העולם של אבא
ג'יימי גדל בעולם נהדר מלא נפלאות שיצר עבורו אבא. הסוד שאביו מנסה להסתיר ממנו מתגלה רק בהדרגה.
וולטר ג'ון ויליאמס פירסם עד כה כעשרים ספרי מדע בדיוני ופנטסיה ועוד עשרות רבות של סיפורים קצרים. כמה מספריו היו מועמדים לנבולה ולהוגו, ואחד מהם – מטרופוליטן, תורגם גם לעברית בהוצאת עם-עובד. סיפורו "העולם של אבא" זכה בפרס נבולה לשנת 2000.
(איור: אבי כץ)
יום אחד ג'יימי הלך עם המשפחה שלו למקום חדש, מקום שלא היה קודם. האנשים שחיו שם נקראו ווירליקינים, והם היו אנשים רזים עם ראשים מחודדים. היו להם זרועות ארוכות, והם החוו בהן תנועות קדחתניות כאשר הם דיברו, ובשעת התרגשות הם פרשו את זרועותיהם לצדדים והסתחררו כמו סביבונים עד שהפכו מטושטשים. הם היו מסתחררים בטירוף על פני הדשא הירוק שמתחת לשמים הכתומים כדלעת של ארץ ווירליקין, ולפעמים הם היו נתקלים זה בזה בקול התנגשות מפחיד, אך הם מעולם לא נפגעו, אלא נתזו זה מזה והסתחררו בכיוון אחר.
לעתים, אחד מהם היה מסתחרר כה מהר שהוא היה מתחפר באדמה, ונעצר פתאום, קבור עד הכתפיים, בהבעה של מבוכה חששנית.
ג'יימי אף פעם לא ראה משהו כל כך מצחיק. הוא צחק וצחק.
גם אחותו הקטנה בקי צחקה. פעם היא צחקה כל כך שהיא נפלה על הבטן, ואבא הרים אותה וסיחרר אותה באוויר, כאילו היה ווירליקין בעצמו, ושניהם צחקו כל הזמן.
אחר כך הם שמעו את פעמון ארוחת הערב, ואבא אמר שהגיע הזמן ללכת הביתה. אחרי שהם נופפו לשלום לווירליקינים, ג'יימי ובקי הלכו יד ביד עם אמא כאשר הם צעדו על הגבעות מכוסות העשב הביתה, והשמים הכתומים כדלעת הפכו לאיטם כחולים.
הדרך הביתה עברה על פני אֶל-קַסְטִיוֹ. אל-קסטיו נראתה כמו מקום נפלא, טירה בעלת מגדלים וכיפות וצריחים, כולם זוהרים בשמש. מוזיקה זרמה מאל-קסטיו, המוזיקה המהירה, המורכבת של גיטרות רבות, וג'יימי יכול היה לשמוע את הנקישה המהירה של עקבים ואת הצעקות והצחוק של אנשים שמחים.
אבל ג'יימי לא ניסה להיכנס לאל-קסטיו. הוא ניסה בעבר, וגילה שעל אל-קסטיו שומרת לה-דוּקֶסָה, אישה זוויתית ומאיימת, לבושה כולה שחור ומסרק גבוה נעוץ בשערה. כאשר ג'יימי ביקש להיכנס, לה-דוקסה הביטה בו מגבוה ואמרה, "אני לא מכניסה את מי שלא יודע פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית!" זה היה כל מה שהיא אמרה מעולם.
ג'יימי שאל את אבא מה הם פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית – הוא התקשה לבטא את המילים – ואבא אמר, "יום אחד אתה תלמד, ולה-דוקסה תכניס אותך לטירה שלה. אבל כרגע אתה צעיר מדי ללמוד ספרדית".
זה היה בסדר גמור מבחינת ג'יימי. היו הרבה דברים לעשות גם בלי ללכת לאל-קסטיו. ומקומות חדשים, כמו הארץ שבה חיו הווירלינקים, צצו מפעם לפעם משום מקום, והיו די והותר בשבילו לחקור.
צבע השמיים דהה מכתום לכחול. עננים לבנים צמריריים שייטו באוויר מעל בית העץ הדו-קומתי. מר גִ'יפֶּרְס, שישב על קורת הגג, קרא בחדווה ודאה לקראתם באוויר.
"ג'יימי בבית!" הוא שר בשמחה. "ג'יימי בבית, והוא הביא את אחותו היפה!"
מר ג'יפרס היה בצורת יהלום, כמו עפיפון, עם הראש בפינה העליונה, ידיים בצדדים, ורגליים קטנות, עקומות ומצחיקות למטה. צבעו היה אדום בוהק. כמו עפיפון הוא היה יכול לעוף, והוא עט בסדרה של גלגלונים אוויריים כאשר שייט אל ג'יימי ובני לווייתו.
בקי נשאה פניה אל מר ג'יפרס וצחקה בשמחה צרופה. "ג'יימי", היא אמרה "אתה חי במקום הכי טוב בעולם!"
בלילה, כשג'יימי היה שוכב במיטה עם הג'ירפה שלו, סֶלֶנָה היתה מחליקה על קרן אור חיוורת מהירח לארץ ומתיישבת לצידו של ג'יימי. היא היתה אישה חיוורת, שקופה מעט, עם סהר כסוף על מצחה. היא היתה מלטפת את מצחו של ג'יימי ביד קרירה, והיתה שרה לו עד ששמורות-עיניו כבדו והתנומה התגנבה ונפלה עליו.
הציפורים כולן קיפלו כנף,
הלילה אפל ועמוק.
הכל שליו ובטוח עכשיו,
וג'יימי שוכב לישון.
בכל פעם שג'יימי התעורר בלילה, סלנה היתה שם לנחם אותו. הוא שמח שסלנה תמיד השגיחה עליו, כי לפעמים עוד היו לו סיוטים על בית-החולים. כאשר הסיוטים באו, היא תמיד היתה שם בשביל לנחם אותו, ללטף אותו, לשיר לו עד שנרדם חזרה.
לא עבר זמן רב והסיוטים החלו להתפוגג.
הנסיכה גִ'יגוּנְדָה תמיד לקחה את ג'יימי לשיעורים שלו. היא היתה אישה ענקית, גבוהה יותר מאבא, בעלת שיער מדובלל ורגליים יחפות וגדולות וכתר שמעולם לא נח כמו שצריך על ראשה. היא היתה פשוטת מראה, בעלת פנים מלאי עצב שהיו בעת ובעונה אחת מכוערים ומצודדים. כאשר היא דישדשה לצד ג'יימי לשיעורים שלו, הנסיכה ג'יגונדה התלוננה על כפות רגליה הכואבות, ועל כך שהיתה ענקית ולא מושכת, ועל כך שלעולם לא תינשא.
"אני אתחתן איתך כשאגדל", ג'יימי אמר בנאמנות, ופניה הפשוטים של הנסיכה התעוותו לכדי הבעה של אושר זורח.
לג'יימי היו שיעורים שונים עם אנשים שונים. גברת ווינקל, בבית הספר הקטן העשוי לבנים אדומות, לימדה אותו את האלף-בית. המאמן קרפד – שהיה קרפד – לימד אותו משחקים, שבהם הוא התחרה בריצה, בקפיצה ובזריקה מול אנשים שונים וחיות שונות. מר מקגיליקדי, איש שמן, נעים-הליכות ומשופם שנעל נעלי בית אדומות פתוחות מאחור, הראה לו את הגלובוס הקסום שלו. כאשר ג'יימי שם את אצבעו בכל מקום שהוא על הגלובוס, חצוצרות נשמעו, והוא יכול היה לראות מה קרה במקום שעליו הצביע, ומר מקגיליקדי היה לוקח אותו לסיור ומראה לו דברים מעניינים. בניינים, פסלים, תמונות פארקים, אנשים. "זוהי נוֹם", הוא היה אומר. "אתה יכול להגיד נום?"
"נום", ג'יימי היה חוזר אחריו, מעצב את פיו סביב המילה הבלתי מוכרת, ומר מקגיליקדי היה מחייך, מהנהן בראשו ונראה מרוצה.
אם ג'יימי הצטיין בשיעורים שלו, הוא קיבל זמן נוסף עם הווירליקינים, או בגן החיות, או עם מר פאזי או בפָּנְדָלנד. עד שפעמון ארוחת הערב צלצל, והגיע הזמן ללכת הביתה.
ג'יימי הצטיין בשיעורים שלו כמעט כל יום.
כאשר הנסיכה ג'יגונדה לקחה אותו הביתה מהשיעורים, מר ג'יפרס היה מתעופף מקורת הגג לפגוש אותו, ואומר לו שמשפחתו מוכנה לקראתו. ואז אמא ואבא ובקי היו מנופפים מחלון הבית, והוא היה רץ לפגוש אותם.
פעם, כאשר הוא היה בסלון וסיפר למשפחה על הטיול האחרון שלו באמצעות הגלובוס הקסום של מר מקגיליקדי, הוא התחיל לדלג בהתלהבות ולנפנף בזרועותיו כמו ווירליקין, ופתאום הוא הרגיש שאף אחד לא שם לב. שאמא ואבא ובקי בהו במשהו אחר, פניהם קפואים בהבעות שונות של תשומת לב מנומסת.
ג'יימי חש בצינה על עורפו.
"אמא?" ג'יימי אמר. "אבא?" אמא ואבא לא הגיבו. פניהם לא זעו. הפנים של אבא היו מטושטשות בצורה מוזרה, כאילו נלכדו בעיצומה של תנועה.
"אבא?" ג'יימי התקרב וניסה למשוך בשרוול החולצה של אביו. הוא היה קשה, כמו שיש, ואצבעותיו לא הצליחו לאחוז בו. אימה חמה צרבה את לבו.
"אבא?" ג'יימי צעק. הוא נסה למשוך חזק יותר. "אבא! תתעורר!" אבא לא הגיב. הוא רץ לאמא ומשך בידה. "אמא! אמא!" היד שלה היתה כמו יד של פסל. היא לא זזה ולא משנה כמה חזק ג'יימי משך.
"הצילו!" ג'יימי צרח. "מר ג'יפרס! מר פאזי! תעזרי לי אמא!" דמעות זלגו במורד פניו כאשר הוא רץ מבקי אל אמא אל אבא, מושך ודוחף אותם, כורך את זרועותיו סביב רגליהם הקפואות ומנסה למשוך אותם אליו. הוא רץ החוצה, אבל הכל היה דומם בצורה מוזרה. שום רוח לא נשבה. מר ג'יפרס ישב על קורת הגג, חיוך רחב על פניו כמו תמיד, אבל גם הוא היה קפוא ולא הגיב לקריאותיו של ג'יימי.
האימה הניסה אותו חזרה לתוך הבית. זה היה הרבה יותר גרוע מכל מה שקרה לו בבית החולים, יותר גרוע אפילו מהכאב. ג'יימי נכנס בריצה לסלון, המקום שבו בני משפחתו ניצבו כפסלים, ואז נרתע בזוועה. זר נכנס לחדר – או יותר נכון רק חלקים של זר, זוג ידיים עטויות בכפפות עם דפוסי מעגלים מוזרים על גבן, ופנים מוזרות שזהרו בצבעים שונים, ועליהם זוג משקפיים כהים שנכרכו סביב הראש וחצו את הפנים כפס.
"הממשק באמת נפל", אמר הזר, כאילו למישהו שג'יימי לא יכול היה לראות.
ג'יימי צרח. הוא רץ אל מאחורי רגליה של אמא להגנה.
"לעזאזל", אמר הזר. "הילד עדיין רץ". הוא התחיל להזיז את ידיו בתכליתיות כאילו הוא דוקר את האוויר. ג'יימי היה בטוח שזה סוג נורא של התקפה, לחש שיהפוך אותו לאבן. הוא ניסה לברוח, מעד על רגליה הקפואות של בקי ופגע ברצפה בכוח, ואז זחל משם, כשהשטיח של המסדרון נערם מתחת לכפות ידיו וברכיו בעודו מחליק הלאה וצרחותיו שלו מהדהדות באוזניו…
… הוא התיישב במיטה, זועק. הלילה הקריר דיגדג את עורו. הוא הרגיש את ידה של סלנה על מצחו, והוא נרתע בצעקה.
"משהו לא בסדר?" שאלה סלנה בקול שליו. "היה לך חלום רע?" מתחת לסהר הבוהק על מצחה ג'יימי יכול היה לראות את הדאגה בעיניה.
"איפה אמא ואבא?" ג'יימי צווח.
"הם בסדר גמור", סלנה אמרה. "הם ישנים בחדר שלהם. זה היה חלום רע?"
ג'יימי זרק את שמיכותיו וקפץ מהמיטה. הוא רץ במסדרון, קרשי הרצפה קרירים תחת רגליו היחפות. סלנה ריחפה אחריו בדרכה השלווה, המודאגת. הוא פתח לרווחה את דלת חדר השינה של ההורים שלו והדליק את האור, וצעק כשהוא ראה אותם מכורבלים מתחת לשמיכה שלהם. הוא השליך את עצמו על אמא שלו, והתייפח בהקלה כאשר היא פקחה את עיניה ופנתה אליו.
"משהו לא בסדר?" אמא אמרה. "חלמת חלום רע?"
"לא!" ג'יימי יילל. הוא ניסה להסביר, אבל אפילו הוא ידע שמלותיו לא מובנות. אבא התרומם מעל הכרית שלו, הביט בג'יימי ברצינות, ואז פנה לפרוע את שערו.
"נשמע כמו חלום די גרוע, חבוב", אבא אמר. "בוא נחזיר אותך למיטה".
"לא!" ג'יימי קבר פניו בגבה של אמו. "אני לא רוצה לחזור למיטה!"
"בסדר, ג'יימי", אמא אמרה. היא טפחה על גבו של ג'יימי. "אתה יכול לישון כאן אתנו. אבל רק הלילה, בסדר?"
"רוצה להישאר כאן", מלמל ג'יימי.
הוא זחל מתחת לשמיכה בין אמא ואבא. שניהם נישקו אותו, ואבא כיבה את האור. "רק לך לישון, חבוב", הוא אמר. "ואל תדאג. יהיו לך חלומות טובים מעכשיו".
סלנה, זורחת באור חיוור באפלה, ישבה בדממה בפינה. "שאני אשיר?" שאלה.
"כן סלנה", אבא אמר. "בבקשה שירי לנו".
סלנה החלה לשיר,
"הציפורים כולן קיפלו כנף,
הלילה אפל ועמוק.
הכל שליו ובטוח עכשיו,
וג'יימי שוכב לישון".
אבל ג'יימי לא ישן. למרות השירה, הלילה החשוך, הנשימה הקצובה של הוריו והחמימות המנחמת של גופם.
זה לא היה חלום. הוא ידע. המשפחה שלו באמת הוקפאה.
משהו, או מישהו, הפך אותם לאבן. כנראה הראש והידיים המרושעים וחסרי הגוף. ועכשיו, מסיבה כלשהי, הוריו לא זכרו.
משהו גרם להם לשכוח.
ג'יימי בהה אל תוך החשכה. מה, הוא חשב, אם הם לא היו ההורים שלו? מה אם ההורים שלו היו עדיין מאובנים, חבויים במקום כלשהו? מה אם התחליפים האלה היו אנשים רעים – חוטפים או משהו יותר גרוע – אנשים שרק נראו כמו ההורים האמיתיים שלו? מה אם הם היו אנשים מרושעים שרק חיכו שהוא יירדם, ואז הם יהפכו למפלצות, עם שיניים וניבים ואור נורא בעיניהם, והם יקרעו אותו לגזרים כאן במיטה…
טפרים של פחד אחזו בלבו של ג'יימי. שירה של סלנה הדהד באוזניו. הוא לא הולך לישון! הוא לא!
ואז הוא נרדם. זה בכלל לא היה כמו שינה רגילה – זה היה כאילו השינה נכפתה עליו, כאילו משהו פשוט ציווה על מוחו להירדם. זה היה כאילו גל שטף אותו, כוח שאי אפשר להתנגד לו, מעמעם את חושיו, את גופו, את מוחו…
הוא לא יישן! הוא חשב בהתרסה, אבל אז פתאום כובו מחשבותיו.
כאשר הוא התעורר הוא היה שוב במיטתו שלו, והיה בוקר, ומר ג'יפרס ריחף מחוץ לחלון. "ג'יימי ער!" הוא שר. "ג'יימי ער ומוכן ליום חדש!"
ואז הוריו חפזו פנימה, מנשקים אותו ומלטפים אותו ומשכנעים אותו לרדת למטה לארוחת בוקר.
הפחדים שלו נראו טיפשיים עכשיו, באור היום, כשמר ג'יפרס מרקד באוויר בחוץ ושר בשמחה.
אבל לפעמים, בלילה כאשר סלנה המהמה לצד מיטתו, הוא בהה לתוך האפלה וחש רטט של פחד.
והוא אף פעם לא שכח. לא לגמרי.
כמה ימים אחרי-כן, דון-קיחוטה נדד אל תוך העולם, איש רזה שלעתים קרובות נפל מסוסו הרזה בקרקוש של שריון תוצרת בית. הוא נטה להשמיע הצהרות עגומות באנגלית ובשפתו שלו, שהתבררה כספרדית.
"אתה יכול ללמד אותי פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית?" ג'יימי שאל.
"סי, נַטוּרַלְמֶנְטֶה", אמר דון-קיחוטה. "אבל אני אצטרך ללמד אותך גם עוד ספרדית". הוא נראה עגמומי במיוחד. "בוא נתחיל עם קוֹרָאסוֹן. פירושו 'לב'. מי קוראסון", הוא אמר ונאנח, "נשבר באהבתי לדולצינאה".
אחרי מספר שיעורים עם דון-קיחוטה – משולבים באנחות רבות על קוראסונים ודולצינאה – ג'יימי אזר את כל האומץ שלו, צעד אל האל-קסטיו, ופנה אל לה-דוקסה. "פּיֵרְדוֹ, סוּאֶנְיוֹ, הָארִיָה, פּוֹנְטוֹ!" הוא קרא.
עיניה של לה-דוקסה התרחבו בהפתעה, וכאשר היא התכופפה אל ג'יימי פניה החמורים הפכו נעימים כמעט. "ברור שאתה ילד אינטליגנטי מאוד", היא אמרה.
"אתה רשאי להיכנס לטירה".
וכך, דון-קיחוטה ולה-דוקסה התחילו ללמד את ג'יימי לדבר ספרדית. אם הוא הצטיין, הוא הורשה להיכנס לחלקי הטירה שבהם המוזיקאים ניגנו והרקדנים רקעו, מקום שבו אבירים קסטיליאנים אמיצים נלחמו בדוקרב רמחים בחצר, וסניור אסטבן סיפר סיפורים בספרדית, כשהוא מקפיד להשתמש במילים שג'יימי כבר הכיר.
ג'יימי לא יכול שלא להבחין שדון-קיחוטה התנהג בצורה מוזרה לעתים. פעם, כשג'יימי ביקר את הווירליקינים, דון-קיחוטה הסתער על סוסו, מנופף בחרבו וצועק שהוא יציל את ג'יימי מהגובלינים שתוקפים אותו. לפני שג'יימי הספיק להסביר שהווירליקינים אינם מזיקים, דון-קיחוטה דהר להתקפה. הווירליקינים, שנבהלו, התברגו לתוך האדמה, מקום שבו היו בטוחים, ודון-קיחוטה נפל מסוסו כשניסה להניף את חרבו לעבר אחד מהם. אחרי שקיחוטה המסכן נפל מסוסו כמה פעמים, היה זה ג'יימי שהיה צריך להציל את הדון, ולא להיפך.
זה היה גם עצוב וגם מצחיק. כל פעם שג'יימי התחיל לצחוק בגלל זה, הוא ראה את פניו מלאי העצב של דון-קיחוטה בעיני רוחו, וצחוקו הפך לא נינוח.
אחרי זמן מה, אחותו של ג'יימי בקי התחילה להשתתף בשיעורים של ג'יימי. היא הצטרפה אליו ואל הנסיכה גי'גונדה בדרכם לבית הספר הקטן, למדה קריאה ומתימטיקה מגברת ווינקל, ואז, אחרי מעט הדרכה של ג'יימי ודון-קיחוטה, היא צעדה אל לה-דוקסה לצעוק פעלים יוצאים מן הכלל בספרדית ולזכות להיכנס לאל-קסטיו.
בערך באותו זמן, מרקוס טוּליוּס קיקרו הופיע כדי לקחת את שניהם לפורום רוֹמאנוּם, חלק חדש של העולם שהופיע מדרום לשטחם של הווירליקינים. אבל קיקרו והאנשים בפורום, כל בעלי החנויות והפוליטיקאים, לא לימדו לטינית כפי שדון-קיחוטה לימד ספרדית, כשהוא מסביר את פירושן של מילים חדשות באנגלית, הם פשוט דיברו לטינית זה עם זה וציפו שג'יימי ובקי יבינו. מה שקרה בסופו של דבר. הספרדית עזרה. ג'יימי היה קצת יותר טוב בלטינית מבקי, אבל הוא הסביר לה שזה כי הוא מבוגר יותר.
זו היתה בקי שהתחילה להתעניין בפתרון הבעיה של הנסיכה ג'יגונדה. "אנחנו צריכים למצוא לה מישהו לאהוב", היא אמרה.
"היא אוהבת אותנו", ג'יימי אמר.
"אל תהיה טיפש", בקי אמרה. "היא רוצה חבר".
"אני החבר שלה", התעקש ג'יימי.
בקי נראתה קצרת סבלנות במקצת. "חוץ מזה", היא אמרה, "זו חידה. בדיוק כמו לה-דוקסה והפעלים שלה".
זה לא עלה על דעתו של ג'יימי קודם, אבל עכשיו, כשבקי הזכירה אותו, הרעיון נראה מובן מאליו. היו הרבה חידות, שהוא או אחותו פתרו כל הזמן. וזה שהנסיכה ג'יגונדה היתה חשוכת-אהבה, כך נראה לו עתה, היה בבירור אחת מהחידות.
אז הם החליטו למצוא לנסיכה ג'יגונדה בן זוג. השאלה העסיקה אותם כמה ימים, וכמה מועמדים נדונו ונדחו. הם לא מצאו תשובה עד שהם הלכו למירוץ המרכבות בסירקוס מקסימוס. זה היה המירוץ הראשון בסירקוס מאז ומעולם, מכיוון שהמקום רק הופיע בצידה של גבעת הפלטין המנוגד לפורום, והיה קהל גדול ונרגש מאוד.
שמותיהם של הרכבים הוכרזו בשעה שהצעידו את המרכבות שלהם אל קו ההתחלה. החצוצרות נשמעו, והמרכבות נורו מקו ההתחלה כשהרכבים הצליפו בסוסים. ג'יימי צפה אחוז בחבלי קסם כאשר הם שעטו סביב הסְפִּינַה [קיר שחצה את הסירקוס לאורכו וסביבו נעו המרכבות – המתרגם] להקפה הראשונה, ואז צעק בהפתעה למראה דון-קיחוטה הדוהר אל הסירקוס מאקסימוס, שואג שהוא עומד לעצור את קבוצת השדים המשתוללים האלה מלהרוס את הארץ, ונטע את עצמו בדיוק בדרכן של המרכבות המתקרבות. ג'יימי צעק עם כל הקהל אל הדון שיזוז לפני שהוא ייהרג.
למרבה המזל, לסוסו של דון-קיחוטה היה יותר שכל מאשר לו, מכיוון שהבהמה הכחושה ראתה את המרכבות באות ונמלטה, כשהיא מפילה את רוכבה. אחת המרכבות דרסה את קיחוטה המסכן, והיה קול קרקוש איום ונורא, אבל אחרי שהמרכבה עברה קיחוטה התיישב, בלתי פגוע, מסתבר. השריון שלו הציל אותו.
ג'יימי קפץ ממושבו והתכונן לרוץ למטה לעזור לדון-קיחוטה לרדת מהמסלול, אבל בקי תפסה את זרועו. "חכה", היא אמרה, "מישהו אחר יטפל בו, ויש לי רעיון".
היא הסבירה שדון-קיחוטה יהיה הגבר המושלם לנסיכה ג'יגונדה.
"אבל הוא מאוהב בדולצינאה!"
בקי הביטה בו בסבלנות. "מישהו ראה אי פעם את דולצינאה? כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לשכנע את דון-קיחוטה שהנסיכה ג'יגונדה היא דולצינאה".
אחרי המירוצים, התברר להם שדון-קיחוטה נעצר על ידי הלִיקְטוֹרים ונשלח ל-לָאוּטוּמִיָאֵה, שהיה הכלא הרומי. לא ניתן להם לראות את האסיר, אז הם יצאו לחפש את קיקרו, שהיה עורך דין והצליח להוציא את קיחוטה מהלאוטומיאה בהבטחה שלא יבקר ברומא שוב לעולם.
"אני מצטער ממעמקי נפשי שתנאי שחרורי אינם מאפשרים לי להשמיד את השדים האלה", קיחוטה אמר כאשר הם יצאו מגבולות העיר רומא.
"בוא לא ניכנס לזה", בקי אמרה. "מה שרצינו לאמר לך הוא שמצאנו את דולצינאה".
עיניו של הזקן התרחבו בשמחה. הוא לפת את ליבו העטוי בשריון. "מִי אַמוֹר! היכן היא? אני חייב לרוץ אליה מיד!"
"עדיין לא", בקי אמרה. "אתה צריך לדעת שהיא השתנתה. היא לא נראית כפי שהיא נראתה בעבר".
"האם מכשף מרושע כלשהו עשה זאת?" קיחוטה תבע.
"כן!" ג'יימי התערב. הוא התרגז שבקי השתלטה על הכל, והוא רצה להוסיף תרומה משלו למזימה. "המכשף היה רק ראש!" הוא צעק. "ראש מרחף, וזוג ידיים! והוא הרכיב משקפיים כהים ולא היה לו גוף!"
רעד של פחד עבר בו כשהוא נזכר בראש המרחף המצמרר, אבל הזיכרון של האימה הישנה שלו לא עצר בעד המילים מלזרום בשטף.
בקי העיפה בו מבט מוזר. "כן", היא אמרה. "זה נכון".
"הוא הפיל את הממשק!" ג'יימי צעק, המלים צצות מזיכרונו.
דון-קיחוטה לא הקדיש לזה תשומת לב, אבל בקי העיפה בו עוד מבט.
"אתה לא טיפש כמו שאתה נראה, ג'וק", היא אמרה. "אין לי עניין במראה של דולצינאה", הכריז דון-קיחוטה. "אני אוהב רק את הטוב השוכן בקוראסון שלה".
"היא הנסיכה ג'יגונדה!" ג'יימי קרא, קופץ מעלה ומטה בהתלהבות. "היא תמיד היתה הנסיכה ג'יגונדה!"
וכך, כשהילדים בעקבותיו, דון-קיחוטה רץ בקרקושים למקום ששם ג'יגונדה חיכתה ליד הבית של ג'יימי, נפל על ברכיו והתחיל לנשק את ידה של אהובתו ולבכות מעליה. הנסיכה נראתה קצת מופתעת בגלל זה עד שבקי הסבירה לה שהיא היתה למעשה דולצינאה האובדת, ששונתה לענקית על ידי מכשף רשע, למרות שהיא בטח לא זכרה את זה כי גם זה היה חלק מהכישוף.
בזמן שהדון והנסיכה התחבקו, התנשקו, והתחילו לזמר דואט של אהבה, בקי פנתה אל ג'יימי.
"מה הסיפור עם הראש המרחף?" היא שאלה. "מאיפה המצאת את זה?"
"ל'ידע", ג'יימי אמר. הוא לא רצה לדבר על הזיכרון שלו של המשפחה שהפכה לאבן, הדמות הבוהקת המצמררת מרחפת לפניהם. הוא לא רצה לזכור איך כולם אמרו שזה היה רק חלום.
הוא לא רצה לדבר על החשד שמעולם לא נעלם לגמרי.
"הקטע הזה היה מוזר, ג'וק", בקי אמרה. "עשה לי צמרמורת. תודיע לי לפני שאתה מתחיל לדבר על דברים כאלה עוד פעם".
"למה את קוראת לי ג'וק?" שאל ג'יימי.
בקי גיחכה גיחוך מרושע. "סתם", היא אמרה.
"ג'יימי בבית!" קולו של מר ג'יפרס התרונן מהשמים. ג'יימי הביט למעלה וראה את מר ג'יפרס עושה שמיניות עליזות באוויר מעליהם. "אדון ג'יימי בבית סוף-סוף!"
"לאן נלך?" ג'יימי שאל.
השיעורים שלהם להיום הסתיימו, והוא בקי עזבו את בית הספר האדום והקטן. בקי, כרגיל, הצטיינה בשיעורים שלה. היא הצטיינה יותר מאחיה הגדול, וג'יימי התחיל להרגיש יותר ויותר מוטרד. לפחות הוא עדיין היה יותר טוב בלטינית ומדעי המחשב.
"ל'ידעת", בקי אמרה. "לאן אתה רוצה ללכת?"
"אולי לפנדלנד? נוכל לנסוע במכונת הסווש".
בקי עיוותה את פניה. "נמאס לי ממשחקי הילדים האלה", היא אמרה.
ג'יימי הביט בה. "אבל את ילדה".
"אני לא קטנה כמוך, ג'וק", בקי אמרה.
ג'יימי נעץ בה מבט כעוס. זה היה יותר מדי. "את אחותי הקטנה! אני יותר גדול ממך!"
"לא, אתה לא", בקי אמרה. היא עמדה לפניו, זרועותיה פרושות בזעם. "פשוט תשים לב למשהו לשם שינוי, בסדר?"
ג'יימי בלע את כעסו והביט, וראה שבקי היתה למעשה, גדולה יותר ממנו. ונראתה מבוגרת יותר. מבוכה החליפה את כעסו שדעך.
"איך נעשית כל כך גדולה?" ג'יימי שאל.
"אני גדלתי. ואתה לא גדלת. לא כל כך מהר בכל מקרה".
"אני לא מבין".
שפתה של בקי התעקלה. "תשאל את אמא ואבא. פשוט שאל אותם". הבעתה הפכה נוקשה. "רק אל תאמין לכל מה שהם יגידו לך".
"מה את מתכוונת?"
בקי נראתה כעוסה לרגע, ואז הבעתה התרככה. "תראה", היא אמרה "פשוט לך לפנדלנד ותהנה, בסדר? אתה לא צריך אותי בשביל זה. אני רוצה ללכת להתקשר לכמה חברים".
"איזה חברים?"
בקי נראה כועסת שוב. "חברים שלי. לא משנה מי הם!"
"בסדר!" ג'יימי צעק, "אני יכול ליהנות לבדי!"
בקי פנתה והחלה ללכת הביתה, רגליה נעות כלהבי מספריים על רקע הדשא הירוק. ג'יימי בהה אחריה, ואז פנה והתחיל ללכת לפנדלנד.
הוא עשה את כל הדברים האהובים עליו. הוא עשה סיבוב בגלגל הענק וסיבוב במכונת הסווש, צפה בריזו האיש החזק ובליצנים. הוא נהנה, אבל ההנאה שלו היתה חלולה. הוא מצא את עצמו מתבונן, מתבונן בעצמו משחק, מתבונן בעצמו נהנה מהמתקנים.
מתבונן בעצמו לא גדל מהר כמו אחותו הקטנה.
מתבונן בעצמו תוהה אם לשאול את ההורים שלו למה זה ככה או לא.
היתה לו הרגשה שהוא לא הולך לאהוב את התשובות שלהם.
הוא לא הרבה להתראות עם בקי לאחר מכן. הם היו ביחד בשיעורים, ואז בקי היתה מסתגרת בחדר שלה ומדברת עם החברים שלה בטלפון.
אלא שלא היה לבקי טלפון בחדר. הוא חיפש פעם כשהיא לא היתה שם.
אחרי זמן מה, בקי הפסיקה להתלוות אליו לשיעורים. היא התקדמה יותר ממנו בכל דבר חוץ מלטינית, והיה לג'יימי קשה לעמוד בקצב.
אחרי זה הוא בקושי ראה את בקי בכלל. אבל כשהוא ראה אותה, הוא ראה שהיא עדיין גדלה מהר. הבגדים שלה היו שונים, והשיער. היא התחילה להשתמש באיפור.
הוא לא ידע אם הוא עדיין אוהב אותה או לא.
זה היה יום ההולדת של ג'יימי. הוא היה בן אחת עשרה, ואמא ואבא ובקי באו כולם למסיבה. דון-קיחוטה והנסיכה גי'גונדה שרו סרנדות לג'יימי מחוץ לחלון, כשלה-דוקסה מלווה אותם בגיטרה ספרדית. היתה עוגה גדולה עם אחד-עשר נרות. אמא נתנה לג'יימי מפת-כוכבים. כאשר הוא נגע בכוכב, קול היה מספר לג'יימי אודות הכוכב, וקווים היו מופיעים על המפה ומראים לאיזה קבוצות כוכבים הכוכב השתייך. אבא נתן לג'יימי מכונית, מרצדס ממוזערת עם גג נפתח, מותאמת לגודלו של ג'יימי, שהוא היה יכול לנהוג בה בסביבה ולהשתמש בה בסירקוס מאקסימוס כאשר המרכבות לא התחרו. אחותו נתנה לג'יימי מין מעמד למנורה שהקרין אורות ותבניות נעות על הקירות והתקרה בזמן שהאור היה כבוי. "תקשיב למוזיקה כשאתה משתמש בו", היא אמרה.
"תודה, בקי", ג'יימי אמר.
"בקה", היא אמרה "קוראים לי בקה עכשיו. נסה לזכור".
"בסדר", ג'יימי אמר. "בקה".
בקי – בקה – הביטה באמא. "אני מתה לסיגריה", היא אמרה. "אני יכולה, אה, לצאת לרגע?"
אמא היססה, אבל אבא היה חמור סבר. "בקה", הוא אמר, "זהו יום ההולדת של ג'יימי. כולנו כאן כדי לחגוג. אז למה לא תאכלי עוגה ותבלי יפה?"
"זאת אפילו לא עוגה אמיתית", בקה אמרה. "אין לה טעם של עוגה אמיתית".
"זאת עוגה טעימה", אבא התעקש. "למה לא נדבר על זה אחר כך? בואו נהנה כולנו בשביל ג'יימי".
בקה נעמדה. "בשביל ג'וק?" היא אמרה. "למה אנחנו נהנים בשביל ג'יימי? הוא אפילו לא אדם אמיתי!" היא טפחה על חזה. "אני אדם אמיתי!" היא צעקה. "למה אנחנו אף פעם לא נהנים בשבילי?"
אבל בשלב הזה אבא כבר עמד וצעק, ואמא ניסתה להשקיט את כולם, ובקה צעקה חזרה, ולפתע עלה על פניה מבט החלטי והיא פשוט נעלמה – פתאום, היא לא היתה שם יותר, היה רק אוויר.
ג'יימי התחיל לבכות. וגם אמא. אבא צעד הלוך ושוב וקילל, ואז הוא אמר, "אני הולך להחזיר אותה". ג'יימי פחד שהוא יעלם כמו בקה, וצעק ביאוש, אבל אבא לא נעלם, הוא פשוט חמק מחדר האוכל וטרק את הדלת מאחוריו.
אמא משכה את ג'יימי לחיקה וחיבקה אותו. "אל תדאג, ג'יימי", היא אמרה. "בקי רק עשתה את זה כדי להיות מרושעת".
"מה קרה?" ג'יימי שאל.
"אל תדאג בגלל זה". אמא ליטפה את שערו. "זה היה רק תעלול מרושע".
"היא גדֵלה", ג'יימי אמר. "היא גדלה יותר מהר ממני ואני לא מבין".
"חכה עד שאבא יחזור", אמא אמרה, "ונדבר על זה".
אבל היה ברור שאבא לא במצב רוח לדיבורים כשהוא חזר, בלי בקה. "אנחנו הולכים ליהנות", הוא נהם, והושיט יד אל הסכין כדי לחתוך את העוגה.
טעמה של העוגה היה כטעם אפר בפיו של ג'יימי. כאשר הדון והנסיכה ג'יגונדה, מר ג'יפרס וריזו האיש החזק, נכנסו לחדר האוכל ושרו "יום הולדת שמח". ג'יימי בקושי הצליח לא לבכות.
אחר כך הוא נסע במכונית החדשה שלו לסירקוס מאקסימוס ונהג הכי מהר שהוא היה יכול על המסלול הסגלגל הארוך. המכונית לא נסעה מהר מאוד. היציעים משני הצדדים היו ריקים וכך גם השמים מעל.
אולי זאת היתה חידה, הוא חשב, כמו חיי האהבה של הנסיכה ג'יגונדה. אולי הוא צריך רק להתחקות אחר הרמז הנכון, והכל יהיה בסדר.
איזה לקח הם מנסים ללמד? הוא תהה.
אבל כל מה שהוא יכול היה לעשות היה להמשיך לנסוע במעגלים, שוב ושוב מסביב לאצטדיון הריק.
"הי, ג'וק. תתעורר".
ג'יימי התעורר בחטף בזעקה חנוקה. החדר הסתחרר סביבו. הוא מצמץ, הבין שהסחרור נגרם על ידי האורות שהקרינה מתנת יום-ההולדת שלו, מעמד המנורה של בקה.
בקה ישבה על הכסא בחדר השינה שלו, עם סיגריה ביד. הרגליים שלה, נתונות במגפיים עם כיפת פלדה שהיא נעלה לאחרונה, היו מונחות על המיטה.
"אתה ער, ג'יימי?" זה היה קולה של סלנה. "אתה רוצה שאשיר לך שיר ערש?"
"עופי מפה, סלנה", בקה אמרה. "צאי מפה. תתחפפי".
סלנה הביטה בבקה במבט עגום, ואז שייטה לאחור, מחוץ לחלון במעלה קרן אור ירח לביתה החיוור שבשמים. ג'יימי צפה בה הולכת, וחש כאילו חלק ממנו עצמו הולך אתה, חלק שלעולם לא יראה עוד.
"סלנה והאחרים צריכים לעשות מה שאתה אומר להם, בדרך כלל", בקה אמרה. "כמובן, אמא ואבא לא יגידו לך את זה".
ג'יימי הביט בבקה. "מה קורה?" הוא אמר. "לאן הלכת היום?"
אורות צבעוניים שטו על פניה של בקה. "אני מצטערת אם הרסתי את יום-ההולדת שלך, ג'וק. פשוט נמאס לי מהשקרים, אתה יודע? הם היו הורגים אותי אם הם היו יודעים שאני כאן עכשיו, מדברת אתך". בקה שאפה מהסיגריה שלה, עצרה את הנשימה לשנייה או שתיים, ונשפה. ג'יימי לא ראה עשן ולא טעם אותו.
"אתה יודע מה הם רצו שאני אעשה?" היא אמרה. "שאני אלבש גוף של ילדה קטנה, כך שלא אראה יותר מבוגרת ממך, ואארח לך לחברה בבית הספר המטומטם ההוא שבע שעות ביום". היא נענעה בראשה. "לא הסכמתי לעשות את זה. הם צעקו וצעקו, אבל אני בחיים לא אעשה את זה".
"אני לא מבין".
בקה ניערה אפר בלתי נראה מהסיגריה והסתכלה בג'יימי במשך זמן ארוך. אז היא נאנחה.
"אתה זוכר כשהיית בבית חולים?" היא אמרה.
ג'יימי הנהן. "הייתי חולה מאוד".
"הייתי קטנה מאוד אז, אני לא זוכרת את זה היטב", בקה אמרה. "אבל הנקודה היא–" היא נאנחה שוב. "הנקודה היא שמצבך לא השתפר. אז הם החליטו–" היא נענעה בראשה. "אבא ניצל את מעמדו באוניברסיטה, ואת העובדה שהוא היה תורם רציני. הם עבדו על מחקר ב"מ, והמחלקה לנוירולוגיה היתה בעסק של הדמיית מוחות, והם היו צריכים מקרה למחקר, ו – טוב, הרעיון הוא שהם ייקחו דוגמת רקמה שלך, וכשהם יתחילו להריץ את העסק הזה של שיבוט, הם יחזירו אותך אל –" היא ראתה את מבטו הלטוש של ג'יימי, ואז נענעה בראשה. "אני אסביר את זה בפשטות, בסדר?"
היא הורידה את הרגליים מהמיטה ונשענה קרוב יותר אל ג'יימי. רעד חלף בגבו למראה הבעת-הפנים שלה. "הם עשו עותק שלך. עותק אלקטרוני. הם סרקו את המוח שלך ובנו מודל הולוגרפי שלו בתוך מחשב, והם שמו אותו בסביבה מדומה, ו –" היא נשענה לאחור, לקחה שאיפה מהסיגריה. "והנה אתה כאן", היא אמרה.
ג'יימי הביט בה. "לא מבין".
אורות צבעוניים זהרו בעיניה של בקה. "אתה בתוך מחשב, בסדר? ואתה תכנית. אתה יודע מה זה, נכון? משיעורי מחשב? והתכנית היא כאילו בצורה של המוח שלך. דון-קיחוטה והנסיכה ג'יגונדה הם גם תכניות. וגברת ווינקל בבית הספר היא בדרך כלל תכנית, אבל אם היא צריכה ללמד משהו מורכב, אז היא סטודנטית לחינוך מהאוניברסיטה".
ג'יימי חש כאילו רוקנו אותו מתוכנו, חלל שכן בין צלעותיו. "אני לא אמיתי?" הוא אמר. "אני לא אדם?"
"טעות", בקה אמרה. "אתה אמיתי, אתה בבת עינם של ההורים שלנו". צליל קולה היה מריר. "תכניות הם דברים אמיתיים", היא אמרה, "ושלך היתה הברקה אמיתית, אתה יודע, ממש המילה האחרונה, שיא הקידמה של הטכנוזבל. והמחשב שבו אתה נמצא גם הוא אמיתי – אני מתממשקת אתו ברגע זה, למטה בסלון – אנחנו צריכים ללבוש חליפות עם חיישנים וקסדות עם סורקים וכל מיני דברים. אני מקווה, לעזאזל, שהם לא שומעים אותי מדברת איתך כאן".
"אבל מה – " ג'יימי בלע. איך הוא יכול לבלוע אם הוא רק שורות קוד? "מה קרה לי? האני המקורי?"
בקה נראתה כאילו קר לה. "ובכן", היא אמרה, "היה לך סרטן. אתה נפטרת".
"אה". רוח חלולה נישבה דרך הריק שבתוכו.
"הם הולכים להחזיר אותך. ברגע שהעניין של השיבוט יעבוד – אבל אתה נמצא במחשב ממשלתי, ויש כל ההגבלות האלה של הממשלה על שיבוט–" היא נענעה בראשה. "תראה, ג'וק", אמרה. "אתה ממש צריך לדעת את הדברים האלה, בסדר?"
"אני מבין". ג'יימי רצה לבכות. אבל רק אנשים אמיתיים בוכים, הוא חשב, והוא לא היה אמיתי. הוא לא היה אמיתי.
"התכנית שמריצה את הסביבה המדומה הזו היא ענקית, בסדר, ואתה תכנית גדולה, ומשתמשים במחשב של האוניברסיטה להרבה מחקרים, ולהרבה מהמחקרים יש עדיפות גבוהה יותר משיש לך. אז אתה לא רץ בזמן אמת – בגלל זה אני גדלה יותר מהר ממך. אני מבלה יותר שעות בלהיות אני ממך. וההורים –" היא גלגלה את עיניה. "הם בכלל לא עוזרים, עם הדגש שלהם על חיי משפחה רגילים".
היא שאפה מהסיגריה שלה, ואז כיבתה אותה במשהו בלתי נראה. "תבין, הם רוצים שאנחנו נהיה משפחה רגילה. אז אנחנו אוכלים ארוחת בוקר יחד כל יום, וארוחת ערב כל לילה, ומבלים את הערב בגן החיות או בפנדלנד או איזשהו מקום. אבל ארוחת הערב שאנחנו אוכלים איתך היא ארוחה מדומה, אין לה טעם – המענק נגמר לפני שהם סידרו את החלק הזה של הממשק – אז אנחנו אוכלים מזון מהיר זבלי לפני שאנחנו מתממשקים אתך, ואז אוכלים ארוחת ערב שוב, איתך… משהו מזה הגיוני בכלל? מפני שלאבא יש עבודה ולאמא יש עבודה ואני הולכת לבית הספר ויש לי חברים וכל מיני, אנחנו לא יכולים להיפגש ממש כל לילה. אז הם סוגרים את הקובץ של התכנית שלך, פשוט מכבים אותו, כשהם לא זמינים להתממשק אתך בתור מה שאבא קורא 'יחידה משפחתית', וזה אומר שיש הרבה שעות, ימים לפעמים, שאתה פשוט לא רץ, באותה מידה באמת היית יכול להיות מת–" היא מצמצה. "סליחה", היא אמרה. "בכל מקרה, אנחנו כולנו מזדקנים הרבה יותר מהר ממך, וזה לא הוגן כלפיך, זה מה שאני חושבת. בעיקר כי המחשב של האוניברסיטה רץ הכי מהר בלילה, מפני שאנשים לא משתמשים בו כל כך הרבה אז, ואז אתה פחות או יותר בזמן אמת, ככה שהתממשקות אתך תהיה כמעט רגילה, אבל אז אמא ואבא ישנים, כי הם עובדים ביום, והם לא יכולים לתת לך להתרוצץ פה בלי השגחה, בשם אלוהים, הם חושבים שזה לא בטוח או משהו…"
היא הפסיקה, ושלחה יד לכיס החצאית שלה לעוד סיגריה. "תראה", אמרה, "אני צריכה לעוף מפה לפני שהם יבינו שאני מדברת אתך. ואז הם יבטלו את קוד הגישה שלי או משהו". היא נעמדה, הברישה משהו מהג'ינס שלה. "אל תספר להורים על כל הדברים האלה מייד. אחרת הם עלולים למחוק אותך, ולהטעין גיבוי שלא יודע את הזבל הזה. בסדר?"
והיא נעלמה, כפי שהיא נעלמה אחר הצהריים.
ג'יימי ישב במיטה, חובק את ברכיו. הוא יכול היה להרגיש את ליבו הולם בחשכה. איך לתכנית יכול להיות לב? הוא תהה.
השחר דחק לאט לאט את רגלי הלילה, ואז הופיע מר ג'יפרס, עושה גלגלונים עצלים באוויר, פניו האדומים פוזלים בחלון.
"ג'יימי ער!" הוא אמר "ג'יימי ער והוא מוכן ליום חדש!"
"לך תזדיין", ג'יימי אמר, וקבר את פניו בשמיכה.
ג'יימי ביקש ללמוד עוד על מחשבים ותיכנות. אולי, הוא חשב, הוא יוכל למצוא שם רמזים, הוא יוכל לפתור את החידה. ההורים שלו הסכימו, שמחים לתת לו ללכת בעקבות מה שמעניין אותו.
אחרי כמה שבועות, הוא עבר לגור באל-קסטיו. הוא לא אמר לאף אחד שהוא הולך, הוא פשוט שם כמה מהדברים שלו במכונית, לקח אותם לחדר במגדל, וזרק אותם על המיטה שהוא מצא שם. אמא שלו באה למצוא אותו כשהוא לא בא הביתה לארוחת ערב.
"הגיע הזמן לארוחת ערב, ג'יימי", היא אמרה. "לא שמעת את פעמון ארוחת הערב?"
"אני הולך להישאר כאן זמן-מה", אמר ג'יימי.
"תהיה רעב אם לא תבוא הביתה לארוחת ערב".
"אני לא צריך אוכל", אמר ג'יימי.
אמא שלו חייכה חיוך זוהר. "אתה צריך אוכל אם אתה רוצה לעמוד בקצב של הווירליקינים", היא אמרה.
ג'יימי הביט בה. "לא אכפת לי יותר ממשחקי הילדים האלה", הוא אמר.
כאשר אמא שלו עזבה לבסוף, ג'יימי שם לב שהיא מתנועעת כמו אדם זקן.
אחרי זמן מה הוא התרגל לרעב שתוכנת לתוכו. הוא תמיד היה שם, הוא תמיד היה מודע לו, אבל הוא הגיע אחרי זמן מה למצב שהוא יכול היה להתעלם ממנו.
אבל הוא לא יכול היה להתעלם מהצורך בשינה. זה פשוט היה מובנה לתוך התכנית, ובסופו של דבר, כמה שהוא לא ניסה, הוא נאלץ להיכנע לכך.
הוא גילה שהוא יכול לצוות על האנשים בטירה, והוא שעשע את עצמו בכך שהכריח אותם לעמוד בתנוחות מביכות, או לעמוד על ראשם ולשיר, או ליצור פירמידות אנושיות במשך שעות על שעות.
לפעמים הוא היה גורם להם להילחם, אבל הם לא היו טובים בזה.
אבל הוא לא היה יכול להכריח את גברת ווינקל בבית הספר לעשות מה שהוא רצה, או מישהו מהאנשים שהיו אמורים ללמד אותו כל מיני דברים. כאשר הגיע הזמן לשיעור, הנסיכה ג'יגונדה הופיעה. היא לא צייתה לפקודות שלו, היא פשוט היתה מרימה אותו ונושאת אותו לבית הספר הקטן העשוי לבנים אדומות ושותלת אותו במושבו.
"את לא אמיתית!" הוא צעק, בועט בזרועותיה. "את לא אמיתית! וגם אני לא אמיתי!"
אבל הם הכריחו אותו ללמוד על העולם שהיה אמיתי, גאוגרפיה וגאולוגיה והיסטוריה, למרות שלדברים האלה לא היתה כל חשיבות כאן.
אחרי הפעמים הראשונות שג'יימי נגרר לבית הספר, אבא שלו פגש אותו מחוץ לבית הספר בסוף היום.
"אתה צריך שיחזירו אותך לתלם", הוא אמר. הוא נראה חמור סבר. "אתה חלק ממשפחה. מקומך איתנו. אתה לא הולך לגור בטירה יותר, אתה הולך לנהל חיי משפחה רגילים".
"לא!" ג'יימי צעק. "אני אוהב את הטירה!"
אבא תפס אותו בזרועו וגרר אותו לכיוון הבית. ג'יימי קרא לו פֶּנְדֶחוֹ ו-פֶלָאטוֹר.
"אני אעניש אותך אם אני אצטרך", אבא שלו אמר.
"איך אתה הולך לעשות את זה?" תבע ג'יימי. "אתה הולך למחוק את הקובץ שלי? להטעין גיבוי?"
הבעה המומה חלפה על פניו של אביו. גופו נראה כאילו הוא מגמגם, ואחיזתו בזרועו של ג'יימי התרופפה. ואז פניו הוצפו בזעם. "מה אתה מתכוון?" הוא תבע. "מי סיפר לך את זה?"
ג'יימי התפתל ושיחרר את עצמו מאחיזתו הרופפת של אבא.
"הבנתי את זה לבד", ג'יימי אמר. "זה לא היה קשה. אני כבר לא ילד".
"אני–" אביו מצמץ, ואז פניו התקשחו. "אתה עדיין בא הביתה".
ג'יימי נסוג "אני רוצה כמה שינויים!" הוא אמר. "אני לא רוצה שיכבו אותי כל הזמן".
הפה של אבא הצטמצם לקו דק. "זאת היתה בקי שסיפרה לך את זה, נכון?"
ג'יימי חש בהשראה. "זה היה מר ג'יפרס! יש פגם בתכנות שלו! הוא עונה לכל שאלה ששואלים אותו".
אבא של ג'יימי נראה לא בטוח. הוא הושיט את ידו. "בוא נלך הביתה", הוא אמר. "אני צריך לחשוב על זה".
ג'יימי היסס. "אל תמחק אותי", הוא אמר. "אל תטעין גיבוי. בבקשה. אני לא רוצה למות פעמיים".
מבטו של אבא התרכך. "אני לא".
"אני רוצה לגדול", ג'יימי אמר. "אני לא רוצה להיות ילד קטן לנצח".
אבא הושיט את ידו שוב. ג'יימי חשב רגע, ואז לקח את היד. הם הלכו על פני העשב הירוק אל בית העץ הלבן שעל הגבעה.
"ג'יימי בבית!" מר ג'יפרס ריחף מעליהם, עושה גלגלונים אוויריים. "ג'יימי בבית סוף-סוף!"
עווית של כעס עברה בג'יימי למראה החיוך חסר הבינה. הוא הצביע אל הקרקע לפניו.
"תתרסק כאן!" הוא ציווה. "מהר!"
מר ג'יפרס הסתחרר למטה, הבעה של אימה קומית על פניו, והתנגש בקרקע במקום שבו ג'יימי הצביע על מראה הגוף המרוסק וצחק.
"ג'יימי בבית סוף-סוף!" מר ג'יפרס אמר.
ברגע שזה היה אפשרי, ג'יימי דאג שאחד המתכנתים באוניברסיטה יתקין לו תכנית טיסה כמו זו שבה מר ג'יפרס השתמש. הוא עט ונסק, חולף בשמים כמו גיבור-על, עושה להטוטים בין המגדלים של אל-קסטיו וממריא מעל הפרצופים מלאי הפליאה, הנישאים מעלה בפורום.
נראה שהוא לא יכול לטוס מהר ככל שרצה. כאשר הוא התחיל להגביר מהירות, כל הנוף מתחתיו קפא לשניה או שתיים, ואז זינק קדימה בעווית. התוכנה לא היתה יכולה לרענן את הנוף מהר מספיק כדי להתאים למהירות טיסתו. ההרגשה היתה מוזרה, מכיוון שבכל מהלך הטיסה הוא יכול היה להרגיש את הרוח על פניו.
אז זאת היתה הסיבה, הוא חשב, שבגללה המכונית שלו לא נסעה מהר.
הוא החליט לטפס לגובה. הוא הפנה את פניו לשמים הכחולים וטס הישר למעלה. העולם נסוג, הולך וקטֵן. הוא יכול היה לראות את הטירה, את גבעות ארץ הווירליקינים, את הפורום הצפוף, את האליפסה העצומה של הסירקוס מאקסימוס. העולם היה כמו דיסקה ירוקה, בעלת אופק מטושטש, ערפילי במקום שבו השמים התחילו.
ובדיוק במרכז, היה בית העץ הקטן בן שתי הקומות שבו הוא גדל.
כל זה היה פרוש מתחתיו כמו הנוף בכדור זכוכית מלא פתיתי שלג.
אחרי כמה זמן הוא הפסיק לטפס. לקח לו זמן להבחין בכך, מפני שהוא עדיין חש ברוח נושבת בפניו, אבל העולם שמתחתיו הפסיק לקטון.
הוא ניסה לטוס מהר יותר. הרוח חבטה בו ממעל, אבל מקומו לא השתנה.
הוא הגיע לגבולות עולמו. הוא לא יכול להגביה יותר.
ג'יימי טס אל קצה העולם, אל האופק. לא משנה כמה הוא דחק בתכנית לזוז, הוא לא יכול היה לגרום לעולמו להיעלם.
הוא היה לכוד בתוך כדור זכוכית, ולא היתה כל דרך החוצה.
עבר זמן רב למדי לפני שג'יימי ראה את בקה שוב. היא עשתה את דרכה דרך המבוך שמתחת לאל-קסטיו לחדר הכס שלו, וג'יימי התגשם לאיטו על כס הגולגלות שלו, . , היא לא נראתה מופתעת, .
"אני רואה שיש לך פה קטע של אדון האופל", היא אמרה.
"זה עוזר להעביר את הזמן", אמר ג'יימי.
"והבורות, והיתדות ותילי ההמעדה?"
"מלכודות מוות".
"לקח לי נצח להגיע הנה, ג'וק. כל הזמן ביטלו אותי".
ג'יימי חייך. "זה הרעיון".
"ווירליקינים בתור נשק". היא הנידה בראשה. "זה היה גדול. קדחו חורים ישר דרכי בפעם הראשונה".
"מכיוון שאני תקוע כאן", ג'יימי אמר, "חשבתי שמוטב לי לפחות לשלוט בסביבה. כמה סטודנטים מתכנתים עזרו לי עם אפקטים מגניבים".
צרחות הדהדו בחדר הכס. אִשים זינקו מבורות מאחוריו. הלהבות האירו את דמותו של מרקוס טוליוס קיקרו, שהיה תלוי, צלוב מעל ים הלהבות.
"אוֹ טֶמְפּוֹרָה, אוֹ מוֹרֶס!" נאנח קיקרו. [O tempora! O mores – הו הזמנים! הו המוסר! מציטוטיו הידועים של קיקרו – המתרגם]
בקה נדה. "נחמד", היא אמרה. "לא בדיוק הקטע שלי, אבל נחמד".
"מכיוון שאני לא יכול לעזוב", ג'יימי אמר, "אני רוצה לקבוע מי יכול לבקר. אז או שאת מחכה עד שאני מוכן לדבר אתך, או שאת מסתכנת במלכודות המוות".
"טוב. נראה כאילו אתה יושב לך בנוחות".
ג'יימי משך בכתפיו. "זה משעמם אותי. אולי פשוט אמחק את הכל ואבנה מקום חדש לחיות בו. אני לא יכול להגיד לך בכמה קרבות ניצחתי, כמה ממלכות רמסתי. במציאות הזו או באחרות. הכל אותו דבר אחרי כמה זמן". הוא הביט בה. "גדלת".
"גם אתה".
"מרגע שהפטריארך החליט להרשות לי". הוא חייך. "אנחנו עדיין אוכלים ארוחת ערב יחד לפעמים, בבית הישן. פשוט משפחה רגילה, כמו שאבא אומר. חוץ מזה שלפעמים אני מופיע בדמות זאב-אדם, או ענק, או משהו".
"ככה הם מספרים לי".
"היתרון בזה שאני תוכנה הוא שאני יכול להיראות כמו שאני רוצה. אבל זה הוא גם החיסרון, כי אני לא יכול ממש להפוך למשהו אחר, אני עדיין רק… אני. אני יכול ללבוש תכנית אחרת כמסווה, אבל אני עדיין אותה תכנית בפנים, ואני לא מתכנת מספיק טוב בשביל להתעסק עם זה, עדיין". ג'יימי קפץ מהכס שלו, והתהלך במעגל עצבני קטן סביב אחותו. "אז מה מביא אותך לשכונה הישנה?" הוא שאל. "הזקנים אמרו שאת מבקרת את הדודה מָאדי בכפר".
"בגלות הם מתכוונים. נכנסתי להריון ואחרי ההפלה הם שלחו אותי אל מאדי. היא היתה אמורה לשמור שאני לא אשתולל, אלא שאני השתוללתי". היא הורידה פיסת מוך בלתי נראית מהסוודר שלה. "אז עכשיו חזרתי". היא הביטה בו. "אני מדלגת על חלק גדול מהסיפור, אבל אני מניחה שזה לא מעניין אותך".
"זה קשור למין?" ג'יימי שאל. "אני די מתעניין במין, למרות שאני לא יכול לעשות את זה, ולא סביר להניח שהם ייתנו לי".
"ייתנו לך?"
"זה יצריך הרבה תוכנה חדשה וכל מיני. הייתי טרום-מתבגר כאשר מבנה המוח שלי נסרק, והתכנית לא בנויה להפוך אותי לבוגר מתפקד, עם תשוקות של בוגר וכולי. אף אחד לא חשב להעביר אותי את גיל ההתבגרות אז. והמנהלים של האוניברסיטה אמרו לי שזה מאוד לא סביר שמישהו ייתן להם מענק כדי שתכנית מחשב תוכל לקיים יחסי מין". ג'יימי משך בכתפיו. "זה לא חסר לי, אני מניח. אבל זה די מסקרן".
הפתעה עלתה על פניה של בקה. "אבל יש כל מיני הדמיות, וגם…"
"הן לא פועלות בשבילי, כי המוח שלי לא בנוי כדי לאפשר לי לחוות עונג בדרך הזאת. אני יכול לתפעל תכניות, אבל זה מרגש כמו להשתמש במחבצת חמאה מדומה". ג'יימי משך בכתפיו שוב. "אבל זה בסדר. זאת אומרת זה לא חסר לי. אני תמיד יכול לשלוח זרם למרכז העונג שבמוח שלי. אם אני רוצה".
"לא אותו דבר", בקה אמרה. "ניסיתי את שניהם".
"אין לי מושג".
"אני אספר לך על מין אם אתה רוצה", בקה אמרה, "אבל לא בגלל זה אני כאן".
"כן?"
בקה היססה. ליקקה את שפתיה. "אני מניחה שאני צריכה פשוט להגיד את זה, הה?" היא אמרה. "אמא גוססת. סרטן הלבלב".
ג'יימי חש בעצב גואה בו. רק אלקטרונים, הוא חשב, נעים ממקום אחד לאחר. זה לא היה משהו אמיתי. הוא תוכנת להרגיש מקבילה של צער, זה הכל.
"היא נראית לי כרגיל", הוא אמר, "כשאני רואה אותה". אבל לזה לא היתה שום משמעות: אמא שלו בחרה מה היא רצתה שהוא יראה, בדיוק כפי שהוא בחר מסכה – זאב-אדם או ענק – בשבילה.
ובאף אחד מהמקרים למסווה לא היתה משמעות. מכיוון שמאחורי זאב-האדם היתה תכנית שלא היתה יכולה לשנות את הפרמטרים שלה; ומאחורי האחר, סרטן שלא ניתן לריפוי.
בקה צפתה בעיניים קפואות. "אבא רוצה שיסרקו אותה, ושהיא תבוא הנה. ככה שנוכל עדיין להיות משפחה רגילה אפילו אחרי שהיא תמות".
ג'יימי נחרד. "תגידי לה לא", הוא אמר. "תגידי לה שהיא לא יכולה לבוא!"
"אני לא חושבת שהיא רוצה. אבל אבא מתעקש מאוד".
"היא תהיה פה לנצח! זה יהיה איום ונורא!"
בקה הסתכלה מסביב. "היא לא תתרום הרבה להצגה של נסיך האופל שלך, זה בטוח. אני בטוחה שאמא של סאורון לא הסתובבה במגדל האפל, מנדנדת לו על הדרך הלא פרודוקטיבית שבה הוא מעביר את זמנו".
אִשִים גיהקו. האדמה רעדה. נטיפים הומטרו כמו חצים.
"זה לא העניין", ג'יימי אמר. "היא לא רוצה להיות כאן בלי קשר למה שאני עושה, לא משנה איפה אני חי. כי לא משנה איך המקום הזה נראה, הוא כלא". ג'יימי הביט באחותו. "אני לא רוצה שאמא שלי תהיה בכלא".
להבות מזנקות נצצו בעיניה של בקה. "אתה יכול לשנות את העולם שבו אתה חי", היא אמרה. "זה יותר ממה שאני יכולה לעשות".
"אבל אני לא יכול", ג'יימי אמר. "אני יכול לשנות את הדרך שבה הוא נראה, אבל אני לא יכול לשנות שום דבר אמיתי. אני תכנית, ותכנית היא חפץ. אני חתיכת הנדסה. אני הדמיה, עם אברי חישה מדומים שמתקשרים עם סביבות מדומות – אני יכול לתקשר רק עם חפצים אחרים. שום דבר מכל זה אינו אמיתי. אני לא יודע איך העולם האמיתי נראה ולא מה ההרגשה או מה הטעם שלו, אני יודע רק מה ההדמיות אומרות שהטעם שלו אמור להיות. ואני לא יכול לשנות אף אחד מהפרמטרים שלי, אלא אם כן אני מתעסק עם ההנדסה, ואני לא יכול לעשות את זה אלא אם המתכנתים מסכימים, ואפילו כשזה קורה, אני עדיין מלאכותי כמו שהייתי קודם. והמחשב שאני נמצא בו הוא ישן ודפוק, ועוד מעט אף אחד לא יריץ את מערכת ההפעלה שלי יותר, ואני אהיה לא סתם חפץ, אני אהיה פריט מוזיאוני".
"יש בינות מלאכותיות אחרות", בקה אמרה. "אני שומעת עליהן כל הזמן".
"דיברתי איתן. רובן לא מעניינות – זה כמו לדבר עם כלב, או אולי עם מיקרוגל אינטליגנטי במיוחד. וסרקו כמה אנשים פנימה, אבל אלה היו מבוגרים, וכל מה שהם רצו לעשות, מרגע שהם נכנסו, היה להימלט. חלק מהם השתגעו".
בקה חייכה חיוך עקום. "נהגתי לקנא בך, אתה יודע. אתה חיית בעולם היפהפה הזה, בלי זיהום, בלי אלימות, בלי חרא ברחובות".
"אִינטֶגרָה מֶנְס אַוּגיסְטיסימָה פוֹסֶסְיו", אמר קיקרו [מוח צלול הוא הרכוש המהולל ביותר – המתרגם].
"סתום!" ג'יימי אמר לו. "מה בכלל אתה מבין?"
בקה נענעה בראשה. "ראיתי סרטים ישנים, אתה יודע? שבהם מישהו הופך לתכנית מחשב, ופתאום הוא נמצא בכל מחשב בעולם ושולט בכל דבר?"
"גם אני ראיתי אותם. גיחי גיחי. נורא מצחיק. מראה לך מה אנשים יודעים על תכניות".
"כן. מראה לך מה הם יודעים".
"אני אדבר עם אמא", אמר ג'יימי.
דמעות גדולות ניקוו בעיניה של אמא ופילסו את דרכן במורד פניה, ואז נעלמו. הסורקים התרכזו בעיניים ובפה, כדי להעביר הבעות, אבל לא תמיד קלטו מה שבאמצע.
"אני מצטערת", היא אמרה. "לא חשבנו שזה יהיה ככה".
"אולי הייתם צריכים לחשוב על זה קצת יותר", ג'יימי אמר.
זה לא צער, הוא אמר לעצמו שוב. אלה רק אלקטרונים נעים.
"היית תינוק כזה יפה". שפתה התחתונה רעדה. "לא רצינו לאבד אותך. הם אמרו שיעברו רק כמה שנים עד שהם יוכלו להטביע את הזיכרונות שלך בשיבוט".
ג'יימי כבר ידע את זה. הוא ידע שהסתבר שהטכנולוגיה של קריאת זיכרונות היתה הרבה יותר פשוטה מזו של השתלתם – גילו שההשתלה צריכה להתבצע כשהמוח עדיין צומח. ושההגבלות הממשלתיות על שיבוט אנושי הפכו ניסויים לבלתי אפשריים למעשה, ושהצוות שהתחיל בפרויקט שלו התפרק לפני שנים, חלק עזבו לטובת פרוייקטים שבהם הרוויחו יותר, חלק פרשו, אחרים לפרוייקטים משלהם שהיו חביבים עליהם. איך אביו השתמש מזמן במה שנשאר מההשפעה שהיתה לו באוניברסיטה כדי לשמור על כל העסק שלא יתפרק. ואיך הוא רכש כבר לפני זמן רב את הפטנטים והזכויות לכל הפרוייקט, חוץ מהתכנית של ג'יימי, שהיתה בבעלות משותפת של האוניברסיטה והמשפחה.
דמעות הופיעו מחדש על החלק התחתון של פניה של אמא, טפטפו מסנטרה. "יכול להיות בזה הרבה כסף, אתה יודע. אנשים רוצים לגדל ילדים מושלמים. לשמור עליהם מפני השפעות רעות, לוודא שהם יגדלו ללא אלימות".
"אז הם רוצים לשלוט בסביבה של הילדים", ג'יימי אמר.
"כן. ולהפוך אותה לבטוחה. ולבריאה. ו–"
"ממש כמו חיי משפחה רגילים", ג'יימי סיים. "בלי חיתולים, בלי קיא, בלי בלגנים. בלי צורך להתייחס לילדים כשההורים עייפים. ואז פשוט מורידים את הילד לגוף מבוגר, נותנים לו תעודה, וזורקים אותו מהבית. וקוראים לעצמך הורה מושלם".
"ויש אנשים דתיים…" אמא ליקקה את השפתיים. "אבא שלך היה בקשר איתם. הם רוצים לגדל את הילדים שלהם בסביבה שמשקפת את האמונה שלהם בשלמות. מקומות שאין בהם פיתוי, אין חטא. אין מדע או רעיונות שסותרים את שלהם…"
"אבל אבא לא דתי", ג'יימי אמר.
"לאנשים האלה יש כסף. הרבה כסף".
אמא הושיטה את ידה ולקחה את ידו. ג'יימי חשב על כל שורות הקוד שאיפשרו לה לעשות את זה, שאיפשרו לשניהם לחוש את הלחץ של בשר לא ממשי על בשר לא ממשי.
"אני אעשה כרצונך, כמובן", היא אמרה. "איו בי תשוקה לאלמוות, כפי שיש באבא שלך". היא נענעה בראשה. "אבל אני לא יודעת מה אבא שלך יעשה בבוא זמנו".
העולם היה דיסקה בקוטר של מאה מטרים, מכוסה בגרוטאות: חורבות רומיות עתיקות, פסלי מפלצות שנפלו מקירות טירה, מרכבה שבורה, פעמון מנופץ. מחוץ לשולי העולם, השמיים היו שחורים, שחורים לחלוטין, ללא אדווה או כוכב.
במרכז העולם עמד מין עץ מתכתי ולו שתי זרועות מפוצלות, משוננות.
"הי, ג'וק", אמרה בקה.
אור עמום מקוטע זרח על גבי עץ המתכת, כאילו הוא משקף שקיעה עקובה מדם.
"הי, אחות", הוא אמר.
"טוב", אמרה בקה "אז אנחנו לבד עכשיו".
"ראיתי הודעה על הלוויה של אבא. אני מקווה שלא חסרתי לאף אחד".
"חסרת לי, ג'וק". בקה נאנחה. "תאמין או לא".
"אני מצטער".
בקה בעטה בחתיכת פסולת בחוסר מנוחה, צלחת גלגל של מכונית קטנה, ממוזערת. היא צלצלה כשהיא מצאה לעצמה מקום מנוחה חדש בין ההריסות. "אתה יכול להופיע בדמות אדם?" היא שאלה. "יהיה יותר קל לשוחח אתך".
"גמרתי עם כל זה", ג'יימי אמר. "אני אצטרך להחיות יותר מדי תכנות מת. צמצמתי את העולם לכמעט שום דבר. נפטרתי מהגוף שלי, מהלמות הלב שלי, מחוש המישוש".
"כל החלקים האנושיים", בקה אמרה בעצב.
האור האדום העמום ניגר במורד עץ המתכת כמו טיפת דם. "הכל חוץ משינה וחלומות. מסתבר ששינה וחלומות קשורים בקשר הדוק מדי לדרך שבה אנשים מעבדים זיכרון. אני לא אוכל להיפטר מהם, לא בלי לעקור יותר מדי מהנפש שלי". העץ פלט צחוק מוזר, חסר גוף. "חלמתי עליך, לפני כמה ימים. ועל קיקרו. דיברנו לטינית".
"שכחתי את כל הלטינית שאי פעם ידעתי". בקה הסיטה את שערה, אילצה את עצמה לצחוק. "אז מה אתה עושה בימים אלה?"
"בדרך-כלל אני מוליך מידע. האוניברסיטה השתמשה בי כעכביש מחקר לאיסוף מידע, מה שלא אכפת לי לעשות, כי זה מעביר את הזמן. אבל אני גוזל יותר זיכרון מכל עכביש מחקר אמיתי, ולא עושה עבודה הרבה יותר טובה. והמידע שאני מוצא לא ממש קשור אלי – הוא קשור לעולם האמיתי. העולם שבו אני לא יכול לגעת". עץ המתכת דימם צבעים.
"בעיקר", הוא אמר, "חיכיתי לאבא שימות. ועכשיו זה קרה".
היה רגע של דממה לפני שבקה דיברה. "אתה יודע שאבא דאג לסרוק את עצמו לפני שהוא הלך".
"הו, כן. ידוע לי".
"הוא הקים קרן מוזרה כלשהי שאני לא קשורה אליה, עם הפטנטים שלו והתכניות שלו וכולי, והכסף שלו ושל אנשים אחרים".
"לטובתו, מוטב לו שלא יופיע פה".
בקה נדה בראשה. "הוא לא. לא בלי רשותך בכל מקרה. כי אני אחראית כאן. אתה – התכנית שלך – היא לא חלק מהקרן. אבא לא הצליח להשיג את הכל, מפני שלאוניברסיטה יש חלק, וגם למשפחה". היה רגע של שקט. "ואני המשפחה עכשיו".
"אז את… ירשת אותי", אמר ג'יימי. בוז קר נטף ממלותיו.
"זה נכון", בקה אמרה. היא כרעה בין ההריסות, השעינה את מצחה על ברכיה.
"מה אתה רוצה שאני אעשה, ג'וק? מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה לך יותר טוב?"
"אף אחד לא שאל אותי את זה אף פעם", ג'יימי אמר.
היתה שתיקה ארוכה נוספת.
"כבי את זה", ג'יימי אמר. "תסגרי את הקובץ. תמחקי אותו".
בקה בלעה רוק בכוח. דמעות נצצו בעיניה. "אתה בטוח?" היא שאלה.
"כן. אני בטוח".
"ואם הם אי פעם ישכללו את הקטע של השיבוט? אם הם יוכלו להפוך אותך…" היא שאפה. "לאדם?"
"לא. מאוחר מדי. זה… לא משהו שאני יכול לרצות יותר".
בקה נעמדה, העבירה יד בשערה. "הלוואי שהיית יכול לפגוש את הבת שלי", היא אמרה. "קוראים לה כריסטי, היא יפהפייה אמיתית".
"את יכולה להביא אותה", ג'יימי אמר.
בקעה נדה בראשה לשלילה. "המקום הזה יפחיד אותה. היא רק בת שלוש. אני אביא אותה רק אם תהיה לנו…"
"הסביבה הישנה", ג'יימי סיים. "פנדלנד. מר ג'יפרס. ארץ הווירליקינים".
בקה אילצה את עצמה לחייך. "אלה היו ימים מאושרים", היא אמרה. "הם באמת היו. קינאתי בך, אני יודעת, אבל אני כשמשקיפה אחורה על התקופה ההיא…" היא קינחה דמעות בגב ידה. "היא היתה הכי טובה".
"סביבות מדומות הן מקומות שכיף לבקר בהן, אני מניח", ג'יימי אמר. "אבל את לא רוצה לחיות בהן. לא לנצח". בקה הביטה מטה אל כפות רגליה, שתולות בינות להריסות.
"טוב", היא אמרה. "אם אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה".
"אני בטוח".
היא הביטה למעלה אל צורת המתכת, הרימה יד. "שלום, ג'יימי", היא אמרה.
"שלום", הוא אמר.
היא נמוגה מן העולם.
ועם הזמן גם העולם והעץ נמוגו.
יד ביד, אבא וג'יימי הלכו לארץ הווירליקינים. ג'יימי לא ראה ווירליקינים קודם, והוא צחק וצחק כאשר הווירליקינים הסתחררו מתחת לשמים הכתומים שלהם.
צליל פעמון נשמע מעל הגבעות הירוקות. "זמן לארוחת ערב, ג'יימי", אבא אמר.
ג'יימי נופף לשלום לווירליקינים, והוא ואבא הלכו במרץ על הדשא הירוק לכיוון הבית.
"אתה מאושר, ג'יימי?" אבא שאל.
"כן אבא!" ג'יימי הנהן. "אני רק מצטער שאמא ובקי לא איתנו כאן".
"הן יהיו בקרוב".
כאשר, הוא חשב, יצליחו להפעיל את ההדמיות כמו שצריך.
כי הפעם, הוא חשב, לא יהיו טעויות. הקרן שהוא הקים לפני מותו קנתה לבסוף את החלק של האוניברסיטה בתכנית של ג'יימי – הם הקימו כמה מלגות, זה כל מה שהיה צריך. כבר לא היה אף אחד בחוג למחשבים שהתעניין.
ג'יימי הוטען מגיבוי ישן – לא היה שום טעם להשתמש בקובץ הפגום שלו הפך ג'יימי, זה שהפך את עצמו לעץ, בשם אלוהים.
העולם הישן הופעל, עם כמה שיפורים. הקרן קנתה מחשב משלה – ישן, שלא היה יקר מדי – שיריץ את הסביבה כל הזמן. אולי יסרקו כמה ילדים נוספים, לתת לג'יימי חברים למשחק ולחיברות עם בני גילו.
הפעם זה יעבוד, אבא חשב. כי הפעם, גם אבא היה תכנית, והוא הולך להיות כאן בכל רגע, ולהבטיח שהסביבה תהיה נכונה ושהכול ילך בדיוק לפי התכנון. להבטיח שלו ולג'יימי ולכל האחרים יהיו חיי משפחה רגילים, מושלמים, ומבריקים ובטוחים.
ואם תכנית השיבוט אי פעם תתגשם, הם יחזרו לעולם האמיתי. ואם ההורדה לתוך שיבוטים לא תשוכלל, הם יישארו כאן.
לא היה שום דבר רע בסביבה המדומה. זה היה מקום טוב.
בדיוק כמו חיי משפחה רגילים. אבל לתמיד.
וכאשר זה יעבוד, המממנים של הקרן – אנשים טובים, גם אם היו להם כמה רעיונות דתיים מוזרים – יריצו את הסביבה שלהם. עם כנסיות, מלאכים, ואולי אפילו נוכחות של האל…
"תראה!" אבא אמר, מצביע. "זה מר ג'יפרס!"
מר ג'יפרס טס מראש הגג וטווה ספירלות מלאות שמחה באוויר בזמן ששייט לכיוון ג'יימי. ג'יימי עזב את ידו של אבא ורץ, צוחק, לברך את חברו.
"ג'יימי בבית!" מר ג'יפרס קרא. "ג'יימי בבית סוף-סוף!"
יופי של מד"ב. נבואת זעם ראויה לשמה.
סיפור מעולה.
great story !
ואו. טוב שקיבלתי המלצה על זה. 🙂 סיפור מדהים.
סיפור מצויין, ממש נהניתי לקרוא, אחד מהטובים כאן
מטריד (אבל, כמובן, מדהים)
בתור אבא לילד אוטיסט הסוף של הסיפור הוא בדיוק מה שהייתי רוצה עבור הבן שלי.