על פני השטח

קריסטין קתרין ראש החלה לפרסם מדע בדיוני ופנטסיה בשנת 1988 ופרסמה מאז כארבעים ספרים מקוריים (חלקם תחת שמות עט שונים) ועשרות סיפורים. היא הקימה וערכה מגזין בשם פאלפהאוס, ובין השנים 1991 ו-1997 שימשה כעורכת המגזין הותיק "פנטסיה ומדע-בדיוני". היא זכתה בפרס קמפבל לסופר המתחיל מבטיח של השנה בשנת 1991 ובפרסי הוגו על עריכת "פנטסיה ומדע בדיוני" ועל סיפורה "תינוקות המילניום" משנת 2001. "על פני השטח" הוא מסיפוריה המוקדמים ביותר.

(איור: אבי כץ)

קאלהין הביט בצלחתו הריקה על מנת שלא לפגוש בעיניה של גברת פילדינג. השימוש בכינויו הציק לו בבוקר זה יותר מתמיד.

"לא, גברתי. תודה. כבר אכלתי כל כך הרבה שאני עומד להתפוצץ. עוד נגיסה אחת וג'ארד יהיה חייב לסחוב אותי אל השדות".

גברת פילדינג פנתה להביט בבעלה. ג'ארד השתמש בחביתית האחרונה שלו לניגוב שאריות הסירופ מצלחתו.

"בבוקר קר שכזה, כדאי לך לאכול יותר", היא אמרה כשלקחה את צלחתו של קאלהין והכניסה אותה למעקר. "לא יזיק לך קצת שומן שיחמם אותך".

קאלהין העביר את ידו על הזיפים שכיסו את קרקפתו. זו היתה טעות לא לקחת תוספת שניה, אבל אם הוא ייקח אותה עכשיו, הטעות רק תחריף. הוא יהיה חייב להיזהר במשך היום.

ג'ארד החליק את פיסת החביתית המטפטפת לפיו. הוא חייך ומשך בכתפיו כשהחווה בראשו לעבר גבה של אשתו. קאלהין הבין את המחווה. ג'ארד השתמש בה מספר פעמים במשך השבוע בו קאלהין עבר אצלם. החוואי ידע שאשתו נראית שתלטנית, אבל היה משוכנע שהיא התכוונה לטוב.

"אולי תשתה עוד קפה?" שאלה גברת פילדינג. היא הביטה עליו כאילו ציפתה למשגה נוסף.

"בבקשה". קאלהין העביר לה את ספלו. הוא שנא את הנוזל הזר אשר המתיישבים שתו בכמויות. זה שרף את אחורי גרונו והגעיש את קיבתו ללא הפסק. אבל הוא לא העז לומר דבר. גברת פילדינג מזגה לו קפה, וקאלהין לקח לגימה מהוססת כשלוסי נכנסה למטבח. הילדה הרימה שוב ושוב את אפודתה הרופפת מעל לחצאיתה. היא החליקה למקומה בשולחן ושפשפה את עיניה בגב ידה.

"גברתי הצעירה, את מאחרת", אמר אביה בעדינות.

לוסי הנידה בראשה. היא דחפה את צלחתה הרחק מדרכה והניחה את שני מרפקיה על השולחן. "לא נראה לי שאלך היום, אבא".

"תלכי?" קראה גברת פילדינג. "ודאי שאת הולכת. בשלוש השנים האחרונות לא הפסדת אף שיעור, לוס. לא מתאים לך לקלקל את זה עכשיו–"

"תרדי ממנה, אלזי", אמר ג'ארד. "את לא רואה שהיא לא מרגישה טוב?"

עור הילדה היה לבן, וידיה רעדו. קאלהין הזעיף את פניו. היא גרמה לו לתחושה לא נוחה הבוקר. אלמלא הכיר את הוריה, הוא היה חושב שהיא עומדת לעבור את השינוי הראשון שלה. אבל למתיישבים היו מאות מחלות עם סימפטומים דומים לשלה. והיא היתה מספיק מבוגרת להתחיל את גיל ההתבגרות. אולי היא עמדה לקבל את הווסת הראשונה שלה.

ככל הנראה, עברו מחשבות דומות אצל גברת פילדינג, מכיוון שהיא הניחה את ידה על מצחה של בתה. "טוב, חום אין לך", היא אמרה. ואז עיניה פגשו בעיניו של קאלהין. "לא מוטב שאתם הגברים תתחילו לעבוד? יש לכם הרבה עבודה היום".

קאלהין החליק את כסאו אחורה, שמח להשאיר את כוס הקפה המלאה על השולחן. הוא משך את המעיל העבה שהשליך קודם לכן על גב כסאו ויצא מהדלת האחורית.

ג'ארד הצטרף אליו על המרפסת. "חושב שנצליח לסיים את החריש?"

קאלהין הנהן. המכונה הגדולה והמגושמת ישבה בשדה החרוש למחצה כמו מפלצת רדומה. בעוד כמה דקות קאלהין יטפס לתא הנהג וירגיש את גלגלי השיניים המוזרים רועדים תחת אצבעותיו. ג'ארד היה אומר שזו מכונה ישנה ועדינה, אבל היא חייבת להחזיק מעמד לפחות שלוש שנים נוספות – שנות מתיישבים – או שיהיה עליהם לזרוע את השדות באופן ידני. עדיין לא היתה תעשייה על פני כוכב הלכת. הדרך היחידה להחליף ציוד שבור היתה להזמין אותו מכדור הארץ, וזה דרש זמן.

משאית ריחפה לנחיתה בדיוק כשקאלהין פנה לכיוון השדה. הוא החל ללכת, כאילו שהגעת אנשים אחרים לא נגעה אליו, אך הוא ידע שהם באו לראות אותו. רק לעתים רחוקות הגיעו מבקרים למשפחת פילדינג.

"קולין!" ג'ארד קרא לו. קאלהין עצר, ניסה שלא להיבהל. הוא לא היה בלתי זהיר הפעם. דברים התרחשו מהר מדי. הוא תהה מה המתיישבים הולכים לעשות. האם יכלאו אותו, או שמא הם עומדים לפגוע בו? האם הם יתנו לו הזדמנות להסביר את המצב ויתנו לו ללכת אחר כך?

שלושה מתיישבים, שני זכרים ונקבה אחת, עמדו מחוץ למשאית. ג'ארד ניסה להוביל אותם לעבר הבית.

"אפגוש אותך בפנים", קאלהין צעק חזרה. לרגע הוא השתעשע ברעיון של בריחה. הוא השקיף על המרחב הרחב של קרקעות שעובדו רק לאחרונה, לכיוון היער והגבעות המתרוממות מעבר לו. במקום כלשהו שם הוא יוכל למצוא מובלעת של בני עמו, קבוצה של נעזבים שלא הוטמעו, אבל הסיכויים לכך היו נמוכים. אנשיו תמיד ידעו להסתגל כדי לשרוד. קבוצות הנעזבים קטנו בכל שנה חולפת.

הוא שפשף את ידיו זו בזו. עורו היה יבש מדי. אילו רק היה יכול, למשך שעה אחת, להניח בצד את הריסונים שהטיל על עצמו, הוא היה נשכב בשדה ומכסה את עצמו בבוץ. עורו היה יוצא אז רך וטהור כמו הפרווה על חתוליו של ג'ארד. אבל הוא היה חייב כעת לרסן את עצמו יותר מאי פעם בעבר. הוא הידק עוד את מעילו וחזר שוב אל המטבח.

הוא שמע את קולותיהן של לוסי ואמה מתלהטים בוויכוח בקומה העליונה. ג'ארד לחץ את כפתור המיחזור על מכונת הקפה הישנה אשר חרקה במחאה. שלושת המבקרים ישבו מסביב לשולחן, האישה בכסאו של קאלהין, וכולם פנו לעברו כשנכנס לחדר.

הוא הניד בראשו וישב ליד המעקר. החום גרם לגבו לעקצץ, והזווית הבלתי שגרתית גרמה לו להרגיש כזר במטבח בו הוא סעד במשך יותר משבוע. האורחים בהו בו באותו מבט קר שאותו ראה על פניהם של תושבי העיר.

"זהו קולין", אמר ג'ארד. "הוא עובד אצלי".

קאלהין הניד שוב בראשו. ג'ארד לא הציג את האורחים, וקאלהין תהה אם היתה זו התעלמות מכוונת.

"היינו רוצים לשאול אותך מספר שאלות על עצמך", אמרה האישה. היא נשענה קדימה כשדיברה, וקאלהין שם לב שעיניה היו כחולות בהירות.

"אפשר לשאול למה?"

ידו של ג'ארד רעדה בעודו מוזג את הקפה. "קולין, בסביבה הזאת נהוג–"

"לא", הפריעה האישה, "זה לא עניין של נוהג. אנו מדברים עם כל הזרים. השכיר שלך בוודאי שמע על הרצח".

קאלהין הצטמרר. הוא לקח את כוס הקפה שג'ארד הציע לו, והרגיש תחושת רווחה כשראה שידו לא רועדת. "לא, לא שמעתי".

"אנחנו לא מדברים כאן על דברים כאלה, מרלן", אמר ג'ארד לאישה.

כוסות קפה שקשקו בדממה כשג'ארד סיים להגיש לכולם. האיש המבוגר יותר, שנשען על הקיר מאחורי השולחן, חיכה עד שג'ארד יסיים לפני שדיבר.

"זו הפעם הראשונה שהורגים מישהו במושבה הזאת, ועוד בצורה נוראה שכזאת. הלאה, ליד הגשר, מצאנו עור של אדם צף על פני הנהר. בהתחלה חשבנו שזו היתה גופה מכיוון שהמים מילאו את העור כאילו היה שק. רוב השיער היה במקום, שיער כה שחור שכאשר הוא התייבש גווניו היו כחולים. לא מצאנו שום בגדים–"

"–או עצמות, אם כבר מזכירים את זה", הוסיף האיש השני.

"נכון", המשיך הדובר. "רוקנו אותו. קרצפנו את האזור עבור שאר הגופה, ובראש הרכס מצאנו דם".

"די הרבה ממנו", מרלן אמרה. "כאילו עורו נפשט בעודו בחיים".

קאלהין נאלץ לעטוף באצבעותיו את הספל החם כדי לשמור על חומן. הוא לא היה זהיר מספיק. דברים קרו כה מהר עד שלא היה לו סיכוי לחדור עמוק יותר ליערות. הוא חש את הפחד אשר רטט בתחתית קיבתו הולך ושוקע סביב לבו.

"אז אתם חוקרים את כל הזרים כאן כדי לבדוק מי מהם עשה את זה". הוא דיבר כאילו מניעה אותו סקרנות ולא פחד.

מרלן הנהנה. היא העבירה יד ארוכה לאורך קו שערה ללכוד קצוות סוררים.

"לא הרגתי איש", אמר קאלהין. "אענה על כל מה שתשאלו".

הם תחקרו אותו בזהירות, בוחנים בשאלותיהם את חייו לפני שנכנס למושבה שלהם, והוא ענה בזהירות דומה, אומר את כל האמת שיכול היה לספר. הוא סיפר להם שהמושבה הראשונה בה היה נחתה על קרקע בלתי מתאימה לחקלאות. המתיישבים ניסו ציד ואפילו הגישו בקשה לרשיון כריה, אבל שום דבר לא עבד. לבסוף, רובם חזרו לכדור הארץ. הוא נשאר, נע בין משפחה למשפחה, עובד בעבודות מזדמנות, ומנסה למצוא מקום להתיישב בו. בעודו מדבר, הוא הזכיר פרטים מקריים אודות עצמו, מקווה שההערות האישיות שפיזר ימנעו חקירה עמוקה יותר. הוא סיפר להם על היוהנסנים שאת בתם כמעט נשא לאשה, על הקאסלים שלימדו אותו איך לעבד קרקע, ועל הסלינגרים שטיפלו בו לאחר חולי מתיש במיוחד עד שחזר לבריאותו. קאלהין סיפר להם על כל מקום שבו היה פרט למקום היחיד בו היו מעונינים באמת – היערות שהקיפו את החווה של משפחת פילדינג.

הוא דיבר בנימה עדינה שארצנים כיבדו. הוא הביט בפניו של ג'ארד מכיוון שידע שג'ארד, מכל הנוכחים, יהיה הראשון להבין שקאלהין לא היה אי פעם מתיישב. ג'ארד חי חמש-עשרה שנים בכוכב הלכת. פעם הוא אמר לקאלהין בגאווה שלוסי, למרות היותה יתומה, היתה בת המושבה הראשונה שנולדה בכוכב הלכת.

האמון בעיניו של ג'ארד לא השתנה. קאלהין נרגע מעט. אם ג'ארד לא זיהה מי הוא, אף אחד לא יזהה.

"אומרים שזו הדרך בה המקומיים רוצחים", מרלן אמרה כשקאלהין סיים. "שמענו סיפורים ממושבות אחרות על גופות – אנושיות ורייאמיות כאחד – שנמצאו בצורה זו".

קאלהין תפס שהיא עדיין תשאלה אותו. "מעולם לא שמעתי לפני כן על סוג כזה של רצח".

היא הנהנה. כמו על פי סימן בלתי נראה, שלושתם נעמדו. ג'ארד נעמד יחד עמם. "אתם חושבים שיכולים להיות רייאמים באזור?" הוא שאל.

"סביר מאוד להניח שכן", אמרה מרלן. "מכיוון שאתה גר כה קרוב ליערות, מוטב שתנקוט ביותר אמצעי זהירות".

"כן". ג'ארד הטה מבטו אל ארון הרובים המצויד היטב שלו. "זו כוונתי".

האנשים הניעו ראשם בהסכמה ויצאו מבעד לדלת. מרלן פנתה אל קאלהין, "תודה לך על שיתוף הפעולה", היא אמרה. "נודיע לך אם יהיו לנו שאלות נוספות".

קאלהין עמד ללוות אותם החוצה, אבל ג'ארד החזיק בו. "סיים את הקפה שלך. יש לנו די והותר זמן בשביל לחזור אל השדות יותר מאוחר".

לאחר שיצאו מהדלת, קאלהין לקח את הקפה שלו ונע לכסאו. לוסי ואמהּ עדיין התווכחו למעלה. הוא ניצל את ההזדמנות ופינק את עצמו בגירוד מהיר של ידיו ורגליו. החום החמיר את היובש.

הוא תהה אם הוא נשמע משכנע. השלושה נראו כאילו הם כבר החליטו מה קרה. רצח. הוא טלטל את ראשו.

דלת נטרקה בקומה העליונה, והויכוח הפך יותר ויותר קולני. קאלהין שלח מבט מעל המעקר ודרך החלון. ג'ארד עדין דיבר עם שלושת המבקרים. קאלהין קיווה שהם יעזבו בקרוב. אולי אז הוא ידבר עם ג'ארד, יסביר כמיטב יכולתו מדוע הוא לא יכול להישאר יותר.

"לאן את הולכת?" צעקה גברת פילדינג. בהלה נגעה בקצה קולה.

"כמה שיותר רחוק ממך!" לוסי נשמעה על סף דמעות. קאלהין יכול לשמוע את רגליה רוקעות במורד המדרגות. לפתע, פסקו הפסיעות. "לא! תתרחקי ממני! אני צריכה זמן לחשוב!"

"אין לך זמן לחשוב! אנחנו צריכים לברר מה הבעיה".

"אין שום בעיה!"

"לוסי–"

"עוד צעד אחד ואני נשבעת שאני אעזוב!" לוסי נסוגה לעבר המטבח, טרקה את הדלת, ונשענה עליה. רגע אחרי כן היא הבחינה בקאלהין, ורוח הקרב יצאה ממנה.

"כמה זמן היית כאן?" היא לחשה.

הוא מזג את הקפה שלו שעכשיו כבר היה קר לתוך הממחזר שהם הזיזו בשבילו. "אני לא אספר שום דבר לאבא שלך, אם זה מה שמדאיג אותך. אני אפילו לא יודע למה רבתן".

לא נותר מקום במעקר, כך שהוא הניח את הספל ליד דוד החימום הקטן שטיהר את מי התהום. לוסי החליקה כסא אחורה, והוא חרק כשהיא התיישבה עליו. קאלהין זרק מבט חטוף נוסף לעבר החלון. נראה שג'ארד ומבקריו התווכחו.

מה הוא יעשה אם הם יחליטו שהוא אשם? הוא לא יוכל להיעלם. יש להם תיאור שלו שהם יוכלו לשלוח לכל המושבות. הוא יוכל לחפש את הנעזבים, אבל אפילו אם ימצא אותם, לא בטוח שהם יקבלו אותו. הוא חי עם המתיישבים כל חייו. הוא נראה אנושי, ולפעמים, הוא אפילו חש אנושי.

משהו התרסק מאחוריו. קאלהין הסתובב בזמן לראות את לוסי מועדת על כסאה בעודה מתרחקת ממכונת הקפה ההפוכה. קפה נזל על הקיר, והמעקר לחשש. הוא מיהר אליה, הזיז את הכסא, והביא אותה לפינה בטוחה יותר של המטבח.

"את בסדר?" הוא שאל.

היא הנהנה. דמעה החליקה מזווית עינה. "כנראה לא תפסתי אותו חזק מספיק".

"למה לא תשבי. אני אנקה את זה–" קאלהין הפסיק כשדמעתה של לוסי נחתה על גב כף ידו. הדמעה היתה כבדה ומרושתת באדום. הוא הביט בה משאירה שובל ורוד כשהוא ניגב את עורו ברצפה. לאט, הוא הביט לתוך עיניה המפוחדות. עוד טיפות מלאות דם איימו להופיע. הוא ניגב אחת מעל ריסיה וסובב אותה בין אצבעותיו.

לפתע, היא ניסתה למשוך עצמה ממנו, והוא הידק את אחיזתו בזרועה. הוא החליק את שרוול האפודה שלה לאחור. בשרה תלה בקפלים סביב המרפק ופרק כף היד. הוא נגע בעדינות בפרק כף ידה ושם לב שהזיעה מנקבוביותיה צופתה גם היא בדם.

"כמה זמן?" הוא לחש. "כמה זמן מאז שזה התחיל?"

דמעותיה החלו לזרום בחופשיות עכשיו. נראה כאילו היא דיממה מעיניה. "מאתמול בבוקר".

הוא נענע בראשו. "זה היה אמור להתחיל מוקדם יותר. זה אמור לגרד נורא. כמו פריחה".

"לפני שבוע".

הוא שחרר אותה. ילדה מסכנה. שבוע לבדה בלי אף אחד שיאמר לה משהו. היא בודאי סובלת. הכאב והחולשה אמורים להיות כמעט בלתי נסבלים.

"מה זה?" קולה היה מלא בפחד.

קאלהין הביט בה, אז, כשמלוא האימה השיגה אותו לבסוף. הוא הוכן לשינוי מלידה, אבל לוסי חשבה שהיא אנושית. ולפתע הוא הביט שוב מחוץ לחלון אל ג'ארד. ג'ארד, שמצא את הילדה המיותמת מבלי שניסה אפילו לגלות עוד פרטים על סוג צורת החיים שהוא גידל. ג'ארד, שככל הנראה הניח שאם הילדה נראית אנושית, היא אכן אנושית.

היא שפשפה את פרק ידה. העור היה כבר כל כך רופף שלחץ ידו לא השאיר עליה סימן.

"זה טבעי", הוא אמר. "זהו השינוי. הפעם הראשונה – הפעם הראשונה יכולה להיות מכאיבה, אך אני יכול לעזור לך לעבור אותה בשלום".

ברגע שאמר את המילים, הוא התחרט. אם הוא יעזור לה, יהיה עליו להישאר. הוא עמד לחזור בו מדבריו כשדלת המטבח נטרקה.

גברת פילדינג הביטה על הקפה השפוך, ואז על גבנונית העור שעל זרועה של לוסי. האישה המבוגרת נראתה מפוחדת ופגיעה. היא הגישה את ידה לכיוון בתה, אבל לוסי לא זזה. "היא חולה", אמרה גברת פילדינג.

"חולה?" קאלהין הרשה לעצמו חיוך אירוני קטן. האנשים האלו לא העלו על דעתם מה הם עשו ללוסי. "איך את יודעת? לא נתקלת בשום דבר דומה לזה עד כה, נכון?"

גברת פילדינג האדימה. "ואתה?"

"בוודאי שכן. זוהי התפתחות נורמלית לחלוטין אצל רייאמי בוגר".

"ואתה תוכל לעזור לה?"

התקווה שבקולה המתיקה מעט מכעסו. סביר להניח שהוא יוכל לסמוך על גברת פילדינג שתשמור על סודו. לא היה לה אף אחד אחר לפנות אליו עכשיו. "יכולתי לעזור לעצמי".

"אתה רייאמי?" היא לחשה. לפתע, הצבע נעלם מפניה. "אלוהים אדירים".

קאלהין חש בצינה העוברת בגופו. הוא בחר בבחירה הלא נכונה. לפני שהצליח לעצור בעדה, היא פתחה את דלת המרפסת. "ג'ארד!" היא קראה. "בוא הנה מיד! קולין – קולין אומר שהוא רייאמי!"

קאלהין קפא. לא יכול להיות שהיא אומרת את זה. לא עכשיו. לא כאשר בתה עומדת לעבור אחת מההתנסויות הקשות ביותר בחייה ללא כל הכנה. לוסי צריכה אותו עכשיו. אמהּ לא תוכל לעזור לה, וכך גם כל שאר המתיישבים. אם הם ינסו לעצור את הדימום, זה יהרוג אותה.

הוא קיבל החלטה. הוא תפס את לוסי והטיל אותה אופקית על גבו, נועל את גופה בתנוחה אחת עם זרועותיו. היא בעטה והכתה בצדו. גברת פילדינג החלה לצרוח. קאלהין עזב לרגע את רגליה של לוסי, תפס את ידית הדלת ויצא אל המסדרון. לוסי הצמידה את רגליה לרצפה, מאלצת אותו לגרור אותה. הוא המשיך לנוע במהירות לכיוון דלת הכניסה. כשהגיע אליה, הוא פתח אותה במשיכה חזקה ורץ אל אוויר הבוקר הקריר.

לוסי כמעט ושחררה את עצמה. הוא הזיז אותה מעט כנגד גבו והצליח לתפוס שוב את ברכיה. העור נקרע במקום בו נגע בה. היא תשאיר שובל של דם.

הילדה היתה כה מפוחדת עד שאפילו לא צרחה. היא הכתה אותו בבשר הרך שבצדו, ואז נשענה כנגדו ונשכה אותו. הכאב כמעט וגרם לו להפיל אותה. לפתע, הוא הסתובב במקום והדק את אחיזתו בה.

"אני מנסה לעזור לך", הוא אמר. "תפסיקי עם זה מיד!"

היא הפסיקה להיאבק ונחה חסרת תנועה בזרועותיו. קאלהין גילה שהוא שונא את הפילדינגים. הם לא ידעו שיהיו שאלות? אולי הם יוכלו להציג את השינוי כמחלה, אבל מה יקרה כשחבריה יחלו לקמול עם הגיל והיא תישאר צעירה ונאה כפי שהיא עכשיו? מי יסביר לה את זה?

הוא רץ בדרך מתפתלת בתוך היער. אם ג'ארד יפעיל את הראש, הוא יבין להיכן קאלהין לוקח את לוסי. אבל כל מה שקאלהין צריך הוא זמן. לוסי היתה עכשיו כה קרובה לשינוי כך שלא ייקח זמן רב מדי לעזור לה לעבור אותו. אבל אם האחרים ינסו לעצור אותו, לא משנה כמה טובות יהיו כוונותיהם, הם יהרגו או ישחיתו את גופה של הילדה.

קאלהין שאף אוויר לריאותיו בשריקות מתייפחות. חזהו בער. הוא לא רץ כך מזה זמן רב, ומשקלה הנוסף של לוסי הקשה עוד יותר על תנועותיו. הילדה החלה להיאבק שוב, כאילו קראה את מחשבותיו. היא כופפה את ברכיה ותקעה אותם בשיא כוחה אל כליותיו. הוא כמעט ומעד, אבל הצליח לאזן את עצמו בזמן. העצים החלו להדלדל לפניו והוא הריח את תבלין הנהר הכבד. יעבור זמן עד שהאחרים ישיגו אותו. הם לא יוכלו להביא לכאן משאית. הם יצטרכו לבוא ברגל. אולי יהיה לו מספיק זמן לעזור ללוסי ולהימלט.

קאלהין פרץ אל תוך קרחת היער. לוסי השתנקה כשראתה את הרכס. הוא היה חייב להביא אותה לכאן. היא צריכה את המים המתובלים – ואת הגובה. היה נדמה לו שהוא שומע מישהו נע עכשיו בעקבותיו, והוא התפלל שיהיה לו מספיק זמן. היה לו כל כך הרבה לספר לה. היא חייבת לדעת על שינויי הצבע, ועל האפשרויות של שמירת מעט עור. אבל יותר מהכול, היא חייבת לעשות מה שיאמר לה, או שתישאר מעוותת עד השינוי הבא, בעוד עשר שנים.

הוא התכופף למחצה ומשך אותה אל הרכס. שיפוע הקרקע היה מתון מספיק כדי לאפשר לו לשמור על שיווי משקלו, אבל תלול דיו בכדי להאט את צעדיו. הוא חש בליבה של לוסי פועם כנגד גבו. הילדה חשבה שהוא הולך להרוג אותה, והוא לא ידע איך הוא יתגבר על כך.

כאשר הגיע לראש הרכס, הוא נעמד, מתנשף, מביט אל המים בצבע הקרמל. הוא לא העז לשחרר את לוסי מיד. לא נותר להם זמן רב והוא היה חייב להסביר לה מה היא עוברת.

היא הפסיקה להיאבק. היא החזיקה בו כאילו היא נחושה לסחוב גם אותו כאשר ישליך אותה אל הנהר. במרחק, הוא שמע צעקות עמומות.

"לוסי, הבאתי אותך לכאן מסיבה מסוימת", הוא אמר. אצבעותיה חפרו עמוק יותר לתוך בשרו. "את עוברת דרך מה שבני עמי קוראים השינוי. זה נורמלי. זה–"

"אני לא אחת מבני עמך", היא אמרה. "תוריד אותי!"

הוא הביט לאורך הנהר המתפתל ואל העצים מעבר אליו. אף על פי שרק עכשיו הוא התחיל, הוא כבר הרגיש מובס. הילדה היתה אנושית במשך שלוש עשרה שנים. הוא לא יוכל לשנות את זה תוך חמש עשרה דקות.

"לא. את לא". הוא הניח אותה, אבל שמר על אחיזה חזקה של פרקי ידיה. בגדיה היו מלאים בדם. "אבל את נולדת כאן. ראית אי פעם דבר כזה קורה למישהו אחר?"

הוא תפס חתיכה רפויה של עור והרים אותה. קול שאיבה נשמע כאשר העור נפרד מחומת הדם. לוסי ניסתה למשוך עצמה הרחק ממנו והוא משך אותה קרוב יותר. "לרוע המזל, את מאמינה שאת אנושית ולכן הראשונה לעבור את זה. אני היחיד שיכול לעזור לך. אני רייאמי. זה כבר קרה לי".

"אתה לא נראה כמו רייאמי".

הוא התאפק מלתת תשובה ניצחת. היו כל כך הרבה דברים שהיא לא ידעה. הרייאמים היו משני-צורה. ההורים בחרו את צורת ילדם בלידה. להוריו היה די חזון כדי לתת לו צורה אנושית. ככל הנראה, גם לשלה. אבל היא הכירה רק את הנעזבים ששמרו על צורת הציידים ונהגו לאכלס את יערות כוכב הלכת.

קריאה הדהדה דרך היערות. לוסי הביטה לכיוונה, אבל קאלהין נענע אותה על מנת לקבל שוב את תשומת ליבה. "אני באמת רייאמי", הוא אמר. "חבריו של אביך טוענים שהם מצאו גופה כאן. אבל הגופה שהם מצאו לא היתה גופה כלל. זה היה העור שלי. אני רק סיימתי את השינוי. השלתי את עורי בדיוק כפי שאת עומדת לעשות. ואחרי כן יצאתי וחיפשתי עבודה בחווה של אביך".

"אני לא מאמינה לך", היא אמרה.

"לוסי, את מדממת מכל נקבובית שבגופך. העור שלך רופף. את מרגישה כאילו את מרחפת בתוך עצמך. נבהלת כשראית את צורתך מצוירת בדם על הסדינים הבוקר, לא? ואמך, גם היא הבחינה בכך, לא?"

לוסי הנהנה.

"את חייבת לבטוח בי מכיוון שבעוד מספר שעות הדימום יפסק, העור שעליך עכשיו ידבק לעור החדש שמתחתיו, ואת תהיה מכוערת ומעוותת. ועם הזמן, העור הישן יתחיל להירקב. האם את רוצה שזה יקרה לך?"

דמעה של דם ירדה במורד לחייה של לוסי. "לא", היא לחשה.

"בסדר גמור". קאלהין לא הרשה לעצמו להרגיש הקלה. הוא יכול היה לשמוע רשרושים בלתי טבעיים באים מהיערות. "את חייבת להשאיר את בגדיך כאן. אחר כך לכי לקצה הרכס, הרימי את ידיך מעל ראשך על מנת למתוח את העור כמה שיותר, וקפצי לנהר. זה בטוח, הנהר כאן מאד עמוק. ברגע שתוכלי להרגיש את המים הקרים בכל סנטימטר של שטח גופך, לכי אל הגדה ועטפי את עצמך בבוץ. זה ימנע מהגירוד להתחיל שוב".

הפחד בעיניה הטריד אותו. "אתה מתכוון שאני צריכה להתפשט?"

הוא ריסן את תסכולו. לא היה להם זמן לפתור איסורים חברתיים של בני אדם. "כן, או שהעור הישן לא ירד".

לפתע, הוא ראה משהו מהבהב ביערות למטה. זה נראה כמו לוע של רובה חוֹם. בהלה זינקה דרכו. למה הוא מסכן את חייו על מנת לעזור לילדה זו? ברגע שהוא יגיח מקצה הרכס, אביה יהרוג אותו. קאלהין עזב את פרקי ידיה של לוסי. תן לה לברוח אם היא רוצה. הוא לא יניח לעצמו להיהרג. עדין לא.

אבל להפתעתו, לוסי לא ברחה. היא הפנתה את גבה אליו ומשכה לאט את אפודתה מעל ראשה. אחרי כן היא הורידה את שאר בגדיה והלכה לקצה הרכס. קאלהין ידע שהיא לא יכולה להרגיש את הקור עכשיו. עורה היה רחוק מדי מקצות העצבים.

היא הגיעה לקצה הרכס, בהונותיה מחזיקות את הסלע בעוצמה זהה לזו שבה אצבעותיה אחזו בזרועה, ואז פנתה להביט בו. "אני לא מסוגלת", לחשה.

היא כל כך קרובה. קאלהין ראה את הדם זורם מתחת לעור הישן, מנסה להפריד את כולו. "את חייבת", הוא השיב, שומר את עצמו בצללים. "קפצי".

לוסי הביטה למטה אל הנהר שמתחתיה, ורעד עבר בגופה. היא הנידה בראשה.

"האם–?" קאלהין עצר עצמו. אם הוא יחשוף את עצמו, הם יהרגו אותו. הוא הביט בלוסי לרגע ארוך, וחש כיצד החלטיותו מתמוססת. "את רוצה שאעזור לך?"

הוא יכול לראות את תערובת הפחד וחוסר הישע שבפניה. היא לא היתה בטוחה מה הוא עומד לעשות, אבל היא רצתה לבטוח בו. לפתע, היא הרימה את לסתה בהחלטיות. "כן", היא אמרה בעדינות.

ידיו של קאלהין קפאו. "בסדר. אני הולך לעשות את זה מהר. אני אבוא מאחוריך ואדחוף אותך אל הנהר. כווני את בהונותיך ונסי ליפול ישר. הנהר עמוק וזורם באיטיות. את תהיי בסדר".

לוסי הנהנה והביטה הישר קדימה. היערות סביבם היו שקטים באופן בלתי טבעי. הוא מיהר החוצה ממקום מסתורו ואחז במותניה, מרגיש את הדם מחליק הצדה מלחץ ידיו. הוא עצר לרגע, יודע שג'ארד ומלוויו לא יירו כל עוד הוא מחזיק בילדה.

"הצביעי", הוא אמר, ודחף.

הוא יכול להרגיש את האוויר מחליק בין אצבעותיו כאשר לוסי נפלה. פרץ חום לבן דקר לפתע את צידו, והוא נפל אחריה, מסתובב ומתהפך באוויר הקפוא. הוא נחת על בטנו בתוך המים הקרים והסמיכים, פולט את כל האוויר מגופו. קאלהין ידע שמוטב לו להישאר שקוע ולשחות הרחק מהגדות, אבל הוא היה חייב לנשום. הוא שרט את דרכו אל פני השטח, משוכנע שהוא הולך למות לפני שיגיע לשם. נדמה כאילו הקרב נמשך לנצח, ופתאום הוא היה שם, מיטלטל על פני הנהר, בולע אוויר לתוך ריאותיו הריקות.

עורה של לוסי צף צמוד אליו, והוא חש רגע של ניצחון לפני שראה את רובה החום של ג'ארד מכוון אליו מהגדה.

"צא החוצה", החוואי אמר במהודק. "צא החוצה ותגיד לי מה עשית עם שאר הגוף שלה לפני שאני משתגע לחלוטין".

קאלהין עדיין היה מסוגל לצלול ולשחות לחופשי, אבל מה יהיה הטעם? הוא לא יוכל לשנות את צבעו בעשר השנים הקרובות פחות או יותר. ואפילו אם יצליח לשחות מעבר לטווח רובי החום שלהם, הוא תמיד יחיה במנוסה.

קאלהין שחה לגדה בשתי תנועות חתירה ארוכות ויצא מן המים. הוא רעד. היה קר, קר מדי בשביל לעמוד רטוב ליד נהר. התבלין החמיר את היובש בעורו החדש.

מרלן, רובה בידה, עמדה ליד ג'ארד, ושני האנשים האחרים יצאו מהיער.

"היכן שאר הגופה?" ג'ארד שאל. זרועו רועדת. "על הרכס?"

קאלהין נענע בראשו. היה באפשרותו לפגוע ברובה שבידו של ג'ארד ולברוח משם, אבל לא היה ביכולתו לראות את העצב, את התבוסה הממלאת את האדם שראה בו ידיד.

"היא תצא מהמים בעוד רגע".

"אתה משקר!" ג'ארד צעק, וקאלהין ראה באימה שהאיש כמעט ונשבר.

"לא, היא תצא". קאלהין הסס לרגע. הוא לא רצה למות על מנת לשמור את סודם של בני עמו. הרייאמים תמיד ידעו להסתגל לשינויים. הם יסתגלו גם הפעם. "היא רייאמית. אתה יודע את זה. זה טבעי בשבילנו".

"היא בתי!"

"היא לא. היא לא יכולה להיות. זה לא קורה לבני אדם".

שכשוך בגדת הנהר משך את תשומת ליבו. לוסי גררה את עצמה לאורך הגדה מספר מטרים מהם. עורה היה חדש, ורוד ונקי, וראשה הקרח החזיר את אור השמש. היא התקפלה לתנוחה עוברית והחלה לרעוד.

קאלהין החל לנוע לעברה, אבל ג'ארד תפס אותו. קאלהין ניסה לשחרר את ידו, אבל ג'ארד היה חזק ממנו.

"היא לא מוכנה עדין", קאלהין אמר.

מרלן נעמדה לצידו. "תן לו ללכת, ג'ארד".

"הוא הרג את הבת שלי!" אחיזתו של ג'ארד התהדקה סביב ידו של קאלהין.

"הוא לא. הנה היא שם".

ג'ארד אפילו לא הביט. "זוהי לא לוסי שלי".

קאלהין בלע רוק בחזקה. ליבו פעם בגרונו. היה עליו לברוח כל עוד היתה לו הזדמנות. עכשיו ג'ארד עומד להרוג אותו.

"זו לוסי", מרלן אמרה בתקיפות. "תן לו ללכת, ג'ארד. הוא צריך לעזור לה".

ג'ארד הביט בילדה הרועדת בקצה גדת הנהר. אחיזתו התרופפה, ולבסוף הוא הניח לידיו ליפול. קאלהין הלך שני צעדים לאחור ושפשף את זרועותיו. תחושת ההקלה גרמה לו לסחרחורת.

מרלן הניחה את ידה סביב ג'ארד כאילו לא סמכה עליו בעצמה. היא הביטה בקאלהין בכדי לראות מה הוא הולך לעשות עכשיו. אם הוא ירוץ, היא תתן לשני האחרים לעצור אותו. הוא פנה מהם לאיטו והלך לצידה של לוסי.

"את זקוקה לבוץ, לוסי", הוא אמר כשגרר אותה גבוה יותר לאורך גדת הנחל. היא נתנה לו לגלגל אותה לגולם. כשכמעט וסיים, הוא הביט באיש שמאחוריו.

ג'ארד שמט את נשקו ובהה בעורה של לוסי כשזה המשיך בדרכו במורד הנהר. מרלן עדיין החזיקה ברובה שלה, אבל עיניה היו על ג'ארד, לא קאלהין.

"היא רייאמית?" מרלן שאלה את ג'ארד.

החוואי הניד בראשו. "חשבתי שהיא אנושית!" הוא אמר. הוא הרים את קולו כאילו רצה שקאלהין ישמע. "חשבתי שהיא אנושית!"

קאלהין לקח חופן בוץ והחל לצבוע את העור על פניה של לוסי. היא סגרה את עיניה ושכבה מאד בשקט. היא תזדקק לזמן כדי להחלים מההלם.

"חשבתי שהם עומדים להרוג אותה", ג'ארד אמר בקול שבור. "הם היו שניים והיא היתה כל כך קטנה ואני חשבתי שהם עומדים להרוג אותה". קולו נחנק. "אז הרגתי אותם קודם".

אצבעותיו של קאלהין קפאו על לחייה של לוסי. ג'ארד הרג את הוריה של לוסי כיון שהם לא נראו אנושיים. קאלהין טבל את ידיו בעוד בוץ והמשיך לעבוד. הוא קיווה שהם יתנו לו לעזוב כשיגמור.

הוא הניח את חתיכת הבוץ האחרונה על פניה של הילדה. ג'ארד בא לידו. "גם אתה רייאמי, נכון? ואתה נראה אנושי".

קאלהין שטף את הבוץ מידיו הרועדות. הוא היה מבוהל עד עמקי נשמתו. מה הוא יעשה עכשיו? יעזוב עם לוסי וינסה ללמד את הילדה שהיא לא אנושית בכלל? הוא הסתובב ופנה אל ג'ארד. "מה אתה הולך לעשות עם לוסי?"

"היא תהיה בסדר?" החוואי שאל.

קאלהין בהה בג'ארד לרגע. כל הצבע נעלם מפניו של החוואי והוא נראה קרוב לבכי. ג'ארד הבין סופסוף מה הוא עשה.

"היא אמורה להיות", קאלהין אמר. "אבל מישהו צריך להסביר לה את הכל. זה יקרה שוב. ויש גם דברים אחרים".

הוא עצר, זוכר את רומן הנפל שלו עם אישה אנושית. בסופו של דבר, צורותיהם הוכחו כבלתי מתאימות. הוא לא באמת היה אנושי, גם אם היה כל כך קל לשכוח את זה. הוא רק נראה אנושי.

"דברים אחרים?"

"דברים קשים". קאלהין רעד שוב. הבגדים הרטובים האלה עוד יגרמו לו לחלות. "אם אתה רוצה, אני אקח אותה איתי. אתה לא תצטרך להתעסק איתה שוב".

"לא". ג'ארד הושיט ידו לגעת בילדה מכוסת הבוץ, אבל ידו ריחפה מעל הקליפה, לא ממש נוגעת בה. "היא בתי. אני גידלתי אותה. אני לא יכול לתת לה פתאום לברוח ולהיעלם".

קאלהין בלע רוק בכבדות. הוא לא הבין את היצורים הללו. הם הרגו נעזבים על פי גחמה, התמחו בפחד ובשנאה כלפי הרייאמים, ופתאום מציעים לשמור אחת בביתם.

"זה העור שלך שהם מצאו, מה?" שאל ג'ארד. "זה קרה לך קצת קודם".

קאלהין הנהן. שריריו היו מתוחים. הוא לא היה בטוח מה ג'ארד עומד לעשות.

"למה לא סיפרת לנו?"

קאלהין התבונן בג'ארד לרגע. כי, הוא רצה לומר, האישה שאהבתי צרחה וירקה עלי כשהיא גילתה. כי חוואי אחד כמעט הרג אותי עם גרזן. כי בני-עמך אינם יודעים איך להתמודד עם שום דבר שונה, אפילו כשהם החיזרים על-פני כוכב לכת חדש.

"לא חשבתי שתבינו", הוא אמר. לפתע, הוא תפס את ידו של ג'ארד והניח אותה על הבוץ המתקשה שכיסה את כתפיה של לוסי. אז הוא נעמד. חייבים להיות נעזבים ביערות האלה. הוא יוכל למצוא אותם אם ג'ארד לא יהרוג אותו קודם. הוא החל ללכת.

"קולין", ג'ארד החל, אבל קאלהין לא עצר. מרלן השיגה אותו ותפסה בצידי גופו. קאלהין נעץ בה מבט, אבל היא לא שחררה אותו. הוא היה מבוהל מכדי שיכה אותה, מבוהל מכדי שינסה להשתחרר. אם היא החזיקה בו, אולי הם לא הולכים להרוג אותו אחרי הכול.

היא קרעה את צדה של חולצתו של קאלהין ובחנה את הנזק שקרן החום השאירה. העור היה מקומט ומנוון, וקאלהין פתאום הבין כמה הוא כואב.

"אנחנו יכולים לטפל בזה?" היא שאלה.

"את מבקשת רשות?" קאלהין התקשה להעלים את הסרקזם מקולו.

"לא". האישה הביטה למטה והסמיקה כמו שעשו כמה אנשים כאשר אשמתם היתה מלאה. "שאלתי אם יש לנו כישורים מתאימים".

קאלהין נרגע מספיק על מנת לחייך. "יש לכם כישורים מתאימים".

"אם כך", היא אמרה. "האם תרשה לנו לטפל בך?"

קאלהין הנהן. הוא הניח להם להוביל אותו חזרה לצידו של ג'ארד. ג'ארד בהה בבתו, נותן לדמעותיו ליפול על גולם הבוץ.

"תוכל להוציא אותה משם בקרוב", קאלהין אמר. "הבגדים שלה נמצאים במעלה הרכס. אני אביא אותם".

לפני שמישהו יוכל לעצור בו, קאלהין הלך אל היערות והחל לעלות על הרכס. הוא יוכל להימלט עכשיו. הוא יוכל פשוט להסתובב ולברוח. אבל הוא לא היה משוכנע שזה מה שהוא רוצה לעשות.

כשהגיע לקצה הרכס, הוא השקיף מטה אל ג'ארד, בִתו המפוחדת והאישה אשר הגנה עליהם. היה להם הרבה מה להסביר ללוסי. אבל אם היא היתה חזקה מספיק בשביל לשרוד את השינוי, היא תהיה חזקה מספיק לשרוד כל דבר.

קאלהין תלה את בגדיה מלאי-הדם על ידו והחל לנוע במורד הרכס. כאשר הגיע אל האחרים, הוא הגיש את הבגדים למרלן. קאלהין התכופף ליד ג'ארד. בזהירות רבה, קאלהין יצר חור בבוץ והחל לקלף אותו מעל לוסי. ג'ארד הביט עליו לרגע ואז הכניס את אצבעותיו לסדק, וביחד החיזר ויליד המקום שחררו את הנערה מקונכייתה מלאכת-היד.

האתר של קריסטין ראש

ראיון עם המחברת

סיפוריה של ראש באתר פיקשנווייז