נישאו רק לפפיסטים, פדויים נישאו רק לפדויים".

"כמובן".

"וכתוצאה מכך", הטעים דרווין, "אלה שיכלו לראות את הכאילו-נחשים בדמם נישאו רק לאלה שהיו במצב דומה. אלו שלא ראו דבר נישאו רק לאלו שלא ראו דבר. האם ייפלא כי במהלך הדורות הבאים, דור אחר דור, נחשים הפכו להיות יותר ויותר גלויים לעין בדם הפפיסטי? ופחות ופחות גלויים אצל הפדויים? זהו עניין פשוט של הפריה סלקטיבית, גבירתי. הפפיסטים אינם שונים מאיתנו משום שהבתולה הטביעה בהם את חותמה; הם שונים משום שהם בחרו להיות שונים. הדגשת השוני. ולפדויים אין נחשים בדמם מאותה הסיבה – תוצאת לוואי פשוטה של הדעות הקדומות הכרוכות בנישואים של אבות אבותינו".

"מר דרווין!" אמרה אן מוכת תדהמה. "איזה טענות! לא פלא שהכעסת את הפפיסטים ממש כשם שהכעסת את אנשי ארצך שלך. לטעון שהחותם הקדוש של האלוהים אינו אלא תאונה של הטבע…" אן החזירה לעצמה את נשימתה. "אדוני, היכן ההגינות שלך?"

"יש בידי משהו טוב יותר מהגינות", הוא ענה בקול שלו. "יש בידי הוכחה".

"הוכחה? כיצד תוכיח דבר שכזה?"

"לפני שנים אחדות, גבירתי", הוא אמר, "הצטרפתי לספינה שהפליגה בימים הדרומיים; ובמהלך המסע הזה ראיתי דברים שפקחו את עיניי לרווחה".

"יונים נוספות, מר דרווין?"

הוא נופף בידו בתנועת ביטול. "ציפורי האוקיינוס השקט אינן ראויות לשמש כנושא מחקר למדענים. אני צפיתי במאמציהם של מיסיונרים; פפיסטים ופדויים כאחד המטיפים לילידים אשר חיו באיים הללו. האם שמעת על שליחויות המיסיונרים הללו?"

"אנו מעניקים חסות לשליחויות הללו באופן אישי, מר דרווין".

"והתוצאות, גבירתי?"

"מעורבות", הודתה אן. "כמה מן השבטים פתוחים לאפשרות גאולת הפדויים, בשעה שאחרים…" היא משכה בכתפיה. "הפפיסטים אינם מצליחים יותר מאיתנו".

"בדיוק כך, הוד מלכותך. לדוגמה, ביקרתי באחד האיים בו הפפיסטים מצויים כבר שלושים שנים, ובכל זאת הכומר המקומי טען כי לא הצליח להשיג המרות אמיתיות בקרב הילידים. זכרי את המילה אמיתיות. רבים מן הילידים אימצו אמונות פפיסטיות, לקחו חלק בפולחנים פפיסטים, וכך הלאה… אלא שהכומר עדיין לא הצליח למצוא נחשים במחזור הדם שלהם, ולכן אמר לעצמו כי הם לא אימצו את הכנסייה האם לליבם באמת ובתמים".

"האם אתה חולק על מסקנתו של הכומר?"

"בוודאי", השיב דרווין. "כפי שאני רואה זאת, השבט על האי היה אוכלוסיה סגורה אשר מסיבות מקריות מעולם לא פיתח אובייקטים שרפיים במחזור הדם. אם את מזווגת רק יונים לבנות, לעולם לא תתפתח יונה שחורה".

"אבל–" החלה אן לומר, ואז קפאה כשנזכרה בדו"ח שהגישה לה לאחרונה משלחת מיסיונרית. אנו מתוסכלים באופן תמידי מעבודתנו באי; למרות שאנשי האי כורעים בפני מזבח האל, דמם עודו מגלה את כתמי-השרף של הבלתי-נקיים…

"מר דרווין, מילמלה אן, "האם יש אפשרות כי ישנם איים בהם קיימים נחשים בדם התושבים ללא קשר לאמונותיהם הדתיות?"

"אכן יש, גבירתי" הנהן דרווין. "כמעט כל אוכלוסיות האיים מבודדות והומוגניות. מצאתי מספר שבטים עם נחשים, ומספר שבטים ללא נחשים – ללא קשר לזהות המיסיונרים שהיו במקום. כאשר פפיסטים מגיעים לאי בו לתושבים כבר יש אובייקטים שרפיים בדמם, הם במהרה מכריזים כי הצליחו להמיר את השבט כולו ועורכים חגיגות מפוארות. אבל, כאשר הם מגיעים בין אנשים שדמם צלול… או אז הם יכולים להטיף כאוות נפשם, אבל הם לא ישנו את השפעותיהם של דורות של זיווגים. לרוב הם פשוט מוותרים ועוברים לאי אחר שם התושבים פתוחים יותר לרעיונותיהם… ובמילים אחרות, אי בו התושבים הם בעלי הדם הנכון מלכתחילה".

"אה".

אן הנמיכה את מבטה. דרווין דיבר על הפפיסטים, אולם היא ידעה כי הדבר היה נכון גם לגבי המיסיונרים הפדויים. היתה להם נטייה להישאר שנה במקום אחד, לערוך מספר בדיקות דם, ואז לעבור למקום אחר אם לא היה ביכולתם להציג תוצאות – כיוון שתוצאות נמדדו אך ורק על ידי בדיקות דם ולא על ידי הצהרות התושבים לגבי אמונותיהם הדתיות. אם מיסיונרים, המיסיונרים שלה עצמה, זנחו מאמיני אמת רק משום שהם עצמם לא האמינו כי ההמרה שלהם היתה "אמיתית"…מה יחשוב על כך האל?

אולם דרווין לא הפסיק את שטף דיבורו. "במהלך המסע ביקרנו באיים רבים, הוד מלכותך, בכמה מהם מעולם לא ביקרו מיסיונרים משום סוג שהוא. בכמה מן השבטים הללו נמצאו אובייקטים שרפיים במחזור הדם, ובכמה לא… וכל אי היה הומוגני. ההשערה שלי היא כי הפוטנציאל המאפשר אובייקטים שרפיים בדם הופץ במידה שווה בין בני המין האנושי כבר לפני אלף שנים; אולם ככל שאוכלוסיות מסוימות הפכו למבודדות יותר ויותר, מבחינה גיאוגרפית או חברתית–"

"כן, מר דרווין, אנו רואים את כוונתך". אן מצאה את עצמה נוקשת באצבעה על קצה השולחן. היא חדלה מכך ונעמדה. "אנו נורה למשטרה למצוא עבורך מקום בו תוכל להמשיך בעבודתך ללא כל הפרעה מבחוץ".

פניו של דרווין נפלו. "האם יהיה זה בית כלא, גבירתי?"

"מקום מקלט נוח", השיבה. "יספקו לך כל שתצטרך – ספרים, נייר, כל אלה".

"האם יהיה באפשרותי לפרסם?" שאל.

"תהיה לך לפחות קוראה להוטה אחת, ללא קשר למה שתכתוב". היא כיבדה אותו במנוד ראש קל שבקלים. "הענקת לנו חומר רב למחשבה".

"אם כך, הייתי רוצה להעניק לך מחשבה אחת נוספת, הוד מלכותך". הוא לקח נשימה עמוקה, כאילו היה עליו להחליט אם מילותיו הבאות יהיו פוגעניות באופן בלתי מקובל. ואז, שיערה אן, הוא החליט כי אין לו יותר מה להפסיד. "פפיסטים ופדויים התרבו באופן בררני בתוך אוכלוסיותיהם מזה חמש מאות שנים. יתכן ויגיע זמן בו הם יהיו הרבה יותר מדי מרוחקים זה מזה באופן ביולוגי עד שלא יהיה באפשרותם… להזדווג זה עם זה. כבר עתה קיימות שמועות על שיעור תמותה גבוה בקרב ילדים שיש להם הורה פפיסטי אחד והורה פדוי אחד. עם הזמן – אולי אלף שנים, אבל עם הזמן – אני מאמין כי שתי האוכלוסיות יתפצלו לשני מינים נפרדים".

"מינים נפרדים? של בני אנוש?"

"אפשר שזה יקרה, הוד מלכותך. ברגע זה ממש, יתכן שאנו עדים להתפתחות מוצאם של שני מינים חדשים".

המלכה אן קימטה את פיה בשאט נפש. "מוצא המינים, מר דרווין? אם זו אמורה להיות בדיחה, אנו איננו משועשעים".

3. יעילותם של אנזימים תלת-גופרתיים במניעת תגובות אי-תאימות מסוג א"ש בלידות להורים בעלי דם מסוג שונה:

הדיון נערך בדלתיים סגורות – לא סימן טוב. ג'וליה גראנט שאלה כמה מעמיתיה למה עליה לצפות וכולם אמרו משפט ראווה, משפט ראווה. הסנטור מקארת'י אהב לראות את שמו בעיתונים. ובכל זאת לכתבים לא הותרה היום הכניסה; רק ג'וליה והוועדה.

סימן מאוד לא מעודד.

"אחר צהריים טובים, ד"ר גראנט", אמר מקארת'י לאחר שהושבעה לומר את האמת, כל האמת, ורק את האמת. קולו היה חנפני, חלקלק; נסיונו של אדם בלתי נעים בעליל להיראות כבעל קסם אישי. "אני מניח כי את יודעת מדוע את כאן?"

"לא, סנטור".

"נו באמת, דוקטור", הוא הוכיח אותה כאילו דיבר אל ילדה בת חמש. "את לבטח יודעת מה מטרתה של הוועדה הזו? זה מתבקש להניח כי נגלה עניין רב בעבודתך".

"עבודתי היא בתחום המחקר הרפואי", ענתה בשפתיים קפוצות. "אין לי כל אינטרסים פוליטיים". היא כפתה על עצמה להישיר מבט אל עיניו של מקארת'י. "אני מרפאה את החולים".

"יש מחלה ויש מחלה". הסנטור משך בכתפיו. "יש ביכולתנו להבין רופאים העוסקים בהצטננות והתעטשויות והתקפי לב… אבל לא זה השטח שלך, נכון?"

"לא", היא ענתה. "אני המטולוגית, וההתמחות שלי היא בבעיות תאימות הנוגעות לבעלי דם מסוג א"ש".

"האם תוכלי להסביר זאת לוועדה?"

הרופאה חשדה כי כל אחד מן הגברים שבוועדה – והם היו כולם גברים – כבר קיבלו תדריך בנוגע למחקר שלה. וגם אם לא, הם קראו את העיתונים. ואף על פי כן, מדוע לא לרצות אותם?

"הדם האנושי", היא פתחה, "הוא או א"ש חיובי או א"ש שלילי–"

"א"ש פירושו אובייקט שרפי?" נכנס מקארת'י לדבריה.

"כן. מקורו של השם באמונה הנושנה–"

"–כי אצל חלק מן האנשים ניתן למצוא נחשים בדם", מקארת'י קטע שוב את דבריה.

"נכון בהחלט".

"האם אצל אי אלו אנשים קיימים נחשים במחזור הדם שלהם?" שאל מקארת'י.

"ישויות דמויות נחשים", תיקן סנטור אחר… קרוב לוודאי מהמפלגה הדמוקרטית.

"אובייקטים שרפיים אינם מצויים במחזור הדם של אף אחד", אמרה ג'וליה. "הם אינם מופיעים אלא ברגע שהדם נחשף לאוויר הפתוח. זהו מנגנון קרישה יחודי הנכנס לפעולה על ידי אנזים אשר מעודד את הוצרותם של סיבים מיקרוסקופיים במקום של פציעה–"

"במילים אחרות", אמר מקארת'י, "דם מסוג א"ש חיובי פועל באופן שונה מדם שסוגו א"ש שלילי?"

"במובן האחד הזה, כן". ג'וליה הנהנה.

"האם את חושבת כי דם מסוג א"ש חיובי טוב יותר מאשר א"ש שלילי?"

"הוא מספק קרישה מעט יעילה יותר במקרי פציעה–"

"האם את מעריצה דם מסוג א"ש חיובי, דוקטור?"

ג'וליה נעצה בו את מבטה. היא ספרה בראשה עד עשר. "אני מוצאת את כל סוגי הדם מרתקים באותה המידה", ענתה לבסוף. "א"ש חיובי נקרש מהר יותר… וזה שימושי מאד כשיש לעצור דימום אך זה מגדיל מעט את הסיכוי לשבץ. באופן כללי, הייתי אומרת כי היתרונות והחסרונות מאזנים את עצמם. לולא-כן, היתה האבולוציה מטה את האוכלוסיה לכיוון זה או אחר".

מקארת'י קיפל את ידיו על השולחן שלפניו. "אם כך את מאמינה באבולוציה, ד"ר גראנט?"

"אני מדענית. אני מאמינה גם בכח הכבידה, תרמודינמיקה ובמשוואת הגז הכללית".

אף אחד מאנשי הוועדה לא העז להעלות בדל חיוך על שפתיו.

"דוקטור", אמר מקארת'י בשקט, "לאיזה סוג דם את משתייכת?"

היא חשקה את שיניה. "בית המשפט העליון קבע כי אף אדם אינו חייב לענות על השאלה הזו".

בהתקף פתאומי של זעם, מקארת'י הטיח את אגרופו בשולחן. "האם את רואה את בית המשפט העליון כאן איתנו? את רואה אותם? כי אם כן תראי לי את המתרוממים האלה בגלימות השחור, ות ואני אבעט בתחת חובב האפיפיורים שלהם היישר דרך החלון". הוא שב והתיישר בכסאו. " אני לא חושב שאת באמת מעריכה עד כמה המצב שאת מצויה בו רציני, ד"ר גראנט".

"איזה מצב?" היא דרשה לדעת. "אני חוקרת רפואית–"

"ואת פיתחת סם חדש, האין זאת?" מקארת'י התפרץ. "סם חדש. ואת רוצה להפיץ אותו לציבור הרחב. אני תוהה אם מי שהמציאה את ההירואין גם כן כינתה את עצמה חוקרת רפואית?"

"מר מקארת'י, האנזים התלת-גופרתי אינו סם ממכר. זוהי תרופה שפותחה בתשומת לב מרובה–"

"אשר מעודדת נישואי תערובת בין פפיסטים לבין הפדויים", סיים מקארת'י. "זה מה שזה עושה, נכון?"

"לא!" היא נשמה עמוקות. "האנזים התלת-גופרתי תוקף מספר בעיות רפואיות המופיעות כאשר אב בעל דם מסוג א"ש חיובי ואם בעלת א"ש שלילי–"

"כאשר גבר פפיסטי בועל בזרעו המשוקץ אשה פדויה", מקארת'י נכנס לדבריה. "כאשר פפיסט דופק את אחת מאלו שנגאלו! האם זה מה שאת רוצה לעודד, דוקטור? האם כך תהפכי את העולם למקום טוב יותר?"

ג'וליה לא אמרה דבר. היא חשה את לחייה בוערות כאילו היתה ילדה שנתפסה באיזשהו מעשה אסור; והיא רתחה על כך שהיא עצמה חשה אשמה במקום זעם על הדברים שמקארת'י אמר.

כן, היא רצתה לומר, זה אכן יהפוך את העולם למקום טוב יותר אם תופסק חלוקת האנושות למחנות עוינים. לרוב האנשים בכוכב הלכת לא היתה הבנה מעמיקה בתיאולוגיה פפיסטית או פדיונית; אבל איכשהו, הרעיון הארסי של אפליה על בסיס דם התפשט אל כל אחת ממדינות העולם, ללא קשר לאמונה הדתית. טירוף! ומיליונים אכן התייחסו לזה כך. ועדיין המקארת'ים של העולם מצאו כאן סולם נוח לטפס בו לעמדות כוח, ומי יכול היה לעצור בעדם? ראו מה קרה בגרמניה. ראו את אירלנד. ראו את הודו ופקיסטן.

מגוחך… וקטלני, שוב ושוב לאורך ההיסטוריה. יתכן שהיה מוטב אם תזנח את עבודתה בנושא אי-התאימות מסוג א"ש ותעבוד על מציאת מרפא לדחף הגורם לדמוניזציה של האחר.

"רופאים עוסקים בחיים, לא בסגנון חיים", אמרה בנוקשות. "לו היה מולי חולה שליבו פסק מלפעום , הייתי מנסה להשיב לו את הדופק, ללא קשר אם החולה הוא ילד רך, רוצח שהורשע, ואפילו סנטור". היא רכנה קדימה. "האם מישהו פה אי פעם ראה תגובת אי-תאימות א"ש? כיצד תינוק שזה עתה נולד מת? כיצד האם נכנסת לפירכוסים ועוויתות ולרוב מתה גם היא? אנשים אמיתיים, רבותיי; זעקות אמיתיות של כאב! רק מפלצת תוכל להיות עדה לדברים הללו ועדיין להמשיך במליצות אידיאולוגיות".

לכמה מחברי הוועדה היתה לפחות ההגינות להיראות כמי שהדברים לא נוחים להם, מתרחקים ממבטה; אבל מקארת'י לא היה אחד מהם. "את חושבת שהכל זו רק אידיאולוגיה, דוקטור? דיון תיאורטי על הפילוסופיה שבבסיס הדוקטרינה?" הוא הניע את ראשו בעצב מעושה. "הלוואי שכך היה… באמת ובתמים הייתי רוצה שכך יהיה. הלוואי והפפיסטים לא היו מנסים לקרוע מן הארץ הזו את כל היסודות עליהם נבנתה, מצייתים להוראות שליטיהם הזרים כדי להשחית את רוח החופש עצמה. מדוע שיהיה איכפת לי מאשה זועקת, כאשר היא זנתה עם שכאלה? היא קיבלה את החלטתה; עתה עליה להתמודד עם ההשלכות. אף לא אחד בחדר הזה המציא את אי התאימות מסוג א"ש, דוקטור. אלוהים עשה זאת… ואני חושב שעלינו לקבל את הרמז, אינך סבורה כך?"

גוש חד של אי-שקט התרומם במעלה גרונה של ג'וליה. לרגע לא יכלה למצוא את הכח להתנגד לו; אבל היא לא יכלה להרשות לעצמה לחוש ברע, לא בפני הגברים הללו. תוך בליעה חזקה, הכריחה את עצמה לקחת כמה נשימות עמוקות עד שהרגע חלף. "סנטורים", אמרה לבסוף, "האם למעשה יש בכוונתכם לאסור על השימוש באנזימים תלת-גופרתיים? למנוע טיפול מציל חיים מאלה שזקוקים לו?"

"אי אלו אנשים עשויים לומר שזהו סימן", ענה מקארת'י, "שגבר פדוי מסוגל להיות אב לילד מאשה פפיסטית ללא סיבוכים, אלא שזה אינו עובד כך בכיוון ההפוך. האם זה לא נראה לך כסימן?"

"סנטורים", אמרה, מתעלמת ממקארת'י, "האם יש בכוונת הוועדה הזו לאסור על אנזימים תלת-גופרתיים?"

דממה. ואז מקארת'י חייך חיוך קטן. "כיצד פועלים אנזימים תלת-גופרתיים, דוקטור?"

ג'וליה הביטה בו, תוהה לאן מובילה השאלה החדשה הזו. לבסוף ענתה בזהירות, "התרופה מפרקת את האנזים גורם הא"ש לחומצות אמינו בסיסיות. על ידי כך נמנעת תגובה אלימה יותר מן המערכת החיסונית של האם, אשר אחרת היתה מייצרת נוגדנים לאנזים. הנוגדנים הם עיקר הבעיה, משום שהם עלולים לתקוף את התינוק–"

"אם כך מה שאת בעצם אומרת", התערב מקארת'י, "הוא שהתרופה יכולה להשמיד את הנחשים במחזור הדם הפפיסטי?"

"אמרתי לך, אין נחשים! אנזימים תלת-גופרתיים מחסלים באופן זמני את כמויות היתר של אנזים הקרישה אשר מצוי בדם מסוג א"ש חיובי.

"רק באופן זמני?"

"זה כל מה שצריך. זריקה אחת זמן קצר לפני רגע הלידה–"

"אבל מה בנוגע למנות חוזרות?" מקארת'י נכנס לדבריה. "או מינון מאוד גבוה? האם היית יכולה להשמיד באופן קבוע את גורם הא"ש בדמו של אדם?"

"אי אפשר לתת אנזים תלת-גופרתי לאדם בעל דם מסוג א"ש חיובי", אמרה ג'וליה. "האנזים ניתן לאם בעלת סוג דם א"ש שלילי כדי למנוע–"

"אבל בואי נניח שהיית נותנת את זה לפפיסט. מנה במינון מאוד גבוה. הרבה מאוד מנות במינון גבוה. האם זה היה יכול להשמיד את גורם הא"ש לתמיד?" הוא רכן קדימה להוט לשמוע את תשובתה. "האם זה היה יכול להפוך אותם לכמונו?"

ג'וליה הבינה את זה לבסוף: על מה היה כל הדיון הזה באמת. משום שהוועדה לא יכלה באמת למנוע את הטיפול, נכון? התוצאות היו ידועות ברחבי הקהילה המדעית. גם אם התרופה תיאסר כאן, ישתמשו בה בארצות אחרות; ובסופו של דבר ייווצר מספיק לחץ ציבורי כדי לכפות הערכה מחדש. זה לא היה קשור לחייהם של תינוקות ואימהות; המטרה היתה לתפוס את השטן בקרניו.

כשהיא שומרת על קול יציב, היא אמרה, "זה יהיה בלתי מוסרי להעניק את התרופה הזו, או כל תרופה אחרת, לאדם שאינו זקוק לה מבחינה בריאותית. למינונים גבוהים של אנזימים תלת-גופרתיים יהיו תופעות לוואי שאני אפילו לא מעזה לנחש". הפנים שלפניה נשארו חסרי הבעה. "רבותיי", היא ניסתה שוב, "אצל אדם בעל דם מסוג א"ש חיובי, האנזים הוא טבעי. מרכיב טבעי של הדם. התערבות בתפקודו הטבעי של הגוף ללא הצדקה רפואית…" היא פרשה את ידיה. "לעולם לא אזיק לאיש, רבותיי. ליבה של שבועת היפוקרטס. לכל הפחות, על רופאים מוטל שלא להזיק לאיש".

"האם זה אומר", שאל מקארת'י, " שלא תהיי מוכנה לעמוד בראש פרוייקט מחקר בנושא?"

"אני?"

"את המומחית המובילה בתחום". מקארת'י משך בכתפיו. "אם יש מישהו שמסוגל להיפטר מן הנחשים הללו אחת ולתמיד, הרי זו את".

"סנטור", אמרה ג'וליה, האם אין לך בושה? האם אין לך בושה כלל? אתה מוכן לסכן חיים על…העניין הטריוויאלי הזה? שוני חסר משמעות שניתן לאתר רק בעזרת מיקרוסקופ–"

"והמשמעות היא שהם יכולים להלך בינינו, דוקטור! פפיסטים יכולים להלך בינינו. הם עם הדם המיוחד שלהם, הנחשים שלהם, הזיווגים הארורים שלהם – הם אלה שאיכפת להם ממה שאת מכנה עניין טריוויאלי! הם אלה המתרברבים בפנינו. הם אומרים כי הם אלה שנבחרו על ידי האל. בעזרת חותם האל המבורך. ובכן, יש בכוונתי למחוק את החותם הזה, עם או בלי עזרתך".

"בלי", אמרה לו ג'וליה. "ללא ספק בלי".

מבטו של מקארת'י נח עליה. הוא לא נראה כאדם שברגע זה קיבל את הלא המוחלט. כשהבעה יותר מדי מדושנת עונג על פניו, הוא אמר: "בואי ואגלה לך סוד, דוקטור. מן הסוכנים שלנו במחנה האויב. אפילו עתה, בעת שאנו מדברים, הפפיסטים מתכננים לזהם את מאגרי המים שלנו עם אנזים הא"ש הארור שלהם. להרעיל אותנו או לעשות אותנו כמוהם… כך או אחרת. אנו זקוקים לתרופה כדי להילחם בזיהום; לסלק את האנזים מן הדם שלנו לפני שיצליח להשמיד אותנו! מה את אומרת על זה ד"ר גראנט? האם האתיקה הרפואית יקרת הערך שלך תאפשר לך למצוא טיפול שישאיר אותנו בטוחים מן הרעלנים הפפיסטים הארורים?"

ג'וליה העוותה בפניה. "אין לך שמץ של מושג על חילוף החומרים האנושי. אדם לא יכול סתם כך 'להידבק' בגורם הא"ש ממי שתייה; האנזים פשוט יתפרק על ידי חומצות הקיבה שלך. אני מניחה שיהיה זה אפשרי לייצר גירסה רדיקלית של פחמימן דו-ערכי שבסופו של דבר תמצא את דרכה אל מחזור הדם…" היא עצרה את עצמה. "בכל אופן, קשה לי להאמין שהפפיסטים יהיו כה מטורפים עד כדי–"

ברגע זה", התערב מקארת'י, "ישובה בחדר ועידות במקום מסתור פפיסטי כלשהו קבוצה של גברים מטורפת לא פחות מאיתנו. האמיני לזה, דוקטור. מה שאנו מוכנים לעשות להם, הם מוכנים לעשות לנו; השאלה היחידה היא מי יעשה את זה קודם". מקארת'י התיישב בחזרה וערסל את ידיו על בטנו. "נחשים מכל עבר, ד"ר גראנט. יש ביכולתך לקבוע מי יהיה זה שיוכש".

זה היה, אולי, דבר האמת היחיד שמקארת'י אמר מרגע שהחל הדיון. ג'וליה ניסתה להטיל בכך ספק, אך לא יכלה. א"ש חיובי או שלילי, עדיין היית יכול להיות בן-זונה אכזרי וחסר רחמים.

היא לא אמרה דבר.

מקארת'י הביט בה למספר נוסף של רגעים, ואז העיף מבט חטוף אל הגברים שלשני צדדיו. מוטב שנראה את הדיון הזה כסגור, בסדר? ניתן לד"ר גראנט זמן לחשוב על כל זה". הוא פנה והביט בה ישירות. "מעט זמן. ניצור אתך קשר בעוד כמה ימים…נראה מי מפחיד אותך יותר, אנחנו או הם".

היתה לו החוצפה לקרוץ לפני שפנה לצאת מן החדר.

שאר הסנטורים יצאו בשורה מהחדר, כמעט מתנגשים זה בזה בעודם ממהרים לעזוב. גברים מתוסבכים… גברים חלשים, למרות כל הכח שבידיהם. ג'וליה נשארה לשבת ב"כסא העדים", הלא נוח, מעניקה להם זמן רב להימלט; היא לא רצתה לראות אותם שוב לכשתצא לבסוף אל המסדרון.

שימוש באנזימים תלת-גופרתיים על אדם בעל דם מסוג א"ש חיובי… מה תהיה ההשפעה? ניבויים היו כמעט חסרי משמעות בביוכימיה – מדע הרפואה היה אוקיינוס רחב של בוֹרוּת המנוקד בחוקרים שמנסים להיאחז ברפסודות רעועות. הניבוי היחיד שניתן היה לבצע בבטחה היה שמינון גבוה מדי, של כל תרופה, יהרוג את החולה.

מצד שני, עדיף להזריק אנזימים תלת-גופרתיים לאנשים עם א"ש חיובי מאשר לאנשים עם א"ש שלילי. התגובות הכימיות שמפרקות את אנזים הא"ש מפרקות גם את האנזים התלת-גופרתי – השמדה הדדית מובטחת. אם לא היה לך בדם את אנזים הא"ש, האנזים התלת-גופרתי יגיע לרמות קטלניות במהירות רבה יותר, פשוט משום שלא היה דבר שיעצור אותו. אנשי הא"ש החיובי יכלו ללא ספק לשאת מינונים שהיו הורגים…

ג'וליה חשה בצינה חולפת דרכה. היא המציאה תרכובת שיכלה להרעיל אנשים בעלי א"ש שלילי אך לא כאלה בעלי א"ש חיובי… שיכלה באופן בררני לטבוח בפדויים אך להשאיר את הפפיסטים ללא פגע. והמחקר שלה התפרסם ברבים. כמה זמן יקח עד שמישהו בצד הפפיסטי יקשר בין הדברים? אחד מאותם אנשים שהסנטור דיבר עליהם, מטורף ואכזרי ממש כמו הסנטור עצמו.

כמה זמן יקח עד שישתמשו בתרכובת שלה כדי לטבוח במחצית אוכלוסיית העולם? היתה רק דרך אחת: להרדים את כל הנחשים. אם ג'וליה יכולה היתה, בדרך כלשהי, להניף את ידיה ולגרום לכל אדם מסוג א"ש חיובי להפוך לא"ש שלילי, הרי שמגרש המשחקים יהיה מאוזן שוב. לא, לא מגרש המשחקים – מגרש הקטל.

טירוף… אבל איזו ברירה היתה בידיה? להצטרף למקארת'י; להיפטר מכל הנחשים לפני שיתחילו להכיש; להתפלל שניתן יהיה לטפל בתופעות הלוואי. יתכן שאם מוחות שפויים יותר ינצחו, התהליך לעולם לא יכנס לפעולה. אולי האיום עצמו יהיה חזק מספיק כדי לכפות איזשהו פירוק נשק אנזימי דו-צדדי.

כשהיא חשה מבוגרת בעשרים שנה, ד"ר ג'וליה גראנט עזבה את חדר הדיונים. המסדרון היה ריק; מבעד לשמשות דלתות הכניסה האדירות שבחזית הבניין, יכולה היתה לראות את אור שמש הערב מתלכסן לו על מדרגות השיש. מפגין בודד עמד על המדרכה, מרים בדממה שלט – ללא ספק מה שמקארת'י היה מכנה אוהד פפיסטי בוגדני המתנגד לוועדה שמונתה כדין על ידי הקונגרס.

על השלט שנשא המפגין ניתן היה לקרוא, "מדוע זה תשית לבך אל היצור הישן המונח לפניך בעודך עיוור אל השרפים המצויים בלבבך?"

ג'וליה פנתה לאחור, מקווה שהיתה לבניין דלת אחורית.

---

[1] הכוונה כאן היא לסטאר צ'יימבר, מוסד נודע לשמצה באנגליה של המאות ה- 15-17. מוסד זה ערך דיונים משפטיים חשאיים באיצטלה של בטחון המדינה, ופעמים רבות ניצל את כוחו לרעה והוציא להורג אנשים חפים מפשע. השם הפך מאז שם נרדף לדיונים משפטיים חשאיים, כאלה שלרוב מאופיינים בהליכים קשוחים בהרבה מאלה המוכרים בדיונים משפטיים פומביים.

כל הזכויות שמורות © 1997, ג'יימס אלן גארדנר.

---

דף הבית של ג'יימס אלן גארדנר

Expandable – ביקורת

Vigilant – ביקורת