ציד הסנרק
מאת מייק רזניק
תרגום: רמי שלהבת
האמינו לי, הדבר האחרון שציפינו לגלות היה סנרק.
ואני בטוח באותה מידה שאנחנו היינו הדבר האחרון שלו הוא עצמו ציפה.
הלואי שיכולתי לספר לך שהגבנו למצב ולו בחצי מהיעילות שהפגנו בפועל. אבל אולי מוטב שאתחיל בהתחלה. ואל דאגה: אגיע לסנרק די מהר.
שמי קרמוג'ו בל. (טוב, האמת היא שהשם הוא דניאל מתיאס בלמן. מעולם לא הייתי אפילו חמשת אלפים שנות אור ממחוז קרמוג'ו בכדור הארץ הישן. אבל כשגיליתי שאני צאצא רחוק של הציד האגדי, החלטתי לאמץ לעצמי את שמו; אחרי הכל, אנחנו באותו מקצוע וחשבתי שזה יכול להרשים את הלקוחות. מסתבר שטעיתי; בכל הקריירה שלי פגשתי שלושה אנשים בלבד ששמעו עליו, ואיש מהם לא יצא עמי למסע-ספארי. אבל שמרתי על השם גם כך. ישנם הרבה דניאלים בסביבה. לפחות אני הקרמוג'ו היחיד).
עבדתי אז אצל סילינג'ר ומאהר, החברה הותיקה והידועה ביותר בתחום הספארי. אז נכון, סילינג'ר נפטר לפני ששים ושלוש שנים ומאהר הצטרף אליו כעבור שש שנים ועכשיו זה מנוהל על-ידי תאגיד גדול ואנונימי בדלורוס שמונה, אבל היה להם יותר מזל עם שמם מאשר לי, כך שהם מעולם לא שינו אותו.
היינו החברה היקרה ביותר בתחום, אבל היינו שווים את זה. אלפי עולמות ניצודו היטב בחלוף התקופות, אבל אנשים שיש להם כסף תמיד ישלמו להיות הראשונים שיירו את היריה הראשונה בטריטוריה חדשה שאיש מעולם לא דרך בה או ראה אותה. לפני כשנתיים, החברה רכשה זכיון ציד על עשר פלנטות בצביר אלביון שרק עתה נפתח, וכה רבים מלקוחותינו רצו להיות הראשונים שיצודו עולמות בתוליים, עד שממש ערכנו הגרלה לראות מי יזכו בכבוד. סילינג'ר ומאהר התחייבו לספק צייד מקצועי אחד לכל עולם ולהתיר לכל היותר ארבעה לקוחות במשלחת, והמחיר היה (אתם מוכנים?) עשרים מיליון אשריונים. או שמונה מיליון דולרי מריה תרזה, אם אין לך הרבה אמון באשראי – וכאן באזורי-הספר, אמון הוא מצרך נדיר.
אנחנו, המקצוענים, רצינו לצוד בעולמות חדשים לא פחות מאשר הלקוחות. הם חולקו על בסיס ותק, וכשביעי בתור, קיבלתי את דודג'סון ארבע, שנקרא על שם האישה שגילתה אותו לראשונה לפני תריסר שנים. לתשעה מאיתנו היו משלחות מלאות. לעשירי היתה משלחת של אדם בודד – מישהו עשיר כקורח שלא אהב להתחלק.
שלא תבינו אותי לא נכון: לא יצאתי לספארי ללא עזרה. אני הייתי הבוס, כמובן, אבל היה לי צוות של שנים-עשר ד'הבים דמויי אנוש וכחולי-עור מקקב-קסטו ארבע. ארבעה היו נושאי כלים ללקוחות. (לי עצמי לא היה כזה; לעולם אינני סומך על אחרים בכל מה שקשור לנשק שלי). אם נחזור לעניין: אחד היה הטבח, שלושה היו פושטי עורות (וזה דורש הרבה יותר מיומנות ממה שאתם משערים, אם אתה רוצה לפשוט את עורה של חיה חייזרית שמעולם לא ראית בעבר מבלי להרוס את העור), ושלושה היו שרתי-מחנה. האחרון היה הגשש הקבוע שלי, ששמו – צ'ז'ינקה – נשמע תמיד כמו התעטשות.
לא ממש היינו זקוקים לטייס – אחרי הכל, מחשב הניווט של הספינה יכול להתחיל במרחק של חצי גלקסיה ולנחות במדויק על שילינג ניו-קנייתי מצוי – אבל הלקוחות שלנו שילמו בשביל מותרות, וסילינג'ר ומאהר דאגו שיקבלו אותם. כך שבנוסף לד'הבים, היו לנו גם טייס פרטי משלנו, קפטן קושה מ'בלה, שהטיס במשך שני עשורים ספינת קרב לאדם אחד במלחמה נגד הסת.
משלחת הציד עצמה היתה מורכבת מארבעה שותפים לעסקים, כולם עשירים מעבר לחלומות הפרועים שלי, אם לא של עצמם. היו שם ווילארד מרקס, איל-הון מתחום הנדל"ן שפיתח לבדו את כל מערכת הכוכבים של רוזוולט; ג'ייקסון פולארד, שהיה הבעלים של רשתות תואמות של מרכולים זולים ושל מאפיות לציבור המבוסס שפעלו ביותר מאלף עולמות; פילמון דזמונד, ראש מועצת המנהלים של הבנק הגדול בלונדון-הרחוקה – עם סניפים באולי מאתיים מערכות-שמש – ואישתו, רמונה, שופטת בבית המשפט העליון של אותו עולם.
אין לי מושג איך ארבעתם הכירו, אבל מסתבר שכולם הגיעו מאותו עולם בית והכירו זה את זה במשך שנים ארוכות. הם התחילו לצבור את ההון שלהם בהרפתקאות עסקיות אי שם בעבר, ופשוט המשיכו מהצלחה אחת לשניה. את המכה האחרונה הם עשו בסילברסטרייק, עולם כרייה מרוחק. מרקס היה צייד מושבע שצבר מזכרות-ציד מתריסר עולמות שונים, הדזמונדים תמיד רצו לצאת למסע ספארי, ופולארד, שהעדיף לצאת לכמה שבועות בקליופה או בכוכב תענוגות אחר, הסכים לבסוף להצטרף, כדי שארבעתם יוכלו לחגוג יחד את המיליארד האחרון שעשו.
פיתחתי איבה מיידית כלפי מרקס, שהיה הרבה יותר מדי מצ'ואיסטי. כמובן, זו לא היתה בעייה; לא שילמו לי לבלות אתו, רק למצוא לו שתיים שלוש מזכרות יפות שייראו טוב על הקיר שלו, והוא נראה מיומן מספיק.
הדזמונדים נראו זוג מעניין. היא היתה אישה נאה שיצאה מגדרה כדי להיראות פשוטה, אפילו נזירית; אישה משכילה להפליא שהתעקשה לצטט כל מה שאי פעם קראה, מה שגרם לך לתהות ממה היא נהנתה יותר – לקרוא לבד או לצטט בפומבי. פילמון, בעלה, היה איש קטן ועכברי ששתה יותר מדי, הסתמם יותר מדי, עישן יותר מדי, נראה חרד תמידית מאישתו, וענד (בחיי!) מדליה זעירה בה זכה במפגש מחזור בתיכון שלושים שנה קודם לכן – כנראה נסיון נואש להרשים את גברת דזמונד, שנשארה לחלוטין בלתי מורשמת.
פולארד היה סתם אדם שקט, לא מתבלט, שזכה במפתיע בכסף הגדול ולא התיימר להיות מתוחכם יותר משהיה באמת – מה, שבשבילי, עשה אותו הרבה יותר מתוחכם ומוצלח משותפיו. הוא נראה מופתע תמידית מכך שהם הצליחו ממש לשכנע אותו להצטרף. הוא לקח איתו תרופות נגד כוויות שמש, שלשול, עקיצות חרקים, וחמישים דברים אחרים שאולי ייפלו עליו, והתבדח בטון מודאג על איבוד חיוורון הכלא שלו.
נפגשנו בבקסטון שתיים, המפקדה האזורית שלנו, ויצאנו למסע בן ששה ימים לדודג'סון ארבע. כל הארבעה בחרו בשנתעומק, כך שקפטן מ'בלה ואני הכנסנו אותם לתרמילי השינה שלהם ברגע שהגענו למהירות האור, והערנו אותם כשעתיים לפני שנחתנו.
הם היו מורעבים – אני מכיר את התחושה; שנתעומק מאיטה את המטבוליזם עד לכדי זחילה, אבל כמובן לא עוצרת אותו לחלוטין – או שאנשים ימותו, והדבר הראשון שאתה רוצה לעשות כשאתה קם זה לאכול – כך שמ'בלה שלף את הד'הבים ממטבח האנייה, שם בילו רוב הזמן, ונתן לטבח להכין ארוחה שמותאמת לטעם האנושי. ברגע שסיימו לאכול, הם החלו לשאול שאלות על דודג'סון ארבע.
"בשעה האחרונה אנחנו נעים במסלול סביב הכוכב, בזמן שהמחשב בונה מפה טופוגרפית מפורטת של הפלנטה", הסברתי. "ננחת ברגע שאמצא את הנקודה הטובה ביותר להקמת מחנה הקבע".
"אז איך העולם הזה?" שאל דזמונד, שללא ספק התעצל לקרוא את דפי-המידע ששלחנו לו.
"מעולם לא הנחתי עליו את כף רגלי", עניתי. "אף אחד לא". חייכתי. "בגלל זה אתם משלמים כל כך הרבה".
"אז איך אתה יודע שיש כאן מה לצוד?" שאל מרקס בתוקפנות.
"יש כאן ציד, אין ספק", הבטחתי לו. "החלוצה שמיפתה אותו טוענת שהחיישנים שלה איתרו ארבעה גזעי טורפים והמון אוכלי-עשב, כולל אחד ששוקל יותר מארבעה טון".
"אבל היא מעולם לא נחתה כאן?" הוא התעקש.
"לא היתה לה שום סיבה", אמרתי. "לא היה שום סימן לחיים תבוניים, ויש מיליוני עולמות אחרים לסייר ולמפות".
"חסר לה שטעתה לגבי החיות", רטן מרקס. "אני לא מוציא כמות כזו של כסף רק בשביל להביט בערימה של עצים ופרחים".
"צדתי בשלושה עולמות חמצן אחרים שקארן דודג'סון מיפתה", אמרתי, "והם תמיד סיפקו את הסחורה".
"אנשים ממש צדים בעולמות של כלור ואמוניה?" שאל פולארד.
"מעטים. זו משימה שדורשת התמחות רבה. אם תרצה לדעת על זה יותר אחרי תום הספארי, אקשר אותך עם האנשים המתאימים במפקדה".
"צדתי בכמה עולמות כלור", התערב מרקס.
"בטח", חשבתי לעצמי.
"ספורט נפלא", הוסיף.
כשאתה חייב לחיות עם הלקוח שלך במשך כמה שבועות או חודשים, אתה לא מכנה אותו שוויצר ושקרן בפניו, אבל אתה בהחלט מתייק את המידע בזכרון לשימוש עתידי.
"הקארן דודג'סון הזאת – היא זו שעל שמה קרוי הכוכב?" שאלה רמונה דזמונד.
"זו זכות שניתנת לאנשי חיל החלוץ", השבתי. "מי שממפה עולם זוכה גם לתת לו כל שם שיחפוץ". עצרתי לרגע וחייכתי. "הם לא ידועים בצניעות שלהם. לרוב הם קוראים לעולם על שמם".
"דודג'סון", אמרה שוב. "אולי נמצא ג'ברווקי או חתול צ'שייר, או אולי אפילו סנרק".
"סליחה?" אמרתי.
"זה היה שמו האמיתי של לואיס קרול: צ'רלס דודג'סון".
"מעולם לא שמעתי עליו", עניתי.
"הוא כתב את ג'ברווקי ואת ציד הסנרק, וכמובן את ספרי עליסה". היא נעצה בי מבט. "בטוח קראת אותם".
"מצטער, לא יצא לי".
"לא חשוב", אמרה במשיכת כתפיים. "זו היתה רק בדיחה. לא ממש מצחיקה".
במבט לאחור, חבל שלא מצאנו ג'ברווק.
"פה נוכל לצוד סנרק!" הצטעק הכרוז,
ולחוף את הצוות הוריד.
כל אחד שנשא הוא השכיל לאחוז
סביב זרתו בציצת הבלורית.
דודג'סון ארבע היה שופע וירוק, עם סוואנות ענקיות המשתרעות לכל עבר, יערות צפופים עם עצים בני מאות מטרים, אינספור אגמים גדולים בלב היבשה, שלישיית אוקיינוסים של מים טובים לשתיה, אטמוספירה עשירה רק במעט מהתקן הגלקטי, וכבידה שהיתה בעצם חלשה קלות מהרגיל.
בזמן שהד'הבים בנו את המחנה והקימו בסמוך לספינה את בועות הספארי הארוזות היטב, שלחתי את צ'ז'ינקה לאסוף חומרי מאכל אפשריים, ולשלוח אותם למעבדת הספינה לבדיקה. זה היה אפילו טוב משציפיתי.
"חדשות טובות", הודעתי כשהרמתי עצמי חזרה לספינה. "יש כאן לפחות שבעה-עשר מיני צמחים שראויים למאכל. קליפת העצים האלה עם הפריחה הזהובה גם כן ראויה למאכל. המים לא לחלוטין בטוחים, הם זה קרוב מספיק, כך שאם נקרין אותם, זה היה בסדר גמור".
"לא באתי לכאן לאכול פירות וגרגרים או מה שהנער הכחול הזה לא מצא כאן", אמר מרקס בגסות. "בואו נלך לצוד".
"נראה לי שמוטב שאתה וחבריך תישארו במחנה ביום הקרוב, בזמן שאני וצ'ז'ינקה מסיירים בשטח ובודקים מה יש שם. רק תשתחררו מהנסיעה ותתרגלו לאטמוספירה ולכבידה".
"למה?" שאל דזמונד. "מה ההבדל אם נלך היום או מחר?"
"ברגע שאראה נגד מה אנחנו מתמודדים, אוכל לקבוע איזה כלי נשק לקחת. ולמרות שאנחנו יודעים שיש כאן טורפים, אין לנו מושג אם הם צדים ביום או בלילה או בשניהם. אין טעם להשקיע יום שלם בחיפוש אחר שלל שמופיע רק בלילה".
"לא חשבתי על זה". דזמונד משך בכתפיו. "אתה הבוס".
לקחתי את קפטן מ'בלה הצידה והצעתי שידאג לשעשע אותם – שיספר להם סיפורים על מסעות ספארי קודמים, ייתן להם משקאות, שיעשה כל מה שיוכל בשביל לבדר אותם כשצ'ז'ינקה ואני עושים סיור קטן בשטח האויב ולומדים מול מה אנחנו מתמודדים.
"זה נראה לי די נורמלי", אמר מ'בלה. "עולם פרימיטיבי רגיל בתכלית".
"החיישנים מציינים שיש ביו-מאסה ענקית שלושה קילומטרים מערבה מכאן", השבתי. "עם כמות כזאת של בשר שמסתובב חופשי, אמורים להיות הרבה טורפים. אני רוצה לראות מה הם יודעים לעשות לפני שאקח ארבעה חובבים אל הסבך".
"מרקס מתגאה על כל מסעות הציד שעבר", התלונן מ'בלה. "מדוע לא תקחו אתכם את הצייד הלבן האדיר?"
"נסיון יפה", אמרתי. "אבל מרגע שאנחנו על הקרקע, אני קובע את ההחלטות. אתה תקוע איתו".
"תודה רבה לך".
"הוא אולי היה בעוד מסעות ציד, אבל הוא טירון בדודג'סון ארבע, ועד כמה שזה נוגע לי זה כל מה שקובע".
"טוב, כשמגיעים לזה, כך גם אתה".
"משלמים לי לסכן את חיי. הוא משלם לי להבטיח שיקבל את מזכרות הציד שלו מבלי לסכן את החיים שלו". התבוננתי סביבי. "לאן צ'ז'ינקה חמק, לעזאזל?"
"נראה לי שהוא עוזר לטבח".
"יש לו אוכל משלו", אמרתי בעצבנות. "הוא לא זקוק לשלנו". פניתי לעבר בועת הבישול וצעקתי: צ'ז'ינקה, תרים כבר את התחת הכחול שלך לכאן!"
הד'הבי הרים ראשו למשמע צעקתי, חייך והצביע על אוזניו.
"אז תיקח כבר את התרגומונית המזוינת שלך!" אמרתי. "יש לנו עבודה לעשות".
הוא חייך שוב, הלך, וחזר כעבור דקה עם החנית שלו והתרגומונית, מנגנון התרגום שמאפשר לאדם ולד'הבי (בעצם, אדם וכמעט כל דבר אחר, עם התיכנות המתאים) לשוחח זה עם זה בשפת הארץ.
"יצור קטן ומכוער", ציין מ'בלה, מחווה לעבר צ'ז'ינקה.
"לא לקחתי אותו בגלל היופי שלו".
"הוא באמת עד כדי כך טוב?"
"הבן-זונה הקטן יכול למצוא כדור ביליארד באוטוסטרדה עמוסה", הגבתי. "ויש לו יותר אומץ מאשר לרוב האנשים שאני מכיר".
"מה אתה אומר?" אמר מ'בלה בטון שהראה שהוא עדיין תופס את הד'הבים כשלב אחד – אם לא פחות – מעל החיות שבאנו לצוד.
"צורה-לא-צורה לו, ושכל זעיר – "
כך נהג הכרוז להתריע,
"אך באומץ ליבו הוא ידוע בעיר!
ועם סנרק הרי זה המכריע!"
אני לא בעד גרירת רגליים כשיש תחבורה זמינה, אבל הד'הבים היו זקוקים ליום שלם לפחות כדי לארגן את רכב הספארי ולא היה טעם להישאר במחנה ולחכות. ולכן יצאנו לדרכנו, צ'ז'ינקה ואני, פונים מערבה לכיוון מאגר המים שהמחשב איתר. לא יצאנו לירות בכלום, רק לבדוק אילו סוגי נשק הלקוחות שלנו יצטרכו כשנצא לצוד למחרת בבוקר.
לקח קצת יותר משעה להגיע למאגר, וכשהגענו, תפסנו מחסה מאחורי שיח גדול כחמישים מטרים משם. היה שם עדר קטן של אוכלי עשב חומים-לבנים שהרוו את צמאונם, וכשהסתלקו, צמד חיות אדומות, עצומות בגודלן – ארבע או חמש טונות כל אחת, ירדו למים לשתות. אחריהן באו ארבעה או חמישה עדרים קטנים נוספים של אוכלי-עשב. התחלתי כבר להתרווח כששמעתי גירוד קליל. הסתובבתי וראיתי את צ'ז'ינקה מרים תולעת ירוקה ורירית בת שנים-עשר סנטימטרים, בוחן לרגע את גופה המתפתל, ואז משליך אותה לפיו ובולע. לרגע הוא נראה מהורהר, כמו נוצר את הרגע ואת הטעם, אחר כך הנהן בראשו בחיוב והחל לחפש אחרות.
היו זמנים שבהם זה הגעיל אותי, אבל הייתי עם צ'ז'ינקה במשך יותר משלושה עשורים והתרגלתי להרגלי האכילה שלו. המשכתי לחפש טורפים, ולבסוף שאלתי אם הוא ראה כאלה.
הוא המתין לתשובה מהתרגומונית, והניע בראשו. "טורפי לילה, כנראה", לחש חזרה.
"מעולם לא ראיתי עולם שבו כל הטורפים היו ליליים", השבתי. "חייבים להיות כמה טורפי יום, וזה המקום שבו הם אמורים להתרכז".
"אז איפה הם?"
"אתה הגשש", אמרתי. "תגיד לי אתה".
הוא נאנח בקול עמוק – צליל מזעזע אם אינך רגיל לד'הבים. כמה מהחיות במאגר המים נבהלו וברחו למרחק של שלושים או ארבעים מטרים, מעלים ענן גבוה של אבק אדמדם. כשלא הצליחו לזהות מאין בא הרעש, הם חזרו בזהירות לסיים את השתיה.
"חכה כאן", הוא לחש. "אני אמצא את הטורפים".
הנהנתי בהסכמה. ראיתי את צ'ז'ינקה עוקב אחרי חיות במאה עולמות, וידעתי שאני רק אהיה לו למטרד. הוא ידע לנוע חרישי כטורף, והיה מסוגל למצוא מקומות מסתור היכן שיכולתי להישבע שאין כאלה. אם היה צריך לקפוא במקום, הוא היה מסוגל לעמוד או להשתופף ללא-ניע אפילו רבע שעה. אם חרק היה זוחל לו על הפנים, הוא לא היה אפילו ממצמץ בעינו, גם אם זו היתה בדרכו של החרק. אז אולי תולעים ורמשים היו מעדן לטעמו, ואולי היה לו רק מושג קלוש על היגיינה אישית, אבל בתחום שלו – ובזה עסקנו הרגע – לא היה אף אחד, מאף גזע, שהתאים יותר למשימה.
התיישבתי, מתאים את עדשות המגע לראיה טלסקופית, וסרקתי את האופק במשך קרוב לעשר דקות, גומר תוך כדי כך שתי סיגריות נטולות עשן. המון חיות, כולן צמחוניות, הגיעו לשתות. כמעט יותר מדי, החלטתי, כיוון שבקצב הזה, מאגר המים יהפוך תוך ימים ספורים ללא יותר מאשר שלולית בוץ.
עמדתי להתחיל סיגריה שלישית כשצ'ז'ינקה היה שוב לצידי, טופח על כתפי.
"בוא איתי", אמר.
"מצאת משהו?"
הוא לא ענה, אלא התיישר ופנה לשטח הפתוח, לא עושה שום נסיון להסוות את קיומו. החיות במאגר המים החלו פועות וגועות בבהלה וברחו להן, חלקן שפופות לאדמה, חלקן מזגזגות בכל צעד לכיוון אחר, וחלקן בזינוקים אדירים. תוך זמן קצר, כולן נעלמו בענן האבק הסמיך שהעלו רגליהן.
הלכתי בעקבותיו כחצי קילומטר עד שהגענו לידנו: פגר של חיה דמוית חתול, טורף ללא כל ספק. היתה לה פרווה צרובת שמש, והערכתי את משקלה במאה וחמישים קילו. היו לה שיני רוצח והטפרים הקדמיים והאחוריים הותאמו בבירור לקריעת בשר הטרף. הזנב הרחב שלה היה מכוסה בקוצים גרמיים. היא היתה שרירית מכדי להתאים לשמירה על מהירות לאורך זמן, אבל הכתפיים והירכיים רבות העוצמה שלה נראו יעילות להפליא למיאוצים קצרים של עד מאה מטרים.
"מתה, אולי שבע שעות", אמר צ'ז'ינקה. "אולי שמונה".
לא הטריד אותי שהחיה מתה. הוטרדתי מכך שהגולגולת והגוף שלה נראו מחוצים. ובמיוחד הטריד אותי שלא נראה כל נסיון לאכול אותה.
"קרא את הסימנים", אמרתי. "תגיד לי מה קרה כאן".
"חתול חום", אמר צ'ז'ינקה, מצביע על החיה המתה, "תפס טרף הבוקר. הקיבה שלו עדיין מלאה. הוא חיפש מקום לנוח בצל. משהו הרג אותו".
"מה הרג אותו?"
הוא הצביע לעבר עקבות מלבניים שהיו שם, לא גדולים בהרבה משל אדם. "זה הרוצח".
"לאן הלך אחרי שהרג את החתול החום?"
הוא בחן את הקרקע שוב, והצביע לכיוון צפון מזרח. "לשם".
"נוכל לאתר אותו לפני שיחשיך?"
צ'ז'ינקה הניד בראשו. "הוא הלך מזמן. ארבע, חמש, שש שעות".
"בוא נחזור למאגר", אמרתי. "אני רוצה שתבדוק אם הוא השאיר שם עקבות כלשהם".
נוכחותנו הבריחה משם עוד עדר של אוכלי-עשב וצ'ז'ינקה בחן את הקרקע. לבסוף הוא הזדקף. "יותר מדי חיות באו הנה והלכו".
"תעשה סיבוב גדול סביב המאגר", אמרתי. "ברדיוס של ארבע מאות מטר. תראה אם יש שם עקבות כלשהם".
הוא עשה מה שביקשתי, ואני התקדמתי קצת אחריו. עברנו אולי חצי מההיקף כשהוא נעצר.
"מעניין", אמר.
"מה?"
"היו כאן חתולים חומים מוקדם בבוקר היום", הוא אמר, מצביע אל הקרקע. "מחסל החתול החום הגיע – רואה, כאן, הצעדים שלו מכסים על אלה של החתול – והם ברחו". הוא עצר. "להקה שלמה של חתולים חומים – לפחות ארבעה, אולי חמישה – ברחו מפני חיה בודדת שצדה לבד".
"אתה משוכנע שהוא צייד בודד?"
הוא בחן את הקרקע שוב. "כן, הוא הולך לבד. מאוד מעניין".
זה היה מעבר למעניין.
היתה לנו חיה בודדת אי שם שהיתה גבוהה בשרשרת המזון מחתולים חומים בני מאה וחמישים קילו. הוא הבריח להקה שלמה של טורפים גדולים – והחלק שבמיוחד לא אהבתי – הוא לא הרג רק בשביל לאכול.
ציידים קוראים סימנים, והם מקשיבים לגששים שלהם, אבל בעיקר הם נוטים לבטוח באינסטינקטים שלהם. היינו בדודג'סון ארבע פחות מחמש שעות וכבר התחלתי לפתח הרגשה רעה.
"ציפיתי שתביא אתך משהו אקזוטי לארוחת הערב", העיר ג'ייקסון פולארד כשחזרנו למחנה.
"או אולי מזכרת ציד", הצטרפה רמונה דזמונד לשיחה.
"לי כבר יש מספיק מזכרות, ואתם תרצו לירות בכמה משלכם".
"אתה לא נשמע כמו צייד נלהב", היא אמרה.
"אתם משלמים בשביל לצוד בעצמכם", עניתי. התפקיד שלי הוא לחפות עליכם ולהתערב אם דברים יצאו מכלל שליטה. "עד כמה שזה נוגע לי, מסע ציד אידאלי הוא כזה שאני לא יורה בו אפילו יריה אחת".
"מתאים לי", אמר מרקס. "מה נעשה אחרי מחר?"
"אני לא בטוח".
"אתה לא בטוח?" חזר אחרי. "מה עשית כל אחר הצהריים, לכל הרוחות?"
"סיירתי".
"זה כמו לעקור שיניים", התלונן מרקס. "מה מצאתם?"
"נראה לי שמצאנו סימנים לסנרק של גברת דזמונד, בהיעדר שם טוב יותר בשבילו".
לפתע כולם התעניינו.
"סנרק?" אמרה רמונה דזמונד בעונג. "איך הוא נראה?"
"לא יודע", השבתי. "הוא דו-רגלי, אבל אין לו מושג כמה גפיים יש לו – כנראה ארבע. יותר מזה זה עניין נדיר בחיות גדולות בכל רחבי הגלקסיה. לפי עומק העקבות, צ'ז'ינקה חושב שהוא שוקל בין מאה ועשרים למאתיים קילו".
"זה לא כל כך הרבה", אמר מרקס. "צדתי גדולים ממנו".
"לא סיימתי", אמרתי. "בשטח רווי בטרף, נראה שהוא הבריח את הטורפים האחרים מהאיזור". עצרתי. "למעשה, זו עשויה להיות הכרזה לא מדויקת".
"אתה מתכוון שהוא לא הבריח אותם?" שאלה רמונה, מבולבלת לחלוטין.
"לא, הם נעלמו. אבל קראתי להם טורפים אחרים ואני לא יודע בוודאות שהסנרק שלנו הוא טורף. הוא הרג חיה ענקית, דמוית חתול, אבל הוא לא אכל אותה".
"מה אפשר להבין מזה?" שאלה רמונה.
"משכתי בכתפי. "אני לא בטוח. יכול להיות שהוא הגן על הטריטוריה שלו. או…" נתתי למשפט להישאר תלוי באוויר בעודי שוקל את השלכותיו.
"או שמה?"
"או שהוא פשוט נהנה להרוג דברים".
"זה עושה אותנו שניים", אמר מרקס בחיוך. "נלך לשם ונהרוג לנו סנרק מחר בבוקר".
"לא מחר", אמרתי בפסקנות.
"למה לעזאזל לא?" שאל בתוקפנות.
"קבעתי לי כלל לעולם לא ללכת אחרי ציד מסוכן לפני שאדע עליו יותר משהוא יודע עלי", השבתי. "מחר נלך לצוד בשר לאוכל ולראות אם אנחנו יכולים ללמוד עוד על הסנרק".
"אני לא משלם מיליוני אשריונים בשביל לירות בבקר חייזרי מעלה גירה!" התפרץ מרקס. "מצאת משהו שכמעט צועק 'ציד מובחר!' אני מצביע שנלך בעקבותיו בבוקר".
"אני מעריך את ההתלהבות ואת האומץ שלך, מר מרקס", אמרתי. "אבל זו לא דמוקרטיה. רק הקול שלי קובע, וכיוון שהתפקיד שלי הוא להחזיר אתכם בריאים ושלמים בסוף הספארי הזה, אנחנו לא עומדים לרדוף אחרי הסנרק עד שנדע עליו יותר".
הוא לא הוציא מילה נוספת מפיו, אבל היה לי ברור שברגע הזה הוא היה שמח לירות בי לא פחות מאשר בסנרק.
לפני שיצאנו למחרת בבוקר, בחנתי את כלי הנשק של החבורה.
"יופי של רובה לייזר", אמרתי, בוחן את מקור הגאווה והאושר החדש של דזמונד.
"זה חייב להיות", הוא אמר. "זה עולה ארבעה-עשר אלף אשריונים. יש לזה כוונות לילה, מתגבר ראות, קת חסינת רתע…"
"תביא גם את רובע הקליעים ואת רובה הציד שלך", אמרתי. "אנחנו צריכים לבחון את כל הנשקים".
"אבל אני עומד להשתמש רק ברובה הזה", התעקש.
כמעט שנאתי למסור לו את הבשורה.
"לדעתי המקצועית, לדודג'סון ארבע יש מערכת ביולוגית מסוג ב3", אמרתי. "כבר העברתי את הממצאים שלי דרך תמסורת תת-חלל מהספינה אתמול בלילה". הוא נראה מבולבל. "לצרכי ציד ספורטיבי, זה אומר שאתה חייב להשתמש בנשק קליעים בלתי-נפיץ עם קוטר קליע מקסימלי של 0.45 עד שהסיווג ישתנה".
"אבל–"
"תראה", קטעתי אותו. "יש לנו פצצות היתוך שיכולות לפוצץ את הכוכב הזה לרסיסים. יש לנו קליעים חכמים שיאתרו חיה במרחק של עשרה קילומטר, יגיבו לתמרוני הטעיה, ולא יצרו קשר עם המטרה עד שתובטח הריגה מיידית. יש לנו מקרס מולקולרי שיכול להפוך חטיבת אויב לג'לי רוטט. לאור המטרה שלפנינו, אף אחד מכלי הנשק האלה לא מתאים לשימוש בציד ספורטיבי. אני יודע, במקרה שלך אנחנו מדברים רק על רובה לייזר, אבל לא תרצה להתחיל מסע ציד בעבירה על החוק, ואני בטוח שכאדם עם רוח ספורטיבית תרצה לתת לחיה סיכוי הוגן".
הוא נראה מפקפק, במיוחד לגבי העניין של הסיכוי ההוגן, אבל נכנס לבסוף לבועה שלו והוציא את שאר כלי הנשק.
אספתי את ארבעתם סביבי.
"כלי הנשק שלכם היו ארוזים במשך שבועות", אמרתי. "הכיוונון שלהם עשוי היה להשתנות בעקבות האצת הספינה, והכבידה בעולם הזה שונה, גם אם באופן מזערי, מזו שלנו. כך שלפני שנתחיל, אני רוצה לתת לכולם הזדמנות לתאם את הכוונות שלהם". וכמובן, אמרתי לעצמי, נראה אם מישהו מהם מסוגל לפגוע במטרה לא מאיימת ממרחק של ארבעים מטר, שאדע נגד מה אני מתמודד.
"אתקין את המטרות בשקע שליד הנהר", המשכתי, "ואבקש מכם לבוא כל אחד בתורו". אין טעם לתת לקלעים הפחות טובים להשפיל עצמם מול הטובים מהם – בהנחה שיש טובים מהם.
לקחתי חבילה של המטרות הפשוטות ביותר מתא המטען. ברגע שהגעתי לשקע, הנחתי ארבע מהן במקומות שבחרתי, הפעלתי את מתקני האל-כבידה וכשריחפו בעדינות מעלה-מטה ומצד-לצד, כמטר ושמונים מעל הקרקע, קראתי למרקס, שהגיע תוך רגע קצר.
"אוקיי, מר מרקס", אמרתי. "תיאמת את הכוונות?"
"אני תמיד דואג לנשק שלי", אמר כמי שרואה בשאלה עלבון אישי.
"אז בוא ונראה מה אתה יודע לעשות".
הוא חייך בבטחון, הרים את הרובה, הביט דרך הכוונות, לחץ על ההדק, וריסק שתי מטרות לרסיסים. אחר כך חזר על התרגיל עם רובה הציד.
"קליעה טובה", אמרתי.
"תודה", הוא ענה במבט שאומר: מובן שאני צלף. אמרתי לך, לא?
דזמונד היה שני. הוא הרים את הנשק לכתף, כיוון בזהירות, והחטיא. הוא החטיא שלוש פעמים נוספות.
לקחתי את הנשק, יישרתי את הכוונות ויריתי. הכדור נע גבוה ולימין, קובר עצמו בגזע עץ. תיאמתי את הכוונות ויריתי שוב. הפעם פגעתי בול במרכז המטרה.
"אוקיי, נסה עכשיו", אמרתי, מוסר את הרובה חזרה לדזמונד.
הוא החטיא ארבע פעמים נוספות. הוא החטיא בכריעה. הוא החטיא בשכיבה. הוא החטיא כשהשתמש במסעד לקנה. ואז הוא ניסה את רובה הציד, והחטיא פעמיים לפני שלבסוף השחיל כדור במטרה. ואז, לשם איזון, הוא טעה לחלוטין בשימוש ברובה הלייזר, מנסה לכוון את הקרן במקום לטאטא איתה את השטח, והחטיא פעם נוספת. רווח לשנינו כשתורו עבר.
אשתו היתה קצת יותר מוצלחת; היא פגעה במטרה בנסיונה השלישי עם הרובה הרגיל ובשני עם רובה הציד. היא טאטאה את השטח עם רובה הלייזר, גורפת משם את כל המטרות הנותרות.
פולארד היה אמור להיות הבא בתור, אבל הוא לא הגיע, וחזרתי למחנה לקרוא לו. הוא ישב עם האחרים, לוגם ספל קפה.
"אתה הבא בתור, מר פולארד", אמרתי.
"אני רק הולך לקחת צילומי-תלת", הוא ענה, מרים את המצלמה שלו.
"אתה בטוח, ג'ייקסון?" שאל דזמונד.
"לא נראה לי שאהנה להרוג דברים", הוא ענה.
"אז מה אתה עושה כאן לעזאזל?" תבע מרקס.
פולארד חייך. "אני כאן כי נידנדת לי ללא הפסקה, ווילארד. חוץ מזה, מעולם לא הייתי בספארי עד כה, ואני נהנה לצלם תמונות תלת ממדיות".
"בסדר גמור", אמרתי. "אבל אני לא רוצה שתתרחק יותר מעשרים מטר ממני בשום מקרה".
"אין בעיה", אמר פולארד. "אני לא רוצה שהם יהרגו אותי יותר משאני רוצה להרוג אותם".
אמרתי לנושא הכלים שלו להישאר מאחור ולעזור עם המחנה ועם הבישול. יכולתם לחשוב שנתתי לו סטירה, אבל הוא ציית להוראה.
נכנסנו לרכב והגענו למאגר המים תוך חצי שעה בערך. לא עברו חמש דקות ומרקס הוריד באדישות וביעילות זוג אוכלי עשב חומים כהים בעלי קרניים סלילוניות, בכדור אחד לחיה. אז, מפעיל את זכותו לקרוא בשם לכל חיה שהיה הראשון להרוג, הוא קרא להם צבאי מרקס.
"מה עכשיו?" שאל דזמונד. "ללא ספק אין לנו צורך בבשר נוסף לימים הקרובים".
"אשלח את הרכב חזרה למחנה בשביל פושטי העורות. הם יחזירו את הראשים והעורות יחד עם החלקים הטובים ביותר מהבשר, ואבקש מהם לקשור את השאריות לעצים סמוכים".
"מדוע?"
"פתיון", אמר מרקס.
"מר מרקס צודק. משהו יבוא לאכול מהם. ריח הדם עשוי להחזיר הנה את הטורפים דמויי-החתול . או, אם יהיה לנו מזל, אולי הסנרק יבוא ונוכל ללמוד עליו עוד קצת".
"ומה אנחנו עושים בינתים?" שאל דזמונד בטון חסר סבלנות.
"זה תלוי בכם", אמרתי. "אנחנו יכולים להישאר כאן עד שהרכב יחזור, נוכל לצעוד חזרה למחנה, או שנפלס דרכנו לביצה, ששה קילומטרים צפונה, לראות אם יש שם משהו מעניין".
"כמו, למשל, סנרק?" שאלה רמונה.
"חמישה אנשים וארבע ד'הבים שהולכים לאורך הסוואנה לא עומדים להתגנב ולהפתיע שום דבר. אבל אנחנו לא חלק מהמערכת האקולוגית כאן. אף חיה כאן לא מתוכנתת לזהות אותנו כטורפים, כך שתמיד יש סיכוי – אם הוא נמצא שם בכלל – שהסנרק יציץ מתוך סקרנות או סתם מתוך טפשות".
זו היתה התשובה שהם רצו לשמוע, כך שהם החליטו לצעוד לביצה. פולארד לקח לפחות חמישים צילומי-תלת לאורך הדרך. דזמונד התלונן על החום, הלחות, פני השטח, והחרקים. רמונה הכניסה שבב שהקריא ספר באוזנה ולא הוציאה מילה עד שהגענו לביצה. מרקס רק הרכין ראשו והלך.
כשהגענו לשם, חנינו לצד עדר אוכלי עשב קטן של חיות מרשימות מאוד, מגיעות עד לכדי מאתיים וחמישים קילו לחיה. לזכרים היו קרניים נהדרות, אולי מטר וחצי באורך, בעלי שלושה עיקולים. הקרניים נראו כאילו עשויות מבדולח, ופעלו כמנסרות, מפצלות את אור השמש לסדרת קשתות זעירות.
"אלוהים, תראו אותם!" אמר פולארד, מצלם מהר ככל שהצליח.
"הם מדהימים!" לחשה רמונה דזמונד.
"אשמח לאחד כזה", אמר מרקס, לומד את העדר.
"אתה לקחת את הצבאים", ציינתי. "מר דזמונד זכאי לירייה הראשונה".
"לא רוצה אותה", אמר דזמונד בעצבנות.
"בסדר", אמרתי. "גברת דזמונד, קחי יריה ראשונה".
"מעולם לא הרגתי משהו כל כך יפה", היא ענתה.
"לא", מלמל דזמונד בקול נמוך, כך שלא תוכל לשמוע. "את רק משליכה אותם לכלא".
"אז זו היריה של מר מרקס", אמרתי. "הייתי מציע שתפגע בבחור שבצד הימני הרחוק. זה לא בעל הקרניים הארוכות ביותר, אבל יש לו הזוג התואם ביותר. בוא נתקרב קצת".
פניתי לעבר האחרים כשמרקס לקח את הרובה מנושא הכלים שלו ודרך אותו. "אתם תישארו כאן".
סימנתי לצ'ז'ינקה לנקוט בגישה עקיפה. מרקס, מפגין הליכה שפופה נכונה, עקב אחריו, ואני הגעתי במאסף. (צייד לומד מוקדם לעולם לא לעמוד בין הלקוח והציד. או זה, או שתלווה אותו אוזן תותבת בעסק).
כשהגענו למרחק של שלושים מטרים, החלטתי שאנחנו קרובים מספיק וסימנתי למרקס. הוא הרים את הרובה באיטיות וכיוון. ראיתי שהוא הולך על יריה בלב, במקום לקחת סיכון של פגיעה בראש. זו היתה אסטרטגיה טובה, בהנחה, כמובן, שהלב נמצא במקום שהוא אמור להיות. מרקס לקח שאיפה עמוקה, פלט אותה באיטיות, והחל סוחט את ההדק.
ובדיוק כשעשה זאת, יצור מעופף, מרהיב בצבעיו, חלף במקום בצריחות פראיות. הצבי המקורנן קפץ, מוטרד, בדיוק כשרובהו של מרקס התפוצץ. שאר העדר התפזר לכל הכיוונים לשמע הירייה לפני שמרקס הצליח לשלוח ירייה שניה, הצבי הרים קולו בכאב, סבב לאחור, ונעלם בצמחיה הצפופה.
"בואו כבר!" אמר מרקס בהתרגשות, קופץ לאויר ורץ אחרי הצבי. "אני יודע שפגעתי בו! הוא לא יגיע רחוק!"
אחזתי בו כשנע במהירות לידי. "אתה לא הולך לשום מקום, מר מרקס!"
"על מה אתה מדבר?" הוא חקר.
"יש שם חיה גדולה, מסוכנת ופצועה בשיחים", אמרתי. "אני לא יכול להרשות לך ללכת אחריה".
"אני צלף לא פחות טוב ממך!" פלט בזעף. "זה היה רק חוסר מזל שהציפור הארורה הזאת הקפיצה אותי. אתה יודע את זה!"
"תראה", אמרתי. "אני לא מאושר להיכנס לצמחיה הסבוכה הזאת בעצמי, כשמחכה שם חיה פצועה שנושאת צמד חרבות באורך מטר על ראשה, אבל זה מה שמשלמים לי לעשות. אני לא יכול לחפש אותו ולהשגיח עליך בעת ובעונה אחת".
"אבל–"
"אתה טוען שהיית במסעות ציד בעבר", אמרתי. "זה אומר שאתה מכיר את החוקים".
הוא רטן והוא קילל, אבל הוא ידע את החוקים, והוא הצטרף לחבריו כשצ'ז'ינקה ואני נעלמנו בצמחיה בחיפוש אחר הקורבן הפצוע.
הביצה הסריחה מצמחיה נרקבת. עקבנו אחרי סימני הדם על עלים ושיחים לאורך מאתיים מטרים של בוץ שנספג ברגלי הד'הבי ובמגפי; ואז, לפתע, הנתיב נעלם. ראיתי תלולית קטנה מטרים ספורים לימין, בה הדשא היה רמוס כולו, ענפים קטנים היו שבורים, ופרחים נתלשו מגבעוליהם. צ'ז'ינקה בחן את הסימנים לרגע והרים את ראשו.
"הסנרק", הוא אמר.
"על מה אתה מדבר?"
"הוא התחבא, צפה בנו", ענה צ'ז'ינקה. הוא הצביע לעבר הקרקע. "החיה הפצועה שכבה כאן. רואה את הדם? הסנרק היה פה. אלה העקבות שלו. כשהחיה נשכבה על הארץ, הסנרק ראה שהיא חלשה מכדי לקום, אבל עדיין מסוכנת. הוא עקף אותה מאחור. רואה – לכאן הוא הלך. ואז קפץ עליה והרג אותה".
"איך?"
צ'ז'ינקה משך בכתפיו. "לא יודע. אבל הוא הרים אותה ונשא אותה מכאן".
"הוא יכול להרים חיה כל-כך גדולה?"
"כך עשה".
"הוא לא יכול להיות יותר ממאה מטר מאיתנו", אמרתי. "מה דעתך? נוכל לתפוס אותו?"
"אני ואתה? כן".
מפעם לפעם, כשהעניינים התחממו, צ'ז'ינקה היה צריך להזכיר לי שאני לא צד להנאתי הפרטית. כן, השתמע מכך, הוא ואני נוכל לתפוס את הסנרק. מרקס לא אמור להפריע לנו. אבל לא היה שום סיכוי שנוכל לקחת את פולארד והדזמונדים דרך הביצה, לשים עין על טורפים, ולקוות לצמצם את הפער מהסנרק – וכמובן לא יכולתי להשאיר אותם ללא השגחה בעוד אנחנו יוצאים עם מרקס לתפוס את הסנרק.
"טוב", אמרתי באנחה. "בוא נחזור ונספר להם מה קרה".
מרקס התפוצץ מזעם. הוא התרוצץ וקילל לפחות שלוש דקות טובות, וכשסיים ראיתי שהוא מוכן להכריז על סכסוך דמים נגד גונב השלל הזה.
כשנרגע לבסוף, השארתי את קהז'ינקה מאחור לראות אם יוכל ללמוד עוד על הסנרק, כשאני והאחרים התחלנו לצעוד חזרה למאגר המים. הרכב כבר חיכה לנו שם.
"שבועות, חודשים על הים האכזר
(ארבעה שבועות בכל חודש),
אך עדיין אין זכר לסנרק, זה מוזר,
כאן שמעו לקברניט, איזה סוד יש".
מ'בלה זכה למנת צחוק בריא כשחזרנו למחנה, חמים כל-כולנו, עייפים ורעבים.
"אתם ממשיכים לדבר על הסנרק כאילו הוא קיים!" אמר בטון משועשע. "זו דמות בדיונית בפואמה לילדים".
"סנרק זה רק שם נוח בשבילו", אמרתי. "אפשר לקרוא לזה בכל שם שנרצה".
"קרא לו נעדר", הוא אמר. "איש לא ראה אותו".
"נכון", אמרתי. "ואני מניח שכשאתה עוצם עיניים, כל היקום נעלם".
"מעולם לא חשבתי על זה כך", הודה מ'בלה. "אבל קרוב לודאי שזה מה שקורה". הוא עצר לרגע של הרהור. "לפחות, כך אני מקווה. זה גורם לי להרגיש נחוץ".
"תראה!" התפוצצתי. "יש שם חתול רוצח מת בן מאה-חמישים קילו, ואנטילופה חסרה שהיתה אפילו גדולה יותר!" נעצתי בו מבט נוקב. "אני לא הרגתי אחד וגנבתי את השני. ואתה?"
הוא בלע את המענה הבא שלו, ושמר ממני מרחק למשך שארית היום.
צ'ז'ינקה נכנס בדהרה למחנה בבוקר שלמחרת וסימן אלי. הלכתי והצטרפתי אליו.
"למדת משהו חדש?" שאלתי.
"זו חיה מעניינת", הוא אמר.
העוויתי את פני, כי הרי כולם יודעים שהד'הבים אלופים בשימוש בלשון המעטה.
"הטו אוזן רעי, ואשמיע לכם
חמישה סימנים מובהקים,
על פיהם לזהות את הסנרק ייתכן,
עלי חוף וימים רחוקים".
קיבצתי את החבורה סביבי.
"ובכן", הודעתי. "אנחנו יודעים היום על הסנרק קצת יותר משידענו אתמול". עצרתי לבחון את תגובותיהם. כולם פרט לדזמונד נראו מעוניינים; דזמונד נראה כמי שרוצה להיות במקום אחר.
"צ'ז'ינקה הלך לעץ שעליו קשרנו את בשר החיות המתות", המשכתי.
"ו…?" אמר מרקס
"החבלים הותרו. לא חתוכים או קרועים או אכולים; מותרים. כך שאנחנו יודעים שאו שלסנרק יש אצבעות או איברים בולטים כלשהם יעילים להחריד. וחלק מבשר הפגרים היה חסר".
"בסדר", אמרה רמונה. "אנחנו יודעים שהוא מסוגל להתיר קשרים. מה עוד?"
"אנחנו יודעים שהוא טורף", אמרתי. "לא היינו בטוחים בזה אתמול".
"אז מה?" שאל מרקס. "יש מיליוני מיני טורפים ביקום. אין בזה שום דבר מיוחד".
"זה אומר שהוא לא ישוטט הרחק מעדרי הטרף. הם הסופרמרקט שלו".
"אולי הוא זקוק לאוכל רק פעם בכמה חודשים", אמר מרקס, בלתי מתרשם.
"לא", אמרתי. "זה הדבר השלישי שלמדנו: הוא צריך לאכול בערך באותה תכיפות כמונו".
"איך אנחנו יודעים את זה?" שאלה רמונה.
"לפי צ'ז'ינקה, הוא התקרב לבשר בזהירות רבה, אבל העקבות שלו מראים שהוא נע משם במהירות ברגע שבטנו התמלאה. הנתיב נעלם אחרי קילומטר ומשהו, אבל אנחנו יודעים שהוא רץ את כל המרחק הזה".
"אה!" אמרה רמונה. "אני מבינה".
"אני דוקא לא", התלונן בעלה.
"כל דבר שיכול לשמור על קצב כזה, בזבוז כזה של אנרגיה, חייב לאכול פחות או יותר כל יום". הפסקתי לרגע. "ואנחנו יודעים דבר רביעי".
"ומה זה?" היא שאלה.
"הוא לא פוחד מאיתנו", אמרתי. "הוא חייב לדעת שאנחנו אלה שהרגו את חיות הבשר האלה. העקבות והריח שלנו היו בכל מקום, וכמובן, יש את עניין החבלים. הוא יודע שאנחנו חבורה של תשעה לפחות – חמישה אם תתעלמו מצ'ז'ינקה ומשלושת נושאי הכלים, ואין לו שום סיבה להתעלם מהם. ובכל זאת, שעות אחרי שלמד את כל זה, הוא לא נטש את האיזור". עצרתי לשאוף אוויר. "זה מוביל למסקנה חמישית. הוא לא עד כדי כך נבון; הוא לא הבין שהרובה של מרקס הוא מה שפצע את החיה שהוא חיסל אתמול – מפני שאם היה מבין שאנחנו יכולים להרוג ממרחק, הוא היה חושש מאיתנו".
"הסקת את כל זה רק מכמה עקבות והסימנים שצ'ז'ינקה ראה?" שאל דזמונד בספקנות.
"קריאת סימנים והפירוש שלהם הם המהות של להיות ציד", הסברתי. "היריה היא רק הצעד האחרון".
"אז עכשיו נלך בעקבותיו?" שאל מרקס בלהט.
נענעתי בראשי. "כבר שלחתי את צ'ז'ינקה לראות אם יוכל למצוא את מאורתו של היצור. אם הוא כמו שאר הטורפים, הוא ירצה לנוח אחרי שאכל. אם נדע איפה לחפש, נוכל לחסוך הרבה זמן ומאמץ. הגיוני יותר לחכות שצ'ז'ינקה יחזור לדווח, ואז ללכת לצוד את הסנרק בבוקר".
"זה נראה כל-כך מוזר", אמרה רמונה. "מעולם לא ראינו את היצור, וכבר החלטנו שהוא מטיל אימה".
"ודאי שהוא מאיים", אמרתי.
"אתה אומר את זה כאילו הכל מאיים", היא אמרה בחיוך סלחני.
"זו האקסיומה הראשונה של ציד הספארי", עניתי. "כל דבר נושך".
"אם הדבר הזה מסוכן כמו שאתה מתאר", אמר דזמונד בהיסוס, "מותר לנו להשתמש בנשק… טוב, מתוחכם יותר?"
"תראה קצת אומץ, פילמון", אמר מרקס בבוז.
"אני בנקאי, לא אלן קווטרמיין ארור!" החזיר לו דזמונד.
"אם אתה פוחד, תישאר במחנה", אמר מרקס. "כשלעצמי, אני כבר לא יכול לחכות עד שאראה אותו דרך הכוונת".
"לא ענית לשאלה שלי, מר בל", התעקש דזמונד.
מ'בלה שלף את ספר התקנות וקרא בקול. "כל עוד הצייד לא העריך שהנשק בו אתם משתמשים אינו מתאים לחיסול הציד, יש להשתמש בנשק שהותר לשימוש בעולם הנדון".
"אז אם הוא מתגלה כאיום רציני, אנחנו יכולים להשתמש ברובי פעימה ומקרס מולקולרי וכאלה?"
"ראית אי פעם מקרס מולקולרי בפעולה?" שאלתי. "כוון אותו לבניין בן חמישים קומות והפכת את כל העניין לפודינג תוך בערך שלוש שניות".
"ומה לגבי רובי פעימה?" התעקש.
"לא נשאר הרבה שלל כשאחד מהחמודים האלה פוגע במטרה", אמרתי.
"אנחנו צריכים משהו, לכל הרוחות!" התלונן דזמונד.
"יש לנו כוח אש מספיק לחסל כל בלע חיים בכוכב הזה", אמרתי, מתחיל להתעצבן. "אני לא רוצה להישמע בוטה, אבל יש הבדל בין צייד לא כשיר ובין נשק לא כשיר".
"נכון בהחלט!" מלמל מרקס.
"זה היה מאוד בוטה, מר בל", אמר דזמונד, מתרומם והולך לבועה שלו. אשתו צפתה בו במבט שחושף רבות, שלפה את הספר שלה והחלה לקרוא.
"זה מה שאתה מקבל בתמורה לכנות", אמר מרקס, נמנע מלהסתיר את הנאתו מהמצב. "אני רק מקווה שהסנרק הזה הוא חצי ממה שאתה עושה ממנו".
אסתפק בחצי, חשבתי לעצמי בחוסר מנוחה.
צ'ז'ינקה, שישב על מכסה המנוע של רכב הספארי, הרים את הכידון שלו, מסמן לי לעצור. הוא קפץ למטה, התכופף, בחן את העשבים לשניות מספר, ואז צעד במהירות לשמאלה, עיניו דבוקות לקרקע.
יצאתי מהרכב ולקחתי את הרובה שלי.
"חכו כאן", אמרתי לארבעת האנשים. נושאי הכלים הד'הבים, שנתלו בידיות ובמאחזי הרגל באחורי הרכב כל עוד הוא נע, שחררו את אחיזתם ועמדו עכשיו בדיוק מאחוריו.
"תור מי לירות?" שאל מרקס.
"תן לי לחשוב", אמרתי. "אתה ירית בצבי הגדול אתמול, ומרת דזמונד הרגה את הדבר הזה שדומה לחזיר-בר בעל ניבים גדולים בדיוק לפני זה. אז מר דזמונד זוכה ביריה הראשונה היום".
"אני לא יוצא מהרכב", אמר דזמונד.
"זה נגד התקנות לירות מרכב מוגן", ציינתי.
"שיזדיינו התקנות ותזדיין אתה בעצמך!" צעק דזמונד בחימה. "אני לא רוצה את היריה הראשונה! אני לא רוצה שום יריה! אני אפילו לא יודע מה לעזאזל אני עושה בספארי הזה!"
"לעזאזל אתך, פילמון!" לחש מרקס בזעף.
"מה קרה?" שאל דזמונד, מוטרד.
"אם היה שם משהו, מר דזמונד", הסברתי, מנסה לשמור על קור-רוח, "בדיוק נתת לו סיבה מצוינת להרים את הרגליים ולברוח בכיוון ההפוך. לעולם לא צועקים בזמן הציד".
הלכתי ממנו בגועל והצטרפתי לצ'ז'ינקה מתחת לעץ קטן. הוא עמד ליד אוכל עשב צעיר שגולגלתו מרוצצת.
"סנרק", אמר, מצביע לעבר הגולגולת.
"מתי?" שאלתי.
הוא משך את שפתי הפגר לראות את החניכיים, מישש את פנים האוזן, בחן חלקים נוספים לשניות ספורות.
"חמש שעות", אמר. "אולי שש".
"אמצע הלילה".
"כן".
"הרגלו בבקרים מאוחר להשכים,
הן תסכימו, מוגזם שבעתיים.
פת שחרית הוא צועד בארבע ושלושים,
וערבית לפעמים מחרתיים".
"אתה מזהה את העקבות שלו?" שאלתי את צ'ז'ינקה.
הוא הביט סביב, ונתן את המקבילה הד'הבית להזעפת פנים. "נעלם", אמר לבסוף, מצביע לנקודה במרחק של שלושה מטרים.
"אתה מתכוון שחיות אחרות מחקו את העקבות אחרי שעשה אותן?"
הוא משך בכתפיו. "שום עקבות משום סוג. לא שלו, לא של אף אחד".
"למה לא?"
לא היתה לו תשובה.
בהיתי בקרקע לרגע ארוך. "אוקיי", אמרתי לבסוף. "נחזור לרכב".
הוא חזר למקומו המסורתי על מכסה המנוע, כשאני התיישבתי מאחורי לוח הבקרה והרהרתי.
"נו?" שאל מרקס. "זה קשור לסנרק?"
"כן", אמרתי, מבולבל עדיין מהיעדר העקבות. "הוא מצא טרף בלילה. הקורבן שלו הוא חיה שמותאמת היטב למה שהייתי מכנה פעולות חמיקה. זה אומר שאו שיש לו ראיית לילה מצוינת או כישורים מוטוריים טובים".
"אז הוא צייד לילה?" שאלה רמונה.
"לא, לא הייתי אומר כך", עניתי. "הוא הרג את הצבי עם קרני הבדולח באמצע היום, כך שכמו כל הטורפים הוא גם אופורטוניסט; כשיש ארוחה במקום, הוא לוקח אותה. בכל מקרה, אם לא נמצא את המאורה שלו, נצטרך כנראה לבנות מסווה, לשבת ללא ניע עם הרובים, לתלות כל ערב פתיונות טריים ולחכות שזה ימשוך אותו".
"זה לא ציד אמיתי!" לעג מרקס.
"אין שום סיכוי שנוכל לרדוף אחריו בחושך", הגבתי.
"אני לא רודף אחרי שום-דבר בחושך!" אמר דזמונד בנוקשות. "רוצים לעשות את זה, תעשו את זה בלעדי".
"אל תהיה כזה פחדן!" אמר מרקס
"לך לעזאזל, ווילארד!" דזמונד הגיב.
"מלים חזקות", אמר מרקס. "למה לא תיקח קצת מהאומץ הזה ותכוון אותו לעבר החיות?"
"מגעיל כאן. אני שונא את זה!" התפרץ דזמונד. "אני חושב שאנחנו צריכים לחזור למחנה".
"ולעשות מה?" שאל מרקס בטון סרקסטי.
"ולשקול את האפשרויות", הוא ענה. "זה כוכב גדול. אולי נוכל להמריא ולנחות באחת היבשות האחרות – אחת שאין בה סנרקים".
"שטויות!" אמר מרקס. "באנו הנה לצוד משהו גדול. אז הנה, מצאנו אותו".
"אני לא יודע מה מצאנו", אמר דזמונד, נע בין כעס להיסטריה, "וגם אתה לא".
"זה מה שעושה את זה כל-כך משעשע ומרגש", אמר מרקס.
"מרגש זה לראות תחרויות ספורט בתלת-ממד", ירה דזמונד חזרה. "הדבר הזה מסוכן".
"אותו דבר בדיוק", רטן מרקס.
העברנו את היומיים הקרובים בחיפוש חסר תועלת אחר סימנים לסנרק. לזמן מה חשבתי שהוא עבר לאיזור אחר ושקלתי להזיז את מחנה הבסיס שלנו, אבל צ'ז'ינקה מצא אז עקבות טריים יחסית, בני אולי שלוש שעות. כך שלא הזזנו את המחנה – אבל גם לא מצאנו את היצור.
ואז, אחר-הצהריים השלישי לחיפושים, כשעצרנו לנוח, יושבים בצל עץ ענקי עם פרחים זהובים-סגולים, שמענו צליל מוזר ממרחק.
"רעם?" שאל מרקס.
"לא נראה לי", ענה פולארד. "אין אף ענן בשמיים".
"ובכן, זה משהו", המשיך מרקס.
רמונה הזדעפה. "וזה מתקרב. בכל מקרה, הופך חזק יותר".
מתוך תחושה רגעית, העברתי את העדשות שלי למצב טלסקופי, ומזל גדול שעשיתי כך.
"כולם! על העץ – מהר!" צעקתי.
"אבל–"
"בלי ויכוחים! זוזו!"
הם לא היו מטפסי העצים המוכשרים ביותר שראיתי בחיי, אבל כשיכלו לבסוף לראות מה שראיתי, הם הצליחו להתנתק מהקרקע במהירות הבזק. דקה מאוחר יותר, כמה אלפי צבאי מרקס עברו מתחתינו ברעם-פרסות.
חיכיתי שהאבק ישקע, הורדתי עצמי לקרקע ובחנתי את האופק.
"אוקיי, זה בטוח לרדת", הודעתי.
"למה לא עלינו לרכב?" שאלה רמונה, יורדת מהעץ ומחפשת חתכים בידיה.
"זה רכב פתוח, מרת דזמונד", ציינתי. "יכולת לגמור עם גולגולת סדוקה כשהם קפצו מעליו, או עם צבי בחיקך אם אחד מהם היה קפצן לא מוצלח".
"הנקודה הובנה".
"מה לעזאזל יכול לגרום לדבר כזה?" שאל פולארד, בוהה בעדר השועט בעודו מנקה עצמו מהאבק.
"הייתי אומר שטורף עשה הריגה רשלנית, או אולי פספס אחת לחלוטין".
"איך הגעת למסקנה הזאת?"
"כי זו הפעם הראשונה שראינו מנוסת בהלה… כך שאפשר להניח שכשהם הורגים מהר וביעילות, הצבאים פשוט יוצאים מתחומו של הטורף וחוזרים לרעות. רק כשהטורף מפספס את הטרף, או פוצע אותו, ואז רודף אחריו ללב העדר, שהם נכנסים לפאניקה".
"נראה לך שזה אחד מהחתולים הגדולים?" שאל פולארד.
"זה אפשרי".
"אני מת לתפוס קצת תמונות תלת של החתולים האלה בשעת ציד".
"אולי תקבל מה שרצית, מר פולארד", אמרתי. "נחפש איפה המנוסה החלה ואולי יהיה לנו מזל".
"מתאים לי", אמר מרקס, טופח על נשקו.
התקדמנו דרום מערבה ברכב עד שהשטח הפך קשה מדי למעבר, והמשכנו משם ברגל כשהשטח הופך מהררי ומכוסה בעצים ליער כבד. צ'ז'ינקה הוביל מלפנים, עיניו על הקרקע, מאתר דברים שאפילו אני לא יכולתי לראות, ולבסוף נעצר.
"מה העניין?" שאלתי, סוגר את הפער בינינו.
הוא הצביע הישר קדימה לתוך העלווה הצפופה. "הוא כאן".
"הוא?"
"הסנרק", אמר, מצביע לעבר טביעת רגל בודדת.
"כמה עמוק המחסה?" שאלתי. "איך נדע שהוא לא רץ דרכו?"
הוא הצביע לעבר השיחים המכוסים קוצים. "הוא לא יכול לעבור דרך זה בלי להיפצע".
"מעולם לא ראית אותו", אמרה רמונה, מצטרפת אלינו. "איך אתה יודע?"
"אם הדבר הזה לא היה קורע לו את הבשר, הוא היה צריך להיות חיית-יער, מותאם מטבע בריאתו לחיות כאן", ענה צ'ז'ינקה, כמסביר לילד קטן. "אבל אנחנו יודעים שהוא צד טרף במישור. יושב יערות עם עור קשה ועצמות כבדות לא היה מצליח לנוע בזריזות הראויה. כך שזה לא ביתו – זה מקום המסתור שלו".
עלה בדעתי שקרוב לודאי שזה יותר מאשר מקום מסתור שלו, שזו עשויה בהחלט להיות מצודה. המקום היה כמעט בלתי-חדיר, וקרקע היער היתה מכוסה בעלים יבשים, כך שאיש לא יכל להתגנב לעברו מבלי לתת לו שפע של זמן להתכונן.
"למה אנחנו מחכים?" שאל מרקס, מתקדם עם דזמונד. הוא עצר רק בשביל לאסוף את הרובה מנושא הכלים שלו.
"אנחנו מחכים עד שאמצא את הדרך הטובה ביותר לטפל בעניין", השבתי.
"אנחנו נכנסים ומפוצצים לו את הצורה", אמר מרקס. "מה כבר מסובך בזה?"
נענעתי בראשי. "זה השטח שלו. הוא מכיר פה כל סנטימטר. תעשה הרבה רעש אם תלך פה, ולפי האופן שבו צמרות העצים משתלבות זו בזו, נראה לי שיהיה חשוך כמו הלילה כבר במרחק של שש-מאות מטר בתוך היער".
"אז נשתמש באינפרה-אדום של הרובים שלנו", אמר מרקס.
המשכתי להתבונן בצמחיה הצפופה. "זה לא מוצא חן בעיניי", אמרתי. "יש לו כל יתרון שבעולם".
"אבל לנו יש רובים", התעקש מרקס.
"עם ראות מינימלית ויכולת תמרון אפסית, הם לא ממש יעזרו לנו".
"בולשיט!" פלט מרקס. "אנחנו מבזבזים זמן. בואו נלך על זה".
"ארבעתכם נמצאים תחת חסותי", עניתי. "אני לא יכול לסכן את בטחונכם ולתת לכם להיכנס לשם. תוך דקות ספורות תוכלו לאבד כל קשר איתי או עם האחרים. אתם תרעישו בכל צעד שתיקחו, ואם אני צודק בקשר לתאורה שם, תוך זמן קצר תוכלו לעמוד ממש לידו בלי שתראו אותו בכלל. וטרם סרקנו את היערות של דודג'סון – עלולות להיות שם סכנות נוספות. יכול להיות שם כל דבר, החל מחתולי עצים קטלניים וכלה בחרקים ארסיים ונחשים רעי מזג בני עשרה מטרים ויותר".
"אז מה אתה מציע?" שאל מרקס.
"הדבר הכי הגיוני זה סוכת מארב", אמרתי. "אבל זה יכול לקחת חצי יום לבנות אחת ומי יודע איפה הוא יהיה עד שנגמור?" עצרתי. "טוב, שלושתכם עם הנשקים תתפזרו מסביב. מר פולארד, עמוד הרחק מאחוריהם. צ'ז'ינקה ואני נכנס לצמחיה וננסה להבריח אותו משם".
"חשבתי שאמרת שזה מסוכן מדי", אמרה רמונה.
"תני לי לתקן את עצמי", עניתי. "זה מסוכן מדי לחובבנים".
"אם יש סיכוי שהוא יפגע בכם, למה לא נעזוב את זה פשוט?" המשיכה.
"אני מעריך את הדאגה שלך", התחלתי, "אבל–"
"אני לא עד כדי כך אלטרואיסטית. מה יקרה לנו אם הוא הורג אתכם?"
"תחזרו למחנה הבית ותגידו למ'בלה מה קרה. הוא ישלח מסר תת-חלל למפקדה, וסילינג'ר ומאהר יחליטו אם להחזיר לכם את כספכם או לקחת אתכם לכוכב אחר עם צייד חדש".
"אני נותן לזה להישמע כל כך… כל כך ענייני, עסקי", אמרה בשאט נפש.
"זו הפרנסה שלי", השבתי.
"למה בחרת במקצוע כזה?"
משכתי בכתפי. "למה בחרת להיות שופטת?"
"יש לי משיכה לחוק וסדר", אמרה.
"גם לי", השבתי.
"אתה מוצא סדר בהריגה של דברים?"
"אני מוצא סדר בטבע. המוות הוא רק חלק מזה". עצרתי. "עכשיו, מר מרקס", אמרתי, מסתובב חזרה אליו. "אני צריך ש…"
הוא לא היה שם.
"לאן, לעזאזל, הוא הלך?" חקרתי.
נראה שאף אחד לא ידע, אפילו לא צ'ז'ינקה. נושא הכלים שלו פנה אלי.
"בוס מרקס הלך לשם", הוא הצביע לעבר היער, ואז הרים בצער את רובה הגיבוי. "הוא לא חיכה לי".
"חרא!" מלמלתי. "זה מספיק גרוע שאני צריך להיכנס נגד הסנרק! עכשיו יש לי הזדמנות מצויינת שממזר מצ'ואיסטי יפוצץ לי את הצורה!"
"למה לו לירות בך?" שאלה רמונה.
"הוא ישמע אותי לפני שיראה אותי", עניתי. "הוא רץ על אדרנלין. הוא יהיה בטוח שאני הסנרק".
"אז תישאר כאן".
"הלואי שיכולתי", אמרתי בכנות. "אבל זה התפקיד שלי להגן עליו, בין אם הוא מעוניין בזה ובין אם לא".
הטיעון הספציפי הזה הפך אקדמי בלבד כעבור חמש שניות, כששמענו יריה ואחריה צעקה ארוכה, מלאת כאב.
צעקה אנושית.
"שניכם, עמדו מאתיים מטר זה מזה", אמרתי לדזמונד. "תירו בכל מה שיוצא משם ושאינו נראה כמוני או כמו ד'הבי!" ואז לקהז'ינהקה: "בוא!"
הד'הבי הוביל לתוך היער. ואז, כשהתחיל להיות צפוף וחשוך יותר ויותר, איבדנו את עקבותיו של מרקס. "נמצא אותו ביתר קלות אם נתפצל", לחשתי. "לך שמאלה, אני אלך ימינה".
שמרתי על הנשק בהיכון, מצטער שלא שמתי את עדשות העיניים האינפרא-אדומות בבוקר. כעבור דקה לא יכולתי לשמוע יותר את צ'ז'ינקה, מה שאמר שאם אשמע צעדים, אהיה חייב לודא אם זה ד'הבי או סנרק לפני שאלחץ על ההדק.
זה לא סוד שציידים שונאים להיכנס לצמחיה בעקבות חיה פצועה. ובכן, תנו לי להגיד לכם משהו: להיכנס לצמחיה בעקבות חיה לא-פצועה זה אפילו פחות נחמד. זיעה זרמה לעיניי, חרקים זחלו לתוך הנעלים והגרביים שלי ובמעלה שרוולי-החולצה, והרובה כאילו הכפיל את משקלו פי שלושה. בקושי הצלחתי לראות עשרה מטרים ממני, ואם מרקס היה צועק לעזרה ממרחק של חמישים מטר, קרוב לודאי שהיה לוקח לי חמש דקות לאתר אותו.
אבל מרקס היה מעבר ליכולת לצעוק. הצלחתי לפתע לראות דמות של אדם שרוע על הקרקע. התקרבתי אליו בזהירות, רואה סנרקים – איך שהם לא נראים – מאחורי כל עץ.
לבסוף, הגעתי אליו וכרעתי לבדוק אותו. הגרון שלו היה קרוע לרווחה, ואיבריו הפנימיים נשפכו דרך חור פעור בבטנו. הוא כנראה מת לפני שאפילו פגע בקרקע. "צ'ז'ינקה!" צרחתי. לא היתה תשובה.
קראתי בשמו כל שלושים שניות, ולבסוף, אחרי חמש דקות בער, ך, שמעתי גוף מפלס דרכו דרך שיח צפוף, קולו המתורגם, המונוטוני, אומר, "אל תירה! אל תירה!"
"בוא הנה!" אמרתי.
הוא הצטרף אלי כעבור רגע קצר. "סנרק", אמר, מתבונן בגוויה של מרקס.
"בטוח?" שאלתי.
"בטוח".
"בסדר", אמרתי. "עזור לי לשאת את הגופה שלו מכאן".
ואז, לפתע, שמענו שתי יריות רובה.
"לעזאזל!" שאגתי. "הוא התחמק החוצה!"
"אולי הוא יהיה מת", אמר צ'ז'ינקה, מוביל בדרך היוצאת מהיער. "היו שתי יריות".
כשלבסוף יצאנו לחלל הפתוח, ראינו את פילמון דזמונד יושב על הקרקע, נושם בכבדות, כל גופו רועד. רמונה ופולארד עמדו כמה מטרים משם, מביטים בו – היא בבוז גלוי, הוא באהדה מסוימת.
"מה קרה?" חקרתי.
"הוא התפרץ מהיער והתקדם ישר אלי!" אמר דזמונד בקול רועד.
"שמענו שתי יריות. פגעת בו?"
"לא נראה לי", החל לרעוד בכל גופו. "לא, ללא ספק לא".
"איך לעזאזל יכולת לפספס?" צעקתי. "הוא לא יכול היה להיות יותר מעשרים מטר ממך!"
"מעולם לא הרגתי משהו לפני כן!" צעק דזמונד בתגובה.
סרקתי את שטח הבר ההררי. לא היה שום סימן לסנרק, והיו לפחות חמש מאות מקומות מסתור טובים רק בשדה הראייה שלי.
"נפלא!" מלמלתי. "פשוט נפלא!"
הכרוז התגודד וקימט את גביניו:
"הן יכולת לחסוך לנו צער.
כי מביך ביותר לציין זאת עכשיו,
כשהסנרק – איך לומר זאת – בשער".
גררנו את גופתו של מרקס מהיער והעמסנו אותה לתא המטען של רכב הספארי.
"אלוהים!" יבב דזמונד. "הוא מת! הוא היה היחיד מאיתנו שידע אפילו קצת על ציד. והוא מת! אנחנו חייבים להסתלק מכאן!"
"הוא היה גם חבר שלי", אמרה רמונה. "שמור קצת מהרחמים העצמיים שלך בשבילו".
"רמונה!" אמר פולארד בנוקשות.
"מצטערת", אמרה בחוסר כנות מוחלט.
פולארד הביט בגופתו של מרקס מהרגע שהוצאנו אותה מהיער. "אלוהים אדירים, הוא נראה נורא!" אמר לבסוף. "הוא סבל הרבה?"
"לא", הבטחתי לו. "לא עם פצעים כאלה – הוא נכנס בודאי להלם מיידי".
"טוב, אפשר לפחות להודות על זה, אני מניח", אמר פולארד. לבסוף הוא קרע את מבטו מהגופה ופנה אלי. "מה עכשיו?"
"עכשיו זה כבר לא עניין של ספורט", אמרתי, תוהה בעצב אם הרשויות יבטלו לי את הרשיון בגין אובדן חיי לקוח, או שרק ישעו אותו. "הוא הרג אחד מאיתנו. הוא חייב למות".
"חשבתי שזו כל המטרה של ספארי".
"המטרה היתה מעקב ספורטיבי, כשהיתרון כולו בצד של הניצוד. המטרה עכשיו היא להרוג אותו מהר וביעילות ככל שניתן".
"זה נשמע כמו נקמה", ציינה רמונה.
"מעשיות", תיקנתי אותה. "עכשיו, כשהוא יודע כמה קל לחסל אדם חמוש, לא נרצה שיהפוך את זה להרגל".
"איך אתה עוצר אותו?"
"יש דרכים", אמרתי. "אשתמש בכל תכסיס שאני מכיר – ואספתי כאלה לכל אורך חיי – לפני שתהיה לו הזדמנות להרוג שוב". עצרתי. "עכשיו, בכדי שאדע איזה מלכודות להכין, אני רוצה שתתארו לי איך הוא בדיוק נראה".
"כמו קוף ענק ואדום עם עיניים בוהקות", אמר פולארד.
"לא", אמרה רמונה. "הוא נראה יותר כמו דוב חום, אבל עם רגליים ארוכות יותר".
"הוא היה חלק", הציע פולארד.
רמונה התנגדה. "לא, הוא היה עם שיער פרוע".
"נפלא", מלמלתי. "אני מקווה שלפחות לקחת כמה תמונות תלת, מר פולארד?"
הוא הניע ראשו בשלילה. "הייתי מופתע מדי כשהוא התפרץ משם ושכחתי לחלוטין מהמצלמה", הוא הודה בבושה.
"ובכן, זו עזרה עצומה", אמרתי בגועל. הסתובבתי לעבר דזמונד. "ומה איתך?"
"לא יודע", הוא יבב. לפתע נרעד. "הוא נראה כמו המוות!"
"מוטב שתיסלח לפילמון", אמרה רמונה במבט שהראה שהיא לא עומדת לסלוח לו. "הוא באמת טוב בהשקעות ובמיזוגים ואפילו בהשתלטויות עוינות. הוא רק לא ממש מוכשר בתחום הגופני". היא ליטפה את המדליה שלו. "פרט לריצה".
למרקס היו אישה ושלושה ילדים בוגרים ברוזוולט שלוש, וחבריו היו בטוחים שהם ירצו שגופתו תישלח הביתה, כך שאיחסנו את גופתו במארז ואקום והכנסנו אותו לאגף המטען של הספינה.
אחרי שזה בוצע, צ'ז'ינקה ואני חזרנו לעבוד. הצבנו שבע מלכודות, ואז חזרנו למחנה וחיכינו.
בבוקר שלמחרת הלכנו לראות מה השגנו.
זה היה אז שלמדתי שלסנרק יש חוש הומור ציני.
בכל אחת מהמלכודות היתה חיה מתה, אבל בכדי שלא נחשוב שהיה לנו קשר לזה, ראשי כולן רוצצו.
הבן-זונה לעג לנו.
"כי הסנרק הוא יצור מיוחד, אין סיכוי
לצודו בדרכי פשרנות.
עשו כל הרצוי ואפילו מצוי,
אל תחמיצו כאן שום הזדמנות."
התעוררתי בבוקר למחרת לקול המוכר למחצה של פטפוט חייזרי. עברה דקה עד שניערתי את קורי השינה וזיהיתי מה אני שומע. ואז יצאתי בחפזון מהבועה וכמעט שהתנגשתי בצ'ז'ינקה, שרץ לקראתי.
"מה קורה?" חקרתי.
הוא השיב בשפתו הילידית.
"איפה התרגומונית שלך?" שאלתי.
הוא קשקש משהו. לא הבנתי מילה ממה שאמר.
לבסוף הוא גרר אותי לעבר המקום שבו ישנו הד'הבים, והצביע לערימה חסרת הצורה של מתכת ופלסטיק ושבבי מחשב. בזמן כלשהו במשך הלילה, הסנרק נכנס בשקט למחנה והרס את התרגומוניות.
תהיתי לעצמי: סתם בחירה ממוזלת שלו, או אולי הוא ידע כמה היינו זקוקים להן?
מ'בלה, שהתעורר בהשפעת אותם קולות, יצא במהירות מהבועה שלו.
"מה קורה כאן לעזאזל?" שאל.
"ראה בעצמך", אמרתי.
"אלוהים!" הוא אמר. "מישהו מהד'הבים יודע לדבר ארצית?"
נענעתי בראשי. "אם יכלו, הם לא היו זקוקים לתרגומוניות, נכון?"
"זה היה הסנרק?"
הזעפתי פנים. "מי עוד יכול?"
"אז מה אתה יודע?"
"בתור התחלה, אני מנסה להבין אם זו תאונה או חבלה מכוונת, ואם היה לו מושג איזו צרה זה יגרום".
"חושב שהוא עשוי להיות קצת חכם יותר מדוב-היערות ממוצע?"
"לא יודע. הוא חי כמו חיה, הוא מתנהג כמו חיה, והוא צד כמו חיה. אבל בתוך זמן קצר הוא הרג את מרקס והוא דאג לכך שחמשת האנשים הנותרים לא יוכלו לתקשר עם שנים-עשר הד'הבים". העליתי חיוך מאולץ על שפתי. "לא רע לחיה מטומטמת, מה?"
"מוטב שתעיר את האחרים ותספר להם מה קרה", אמר מ'בלה.
"מוטב באמת", אמרתי. בעטתי באחת מהערכות המפוזרות אל העץ הסמוך. "חרא!"
הערתי את דזמונד ואת פולארד ואמרתי להם מה קרה. חשבתי שפילמון דזמונד הולך להתעלף. האחרים היו קצת יותר יעילים.
"מתי זה קרה?" שאל פולארד.
"צ'ז'ינקה היה נותן אומדן יותר מדויק, אבל לא יכולתי לדבר איתו. הניחוש הטוב ביותר שלי הוא שעתיים".
"כך שאם נלך אחריו, יש לו יתרון של שעתיים עלינו?"
"בדיוק".
"כדאי שנחסל אותו מהר", אמרה רמונה. "הוא יכול לחזור כל רגע, עכשיו כשהוא יודע איפה המחנה שלנו".
"תן לי רובה לייזר", הוסיף פולארד. "לא יריתי מאז שהייתי ילד במחנה-קיץ, אבל כמה קשה זה כבר יכול להיות לטאטא את השטח עם הקרן?"
"אתה נראה חולה קצת, מר דזמונד", אמרתי. "אולי עדיף לך להישאר במחנה".
למעשה, הוא נראה אסיר תודה על דרך המילוט שפתחתי לו. ואז אשתו התערבה הרסה הכל כשהוסיפה שהוא רק יפריע לאחרים.
"אני מצטרף", אמר.
"זה באמת לא נחוץ", אמרתי.
"שילמתי. אני בא".
ובזה העניין נסגר.
"אין טעם לקחת נושאי כלים", אמרתי כשארבעתנו הלכנו לרכב הספארי. "אנחנו לא יכולים לדבר איתם, וחוץ מזה, החוקים לא תופסים במקרה הזה. אם נראה אותו, נפגע בו מבלי לצאת מהרכב הממוגן, ואתן לכם משהו מוצק להשעין עליו את הרובים כשאתה מטאטאים את כל האיזור". הם התיישבו בכסאותיהם. "חכו כאן רגע".
חזרתי, מצאתי את מ'בלה, ואמרתי לו שאנחנו יוצאים לרדוף אחרי הסנרק, ושמוטב שייעזר בד'הבים לבנות מנגנון הגנה כלשהו. אחר-כך אותתי לצ'ז'ינקה להצטרף אלי. רגע יותר מאוחר הוא כבר ישב במקומו הקבוע על מכסה מנוע הרכב, והתחלנו במרדף אחרי הסנרק.
הנתיב הוביל הישר צפונה, דרך הסוואנה, לעבר אדמת גבעות משתפעת ועמק גדול, מיוער חלקית. פעמיים או שלוש חשבתי שזיהינו אותו בדיוק מעבר לגבעה, אבל הוא היה ממזר חמקמק, וכשהגיע אחר הצהריים טרם מצאנו אותו.
כשהחשיך, צ'ז'ינקה לא הצליח יותר לקרוא את הסימנים מהרכב, כך שהוא קפץ למטה והחל לרוץ לפנינו, עיניו צמודות לקרקע. כשנכנסנו לעמק, מהירותו הואטה עד כדי כך שרמונה ופולארד ירדו והלכו איתו, בעוד שאני עקבתי ברכב ודזמונד נשאר מכורבל מאחור.
אך הגיא העמוק העמיק עוד יותר,
הצינה התגברה, יום ירד,
עד ש(רק מאימה, בלי רצון לוותר),
צעדו בקניון צד בצד.
הלילה ירד ללא כל סימן לסנרק. לא רציתי לסכן את הרכב בנסיעה בשטח הזה בחשכה, כך שנשארנו לישון בחוץ עד עלות היום, ונסענו חזרה למחנה, מגיעים אליו קצת לפני הצהריים.
איש לא היה מוכן למראה שהתגלה לפנינו.
אחד-עשר הד'הבים שהשארנו מאחור היו שרועים על הקרקע ללא רוח חיים בתנוחות מעוקמות עד כדי גיחוך, כולם בגרון שחוט או קרביים קרועים. ידים ורגליים שנותקו ממקומם נראו בכל כיוון, והמקום שחה בדם. עיניים בוהות ומתות ברכו אותנו במבט מאשים, כאומרות: "איפה הייתם כשהיינו זקוקים לכם?"
הסרחון היה גרוע מהמראה. רמונה השתנקה והחלה להקיא. דזמונד יבב והתכרבל בתנוחה עוברית על רצפת הרכב, כך שלא יצטרך להתבונן בטבח. פולארד קפא כפסל; כעבור רגע, גם הוא החל להקיא.
ראיתי הרבה מוות בחיי. כך גם צ'ז'ינקה. איש מאיתנו לא ראה מעולם משהו שאפילו מתקרב לזה. לא היה הרבה מאבק. לא לוקח הרבה זמן לטורף ששוקל מאתיים קילו למחוק לחלוטין חבורת ד'הבים רזים ולא חמושים, לא יותר מחמישים קילוגרם כל אחד. לדעתי זה לא ארך יותר מדקה.
"מה לעזאזל קרה כאן?" שאל פולארד, מחווה בליאות לעבר כל אותן גופות קטועות וספוגות-דם, לכשהצליח לבסוף לדבר.
"השיטה ברצון אף הייתי מסביר,
בעודה כה צלולה במוחי,
לו היה לך שכל וזמן למכביר,
אך עכשיו זה נפלא מכוחי."
"איפה מ'בלה?" שאלתי, מתאושש לבסוף מההלם מהמחזה שלפני ומבחין שהוא לא היה ביניהם.
לפני שמישהו הספיק לענות, דהרתי לפתח הספינה ונכנסתי פנימה, הרובה בהיכון, לא מופתע אם אקבל בכל רגע מכה בגב מהסנרק.
מצאתי מה שנותר מקפטן מ'בלה בחדר הבקרה. ראשו נותק מגופו והקיבה שלו היתה קרועה לרווחה. הריצפה, מחיצות האטימה, אפילו מסך התצפית, היו כולם ספוגים בדמו.
"הוא שם?" שאלה רמונה מבחוץ.
"אל תיכנסי!" צעקתי.
סרקתי כל פינה בספינה, מחפש את הסנרק. יכולתי להרגיש את לבי פועם כשבחנתי כל מחלקה ומחלקה, אך לא היה לו שום סימן.
חזרתי לחדר הבקרה והתחלתי לבחון אותו ביסודיות. הסנרק לא ידע מה גורם לספינה לפעול, או אפילו מה כל דבר היה, אבל הוא ידע שזה שייך לאויביו, והוא גרם לנזק רב. חלק מזה – לכסא הטייס ולמתקני שנת-העומק ומסכי-העזר – לא ממש משנה. חלק אחר – למצתי ההיתוך ולמחשב הניווט ורדיו התת-חלל – שינה מאוד.
המשכתי לבדוק את הספינה, מעריך את הנזק. הוא קרע בזעמו כמה מיטות, אבל הנזק החמור ביותר היה למטבח האנייה. היתה לי תחושה ששום דבר בו לא יעבוד עוד לעולם. חזרתי החוצה ונעמדתי מול החבורה.
"מצאת את קפטן מ'בלה?" שאלה רמונה.
"כן, הוא בספינה". היא החלה ללכת לעבר הפתח. אחזתי בזרועה. "תבטחי בי: את לא רוצה לראות את זה".
"עד כאן!" צרח דזמונד. "זה היה טירוף לבוא הנה! אני רוצה לצאת מפה! לא מחר, לא מאוחר! עכשיו!"
"מצטרפת להצעה", הסכימה רמונה. "בואו נסתלק כמה שיותר רחוק מכאן, לפני שיהרג עוד מישהו".
"זה בלתי אפשרי", אמרתי בזעם. "הסנרק גרם לכמה פגיעות חמורות לספינה".
"כמה זמן ייקח לתקן את זה?" שאל פולארד.
"אם הייתי מכונאי חלליות מיומן עם סט כלים מלא וכל חלקי החילוף שאני צריך, אולי שבוע", השבתי. "אבל אני צייד שלא יודע איך מתקנים ספינה מקולקלת. אין לי שמץ של מושג איפה להתחיל".
"אתה מתכוון שאנחנו תקועים?" שאלה רמונה.
"לעת עתה", אמרתי.
"למה אתה מתכוון 'לעת עתה'?" צווח דזמונד בהיסטריה. "אנחנו כאן לתמיד! זה הסוף שלנו! כולנו מתים!"
אחזתי בו וטילטלתי אותו, וכשלא חדל מלצעוק, סטרתי לו, חזק, על הפנים.
"זה לא יעזור!" אמרתי ברוגז.
"לעולם לא נצא מכדור הבוץ המקולל הזה!" לחש.
"כמובן שנצא", אמרתי. "מ'בלה היה חייב להתקשר לסילינג'ר ומאהר כל שבוע. כשלא יישמעו מאיתנו, הם ישלחו משלחת הצלה. כל מה שאנחנו צריכים זה להישאר בחיים עד שיגיעו".
"הם לא יגיעו לעולם!" גנח דזמונד. "כולנו הולכים למות!"
"תפסיק לילל!" התפרצתי. זה בדיוק מה שאני צריך עכשיו, חשבתי בגועל; אנחנו מוקפים בגופות קטועות איברים, האדמה עצמה ספוגה בדם, הסנרק כנראה עדיין בקרבת מקום, והמטומטם הזה מאבד שליטה. "יש לנו עבודה לעשות!" כולם הביטו בי. "אני רוצה ששלושתכם תתחילו לחפור קבר אחים לאחד-עשר הד'הבים. כשזה ייגמר, אני רוצה שנשרוף הכל – כל עץ, כל שיח, הכל – להיפטר מריח הדם כדי שלא ימשוך הנה טורפים. מה שלא ניתן לשרוף, נקבור".
"ומה אתה עומד לעשות?" שאל במפגיע דזמונד, שהתחיל לפחות להחזיר לעצמו ניצוץ של שליטה העצמית.
"אני הולך להביא מהספינה את מה שנשאר ממ'בלה ולנקות את כל הדם", אמרתי בבוטות. "אלא אם אתה מעדיף לעשות את זה". חשבתי שהוא הולך להתעלף. "ואז, אם אצליח להסביר את עצמי לצ'ז'ינקה, הוא ואני ננסה לאבטח את השטח".
"איך?" שאלה רמונה.
"יש לנו כמה מנגנונים שרגישים לתנועה ולחום גוף. אולי נוכל לאלתר מין מערכת אזעקה. צ'ז'ינקה ואני נחביא אותם סביב היקף המחנה. אם נסיים לפניכם, נצטרף ונעזור עם הקבר. ועכשיו, לכו לעבוד – ככל שנסיים מהר יותר, נוכל לנעול עצמנו מוקדם יותר בספינה ולהחליט על הצעד הבא שלנו".
"יש בכלל צעד נוסף?" שאל פולארד.
"תמיד", עניתי.
זה לקח כמעט ארבע שעות לנקות את דמו של מ'בלה ואיבריו הפנימיים מחדר הבקרה. שמתי מה שנותר ממנו בשרוול בד אטום בואקום, וכשסיימתי, הרמתי אותו על כתפי ונשאתי אותו החוצה.
מצאתי את צ'ז'ינקה עוזר בחפירת הקבר. קראתי לו אלי והסברתי לו, באמצעות פנטומימה מסובכת, מה אני רוצה, וכעבור כמה דקות נטענו את מכשירי החישה סביב היקפו של המחנה. לא ראיתי שום סיבה להישאר בבועות כשאויב מסוכן כל-כך מסתובב חופשי, כך שהפלתי אותן והעברתי לתא המטען. כיוון שהקבר עוד לא היה גמור, אני וצ'ז'ינקה עזרנו לגמור את העבודה. דזמונד לא היה מוכן לנגוע בגופות ורמונה נראתה כמי שעומדת להקיא שוב, כך שהד'הבי, פולארד ואני, נשאנו את הגוויות ואת חלקי הגוף העודפים אל הקבר, הוספתי בעצמי את השק שהכיל את שרידיו של מ'בלה, ואחרי שארבעתנו האנושיים וצ'ז'ינקה מילאנו אותו, קראתי מעליו פסוקים מהתנ"ך.
"מה עכשיו?" שאלה רמונה, מטונפת ועל סף התמוטטות גופנית.
"עכשיו אנחנו שורפים הכל, קוברים כל שריד מהדם, ועוברים לתוך הספינה", אמרתי.
"ורק מחכים עד שיצילו אותנו?"
נענעתי בראשי. "זה יכול לקחת שבועות, אפילו חודשים, עד שמשלחת ההצלה תגיע. נצטרך בשר, וכיוון שאין לנו דרך להקפיא אותו כשהמטבח הרוס, זה אומר שכנראה נצטרך ללכת לצוד כל יום, או לפחות כל יומיים".
"אני מבינה", היא אמרה.
"ואני הולך להרוג את הסנרק", אמרתי.
"למה לא נחכה פשוט למשלחת ההצלה ולא נסתכל סתם?" הציעה רמונה בפחד.
"הוא הרג שלוש-עשרה נפשות שהיו תחת חסותי", אמרתי בזעף. "אני הולך להרוג אותו גם אם זה יהיה הדבר האחרון שאעשה".
"אולי פילמון צריך לתת לך את רובה הלייזר שלו", הציעה רמונה. "בין כה וכה הוא לא יודע להשתמש בו כמו שצריך".
דזמונד נעץ בה מבט נוקב, אבל לא ענה.
"הוא עשוי להזדקק לו", אמרתי. "בכל מקרה, נוח לי עם הנשק שלי".
"איפה תצוד אותו?" שאל פולארד.
"בסביבה הקרובה לכאן" השבתי. "אין לו סיבה לעזוב".
"אנחנו לא יכולים פשוט לשבת כאן כמו פיתיון ולחכות לו!" התלונן דזמונד. "בכל הזמן שהיינו בכוכב הזה, אפילו לא ראית אותו – אבל הוא הרג את מרקס ומ'בלה ואת הד'הבים. הוא נכנס למחנה כל אימת שבא לו! הוא מחבל לנו בתרגומוניות ובספינה! נצטרך צבא כדי להרוג אותו!"
"אם הוא ישוב, תהיו בטוחים בתוך הספינה", אמרתי.
"הספינה לא הצילה את קפטן מ'בלה" ציינה רמונה.
"הוא לא סגר את הצוהר. אם אני מבין נכון את הסימנים, הוא ראה מה מתרחש ורץ לספינה להביא נשק. הסנרק תפס אותו לפני שהספיק". עצרתי. "הוא היה צריך לדעת שאסור לו להיות בחוץ בלי נשק".
"אז עכשיו זו אשמתו שהמפלצת הרגה אותו?" צעק דזמונד. "בואו לא נאשים את הצייד שפישל! בואו נאשים את הקורבן!"
בשלב הזה נמאס לי. "עוד מילה אחת נוספת ממך ויהיה פה הרוג נוסף!" צעקתי אליו חזרה.
פולארד נעמד בינינו. "מספיק עם זה!" נזף. "היצור נמצא שם בחוץ! אל תעשו בשבילו את העבודה!"
שני נרגענו אחרי זה, ולבסוף נכנסנו לספינה. לא היה אוכל, אבל כולם היה כל כך תשושים, גופנית ונפשית, שזה לא שינה מאום. כעבור חצי שעה שקענו כולנו בשינה עמוקה.
בכל בוקר צעדנו, צ'ז'ינקה ואני, לאורך השדה הפצוע והריק שרק לפני זמן קצר עוד היה מכוסה בירק. היינו עולים על רכב הספארי ויוצאים לצוד לנו אוכל לאותו יום – ולמרות שלא היו יותר מקומות מסתור בקירבת הספינה, תמיד היתה לי תחושת לא נוחה שהוא צופה בנו, מעריך את כוחנו, מכלכל את זמנו.
מעולם לא הרחקנו יותר משישה קילומטרים מהמחנה. לא יריתי בחיות הטובות ביותר, רק בקרובות. אחרי כן חתכנו את רצועות הבשר שחשבנו שנצטרך והשארנו את הפגרים לאוכלי הנבלות. היינו חוזרים למחנה, ואחרי האוכל היינו יוצאים ברגל לחפש סימנים לסנרק.
ידעתי שהוא לא רחוק, ידעתי את זה כשם שאני יודע את שמי, אבל לא יכולנו למצוא שום סימן ממשי לקיומו. הזהרתי את האחרים לא לצאת מהספינה ללא נשק, ומוטב לא לצאת בכלל, ובשום מקרה לא הותר להם ללכת למרחק של יותר משלושים מטר מהספינה אלא אם היו יחד איתי.
חמישה ימים אחרי הטבח, כולם עייפו מאכילת בשר אדום, כך שהחלטתי לקחת את צ'ז'ינקה לנהר לראות אם נוכל לתפוס כמה דגים.
"אפשר להצטרף אליכם?" שאלה רמונה, מופיעה בפתח הספינה. "אני מתחילה להרגיש כאן קלאוסטרופובית מדי".
לא יכולתי למצוא שום סיבה למנוע את זה ממנה. לעזאזל, היא היתה בטוחה יותר עם צ'ז'ינקה ואיתי מאשר בספינה.
"תביאי את הרובה שלך", אמרתי.
היא נעלמה בתוך הספינה, וחזרה כעבור רגע עם רובה לייזר.
"אני מוכנה".
"הלכנו", אמרתי.
צעדנו דרך צמחיה עבותה לכיוון הנהר.
"כל החיות המקומיות חייבות לבוא הנה כדי לשתות", ציינה רמונה. "לא יהיה פשוט יותר לצוד כאן, במקום לצאת ברכב הספארי כל בוקר?"
"נמשוך יותר מדי אוכלי נבלות", הסברתי. "וכיון שצ'ז'ינקה ואני מגיעים לכאן פעמיים ביום להביא מים לספינה, למה לנו להוסיף לעצמנו בעיות?"
"אני מבינה", היא עצרה. "יש בנהר חיות טורפות – מהסוג שעלול לאכול בני-אדם?"
"לא ראיתי כאלה", עניתי. "אבל ללא ספק לא הייתי ממליץ על שחיה כאן".
כשהגענו לנהר, צ'ז'ינקה אחז בענף גדול והכה במים. כשהיה משוכנע שזה בטוח, הוא נכנס למים, עד גובה הירך, ואחז בחנית מעל לראשו, מוכן להכות, בעוד אנו צופים בו בדממה מוחלטת. הוא נשאר חסר תנועה למשך שתי דקות תמימות, נעץ לפתע את הכידון במים והוציא דג גדול ומפרכס.
הוא חייך ואמר משהו שלא הצלחתי להבין, ואז טיפס חזרה לגדה. הרים אבן גדולה וחבט בה בכוח על ראש הדג. הוא חדל לנוע, וצ'ז'ינקה חזר אל המים.
"עוד שניים ויש לנו ארוחת ערב", ציינתי.
"הוא באמת משהו מיוחד", היא אמרה. "איפה מצאת אותו?"
"קיבלתי אותו בירושה".
"סליחה?"
"הוא היה הגשש של הצייד ששימשתי תחתיו כשוליה", הסברתי. "כשהוא פרש, הוא הוריש לי את רשימת הלקוחות שלו – ואת צ'ז'ינקה".
לפתע נשמעה צעקת נצחון מכיוון צ'ז'ינקה. הוא הרים את החנית, ועליה היה דג ענקי, אולי שנים-עשר קילו, מפרכס בקצהו. הד'הבי עצמו לא שקל יותר מאשר ארבעים וחמישה קילוגרם, הזרם היה חזק והקרקעית חלקה. לפתע הוא נפל לאחור ונעלם מתחת לפני המים.
הוא הופיע שוב כעבור רגע, אבל בלי החנית והדג. ראיתי אותם צפים במורד הזרם כעשרה מטרים ממנו. לא היה טעם לומר לו היכן להביט; הוא לא יכול היה להבין מילה ממה שאמרתי בלי תרגומונית. כך שדשדשתי לי במים והלכתי בעצמי בעקבות החנית. המים הגיעו לי במהירות לגובה החזה והייתי חייב להיאבק גם בזרם, אבל הצלחתי לבסוף לאחוז בחנית ופילסתי דרכי במים חזרה אל החוף.
צ'ז'ינקה עלה רגע אחרי עם חיוך נבוך על פניו. הוא העיר עוד הערה בלתי מובנת, ואז רוצץ את ראש הדג כפי שעשה לקודם.
"את רואה?" אמרתי בעוקצנות. "אפילו דיג יכול להיות מעניין כשאת בספארי".
לא היתה תשובה. הסתובבתי סביב עצמי. רמונה דזמונד לא נראתה בשום מקום.
גם לקבוע גזר-דין הוא לקח על עצמו,
שכן כבוד השופט לא נעור,
הקהל השתתק וכשקם ממקומו,
לא נשמע אף ציוץ של ציפור.
השתופפתי ליד גופתה. לא היה שום דם; הוא שבר את צוארה בדממה והשאיר אותה במקום בו נפלה.
"הוא צפה בנו כל הזמן", אמרתי בחימה שפוכה. "הוא חיכה עד שתהיה לבד, אחז בה ומשך אותה לעבר השיחים". מחשבה מקפיאת דם עלתה במוחי. "אני תוהה מי צד את מי?"
צ'ז'ינקה מלמל משהו בלתי מובן.
"בסדר", אמרתי. "בוא ניקח אותה חזרה למחנה".
הרמתי את גופתה של רמונה על כתפי וסימנתי לו לבוא בעקבותי.
דזמונד יצא במרוצה מהספינה כשראה אותנו. הוא החל מכה את עצמו ותולש שערות מראשו, צועק מילים חסרות פשר מעומק ריאותיו.
"מה קורה לכל הרוחות?" שאל פולארד, מטפס דרך הצוהר. ואז ראה את הגופה. הוא היה צריך מאמץ בכדי לשמור את קולו תחת שליטה. "הו, אלוהים! אלוהים!" חזר שוב ושוב. כשנרגע לבסוף הוא אמר, "זה יותר מחיה! זה כמו אל חייזרי שואף-נקם שקם לתחיה!"
צ'ז'ינקה הלך לתא המטען וחזר משם עם את חפירה.
פולארד בהה בדזמונד, שהמשיך לקונן. "אעזור עם הקבר".
"תודה", אמרתי. "אני חושב שמוטב שאקח את דזמונד חזרה לתא שלו ואתן לו משהו להרגעה".
צעדתי לקראתו והנחתי יד על כתפו.
"זה הכל באשמתך!" הוא צרח. "אתה היית אמור להגן עליה ונתת לו להרוג אותה!"
לא יכולתי להכחיש את זה, כך שפשוט המשכתי לדרבן אותו בעדינות לעבר הספינה.
ואז, בין רגע אחד לשני, הוא נשבר. יכולתי לראות זאת בפניו. העיניים שלו התרחבו, שרירי הלסת החלו לרעוד, אפילו טון קולו השתנה.
"החיה הזאת הולכת ללמוד מה זה להרוג את אשתו של האיש החזק ביותר בלונדון הרחוקה!" הוא הביט לעבר הצמחיה וקרא: "אני פילמון דזמונד, לעזאזל, ונשבר לי להיות מפוחד מחיה בורה ומזוינת! אתה שומע אותי? זה נגמר! אתה בשר מת!"
"בוא, מר דזמונד", אמרתי ברכות, דוחף אותו לעבר הספינה.
"מי אתה לעזאזל?" הוא קרא, ויכולתי לראות שהוא לא מזהה אותי.
עמדתי לתת לו תשובה סתמית כשלפתע הכל השחיר והקרקע התקדמה לקראתי.
הבנקאי חש פתאום שהוא פחז כמים,
ואת כל חבריו הוא הפתיע,
כשפרץ לפנים ואבד מן העין,
בתשוקה אל הסנרק להגיע.
פולארד הזה טיפות של מים על פני. שאפתי מנה הגונה של אויר, התיישבתי והנחתי ידי על ראשי. היא חזרה מגואלת בדם.
"אתה בסדר?" שאל, כורע ברך לצידי, וראיתי שצ'ז'ינקה ניצב מאחוריו.
"מה קרה?"
"אני לא בטוח", הוא אמר. "בדיוק התחלנו לחפור את הקבר כששמעתי שדזמונד הפסיק פתאום לקשקש. הוא חבט לך בראש עם משהו וברח".
"לא ציפיתי לזה", נאנקתי, ממצמץ בעיניי בחימה. "לאן הוא הלך?"
"אני לא יודע". הוא הצביע לכיוון דרום מערב. "לשם, נראה לי".
"חרא!" אמרתי. "הסנרק עדיין בשטח!"
ניסיתי להיעמד על רגלי, אבל הכאב והטשטוש הממו אותי והתיישבתי חזרה בחבטה קשה.
"תרגע", הוא אמר. "צריך להיות לך זעזוע מוח נוראי. איפה נמצאת ערכת העזרה הראשונה? אולי לפחות אצליח לעצור את הדימום".
אמרתי לו איפה לחפש ופניתי להתרכז בצורך למקד את עיניי.
כשפולארד חזר והחל לעבוד על ראשי, שאלתי, "ראית לפחות אם הוא לקח איתו את רובה הלייזר שלו?"
"אם הוא לא היה ברשותו כשחבט בך, הוא לא נעצר לקחת אותו".
"לכל הרוחות!"
"אני מניח שזה אומר שזה לא אצלו".
"נפלא", מלמלתי, נרתע לרגע כשעשה משהו לעורף שלי. "אז הוא בלתי-חמוש, מתרוצץ לבדו בערבה וצורח בכל קולו".
"גמרתי", אמר פולארד, מתרומם על רגליו. "זו לא עבודה יפה, אבל לפחות הדימום פסק. איך אתה מרגיש?"
"חלוש", אמרתי. "עזור לי לקום".
משנעמדתי על רגלי, התבוננתי סביב. "איפה הרובה שלי?"
"כאן", אמר פולארד, מרים אותו ומוסר אותו לי. "אבל אתה לא כשיר לצאת בעקבות דזמונד".
"אני לא יוצא בעקבות דזמונד", מלמלתי. "אני יוצא בעקבותיו!" סימנתי לצ'ז'ינקה להצטרף ויצאתי בהליכה לא יציבה דרום מערבה. "נעל את עצמך בספינה".
"אסיים לקבור קודם את רמונה".
"לא!"
"אבל–"
"אם אתה לא מתכוון להדוף אותו עם האת כשהוא יגיע, תעשה מה שאמרתי לך".
"אני לא יכול להשאיר את הגופה שלה כאן לאוכלי הנבלות", פולארד מחה.
"קח אותה איתך, רסס אותה בחומרי השימור שמשמשים אותנו לשימור מזכרות הציד ושמור אותה בתא המטען. נקבור אותה כשנשוב".
"אם תשובו", תיקן אותי. "אתה נראה כאילו אתה בקושי מצליח לעמוד על רגליך".
"אני אחזור", הבטחתי לו. "אני עדיין צייד, והוא עדיין חיה".
"בטח – הוא רק חיה. בגלל זה רק אתה, אני וצ'ז'ינקה עדיין חיים".
דזמונד לא הצליח להגיע ממש רחוק – לא שציפיתי שיצליח. מצאנו אותו במרחק של פחות מקילומטר, גולגלתו מחוצה. נשאתי אותו חזרה למחנה וקברתי אותו לצד אשתו.
"הממזר הארור היה צעד אחד לפנינו מההתחלה", אמר פולארד במרירות כשהתיישבנו לצד הספינה והרווינו את צמאוננו במים פושרים. צ'ז'ינקה ישב כמה מטרים משם, יציב כפסל, מתבונן ומאזין לסימנים לסנרק.
"הוא חכם משחשבתי", הודיתי. "או ממוזל יותר".
"שום דבר כאן לא קשור למזל", אמר פולארד. "הוא חייב להיות נבון".
"בהחלט", הסכמתי.
עיניו של פולארד התרחבו. "רק רגע!" אמר בחדות. "אם ידעת שהוא נבון, למה לעזאזל ניסינו לצוד אותו מההתחלה?"
"יש הבדל בין נבון ובין תבוני", אמרתי. "אנחנו יודעים שהוא נבון. אנחנו לא יודעים שהוא תבוני".
הוא נראה מבולבל. "חשבתי שזה אותו הדבר".
נענעתי בראשי. "בכדור הארץ, השימפנזים היו נבונים מספיק ליצור כלים גסים ולהעביר את הידע מדור אחד לשני – אבל איש מעולם לא טען שהם תבוניים. העובדה שהסנרק מסוגל לטשטש את עקבותיו, מזהה את המלכודות ומתחמק מאיתנו, אומרת שהוא נבון. זה לא אומר שהוא תבוני".
"מצד שני, זה לא אומר שהוא לא תבוני", אמר פולארד בעקשנות.
"נכון, זה לא".
"אז מה אנחנו עושים עכשיו?"
"הורגים אותו", השבתי.
"גם אם הוא תבוני?"
"מה אתה עושה אם מישהו רוצח חמישה-עשר יצורים תבוניים?" אמרתי. "אם הוא אדם, אתה מוציא אותו להורג. אם הוא חיה, אתה מאתר אותו והורג אותו. בשני המקרים, התוצאה זהה".
"בסדר", אמר פולארד בפקפוק. "אנחנו הורגים אותו. איך?"
"אנחנו עוזבים את הספינה ויוצאים אחריו".
"מדוע?" חקר. "בספינה אנחנו בטוחים!"
"אמור את זה למ'בלה ולדזמונד ולד'הבים", יריתי חזרה. "כל עוד אנחנו נשארים כאן, הוא יודע איפה אנחנו ואנחנו לא יודעים איפה הוא. זה אומר שהוא הצייד ואנחנו הטרף. אם נעזוב את המחנה ונגלה את עקבותיו לפני שיגלה את שלנו, נחזור להיות שוב הציידים".
נעמדתי על רגלי. "למעשה, ככל שנקדים, יותר טוב".
הוא לא היה מאושר מהעניין, אבל לא היתה לא כל ברירה פרט להצטרפות אלינו, כיוון שהתחליף היה להישאר לבד מאחור. אחרי שהעמסנו את הרכב, טפחתי על המכסה, המתנתי שצ'ז'ינקה יקפוץ עליו ונסענו לנקודה שבה נמצאה גופתו של דזמונד.
הד'הבי מצא את העקבות והתחלנו לעקוב אחרי הסנרק. רציתי אותו כל כך שיכולתי לטעום את זה. זה לא היה רק נקמה על כל האנשים והד'הבים שהוא הרג. זה אפילו לא היה עניין של גאווה מקצועית. זה היה כי ידעתי שזה הציד האחרון שלי, שלעולם לא אקבל חזרה את הרשיון שלי אחרי שאיבדתי חמישה-עשר יצורים תבוניים שהיו תחת חסותי.
הנתיב הוביל חזרה למחנה, שם הסנרק צפה בנו קוברים את גופתו של דזמונד. הוא נשאר מחוץ לטווח הראיה עד שנסענו ואז החל לנוע לכיוון צפון מערב. התקדמנו בעקבותיו עד אחר-הצהריים המאוחרים, כשמצאנו עצמנו שלושה-עשר קילומטרים מהספינה.
"אין טעם לחזור ללילה", אמרתי לפולארד. "לא נצליח למצוא אותו שוב בחיים".
"לא סביר שהוא יקפוץ חזרה למחנה?"
"לא כל עוד אנחנו כאן בחוץ", אמרתי בודאות מוחלטת. "זה כבר לא ציד – זו מלחמה. אף אחד מאיתנו לא יפסיק עד שהשני יחוסל".
הוא הביט בי במבט דומה לזה שנתתי לדזמונד מוקדם יותר באותו יום. לבסוף הוא דיבר: "לא נוכל לאתר אותו בלילה".
"אני יודע", עניתי. "כל אחד מאיתנו ישמור שלוש שעות – אתה, אני וצ'ז'ינקה – ונצא שוב ברגע שיהיה מספיק אור".
ישבתי במשמרת הראשונה, והייתי כל כך מתוח שלא יכולתי להירדם, כך שנשארתי גם למשמרת של פולארד לפני שהערתי את צ'ז'ינקה והצלחתי לקחת נמנום של שלוש שעות. ברגע שהיה שוב אור, התחלנו לעקוב מחדש אחרי העקבות.
לקראת הצהריים הגענו לקניון קטן. ואז, לפתע, ראיתי נצנוץ של תנועה במרחק. עצרתי את הרכב והפעלתי את העדשות הטלסקופיות שלי.
הוא היה במרחק של כמעט קילומטר, ובגבו אלינו, אבל ידעתי שהנה הצלחתי סופסוף לראות לראשונה את הסנרק.
זקוף ללא-חת, לשניה רק אחת,
ומשנה – ראו איך הגבר
מתעוות בפתאום וצונח לתהום,
בעודם חרדים לו מעבר.
נסעתי לקצה הקניון. צ'ז'ינקה קיפץ מהמכסה הקדמי ופולארד ואני הצטרפנו אליו כעבור רגע.
"אתה בטוח שראית אותו?" שאל פולארד.
"בטוח", אמרתי. "דו-רגלי, צבע חלודה. נראה כמעט כמו הכלאה בין דוב לגורילה, לפחות ממרחק".
"כן זה בהחלט הוא". הוא התבונן במעלה הקניון. "והוא טיפס מכאן?"
"בדיוק", אמרתי.
"אני מניח שאנחנו הולכים אחריו?"
"אין שום סיבה להניח שהוא יצא בנקודה כלשהי שקרובה לכאן", אמרתי. "אם נחכה, נפספס אותו".
"זה נראה די סלעי", הוא אמר. "נוכל למצוא את העקבות?"
"צ'ז'ינקה ימצא".
פולארד נאנח עמוקות. "שיהיה", אמר במשיכת כתף. "אני לא הולך לחכות כאן כששניכם יוצאים בעקבותיו. אני מניח שאהיה בטוח יותר איתכם – בהנחה שלא אשבור את הצוואר בשטח הקשה".
החוויתי כלפי צ'ז'ינקה על מנת שיוביל, כיוון שהוא היה קל-רגליים יותר מכל אדם. הוא הלך לאורך המתלול במשך חמישים מטרים לערך ומצא נתיב גולמי שאחריו הצלחנו לעקוב במשך כמעט שעה. בסופו, הגענו לרצפת הקניון בסמוך לזרם מים רדוד שבו הרווינו את צמאוננו, מקווים שהמים בטוחים לשתיה, כיוון שהשארנו את ציוד הטיהור שלנו בספינה.
נחנו קלות ויצאנו שוב למרדף. צ'ז'ינקה היה מסוגל למצוא עקבות במקומות שיכולתי להישבע שאין בהם כלום. בשעות אחר-הצהריים המוקדמות קרקע הקניון לא היתה עוד שטוחה, ונאלצנו לעקוב אחרי נתיב מתפתל מעבר לשורת מבנים בסלע. פולארד היה בעניין, אבל הוא לא היה בכושר. הוא המשיך לפגר מאחור, יוצא ממש משדה הראיה מפעם לפעם, מה שכפה עלינו לעצור ולחכות שיצמצם את הפער.
כשפיגר מאחור שוב, רציתי לשאול אותו אם הוא זקוק להפסקה. לא רציתי לצעוק ולהסגיר את מקומנו לסנרק, כך שהתפשרתי בכך שסימנתי לצ'ז'ינקה להאט עד שפולארד יגיע אלינו.
הוא לא הגיע – ואחרי כמה דקות חזרתי לבדוק מה קורה.
לא מצאתי אותו בשום מקום. זה היה כאילו הוא נעלם מעל פני האדמה.
שום סימן לא מצאו, עד החושך ממש,
לא נוצה או כפתור שיבוא
להעיד שבכאן התרחש המפגש,
בו שרה האופה עם אויבו.
חיפשנו אחרי פולארד במשך חצי שעה. לא היה לו שום סימן, ולבסוף נאלצנו להודות שבדרך כלשהי הסנרק חזר על עקבותיו והקיף אותנו, או התחבא וחיכה שנעבור אותו. בכל מקרה, זה היה ברור הוא תפס את פולארד.
ידעתי שזה יהיה חסר תועלת להמשיך ולחפש אחריו, כך שסימנתי לצ'ז'ינקה להמשיך לחפש את הסנרק. טיילנו לאורך רצפת הקניון הסלעי עד שלבסוף הגענו לקיר תלול.
"עולים, או חוזרים", אמרתי, מביט לעבר הקיר. "מה עדיף?"
הוא התבונן בי בציפיה, ממתין שאסמן לו לאן ללכת.
התבוננתי לאחור לדרך שעברנו, ואז למעלה לכיוון הנתיב שאחריו עקבנו–
– וכשהבטתי למעלה ראיתי עצם גדול מתעופף מטה לעברי!
דחפתי את צ'ז'ינקה מהדרך וזרקתי עצמי שמאלה, מתגלגל בפוגעי בקרקע. העצם נחת כמטר וחצי ממני בחבטה מטלטלת עצמות! – וראיתי שזו היתה גופתו של פולארד.
הבטתי מעלה וראיתי את הסנרק עומד שם על קצה המצוק, נועץ בי מבט מלמעלה. עינינו נפגשו לרגע לפני שהסתובב והחל לאוץ במעלה קיר הקניון.
"אתה בסדר?" שאלתי את צ'ז'ינקה, שבדיוק נעמד על רגליו.
היא ניקה מעליו את האבק והוסיף תנועה של חפירה, מסתכל אלי במבט שואל.
לא היו לנו אתים, וזה היה אורך שעות לחפור אפילו קבר שטוח בקרקע הסלעית כשאנחנו משתמשים בידינו. אם נשאיר את גופתו של פולארד כפי שהיא, היא תיאכל על-ידי אוכלי נבלות – אבל אם נבזבז זמן ונקבור אותו, נאבד את הסנרק.
"לנפשו נשאירנו, הזמן הוא נגדנו",
שח חובל בקולו האיום.
"עוד כזה מין דיחוי, ואפס הסיכוי
שנלכוד את הסנרק מבעוד יום!"
כשעברנו מחצית מגובה המצוק, נעצרתי והבטתי לאחור. דורסים אוכלי נבלות סבבו גבוה בשמיים. הראשון מהם נחת סמוך לפולארד והחל לקרוע נתחים מבשרו. הסבתי את פני והתרכזתי בסנרק.
עברה שעה עד שהגענו למעלה וצ'ז'ינקה העביר כמה דקות באיתור עקבותיו של הסנרק. עקבנו אחריהן במשך שעה נוספת, ופני הקרקע השתנו בהדרגה, הופכים שופעים וירוקים. בשלב זה קרה משהו מוזר. הנתיב הפך פתאום פשוט למעקב.
כמעט פשוט מדי.
עקבנו אחריו במשך חצי שעה נוספת. הרגשתי שהוא קרוב, והייתי מוכן לירות בכל דבר שזז. הלחות גרמה לכפות ידי להזיע כל-כך שלא בטחתי בה שלא יחליקו מהקת ומהקנה, כך שסימנתי לצ'ז'ינקה שאני רוצה לנוח טיפה.
לקחתי לגימה מהמימייה. כשנשענתי על העץ, מוחה את הלחלוחיות מעל הרובה שלי, ראיתי תנועה שמונה מאות מטר ממני.
זה היה הוא!
משכתי את הנשק לכתפי וכיוונתי – אבל היינו רחוקים מדי. זינקתי על רגלי והתחלתי לרוץ אחריו. הוא הסתובב, הביט בי רק לרגע קל ונעלם בשיחים.
כשהגענו למקום בו היה, ראינו שהנתיב מוביל היישר צפונה, והתחלנו לעקוב אחריו. בנקודה אחת עצרנו כדי שאוכל לסלק חרק עוקצני שנכנס לי למגף – ולפתע ראיתי אותו שוב. הוא שאג ונעלם שוב בצמחיה הסבוכה כשאני רודף אחריו.
זה היה כאילו הבן-זונה מתגרה בנו, ותהיתי אם הוא מוביל אותנו למלכודת?
לא היה בזה הרבה הגיון, אבל עמוק בתוכי ידעתי שאני צודק.
"עצור!" הוריתי לצ'ז'ינקה.
הוא לא הכיר את המילה, אבל טון קולי גרם לו לחזור אלי.
הצבעתי דרומה. "לשם", אמרתי.
הד'הבי הזעיף פנים והצביע לעבר הסנרק, אומר משהו בשפתו.
"אני יודע שהוא שם", אמרתי. "אבל בוא מכאן למרות הכל".
התחלתי ללכת דרומה. לא עברתי יותר מאשר ארבעה או חמישה צעדים כשצ'ז'ינקה היה לצידי, מקשקש שוב ומושך בידי, מנסה לגרום לי להמשיך בעקבות הסנרק.
"לא!" אמרתי בנוקשות. זו לבטח לא היתה המילה, כך שכנראה שזה היה הטון. מה שלא תהיה הסיבה, הוא משך בכתפיו, הביט בי כבמשוגע, והתקדם צעד אחד מאחורי. הוא לא היה יכול להוביל, כיוון שלא היה שום נתיב לעקוב אחריו והוא לא ידע לאן אנחנו הולכים. גם אני לא ידעתי, לצורך העניין, אבל כל אינסטינקט בגופי אמר לי שהסנרק לא רוצה שאלך בכיוון הזה, וזו היתה סיבה מספקת לעשות בדיוק את זה.
הלכנו בערך רבע שעה כששמעתי שאגה מחרידה משמאלי. זה היה הסנרק, הרבה יותר קרוב הפעם, מגיע מכיוון חדש. הוא הראה עצמו להרף עין וברח מיד.
"ידעתי!" לחשתי בהתרגשות לצ'ז'ינקה, שרק נראה מבולבל כשהמשכתי להתעלם מהסנרק.
כשהמשכנו לנוע דרומה, הסנרק הפך יותר ויותר נועז, מגיע לבסוף למרחק של מאה מטר מאיתנו, אבל לעולם לא חושף עצמו מספיק בשביל שנירה בו.
יכולתי להרגיש שצ'ז'ינקה הופך יותר ויותר מתוח, ולבסוף, כשהסנרק שאג ממרחק של שלושים מטר, הד'הבי הקטן הרים את כידונו מעל ראשו ויצא לרדוף אחריו.
"לא!" זעקתי. "הוא יהרוג אותך!"
ניסיתי לאחוז בו, אבל הוא היה מהיר מדי בשבילי. עקבתי אחריו לתוך הצמחיה הגבוהה דמוית-הדשא שהתנשאה לגובה של מטר ושמונים. זה היה דבר מטופש להפליא מצידי: לא יכולתי לראות את צ'ז'ינקה, לא יכולתי לראות את הסנרק, ולא היה לי מרווח לתימרון או אפילו להתחמקות במקרה של התקפה. אבל הוא היה ידידי – אם להודות בכנות, כנראה החבר היחיד שלי – ולא יכולתי לאפשר לא להתמודד עם הסנרק לבדו וללא עזרה.
לפתע נשמעו קולות של תיגרה. היו כמה נהמות, צ'ז'ינקה צעק פעם אחת, ואז הכל דמם.
הלכתי בכיוון שממנו חשבתי שהקולות באו, הודף את העשביה הכבדה הצידה. עברתי דרך שיח קוצני והקוצים קרעו את עור ידי ורגלי. לא שמתי לב לזה והמשכתי לחפש את צ'ז'ינקה.
מצאתי אותו בקרחת. הוא לחם את הקרב של חייו – ופצעיו העידו על כך – אבל אפילו עם החנית הוא לא היה יריב שקול לטורף בן מאתיים קילו. הוא זיהה אותי, ניסה להגיד משהו שלא הייתי מבין בכל מקרה, ומת ברגע שהגעתי אליו.
ידעתי שלא אוכל להישאר בצמחיה הצפופה כשהסנרק עדיין בסביבה. זה היה השטח שלו. כך שחזרתי לנתיב והמשכתי דרומה. הסנרק שאג ממקום מסתור, אבל לא הראה את עצמו. אחרי עוד ארבע מאות מטרים הגעתי לעץ עצום בעל גזע חלול. עמדתי לעקוף אותו כששמעתי קול יבבה רם מתוכו. התקרבתי בזהירות, הרובה בהיכון, הניצרה פתוחה –
– ולפתע הסנרק קפץ מהמחסה, לא יותר מחמישה עשר מטרים ממני והסתער לקראתי בשאגה קורעת-אוזן.
הוא הגיע אלי כל כך מהר שלא הספקתי לירות. הוא שלח מכה לעברי בכף עצומה. התכופפתי ופניתי הצידה, אבל החבטה פגעה בכתפי והעיפה אותי באוויר. נחתתי על גבי, ידי מעוקמות תחתי, וראיתי אותו עומד לא יותר מעשרה מטרים ממני. הרובה שלי היה על הארץ בדיוק לידו.
הוא תקף שוב. הפעם הייתי מוכן. צללתי בין טפריו, התגלגלתי על הארץ, הנחתי ידי על הנשק והספקתי לירות יריה אחת כשהוא סבב לתקוף אותי שוב.
"פגעתי בך, ממזר ארור!" צעקתי בקול נצחון.
בתחילה חשבתי שאולי פגעתי בו גבוה מדי בחזה מכדי לקטול אותו, אבל הוא צנח מיד, דם מתפרץ מפצעו – ונוכחתי לדעת שיש לו פצע מעלה מוגלה בצידו, לבטח מירייתו של מרקס שבוע קודם לכן. צפיתי בו לרגע והחלטתי "לשלם דמי ביטוח", המחיר הזעום של כדור נוסף, בשביל לוודא שלא יחזור ויגרום נזק נוסף לפני מותו. התקדמתי בכדי לתקוע את לוע הרובה באוזנו, גיליתי שאין לי דרך לירייה פשוטה, ושלחתי יד זהירה בכדי לדחוק את ראשו הצידה.
הרגשתי משהו כמו זרם חשמלי בראשי, ולפתע, למרות שמעולם לא הרגשתי משהו שדומה לזה אפילו במעט בעבר, ידעתי שיצרתי קשר טלפתי עם הסנרק הגוסס.
למה באתם לארצי להרוג אותי? הוא שאל, יותר נבוך ומבולבל מאשר כועס.
קפצתי לאחור, מזועזע – ואיבדתי קשר איתו. מסתבר שזה יכול לעבוד רק באמצעות מגע גופני ישיר. השתופפתי ולקחתי את כפתו בידי, וחשתי את כאבו ואת הפחד שמילא אותו.
ואז הוא מת, ונעמדתי והסתכלתי בו מלמעלה. כל עולמי התהפך סביבי – כי ברגע הקצרצר שבו חלקתי את מחשבותיו, למדתי מה באמת קרה.
גזעו של הסנרק, יצורים תבוניים אבל לא טכנולוגיים, מעולם לא היה מרובים במספרם, ונמחקו כמעט כולם בעקבות מחלה ויראלית. במקרה ממוזל, הוא היחיד ששרד את המגיפה. האחרים מתו לפני עשרות שנים והוא חי מאז חיים של בדידות מייאשת.
הוא ידע שאנחנו בדודג'סון ארבע מהרגע שנחתנו. הוא היה מוכן להתחלק איתנו ברצון באדמות הציד שלו, ולא עשה שום נסיון לפגוע בנו או להבריח אותנו משם.
הוא חשב שהריגת הצבי בעל קרני הבדולח היתה מתנת ידידות מאיתנו; הוא לא הבין שהוא גוזל את שללו של מרקס, כיוון שהרעיון של ציד בשביל שלל היה זר לו לחלוטין. הוא הרג את מרקס רק כאשר מרקס פצע אותו.
אפילו אז, הוא היה מוכן לסלוח לנו. החיות המתות שמצאנו במלכודות היו הגירסה שלו למתנות פיוס.
הוא לא היה מסוגל להאמין שהגענו לשם בשביל להרוג אותו, כך שהוא החליט לבקר במחנה ולנסות לתקשר איתנו. כשהגיע, הוא טעה וחשב שהתרגומוניות של הד'הבים היו נשק, והרס אותן. ואז, משוכנע שזה ייתפס כאקט של תוקפנות למרות שלא פגע באיש, הוא עזב לפני שהתעוררנו.
הוא חזר לנסיון אחרון להשלים איתנו. הפעם הוא לא עשה שום נסיון להיכנס למחנה בגנבה. הוא צעד היישר פנימה, מוכן לחלוטין להיחקר ולהיבחן על-ידי הגזעים החדשים האלה. מה שהוא לא ציפה היה שהד'הבים יתקיפו אותו. הוא גמר את העניין בקלות וחיסל את כולם מתוך הגנה עצמית. מ'בלה רץ לספינה, אולי כדי להתחבא ואולי כדי לקחת נשק. הסנרק ידע על בשרו מה הנשק של מרקס עשה לו מחמישים מטר, ולא העז לאפשר למ'בלה לירות בו מהספינה המוגנת, כך שהוא הסתער פנימה והרג אותו לפני שמצא נשק.
אחרי זה, זו היתה מלחמה. הוא לא ידע מדוע אנחנו רוצים להרוג אותו, אבל לא היה לו יותר ספק שזה מה שאנחנו רוצים… ולמרות שהיו זמנים שבהם היה מקבל בשמחה את סיום קיומו הבודד וחסר האושר, היתה לו עכשיו סיבה, ובעצם דחף מניע שאין חזק ממנו, להישאר בחיים בכל מחיר.
… כיוון שהוא לא היה בכלל הוא; הוא היה זה. הסנרק היה חיה א-מינית שהתרבתה על-ידי נביטה מתוך הגוף. מחשבתו האחרונה היתה מחשבה של חרטה עצומה – לא על מותו, כיוון שהבין את מחזור החיים והמוות, אלא שעכשיו הצאצא שלו ימות גם-כן.
התבוננתי בגופתו של הסנרק, תחושת הנצחון הרגעית שלי התחלפה בתחושת אשמה מהממת. מה שחשבתי כנצחון הפך תוך שניות ספורות ללא יותר מאשר רצח-עם.
שמעתי שוב את היבבות, והלכתי שוב לעץ החלול, מסתכל פנימה. שם, רועדת ומכווצת בפחד, היתה גירסה קטנה להפליא, חסרת ישע, של הסנרק.
שלחתי יד לקראתו, והוא הוציא נהימה חלשה אך גבוהת טון כשנצמדתי לעבר צידו האחורי של הגזע.
דיברתי ברכות, מתקדם לאט ככל שיכולתי, ושלחתי אליו יד בשנית. הפעם הוא בהה בידי למשך רגע ארוך, ולבסוף, בהיסוס, שלח יד ונגע בה. ברגע שנוצר מגע, יכולתי להרגיש את תחושת האימה בולעת הכל שלו.
אל תפחד, קטנטן, אמרתי בשקט. יהיה מה שיהיה, אני אשמור עליך. אני חייב לך את זה.
הפחד שלו נעלם, כי הרי אינך יכול לשקר כשאתה מחובר טלפתית ליצור אחר, כעבור רגע הוא הגיח ממקום המסתור.
הבטתי למרחק. בני אדם יגיעו בקרוב. משלחת ההצלה תנחת תוך שבוע-שבועיים. הם ימצאו את גופתו של מרקס בתא המטען, והם יוציאו את מ'בלה והדזמונדים ואחד-עשר הד'הבים מקברם. הם יקראו את יומנו של הקפטן וידעו שכל הקטל הזה נעשה על-ידי חיה הנקראת סנרק.
וכיוון שהם משלחת ציידים, הם מיד יציידו את רכב הספארי להרג מהיר ויעיל של הסנרק. שום נימוק לא ירתיע אותם, לא אחרי שאיבדו משלחת שלמה של אנשים וד'הבים.
אבל מצפה להם הפתעה, כי הסנרק הזה לא רק הכיר את השטח, אבל ידע גם איך אנשים חושבים ופועלים, והיה חמוש בנשק אנושי.
הפעוט שלח יד לעברי ופלט מילה בודדת. ניסיתי לחזור עליה, צחקתי על האופן המסורבל שבו ביטאתי אותה, הרמתי בידי את היצור הזעיר, ויצאתי לעבר השיחים, ללמוד קצת יותר איך זה להיות אבא סנרק כל עוד נותר זמן.
כי באמצע דבריו שלא באו עד תום,
ובאמצע צחוקו כפי שחשתם,
נעלם בחשאי ולפתע פתאום,
כי הסנרק היה בג'ום, ניחשתם.
הציטוטים מתוך הפואמה המקורית נלקחו מתוך: "ציד הסנרק" (1989), מאת לואיס קרול. יצא בהוצאת שבא, בתרגומה של ניצה בן-ארי.
איורים – זהרה צעירי.
השער – הנרי הולידיי. מתוך הכריכה המקורית של The Hunting of the Snark.
יום רביעי, 31 בינואר 2007 בשעה 16:31 קישור לתגובה
יפה. הסיפור לוקח אותך איתו, אתה יודע שבסוף יהיה איזשהו טוויסט, ואכן יש. לא משהו שמעולם לא נעשה בעבר, אבל משהו שצובט לך ומשתלב יפה בסיפור.
נהניתי.
יום חמישי, 28 במאי 2009 בשעה 0:15 קישור לתגובה
זה הסיפור במלואו?
יום חמישי, 28 במאי 2009 בשעה 16:05 קישור לתגובה
כן. למה?
יום שבת, 30 במאי 2009 בשעה 17:56 קישור לתגובה
או, חמוד. עד כמה שסיפור צייד מלא דם יכול להיות…
יום ראשון, 23 בפברואר 2014 בשעה 17:47 קישור לתגובה
מצויין!
הגעתי לכאן הישר מויקפדיה אחרי שניר מנוסי סיפר בפייסבוק על שמצא בעזבון אביו תרגום שמעולם לא ראה אור ל"צייד הסנארק".
מעולה. אהבתי מאוד. מזכיר במשהו את אנדר, יש פה גם חטא, גם גירוש, גם גאולה וגם תיקון.