תיאטרון אכזרי

(איור: איה לידג'י)

היה זה בוקר קיץ יפה, מאלו הגורמים לבן אדם לשמוח שהוא חי. וקרוב לוודאי שאותו אדם אכן היה שמח הרבה יותר להיות חי. הוא היה למעשה, מת. וזה יהיה מסובך מדי למות יותר מכך ללא ההכשרה המתאימה.

"אוקיי", אמר סמל קולון (משמר אנק-מורפורק, משמרת לילה), מתייעץ בפנקסו, "עד כה רשומה לנו סיבת המוות כ-א: הוכה על ידי מכשיר קהה אחד לפחות. ב: נחנק על ידי שרשרת נקניקיות ו-ג: נטרף על ידי לפחות שני בעלי חיים בעלי שיניים גדולות וחדות. מה עכשיו, נובי?"

"עצור את החשוד, סמל", אמר רב"ט נובס, מצדיע בזריזות.

"חשוד, נובי?"

"הוא", אמר נובי, דוחף את הגופה במגפו. "אני חושב שזה חשוד ביותר, להיות מת בצורה כזו. הוא גם שתה. אנו יכולים לעצור אותו בעוון מיתה ושיבוש הסדר הכללי".

קולון גרד בראשו. מעצר הגופה מציע, כמובן, יתרונות מסוימים. אבל…

"אני משער", אמר באיטיות, "שקפטן ויימס ירצה שהעניין יטופל. כדאי שתביא את זה בחזרה לבית המשמר, נובי".

"ואז נוכל לאכול את הנקניקיות, סמל?" שאל רב"ט נובס.

זה לא היה דבר קל, להיות איש המשטרה הבכיר באנק-מורפורק, הגדולה בערי עולם הדיסק. (*)

קרוב לוודאי שיש עולמות, הרהר קפטן ויימס ברגעיו הקודרים, שבהם לא היו קוסמים (שגרמו לתעלומות חדרים נעולים לדבר שבשגרה) או זומבים (מקרי רצח יכולים להיות מוזרים מאוד כשהקורבן יכול היה לשמש כעד העיקרי) ושבהם ניתן היה לסמוך על כלבים שלא יעשו דבר במשך הלילה במקום להסתובב ולפטפט עם אנשים. קפטן ויימס האמין בהגיון, באותה מידה בה אדם באמצע מדבר מאמין בקרח — כלומר, זה היה דבר שהוא באמת הזדקק לו, אך זה לא היה העולם בשביל זה. רק פעם אחת, חשב, יכול להיות נחמד לפתור תעלומה כלשהי.

הוא הביט בגופה בעלת הפנים המכחילים שעל השולחן, וחש ניצוץ קטנטן של התרגשות. היו שם רמזים. הוא מעולם לא ראה רמזים של ממש לפני כן.

"לא יכול להיות שזה היה שודד, קפטן" אמר סמל קולון. "והסיבה היא שהכיסים שלו היו מלאים בכסף. אחד-עשר דולר".

"לא הייתי קורא לזה 'מלאים'", אמר קפטן ויימס.

"הכל היה במטבעות של פני וחצי פני, המפקד. אני בכלל מופתע שהמכנסים שלו עמדו בעומס. ועליתי בערמומיות על זה שהוא היה בעסקי הבידור, המפקד. היו כמה כרטיסי ביקור בכיסו, המפקד. 'צ'אז סלאמבר, בידור לילדים'".

" אני מניח שאף אחד לא ראה כלום?" שאל ויימס.

"ובכן, המפקד", אמר סמל קולון מתוך רצון לעזור, "ביקשתי מגזר הצעיר למצוא כמה עדים".

"ביקשת מרב"ט גזר לחקור מקרה רצח? לגמרי לבדו?" אמר ויימס.

הסמל גרד בראשו.

"ואז הוא שאל אותי אם אני מכיר אדם זקן מאוד וחולה במיוחד?"

ובעולם הדיסק הקסום, יש תמיד עד אחד מובטח לכל מקרה רצח. זה התפקיד שלו.

השוטר גזר, חבר המשמר הצעיר ביותר, בדרך כלל הדהים אנשים בפשטותו. והוא היה. הוא היה פשוט במידה שלא תאומן, אך באותה צורה שבה חרב היא דבר פשוט, או שמארב הוא פשוט. הוא היה קרוב לוודאי בעל המחשבה הישירה ביותר בהיסטוריה של היקום.

הוא חיכה לצד מיטתו של איש זקן, שדי נהנה מחברתו. ועכשיו היה הזמן להוציא את הפנקס.

"עכשיו, אני יודע שראית משהו, אדוני", הוא אמר. "אתה היית שם".

ובכן, כן, אמר מוות. אני אמור להיות, אתה יודע. אבל זה עניין מאוד לא רגיל.

"אתה מבין, אדוני", אמר רב"ט גזר, "כפי שאני מבין את החוק, הנך שותף לאחר מעשה. או לפני המעשה, אולי".

בחור צעיר, אני הוא המעשה.

"ואני שוטר אוכף חוק", אמר רב"ט גזר. "חייב להיות חוק, אתה יודע".

אתה רוצה שאני… אררר… אחרוש כמה שמועות? אשלשל בשבילך את האסימון? אזמר כזמיר? לא. איש לא הרג את מר סלאמבר. לא אוכל לעזור לך בזה.

"הו, אני לא יודע, אדוני", אמר גזר, "אני חושב שכבר עזרת".

לעזאזל.

מוות הביט בגזר עוזב, מכופף ראשו בירידתו במדרגות הצרות של הצריף.

עכשיו, איפה הייתי…

"סלח לי", אמר האיש הקמל בזקנה במיטה. "אני כבר בן 107, אתה יודע. לא אחכה לך כל היום".

אה, נכון, צודק.

מוות השחיז את חרמשו. זו הפעם הראשונה שהוא עזר למשטרה בחקירותיה. ובכל זאת, לכל אחד יש עבודה לעשות.

רב"ט גזר טייל בניחותא מסביב לעיר. הייתה לו תיאוריה. הוא קרא ספר על תיאוריות. אתה מצרף את כל הרמזים, ומקבל תיאוריה. הכל חייב להתאים.

והיו נקניקיות, מישהו היה חייב לקנות נקניקיות. ואז היו מטבעות של פני. בדרך כלל רק חלק מאוד מסוים מהמין האנושי שילם במטבעות אלו.

הוא נקרה בדרכו אל קצב נקניקים. הוא ראה קבוצת ילדים ופטפט עימם זמן מה.

ואז הוא דידה בחזרה אל הסמטה, היכן שרב"ט נובס צייר בגיר את קווי המתאר של מקום מציאת הגופה (וצבע את הציור, והוסיף מקטרת ומקל הליכה וכמה עצים ושיחים ברקע — אנשים כבר השליכו שבעה מטבעות לקסדה שלו). הוא התבונן בעניין בערימת אשפה בקצה הסמטה, והתיישב לבסוף על חבית שבורה.

"אוקיי… אתם יכולים לצאת עכשיו", אמר בפנותו אל העולם בכללותו. "לא ידעתי שיש עוד גנומים בעולם".

ערמת האשפה זעה, והם צעדו החוצה — האיש הקטן עם הכובע האדום, הגיבן ובעל האף המעוקם, האישה הקטנה בכיפת מלמלה שנשאה תינוק קטן עוד יותר ממנה, השוטר הקטנטן, הכלב בעל הצווארון המסולסל, ותנין קטן במיוחד.

רב"ט גזר ישב והקשיב.

"הוא הכריח אותנו לעשות את זה", אמר האיש הקטן. היה לו קול נמוך באופן מפתיע. "הוא נהג להכות אותנו, אפילו את התנין. זה כל מה שהוא ידע, להכות דברים במקלות. והוא נהג לקחת את כל הכסף שהכלב טובי אסף וללכת להשתכר. ואז ברחנו והוא תפס אותנו בסמטה והתחיל עם ג'ודי והתינוק והוא נפל ו… –"

"מי היכה אותו קודם?" שאל גזר.

"כולנו ביחד!"

"אבל לא חזק מדי", אמר גזר. "אתם כולכם קטנים מדי. אתם לא הרגתם אותו. יש לי עדות משכנעת מאוד לגבי זה. לכן הלכתי שוב להסתכל עליו, הוא נחנק למוות. מה זה?"

הוא החזיק דיסק קטן מעור בידו.

"זה צוויצל" אמר השוטר הזעיר. "הוא השתמש בזה בשביל הקולות. הוא אמר שהקולות שלנו אינם מצחיקים מספיק".

"ככה עושים את זה!" הסבירה האישה ששמה ג'ודי.

"זה היה תקוע לו בגרון", אמר גזר. "אני מציע שתברחו מכאן. הכי רחוק שתוכלו".

"שקלנו להקים קואופרטיב", אמר מנהיג הגנומים.

"אתה יודע, דרמה התנסותית, תיאטרון רחוב, דברים מהסוג הזה. לא להכות אחד את השני במקלות…"

"עשיתם את זה בשביל הילדים?" שאל גזר.

"הוא אמר לנו שזה סוג חדש של בידור. הוא אמר שזה יתפוס".

גזר נעמד וזרק את הצוויצל אל ערמת האשפה.

"אנשים אף פעם לא יקבלו את זה", הוא אמר. "לא ככה עושים את זה".

* עולם שטוח המתנהל בחלל על גבו של צב ענק, ומדוע לא…

"תיאטרון אכזרי" נכתב במקור עבור מגזין Bookcase של וו. ה. סמית. הגירסה המורחבת פורסמה בהמשך בתוכניה של כנס אוריקון15. גירסת הרשת של הסיפור מופיעה באתר Lspace.

גירסה זו של הסיפור מפורסמת באישורו של המחבר, ששומר לעצמו זכויות מלאות על כל שימוש נוסף בסיפור. כדבריו ל- "אלספייס": "אני לא רוצה לראות אותו מופץ בדפוס בכל פינה, אבל אין לי התנגדות שאנשים יורידו אותו להנאתם האישית".