חולה אפס
מאת טננריב דו
תרגום: רמי שלהבת
(איור: מיכאל גרוסברג)
19 בספטמבר
התמונה הגיעה! ורוניקה דפקה על החלון והעירה אותי, והיא החזיקה אותה כדי שאוכל לראות. היא חתומה והכל! זה בשבילך, ורוניקה סימנה לי עם השפתיים שלה, וחייכה חיוך ממש גדול. ליד החתימה היה כתוב, לג'יי — אבקיע טצ'דאון במיוחד בשבילך. לא יכולתי להאמין. כולם צוחקים עלי בגלל איך שצעקתי ורצתי במעגלים בחדר עד שנפלתי ושרטתי את המרפק שלי. לו, השרת, הפעיל את האינטרקום מחוץ לחדר ואמר, "חבוב, השתגעת עוד יותר מהרגיל? מה אכפת לך מהתמונה הזאת בכלל?"
הם לא יודעים שדן מרינו הוא הקווטרבק הטוב ביותר בכל הזמנים? הדבקתי את התמונה לקיר מעל למיטה. שאר הקיר מכוסה במפות של ארצות הברית, ושל העולם, ושל מערכת השמש. אני יכול למצוא את קורסיקה במפה, ואת איי פאלאו שרוב האנשים אפילו לא שמעו עליהם, ואני יודע בדיוק מה הסדר של כל הכוכבים. אבל אין לי שום דבר על הקיר ששווה יותר מדן מרינו. זה הדבר הכי טוב בעולם. הדבר השני הכי טוב הוא מה שיש לי בקסטה מהפעם שהנשיא התקשר אלי בטלפון כשהייתי בן שש. הוא אמר, "שלום, ג'יי נמצא? נשיא המדינה מדבר". הוא נשמע בדיוק כמו בטלוויזיה. התרגשתי נורא, כי זה כל-כך מוזר לשמוע את הנשיא מדבר אליך. לא ידעתי מה לומר לו. הוא שאל אותי איך אני מרגיש ואמרתי שהכל אצלי בסדר. זה גרם לו לצחוק, כאילו הוא חשב שאני מספר בדיחה. ואז הקול שלו נהיה רציני כזה, והוא אמר שכולם מתפללים וחושבים עלי, והוא ניתק. כשאני מקשיב לקלטת הזאת עכשיו, אני מצטער שלא מצאתי משהו אחר לומר. חשבתי פעם שהוא עשוי לצלצל אלי שוב, אבל זה קרה רק פעם אחת. אז אני מניח שלא יצא לי לדבר עם הנשיא עוד פעם.
אחרי שורוניקה נתנה לי את התמונה של מרינו, שאלתי אותה אם היא תוכל לסדר שיתקנו לי את הטלוויזיה כדי שאוכל לראות משחקי פוטבול. אני יכול לראות בטלוויזיה הזאת רק סרטי וידאו. ורוניקה אמרה שאין משחקי פוטבול והתחלתי להתרגז כי אני שונא שמשקרים לי. זה ספטמבר, אמרתי, ותמיד משחקים פוטבול בספטמבר. אבל ורוניקה אמרה לי שהנהלת הליגה נפגשה והחליטה לא לקיים משחקים יותר, ואולי זה יתחדש מתישהו, אבל היא לא היתה בטוחה, כי לאף אחד מלבדי אין ראש לפוטבול כרגע. בהתחלה, אחרי שהיא אמרה את זה, זה די הרס את העניין עם החתימה, כי נראה כאילו דן מרינו גם כן משקר. אבל ורוניקה אמרה שקרוב לודאי שהוא מדבר על לזרוק טצ'דאון בשבילי בעתיד, וזה גרם לי להרגיש טוב יותר.
את המחברת הזאת קיבלתי מגברת מניגאט, המורה הפרטית שלי, שבאה מהאיטי. היא אמרה שאני צריך להתחיל לכתוב את המחשבות שלי וכל מה שעובר עלי. אמרתי לה שאין לי מחשבות, אבל היא אמרה שזה מגוחך. זו המילה שהיא הכי אוהבת, מגוחך.
אה, אני צריך לומר שאני בן עשר. אם הייתי בבית-ספר רגיל, הייתי עכשיו בכיתה ה' כמו שהיה אחי. שאלתי את גברת מניגאט באיזו כיתה אני עכשיו, והיא אמרה שאין לי כיתה. היא אומרת שאני קורא כמו ילד בכיתה ז' ובמתמטיקה אני ברמה של כיתה ד'. היא אמרה שאני לא מתאים בדיוק לשום דבר, אבל אני מאוד נבון. גברת מניגאט באה כל יום, מלבד בסופי-שבוע. היא החברה הכי טובה שלי, אבל אני חייב לקרוא לה גברת מניגאט במקום אמילין, השם הפרטי שלה, כי ככה זה יותר מקובל. היא מאוד מסודרת והיא לובשת חצאיות ושמלות, והכל אצלה כל כך נקי, מלבד הנעליים שלה, שתמיד מלוכלכות. הנעליים שלה אמורות להיות לבנות, אבל כל פעם שאני רואה אותה עומדת מעבר לחלון, לפני שהיא לובשת את חליפת הפלסטיק, הנעליים שלה נראות חומות ומכוסות בבוץ.
אלה המחשבות שלי.
20 בספטמבר
היתה לי שאלה היום. ורוניקה אף פעם לא מגיעה בימי שישי, והאחות השניה, רנה, לא נחמדה כמוה, אז חיכיתי לגברת מניגאט. היא מגיעה באחת. אמרתי, "את יודעת איך נותנים לילדים חולים משאלה אחרונה כשהם הולכים למות? אז טוב, כשדוקטור בן אמר לי לחשוב על הדבר שאני הכי רוצה ליום-הולדת שלי, אמרתי שאני רוצה תמונה חתומה של דן מרינו, אז זה אומר שאני הולך למות והם נותנים לי את המשאלה שלי?" אמרתי את זה הכי מהר שיכולתי.
חשבתי שגברת מניגאט תגיד שאני מגוחך. אבל היא חייכה. היא שמה את היד שלה על הראש שלי והמגע שלה היה נוקשה וכבד דרך הכפפה הגדולה הזאת שלה. "תקשיב לי, איש קטן גדול", היא אמרה. ככה היא קוראת לי כי היא אומרת שאני דואג יותר מדי. "אתה יכול להיות הרבה דברים, אבל אתה לא הולך למות. כשכולם יוכלו להיות בריאים כמוך, זה יהיה יום מאושר".
האנשים מסביב תמיד נראים כאילו הם מחכים למשהו, ואני לא יודע למה. חשבתי שאולי הם מחכים שאמות. אבל אני מאמין לגברת מניגאט. אם היא לא רוצה לספר לי משהו, היא פשוט אומרת, "רד מזה, ג'יי", וזו הדרך שלה לתת לי להבין שהיא מעדיפה לא לומר כלום מאשר לשקר לי.
5 באוקטובר
האורות אצלי שוב התחילו להבהב היום, ונהיה כל כך חם עד שהצטרכתי ללכת בלי חולצה ממש עד שהלכתי לישון. גברת מניגאט לא יכלה להעביר את השיעור כמו שרצתה בגלל שהאורות לא פעלו כמו שצריך. היא אמרה שזה הגנרטור-חרום. שאלתי אותה מה פה החרום והיא אמרה משהו שנשמע מצחיק: "הסיפור הרגיל, אתה יודע". זה כל מה שהיא אמרה. שאלתי אותה אם הגנרטור-חרום הוא הסיבה שדוקטור בן לקח לי את הטלוויזיה והיא אמרה שכן. היא אמרה שכולם חוסכים בחשמל, וגם אני חייב לתרום את חלקי. אבל אני מתגעגע לסרטים שלי. אין לי שום דבר לעשות פה כשאין לי סרטים לראות. אני שונא להשתעמם. לפעמים אני אפילו רואה סרטים שראיתי בטח מאות פעמים, באמת מאות פעמים. ראיתי את 'ביג' עם טום הנקס יותר מכל סרט אחר. אני אוהב את הקטע בחנות הצעצועים עם מקשי הפסנתר הממש גדולים האלה על הרצפה. אמא שלי לימדה אותי לנגן שלושה עכברים סומים בפסנתר שלנו בבית, וזה גורם לי להיזכר בה. אף פעם לא ראיתי חנות צעצועים כמו זו שיש בביג. חשבתי שרק המציאו את המקום הזה, אבל גברת מניגאט אמרה שזו חנות צעצועים אמיתית בניו-יורק.
אני מתגעגע לסרטים שלי. כשאני רואה אותם זה כאילו גם אני גם בתוך הסרט. אני מקווה שדוקטור בן יחזיר לי את הטלוויזיה בקרוב.
22 באוקטובר
ורוניקה בכתה בגללי אתמול. לא התכוונתי. דוקטור בן אומר שהוא יודע שזה היה בטעות, אבל אני מרגיש מאוד רע, כאילו גם אני בכיתי. מה שקרה זה שדיברתי איתה, והיא הוציאה דם מהיד שלי כמו תמיד. סיפרתי לה איך אני ואבא שלי אהבנו לראות את דן מרינו משחק בטלוויזיה, ואז, פתאום, היא התחילה לבכות ממש חזק.
היא זרקה את המחט על הריצפה והיא החזיקה את כף היד שלה כאילו היא נשברה. היא התחילה לקלל. היא אמרה חרא, חרא, חרא, שוב ושוב, בדיוק ככה. שאלתי אותה מה קרה והיא דחפה אותי ממש חזק כאילו היא רוצה להרביץ לי. ואז היא הלכה אל הדלת והקישה את הקוד ממש מהר והיא משכה את הידית, אבל הדלת לא נפתחה, ושמעתי משהו ביד שלה נשבר מרוב שהיא משכה חזק. היא היתה חייבת לחזור על הקוד מחדש. היא עדיין בכתה. אף פעם לא ראיתי אותה בוכה.
לא ידעתי מה קורה. מעכתי את האצבעות שלי מרוב לחיצות על הזמזם, אבל אף אחד לא התייחס. זה הזכיר לי כשהגעתי לכאן בהתחלה, שתמיד הייתי לוחץ על הזמזם ובוכה והרבה זמן אף אחד לא היה מגיע, ותמיד היה להם מצב-רוח רע כשכבר הגיעו.
בכל מקרה, חיכיתי לגברת מניגאט, וכשסיפרתי לה על ורוניקה, היא אמרה שהיא לא יודעת כלום כי היא באה מבחוץ, אבל היא הבטיחה לברר. אחר כך היא נתנה לי לשנן את המבוא לחוקה, שאני מכיר כבר בעל-פה. צ'יק צ'ק שכחתי מורוניקה, לפחות לכמה זמן.
אחרי השיעור, גברת מניגאט הלכה וצילצלה אלי שוב אחרי שעה כמו שהבטיחה. הטלפון שלי מסודר ככה שאנשים מבחוץ יכולים לצלצל אלי, אבל אני לא יכול לטלפן לאף אחד — לא פה ולא בעולם שבחוץ. הוא כמעט אף פעם לא מצלצל עכשיו. אבל כמעט שלא רציתי לענות. פחדתי ממה שגברת מניגאט תגיד לי.
"ורוניקה דקרה את עצמה", אמרה לי גברת מניגאט. "המחט חדרה את החליפה החמה שלה. היא אמרה לדוקטור בן שהיתה תנועה פתאומית".
תהיתי מי עשה את התנועה הפתאומית, ורוניקה או אני?
"היא בסדר?" שאלתי. חשבתי שאולי גברת מניגאט מעוצבנת עלי, כי היא אמרה לי הרבה פעמים שאני חייב להיות זהיר. אולי לא הייתי זהיר כשורוניקה היתה כאן.
"אני אבדוק", גברת מניגאט אמרה. מקולה נשמע שהתשובה היא לא.
"היא הולכת להיות חולה?" שאלתי
"כנראה, כן, ככה הם חושבים", גברת מניגאט אמרה.
לא רציתי שתענה לי יותר על שאלות. אני אוהב כשאנשים אומרים לי את האמת, אבל זה תמיד גם גורם לי להרגיש רע. ניסיתי להגיד שאני מצטער, אבל לא הצלחתי לפתוח את הפה.
"זו לא אשמתך", אמרה גברת מניגאט.
לא יכולתי לעצור את זה. בכיתי כמו שעשיתי כשהייתי ילד קטן.
"ורוניקה ידעה שדברים כאלה יכולים לקרות", היא אמרה.
אבל זה לא עזר לי להרגיש טוב יותר, כי זכרתי איך הפנים של ורוניקה נראו מבוהלות דרך המסיכה שלה, ואיך היא דחפה אותי. ורוניקה היתה כאן כמעט מההתחלה, לפני שגברת מניגאט הגיעה, והיא נהגה לחייך אלי אפילו כשאף אחד אחר לא רצה. כשהיא הראתה לי את התמונה של דן מרינו, היא נראתה שמחה כמעט כמוני. אף פעם לא ראיתי את הפנים שלה עם חיוך כל כך גדול. היא נראתה כל-כך יפה ומאושרת.
בכיתי כל כך הרבה עד שלא הצלחתי לכתוב את המחשבות שלי כמו שגברת מניגאט אמרה. רק היום הצלחתי.
4 בנובמבר
פעם, מזמן, קצת אחרי שהגעתי הנה והטלוויזיה בחדר עוד שידרה תוכניות מבחוץ, ראיתי בטלוויזיה את התמונה שהצטלמתי בסוף כיתה אלף. תמיד שנאתי את התמונה הזאת כי אמא שמה משהו שמנוני ודביק בשיער שלי ונראיתי ממש חנון. ואז הדלקתי את הטלוויזיה וראיתי את התמונה בחדשות! האיש בחדשות אמר את השמות כל בני-המשפחה שלי ואפילו כתב אותם על המסך. אחר כך הוא קרא לי חולה-אפס. הוא אמר שהייתי האדם הראשון שנדבק.
אבל זה לא מה שהיה באמת. אבא חלה לפני. כבר אמרתי להם את זה. הוא קיבל את זה בעבודה שלו באלסקה. אבא שלי נסע הרבה כי הוא היה קודח נפט, אבל בפעם הזאת הוא חזר הביתה מוקדם. לא ציפינו לו לפני חג המולד, אבל הוא הגיע כבר בספטמבר, קצת לפני יום ההולדת שלי. הוא סיפר שהוא נשלח הביתה כי כמה אנשים בצוות שלו חלו. אחד מהם אפילו מת. אבל הרופא באלסקה הביט באבא שלי ואמר שהכל בסדר, והבוס שלו שלח אותו הביתה. אבא ממש התרגז. הוא שנא להפסיד כסף. וזמן שעובר כשאתה לא בעבודה הוא זמן שבו לא משלמים לך, הוא אמר. הוא היה במצב-רוח רע כשהוא לא היה בעבודה.
ואז קרה הדבר היותר גרוע, אבא כבר לא היה בסדר. אחרי יומיים העיניים שלו נהיו אדומות והוא התחיל למשוך באף. אחר כך גם אני התחלתי, ואז גם אמא ואחי.
כשהאיש בטלוויזיה הראה את התמונה שלי וקרא לי חולה-אפס, למדתי בפעם הראשונה מה זה שאנשים משקרים. מישהו במתקן הקידוח של אבא שלי קיבל את זה קודם והוא העביר את זה לאבא. ואבא שלי הדביק בזה אותי, את אמא שלי ואת אחי.
לורי, הדודה שלי, באה לחיות איתי במעבדה בהתחלה, אבל היא לא נשארה כאן הרבה זמן, כי העיניים שלה כבר היו אז אדומות. היא באה לטפל בי ובאחי לפני שאמא מתה, אבל כנראה היא לא היתה צריכה לעשות את זה. היא גרה רחוק בקליפורניה ואני מוכן להתערב שהיא לא היתה חולה אם היא לא היתה באה למיאמי לעזור לנו. אבל אפילו הרופא של אמא לא ידע אז מה הבעיה, אז אף אחד לא היה יכול להזהיר אותה מה יקרה אם תתקרב אלינו. לפעמים אני חולם שאני מתקשר לדודה לורי ואומר לה שבבקשה, בבקשה שלא תבוא. הדודה לורי ואמא שלי היו תאומות. הם נראו בדיוק אותו דבר.
אחרי שהדודה לורי מתה, אני נשארתי האחרון מכל המשפחה שלי.
מאוד התעצבנתי כשראיתי את הכתבה הזאת. הרגיז אותי לשמוע אנשים מדברים ככה על המשפחה שלי, בלי שהם אפילו מכירים אותנו. והרגשתי שיכול להיות שהאיש בטלוויזיה צדק, ואולי באמת הכל באשמתי. צעקתי ובכיתי כל היום. אחרי זה דוקטור בן דאג שיסדרו את הטלוויזיה ככה שלא אראה יותר חדשות או כל תכנית אחרת מבחוץ, רק סרטים מצוירים וסרטי וידאו לילדים. הדבר הטוב היחידי אז, הוא כשהנשיא טילפן אלי. נראה לי שהוא הצטער כששמע מה קרה למשפחה שלי.
כשאני שואל את דוקטור בן אם עדיין מדברים עלי בחדשות, הוא רק מושך בכתפים שלו. לפעמים דוקטור בן לא אומר כן או לא כששואלים אותו שאלה. אבל זה לא משנה. נראה לי שהאנשים בטלוויזיה בטח הפסיקו להראות תמונות שלי כבר מזמן. הייתי רק ילד קטן כשהמשפחה שלי חלתה. אני נמצא כאן כבר ארבע שנים!
אה, כמעט שכחתי. ורוניקה עדיין לא חזרה.
7 בנובמבר
הסתכלתי כל היום בתמונה של דן מרינו ונראה לי שכתב היד שם דומה לזה של דוקטור בן. אבל אני פוחד לשאול אף אחד. אה, כן — ואתמול החשמל לא עבד בחדר שלי במשך יום שלם! הסיפור הרגיל, אתה יודע. זה מה שגברת מ. תגיד.
12 בנובמבר
גברת מניגאט מלמדת אותי קצת על רפואה. אמרתי לה שאני רוצה להיות רופא כשאהיה גדול, והיא אמרה שלדעתה זה רעיון נפלא כי היא חושבת שאנשים תמיד יצטרכו רופאים. היא אמרה שאני אהיה בעמדה טובה לעזור לאנשים, ושאלתי אותה אם זה בגלל שהייתי פה כל כך הרבה זמן והיא אמרה שכן.
דבר ראשון היא לימדה אותי על מגיפות. היא אמרה שפעם, ממש מזמן, מחלות כמו טיפוס המעיים היו הורגות הרבה אנשים בגלל תנאים היגייניים לא טובים ומי שתיה לא נקיים, אבל האנשים נהיו חכמים יותר והרופאים מצאו תרופות לרפא את זה, ככה שמחלות כבר לא הרגו כל כך הרבה אנשים. הרופאים תמיד מנסים להיות צעד אחד לפני המגיפות, ככה אומרת גברת מניגאט.
אבל לפעמים הם לא מצליחים. לפעמים מגיעה מגיפה חדשה, או, אולי זו לא מחלה חדשה אלא מחלה ישנה שהיתה מוסתרת הרבה זמן עד שמישהו מעלה אותה מחדש על פני השטח. היא אומרת שככה הטבע מאזן את כדור הארץ, כי ברגע שרופאים מגלים תרופה לדבר אחד, תמיד מגיע משהו חדש. יש לזה איזה שם ארוך שאני לא ממש יודע לכתוב, אבל לרוב פשוט קוראים לזה וירוס ג'יי.
קוראים לזה, איכשהו, על שמי. ככה אמר לי דוקטור בן. אבל אני לא אוהב את זה.
גברת מניגאט אומרת שאחרי שאבא הגיע הביתה, הוירוס נכנס אלי ותקף אותי בדיוק כמו אצל כל אחד אחר, ככה שנהייתי מאוד מאוד חולה לדי הרבה זמן. אחרי זה חשבתי שהבראתי לגמרי. הפסקתי לגמרי להרגיש רע. אבל הוירוס כבר היה בתוך אחי ואמא שלי ואבא ואפילו הרופא הקודם שלנו, דוקטור וולף, וגברת מניגאט אמרת שהוא היה מאוד אגרסיבי, מה שאומר שהרופאים לא ידעו איך להרוג אותו.
כולם לובשים חליפות פלסטיק צהובות ומסיכות אטומות כשהם נכנסים אלי לחדר, כי הוירוס עדיין נמצא באוויר, ובדם שלי, ובצלחות שלי ובספלים שלי בכל פעם שאני גומר לאכול. הם קוראים לחליפות חליפות חמות כי הוירוס חם אצלי בחדר. לא חם כמו אש, אבל מסוכן.
גברת מניגאט אומרת שוירוס הג'יי שנמצא אצלי בגוף הוא מיוחד, כי למרות שאני כבר לא חולה, מלבד כשאני מרגיש כאילו יש לי חום ואני חייב לשכב קצת, הוירוס עדיין נמצא שם. אני יכול לגרום לאנשים אחרים לחלות גם אם אני מרגיש בסדר גמור, ככה שהיא אומרת שזה הופך אותי לנשא. גברת מניגאט אמרה שדוקטור בן לא יודע על אף אחד אחר מלבדי שהצליח להבריא.
אה, אולי יש כמה ילדות בסין. ורוניקה סיפרה לי פעם שהיו כמה ילדות סיניות בגילי שגם כן לא חלו. אבל כששאלתי את דוקטור בן, הוא אמר שהוא לא יודע אם זה נכון או לא. וגברת מניגאט אמרה שאולי זה היה נכון בזמנו, אבל יכול להיות שהילדות האלה כבר לא בחיים. שאלתי אותה אם הן מתו מוירוס הג'יי והיא אמרה לא, לא, לא. שלוש פעמים. היא אמרה לי לא לחשוב יותר על שום ילדות קטנות מסין. כמעט כאילו זה הרגיז אותה.
אני היחיד מסוגי שהיא מכירה בוודאות. היחיד שנשאר.
בגלל זה אני פה, היא אומרת. אבל את זה כבר ידעתי קודם. כשהייתי קטן, דוקטור בן סיפר לי על נוגדנים וכל מיני דברים בדם שלי, והוא אמר שהסיבה שהוא וורוניקה ורנה וכל שאר הרופאים לוקחים ממני כל כך הרבה דם כל הזמן, עד שהם משאירים סימנים כחולים על הידיים שלי ואני מרגיש מטושטש, היא כדי שיעזרו גם לאנשים אחרים להבריא. עברתי כמעט עשרה ניתוחים מאז שהגעתי הנה. נראה לי שאפילו הוציאו חלקים ממני, אבל אני לא לגמרי בטוח. אני נראה אותו דבר כלפי חוץ, אבל אני מרגיש שונה בפנים. עשו לי ניתוח בבטן לפני שנה, ולפעמים כשאני מטפס על החבל שיורד מהתקרה אצלי בחדר, אני מרגיש שזה לא נסגר כמו שצריך. כאילו אני עדיין פתוח שם. גברת מניגאט אומרת שזה רק נדמה לי. אבל זה ממש כואב! אני לא שונא שום דבר כמו שאני שונא ניתוחים. אני חושב לפעמים אם זה מה שקרה לילדות הקטנות האחרות, אם המשיכו לחתוך ולחתוך אותן עד שמתו. בכל מקרה, עברה כבר שנה מאז הניתוח האחרון. אני חוזר ואומר לדוקטור בן שהם יכולים ממני כמה דם שהם רוצים, אבל אני לא רוצה עוד ניתוחים בבקשה.
דוקטור בן אומר שאין אף אחד בעולם שמתאים יותר ממני לעזור לאנשים להבריא, אם רק יצליחו להבין איך. גברת מניגאט אומרת אותו דבר. זה גורם לי להרגיש קצת יותר טוב על הוירוס-ג'יי.
שמחתי שגברת מניגאט סיפרה לי על המחלות, כי אני לא רוצה שהיא תתייחס אלי כמו לילד קטן כמו שכל האחרים עושים. בגלל זה אני תמיד אומר לה. אני אוהב לדעת דברים.
אפילו לא בכיתי כשהיא סיפרה לי שורוניקה מתה. אולי גמרתי את כל הדמעות שלי קודם, כי הבנתי כבר מזמן שאף אחד לא מבריא אחרי שנהיה חולה. אף אחד מלבדי.
14 בנובמבר
שאלתי היום את גברת מניגאט לכמה אנשים יש וירוס ג'יי.
"אוה, ג'יי, אני לא יודעת", היא אמרה. לא נראה לי שהיה לה מצב-רוח לדבר על מחלות.
"אז רק תזרקי ניחוש", אמרתי.
גברת מניגאט חשבה הרבה זמן. כשגמרה, היא פתחה את המחברת שלה והתחילה לצייר קווים וקוביות בשבילי. הציור נראה כמו הקווים החומים הדקים שיש על העלים של עץ האלון. היה לנו בחצר עץ שנקרא אלון מצוי, ואבא אמר שהוא בן יותר ממאה שנים. הוא אמר שעצים חיים לפעמים יותר מבני-אדם. והוא צדק, כי אני בטוח שהעץ עדיין עומד לו בחצר, למרות שכל המשפחה שלי נעלמה.
"ככה זה הולך, ג'יי", גברת מניגאט אמרה, מראה לי בקצה העפרון שלה ענף מצויר אחד אחרי השני. "אנשים מעבירים את זה מאחד לשני. לוקח לרוב שבועיים עד שהם יודעים שהם חולים, ועד אז הם העבירו את זה להרבה אנשים נוספים. זה כבר מסתובב כאן ארבע שנים, כך שמה שקרה למשפחה שלך קורה עכשיו לעוד הרבה משפחות".
"כמה משפחות?" שאלתי שוב. ניסיתי לחשוב על המספר הגדול ביותר שאפשר. "מיליון?"
גברת מניגאט משכה בכתפיה בדיוק כמו שדוקטור בן עושה. אולי זה אומר שכן.
לא יכולתי לדמיין מיליון משפחות, אז שאלתי את גברת מניגאט אם זה קרה גם למשפחה שלה, אם אולי היו לה בעל וילדים והם חלו. אבל היא אמרה שלא, היא אף פעם לא התחתנה. נראה לי שזה נכון, כי גברת מניגאט לא נראית כזאת זקנה. היא לא מגלה לי בת כמה היא, אבל נראה לי שהיא בת עשרים ומשהו. גברת מניגאט חייכה אלי, למרות שהעיניים שלה לא היו שמחות.
"ההורים שלי היו במיאמי ונדבקו בזה ישר", אמרה גברת מניגאט. "אחר כך אחותי והילדות שלה באו מהאיטי לבקר אותם, וגם הן נדבקו. אני עבדתי רחוק משם כשזה קרה, ובגלל זה אני עדיין פה".
גברת מניגאט מעולם לא סיפרה לי את זה עד עכשיו.
המשפחה שלי חייתה במיאמי ביץ'. אבא נהג לומר שהבית שלנו קטן מדי — הייתי חייב לגור בחדר אחד עם אחי — אבל אמא אהבה את המקום, כי הבניין היה שישה גושי בניינים מהים. אמא אמרה שהים מרפא הכל. אבל זה הרי לא יכול להיות נכון.
אמא לא היתה נהנית איפה שאני נמצא, כי אין כאן שום ים וגם שום חלונות. חשבתי לעצמי אם ההורים של גברת מניגאט גם כן הכירו מישהו שעובד במתקן קידוח, אבל הם בטח לא. בטח הם קיבלו את זה מאבא שלי וממני.
"גברת מניגאט", אמרתי. "אולי עדיף לך לעבור הנה, כמו דוקטור בן וכל האחרים".
"אוי, ג'יי" גברת מניגאט אמרה, כאילו מנסה להישמע עליזה. "איש קטן גדול, אם הייתי כל כך מפחדת מכל דבר, אתה חושב שהייתי נמצאת כאן ומלמדת אותך?"
היא מספרת שהיא ביקשה להיות המורה שלי, מה שלא ידעתי קודם. אמרתי שחשבתי שהבוסים שלה מכריחים אותה לעשות את זה, והיא אמרה שאין לה בוסים. אף אחד לא שלח אותה. היא רצתה לבוא.
"רק כדי לפגוש אותי?" שאלתי.
"כן, כי ראיתי אותך בטלוויזיה, ונראית לי כמו מישהו מיוחד", היא אמרה. היא אמרה שהיא היתה אחות לפני זה, אבל היא נהגה לעבוד עם דוקטור בן במשרד שלו באטלנטה. היא אמרה שהם עבדו במרכז לחקר מחלות, שנקרא גם סי.די.סי. והוא הכיר אותה, ובגלל זה הוא הרשה לה לבוא וללמד אותי.
"ילד כמוך צריך ללמוד. הוא חייב לדעת איך להסתדר עם החיים בחוץ", היא אמרה.
גברת מניגאט היא מצחיקה כזאת. לפעמים היא מפסיקה את השיעורים הרגילים על נשיאים ועשרת הדיברות ומלמדת אותי דברים כמו איך לתפור ואיך להבדיל בין צמחים שאוכלים וכאלה שלא, ועוד כל מיני. כאילו, אני זוכר שהיא הביאה פעם סל עם פירות וירקות אמיתיים. הכל טרי. היא אמרה שיש לה גינה איפה שהיא גרה, בחוץ, לא רחוק מכאן. היא אמרה שאחת הסיבות שהיא לא עוברת הנה, זה שהיא אוהבת כל כך את הגינה הזאת, והיא לא רוצה לעזוב אותה.
לא היה ממש מעניין לראות את הדברים שהיא הביאה. היא הראתה לי קצת צמחי קסבה, שנראו לי כמו ענף גדול ומפותל של עץ, והיא אמרה שאפשר לאכול את זה, מלבד זה שיש בפנים רעל שצריך להוציא מהשורשים בבישול ושגם העלים ארסיים. היא גם הביאה פרי שנקרא אקי, שהיא אמרה שהיא נהגה לקטוף ולאכול בהאיטי. זה היה לי טעים, אבל היא אמרה שאסור לאכול אקי לפני שפותחים אותו או לפני שהוא בשל, כי זה גורם למוח שלך להתנפח ואתה יכול למות. היא גם הביאה כמה סוגים של פטריות בשביל להראות לי איזה סוגים טובים ואיזה לא, אבל כולם נראו לי אותו הדבר. היא הבטיחה להביא לי עוד ירקות ופירות בשביל שאדע מה טוב בשבילי ומה לא. יש הרבה מה ללמוד על החיים בחוץ, היא אמרה.
טוב, אני לא רוצה שגברת מניגאט תרגיש שאני מבזבז לה את הזמן, אבל העניין שאני לא אצטרך להתמודד עם החיים בחוץ זה פשוט עובדה. דוקטור בן אמר לי שאני עשוי להיות בגיל ההתבגרות לפני שאוכל לצאת, או אולי אפילו זקן יותר. הוא אמר שאני עלול עד אז להיות בן אדם מבוגר.
אבל זה בסדר, אני מניח. אני מנסה לא לחשוב על איך זה יהיה לעזוב. החדר שלי, שאליו העבירו אותי כשהייתי פה שישה חודשים, הוא ממש ממש גדול. בנו אותו במיוחד בשבילי. הוא גדול פי ארבע מהחדר במלון שאליו אבא ואמא לקחו אותנו כשהלכנו לאולפני יוניברסל באורלנדו כשהייתי בן חמש. אני זוכר את החדר ההוא, כי אחי, קווין, חזר ושאל את אבא "זה לא יקר מדי?" קווין שאל את אבא כמה זה עולה, בכל פעם שהוא קנה לנו חולצות או כל דבר אחר. אמרתי לקווין לסתום כי פחדתי שאבא יתרגז ויפסיק לקנות לנו דברים. ואז, כשעמדנו בתור למתקן של הקינג-קונג, רק שנינו, קווין אמר לי, "אבא פוטר מהעבודה, אידיוט קטן. אתה רוצה שנחיה על קצבת סעד?" חיכיתי שאבא ואמא יאמרו לי שהוא פוטר, אבל הם לא אמרו. אחרי שקווין אמר את זה, לא ביקשתי מהם לקנות לי שום דבר, ופחדתי להישאר בחדר הגדול והיפה הזה במלון כי פחדתי שלא יהיה לנו מספיק כסף לשלם עליו. אבל היה לנו. ואז אבא קיבל עבודה במתקן הקידוח וחשבנו שהכל יסתדר.
החדר שלי כאן תופס חצי מהקומה לדעתי. כשאני רץ מקצה אחד שלו לשני, מהחלון שמקדימה לקיר האחורי, נגמר לי האוויר. אני נהנה לעשות את זה. לפעמים אני רץ עד שהצלעות שלי מתחילות ללחוץ והקיבה שלי כואבת כאילו מישהו פתח אותה ואני חייב לשבת ולנוח. יש כאן גם לוח של כדורסל, והכדור אפילו לא מגיע לתקרה, אלא אם אני זורק אותו גבוה מדי בכוונה. יש לי גם חוברות קומיקס ואני מצייר ציורים שלי ושל המשפחה שלי ושל גברת מניגאט ודוקטור בן. ובגלל שאני לא יכול לראות את הסרטים שלי, אני מבלה עכשיו הרבה שעות עם הפנקס הזה. כבר עברה שעה. כשאני כותב את המחשבות שלי, אני שוכח כל דבר אחר.
החלטתי סופית להיות רופא. אני הולך לעזור להבריא אנשים.
29 בנובמבר
חג ההודיה היה נפלא! גברת מניגאט אפתה לחם אמיתי והביא לי אוכל שהיא חיממה. אמנם הרגשתי שהכל מלבד הלחם והקסבה היה מקופסה, כמו תמיד, אבל זה היה הרבה יותר טעים מהאוכל הרגיל שלי. המון זמן לא קיבלתי לחם. בגלל המסיכה שלה, גברת מניגאט אכלה לפני שבאה אלי, אבל היא ישבה שם והביטה בי אוכל. גם רנה באה, והיא הפתיעה אותי כשהיא נתנה לי חיבוק. היא אף פעם לא עושה את זה. דוקטור בן נכנס לרגע בסוף, וגם הוא חיבק אותי, אבל הוא אמר שהוא לא יכול להישאר כי הוא עסוק. דוקטור בן כבר כמעט לא מגיע לבקר. יכולתי לראות שהוא התחיל לגדל זקן והוא היה כמעט לגמרי לבן! ראיתי את השיער של דוקטור בן כשהוא עומד מעבר לחלון ולא לובש את החליפה החמה, והשיער שלו חום, לא לבן. שאלתי אותו איך זה שהזקן שלו לבן, והוא אמר שככה זה כשאתה עייף מדי מהכל.
שמחתי שכולם נכנסו אלי לחדר. פעם, בהתחלה אף אחד לא היה נכנס, אפילו לא גברת מניגאט. היא נהגה לשבת בכסא מעבר לחלון והשתמשה באינטרקום לשיעורים שלנו. יותר נחמד כשהם נכנסים.
אני זוכר איך חג ההודיה היה פעם, כשישבנו, כל המשפחה, סביב השולחן במטבח, וסיפרתי על זה לגברת מניגאט. כן, היא אמרה, למרות שהיא לא חגגה את חג ההודיה בהאיטי כמו שעושים באמריקה, היא עדיין זכרה איך זה היה לשבת עם ההורים שלה ואחותה בארוחת חג המולד. היא אמרה שהיא באה אלי היום, ורנה ודוקטור בן באו גם כן, כי אנחנו המשפחה שלנו, בשביל שלא נרגיש לבד. לא חשבתי על זה ככה עד עכשיו.
1 בדצמבר
אף אחד לא רוצה לספר לי, אפילו לא גברת מ. אבל אני חושב שאולי דוקטור בן חולה. לא ראיתי אותו כבר חמישה ימים. שקט כאן. הלואי שהיה שוב חג ההודיה.
23 בינואר
אף פעם לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אבל אתה חייב להיות במצב-רוח המתאים בשביל לכתוב את המחשבות שלך. הרבה דברים קרו בימים שפספסתי.
הרופא עם השם הצרפתי כבר לא נמצא כאן, ואני שמח. הוא לא היה דומה בכלל לדוקטור בן. בקושי האמנתי שהוא היה בכלל רופא, כי הוא תמיד לבש בגדים מלוכלכים כשראיתי אותו בחלון מוריד את החליפה. והוא אף פעם לא היה נחמד אלי — הוא בכלל לא ענה כששאלתי אותו שאלות, והוא אף פעם לא הביט לי בעיניים יותר מכמה שניות. פעם אחת הוא נתן לי מכה באוזן, בלי שום סיבה טובה, והכפפה שלו כל כך הכאיבה לי שהאוזן נהייתה אדומה וכאבה לי כל היום. הוא לא אמר שהוא מצטער, אבל לא בכיתי. לדעתי הוא רצה שאבכה.
אה, כן, והוא חיבר אותי לעירויים והוציא ממני כל כך הרבה דם שבקושי הצלחתי לעמוד. פחדתי שהוא ינתח אותי. גברת מניגאט לא באה כמעט כל השבוע, וכשהגיעה בסוף, אמרתי לה על זה שהדוקטור לקח יותר מדי דם. היא ממש התרגזה. ואז גיליתי מה הסיבה שהיא לא באה כל הזמן הזה — הוא לא נתן לה! היא אמרה שהוא ניסה לאסור עליה לבוא. לאסור זה המילה שהיא בחרה, מה שמזכיר לי בית-כלא.
הרופא החדש וגברת מניגאט לא מסתדרים טוב, למרות ששניהם מדברים צרפתית. ראיתי אותם מהחלון, צועקים זה על זה ומניפים את הידים שלהם, אבל לא הצלחתי להבין מה הם אומרים. פחדתי שהוא יסלק את גברת מניגאט מכאן לתמיד. אבל אתמול היא אמרה לי שהוא עוזב! אמרתי לה שאני שמח, כי פחדתי שהוא יתפוס את המקום של דוקטור בן.
לא, היא אמרה לי, אף אחד לא תופס את מקומו של דוקטור בן. היא אמרה שהרופא הצרפתי הגיע הנה לבדוק אותי בעצמו כי הוא אחד מהרופאים שאליהם דוקטור בן היה שולח את הדם שלי מאז שהגעתי הנה. אבל הוא כבר היה חולה כשהגיע הנה, והוא התחיל להרגיש רע יותר, ככה שהוא היה חייב ללכת. לראות אותי היתה המשאלה האחרונה שלו, זה מה שגברת מניגאט סיפרה, וזה לא נראה לי הגיוני כי הוא לא התנהג כמו מישהו שרוצה להיות איתי.
שאלתי אותה אם הוא חזר לצרפת למשפחה שלו, וגברת מניגאט אמרה שלא, קרוב לודאי שאין לו בכלל משפחה. וגם אם כן, זה מסובך מדי להגיע לצרפת. האוקיינוס מפריע, היא אמרה.
גברת מניגאט נראתה עייפה מרוב דיבורים. היא אמרה שהיא החליטה לעבור לגור כאן, כמו רנה, להיות בטוחה שהם מטפלים בי כמו שצריך. היא אמרה שאני מסדר יפה את החדר שלי — ואני באמת עושה את זה, כי יש לי סחבה ודלי וחומר חיטוי משלי בארון — אבל היא סיפרה לי שהמסדרונות מטונפים. מה שנכון, כי אני רואה לפעמים מים מטפטפים על הקיר מאחורי החלון שלי. הרבה מים, והם ממלאים את הריצפה בשלוליות. אפשר לדעת שהמים מלוכלכים כי רואים כל מיני צבעים צפים למעלה, כמו שנראתה הדרך לבית שלנו אחרי שאבא שטף אותה בצינור. הוא אמר שהשמן מהמכונית גורם למים להיראות ככה, אבל אני לא יודע למה הם נראים ככה כאן. גברת מניגאט אומרת שלמים יש גם ריח רע.
"זה מגוחך. אם הם מתכוונים להחזיק אותך פה, חסר להם שלא ידאגו לך כמו שצריך", גברת מניגאט אמרה. היא כנראה היתה ממש מעוצבנת, כי היא אף פעם לא מקללת.
סיפרתי לה על הפעם שבה לו הגיע ולחץ על האינטרקום ממש מאוחר בלילה, כשישנתי ולא היה אף אחד אחר בסביבה. היא דיבר בקול ממש חזק, כמו שעושים האנשים בסרטים כשהם שיכורים. לו בהה בי מהחלון, ודפק עליו בכוח. הוא אף פעם לא נראה לי רשע כמו בפעם ההיא. חשבתי שינסה להיכנס אלי לחדר, אבל אז נזכרתי שהוא לא יכול כי אין לו חליפה חמה. אבל אף פעם לא אשכח איך הוא אמר הם צריכים להרדים אותך כמו כלב שוטה.
אני משתדל לא לחשוב על הלילה ההוא, כי זה עושה לי סיוטים. זה קרה כשהייתי די קטן, משהו כמו שמונה. לפעמים אני חושב שאולי רק חלמתי את זה, כי בפעם הבאה שלו הגיע הוא התנהג ממש כרגיל. הוא אפילו חייך אלי קצת. עד שהוא הפסיק להגיע, לו היה נחמד אלי כל יום מאז הפעם ההיא.
גברת מניגאט לא הופתעה כשסיפרתי לה מה לו אמר על להרדים אותי. "כן, ג'יי", היא אמרה לי. "כבר מזמן יש אנשים בחוץ שחושבים שאנחנו לא צריכים לטפל בך".
אף פעם לא אמרו לי את זה!
אני זוכר, מזמן, כשהייתי ממש קטן והיתה לי שפעת, אמא פחדה להשאיר אותי לבד בבית החולים. "הם לא יודעים שם איך לטפל בג'יי", היא אמרה לאבא שלי, אפילו שלא ידעה שאני מקשיב. הייתי חייב להישאר לבד כל הלילה, ובגלל מה שאמא אמרה, לא יכולתי לישון. פחדתי שכולם בבית חולים ישכחו שאני נמצא שם. או שמשהו רע יקרה לי.
נראה כאילו האורות מפסיקים לעבוד כמעט כל יום עכשיו. ואני יודע שאנשים בטח מאוד מתגעגעים ללו, כי המים האפורים מכסים את כל הריצפה מהצד השני של החלון שלי, ואין מי שינקה את זה.
14 בפברואר
6-4-6-7-2-9-4-3 ——- 6-4-6-7-2-9-4-3 —— 6-4-6-7-2-9-4-3
אני כבר זוכר את המספרים בעל פה! שיננתי אותם שוב ושוב בראש בשביל שלא אשכח, אבל רציתי לכתוב אותם שוב בדיוק בסדר הנכון בשביל להיות עוד יותר בטוח! אני רוצה לדעת אותם אפילו בלי להסתכל.
אה, עדיף להתחיל בהתחלה. אתמול, אף אחד לא הביא לי ארוחת ערב, אפילו לא גברת מניגאט. היא הגיעה עם קערה ענקית של שיבולת שועל הבוקר, ואמרה שהיא מאוד מצטערת. היא אמרה שהיא נאלצה לחפש הרבה זמן עד שמצאה את האוכל הזה וזה התיש אותה. השיבולת שועל אפילו לא היתה חמה, אבל לא אמרתי כלום. פשוט אכלתי. היא הביטה בי אוכל.
היא לא נשארה איתי הרבה זמן, כי היא לא מעבירה יותר שיעורים. אחרי שהרופא הצרפתי הלך, דיברנו על הצהרת האמנסיפציה של מרטין לותר קינג, אבל היא לא הזכירה את זה מחדש היום. אך רק נאנחה כל הזמן, והיא אמרה שהיא היתה אתמול במיטה כל היום כי היא היתה עייפה, והיא מצטערת ששכחה להביא לי אוכל. היא אמרה שאני לא יכול לסמוך על רנה שתביא לי אוכל, כי היא לא יודעת איפה היא נמצאת. היה לי קשה לשמוע אותה מדברת מבעד לחליפה החמה שלה היום. המסיכה שלה לא היתה בסדר והמיקרופון לא עמד במקום שבו הוא אמור להיות, מול הפה שלה.
היא ראתה את המחברת שלי ושאלה אם היא יכולה לקרוא. אמרתי בטח. היא הביטה בדפים מההתחלה. היא אמרה שהיא אהבה את הקטע שבו אמרתי שהיא החברה הכי טובה שלי. מסיכת הפנים שלה התערפלה, ככה שלא ראיתי את העיניים שלה ולא יכולתי לדעת אם היא מחייכת. אני די בטוח שהיא לא לבשה את החליפה שלה היום כמו שצריך.
כשהיא גמרה עם המחברת, היא אמרה לי לשים לב טוב טוב ולחזור על המספרים שהיא הולכת לומר לי, שהיו 6-4-6-7-2-9-4-3.
שאלתי אותה מה זה. היא אמרה שזה מספר הבטחון של הדלת שלי. היא אמרה שהיא רוצה לתת לי את הקוד, כי הפעמון שלי לא עובד, ואני עלול להצטרך לצאת מהחדר אם היא לא תתעורר ואף אחד לא יבוא לתת לי אוכל. היא אמרה לי שאני יכול להשתמש באותו קוד במעלית, והמטבח נמצא בקומה השלישית. לא יהיה שם אף אחד, היא אמרה, אבל אני יכול להביט על המדפים, אלה שנמצאים הכי גבוה, ולחפש שם אוכל. אם אין, היא אמרה שאני צריך לרדת במדרגות לקומה הראשונה, לחפש את השלט האדום של ה-'יציאה' ולצאת החוצה. היא אמרה שהמעלית לא יורדת יותר לקומה הראשונה.
זה הפחיד אותי, אבל היא שמה את היד שלה על הראש שלי כמו תמיד. היא אמרה שהיא בטוחה שיש הרבה אוכל בחוץ.
"אבל מותר לי?" שאלתי אותה. "מה אם אנשים יחלו"?
"אל תדאג כל כך הרבה, איש קטן", היא אמרה. "רק אתה חשוב עכשיו, איש מיוחד שלי".
אבל, תראו, אני בטוח שגברת מניגאט לא רוצה באמת שאצא החוצה. חשבתי על זה כל הזמן. גברת מניגאט חייבת להיות מאוד עייפה אם היא אומרת לי לעשות משהו כזה. אולי יש לה חום ובגלל זה היא אמרה לי לצאת מהחדר שלי. אחי דיבר הרבה שטויות כשהיה לו חום, וגם אבא היה ככה. אבא קרא לי כל הזמן אוסקר ולא ידעתי מי זה אוסקר בכלל. אמא שלי לא אמרה כלום כשהיתה חולה. היא רק מתה ממש מהר. הלואי שיכולתי למצוא את גברת מניגאט ולתת לה משהו לשתות. אתה נהייה מאוד צמא כשיש לך חום, ואני יודע את זה טוב-טוב. אבל אני לא יכול ללכת אליה כי אני לא יודע איפה היא נמצאת. וחוץ מזה, אני לא יודע איפה דוקטור בן מחזיק את החליפות החמות. מה אם אגיע אליה והיא תהיה בלי החליפה שלה?
יכול להיות שהשיבולת-שועל היתה הדבר האחרון שנשאר במטבח, ועכשיו אכלתי את כולה. אני מקווה שלא! אבל אני חושב שאולי זה ככה, כי אני יודע שגברת מניגאט היתה מביאה לי עוד אוכל אם היא היתה מוצאת. היא תמיד שואלת אותי אם אני אוכל מספיק. אני עוד פעם רעב.
6-4-6-7-2-9-4-3
6-4-6-7-2-9-4-3
15 בפברואר
אני כותב בחושך. האורות נכבו. ניסיתי לפתוח את המנעול, אבל המספרים לא עובדים בגלל שאין אור. אני לא יודע איפה גברת מניגאט נמצאת. אני מנסה לא לבכות.
מה אם האורות אף פעם לא יחזרו?
16 בפברואר
יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר, אבל כואב לי הראש מרוב שאני רעב. כשהאורות חזרו, יצאתי למסדרון כמו שגברת מניגאט אמרה לי והשתמשתי במספרים בשביל להפעיל את המעלית ואז הלכתי למטבח כמו שהיא אמרה. רציתי לעבור שם ממש מהר ולמצוא קצת חמאת בוטנים או כמה עוגיות או אפילו איזו קופסת שעועית שאוכל לפתוח עם הפותחן שגברת מניגאט נתנה לי בחג ההודיה.
אין שום פירור של אוכל בכל המטבח! יש קופסאות שימורים ריקות ועטיפות על הריצפה ואפילו מקקים, אבל הסתכלתי בכל המדפים ובכל הארונות ולא מצאתי שום דבר לאכול.
השמש האירה ממש מ-מ-ש חזק מהחלון. כמעט ששכחתי איך השמש נראית. כשהלכתי לחלון ראיתי מגרש חניה עצום וריק. בהתחלה חשבתי שיש יהלומים על הריצפה בגלל הניצנוצים, אבל זה היה רק הרבה זכוכית שבורה. ראיתי שם רק מכונית אחת וחשבתי שהיא של גברת מניגאט, אבל גברת מ. אף פעם לא היתה נותנת למכונית שלה להיראות ככה. קודם כל, היו לה שני צמיגים מפונצ'רים!
בכל מקרה, לא נראה לי שיש כאן מישהו היום. כך שיש לי תוכנית. אני חייב ללכת עכשיו.
גברת מ. זה בשבילך — או בשביל כל מי שיבוא לחפש אותי. אני יודע שמישהו ימצא את המחברת הזאת אם אשאיר אותה על המיטה שלי. אני ממש מצטער שהייתי חייב ללכת מכאן כל כך מהר.
לא רציתי לצאת החוצה, אבל אם זה מקרה חירום, זה מותר, לא? אני ממש ממש רעב. אני רק אמצא קצת אוכל ואקח אותו איתי ואני אחזור ישר הנה. אני משאיר את הדלת שלי פתוחה כדי שלא אנעל בחוץ. גברת מ, אולי אני אמצא את הגינה שלך עם הקסבה והאקי כמו שהראית לי ואני אדע להבדיל בין החלקים הטובים לחלקים הרעים. אם מישהו יראה אותי ויעשה לי צרות, אני פשוט אגיד שלא היה לי מה לאכול.
מי שקורא את זה, אל תדאג. אני אגיד לכל מי שאני רואה שבבקשה בבקשה לא יתקרב אלי. אני יודע שדוקטור בן דאג מאוד שאני עלול להדביק מישהו.
אתר הבית של טננריב דו
יום ראשון, 16 בספטמבר 2007 בשעה 16:22 קישור לתגובה
עצוב, אבל מה בדיוני בזה?
יום שני, 17 בספטמבר 2007 בשעה 19:03 קישור לתגובה
איזה יופי של סיפור!
עצוב ויפה.