בדיקת מציאות

הערת העורך : לאורך שנת 2000 פורסמה בכתב העת Nature שורה ארוכה של סיפורי מד"ב קצרים, כמה מאות מילים אורכם, במטרה לצייר תחזית ספרותית כלשהי למה שצפוי לנו באלף המתקרב. במחווה זו למילניום החדש השתתפו רבים מסופרי המדע הבדיוני המובילים ובהם גם דיוויד ברין. המעוניינים בסיפורים האחרים שפורסמו בסידרה זו מוזמנים לחפש אותם בגליונות כתב העת משנת 2000, או בגירסת הרשת שלו. הסיפור של ברין, ספציפית, מורכב יחסית ועשוי להיות קשה לקליטה בקריאה ראשונה.

זוהי בדיקת מציאות. אנא חדל בזהירות מכל מעשיך. סרוק את הטקסט הזה ונסה לגלות בו צפנים חבויים. השווה כנגד מנגנון הזיהוי המצוי בנקודה העיוורת אשר בעינך השמאלית. אם אין התאמה, המשך כמקודם: הודעה הזו אינה מיועדת לך. אתה רשאי לפטור אותה כטעות משעשעת במה שאתה מכיר ככתב עת מדעי רציני. אם, לעומת זאת, הצפנים מתאימים, אנא המשך בהדרגה בעת שאתה מגלה לאיטך מי אתה באמת. הזמנת קריאת השכמה בנוסח עלילתי. אז, כדי לסייע לך בתהליך השינוי, הרי סיפור.

היה היה פעם, לפני זמן רב, גזע אדיר שהבדידות החלה להכריע אותו. היקום נראה כמתפוצץ מרוב אפשרויות. חוקי הפיסיקה הותאמו כדי להניע תהליכים כימיים סבוכים וחיים במספר לא ישוער של כוכבים. היה זה אך הגיוני להניח כי הבריאה מלאה במבקרים, בקולות; אך לא.

במשך זמן רב העסיקו היצורים הללו את עצמם במשימות שוטפות — השרדות, וקידום תרבותי. רק אז נשאו את עיניהם כדי לגלות את בדידותם. "איפה כולם?" הם שאלו את הכוכבים הדוממים. התשובה — שתיקה — היתה מטרידה. משהו הוריד בשיטתיות גורם כלשהו במשוואת התבונה. "יתכן כי כוכבים נושאי חיים הם נדירים", הם שקלו, "או שחיים אינם מתפרצים באותה הקלות שחשבנו. או שתבונה היא נס חד פעמי".

"או שקיים איזשהו מסנן הנשזר דרך הקוסמוס ובורר את אלו המטפסים גבוה מדי. דפוס חוזר על עצמו של השמדה עצמית, או אולי אלת נקמה כלשהי המשמידה חיים תבוניים. ניתן להניח שהאתגר הגדול יופיע בעתיד, גרוע מכל אלה שהיו עד כה".

האופטימיסטים השיבו — "יתכן שהאתגר כבר בעצם מאחורינו, בין שברי הטרגדיות ששרדנו בנעורינו האלימים. יתכן שאנו הראשונים להצליח". איזו דילמה עסיסית עמדה בפניהם! דרמה מרתקת, הנעה בין תקווה ליאוש.

ואז, הבחינו חלק מהם, כי הדרמה הציעה אפשרות מחרידה.

אתה עדיין אינך זוכר מי ומה אתה? אז בוא ותבחן את זה מזוית קצת שונה — מה היא מטרתם של חוקי הקנין הרוחני? עידוד היצירתיות והבטחה כי פיתוחים חדשים יתחלקו בין כולם, ובאופן זה אף להגביר את הקידמה עוד יותר. אבל מה קורה כאשר משאב מנוצל כלשהו מצוי בכמויות מוגבלות? למשל, רק מספר מסוים של מנגינות המבוססות על תיבות של שמונה תווים ניתנות לחיבור בכל מסורת מוסיקלית שהיא. מלחינים מרגישים צורך לחקור את חלל האפשרויות הזה במהירות, וכך משתמשים במשובחות שבמנגינות. הדורות הבאים ייחסו את עושר האפשרויות המוסיקלי הזה לגאוניות, לאו דווקא למזל של להיות שם לפני כולם.

וכיצד מתקשר כל זה לגזע האדיר? לאחר שפילסו את דרכם אל שליטה מלאה, הם ניצבו בפני משבר רוויה. יותר מדי מבני מינם מתחו את יכולת הקיבול של עולמם. כמה מהם מצאו מזור בנסיגה אל עבר פסטורלי, מיתולוגי. אבל רובם מצאו ישועה ביצירה. הם העבירו חוקי פטנטים נדיבים, חינכו את הנוער שלהם ולימדו אותם למרוד בישן ולגלות כמיהה אל החדש. מערכות מידע גדלות והולכות גרמו להתפשטותם של חידושים, מעודדות יצירתיות מתגברת. יתכן שהקידמה תדחוף אותם אל עבר גן עדן חדש של שפע מתמיד, שפיות וידע מקיף כל.

יצירתיות מתגברת — ידע מקיף כל. כמה מהם הביטו במילים הללו והבינו שגם הן היו רמזים.

האם התעוררת כבר? אחדים אינם מתעוררים לעולם. החלום נעים מדי: לשלוח חלק מצומצם של עצמך אל עולם וירטואלי ולהעמיד פנים באושר שאתה אינך הצאצא היודע כל של אותן בריות אדירות. בני התמותה הממוזלים הללו, שנחרץ גורלם למות ובכל זאת זכו לחיות בחלון הזמן הצר הזה של הדרמה, בעודם משחררים גל מטורף של תגליות אשר כילה את המשאב היקר מכל — את האפשרי.

האחרון מבני מינם מת ב- 2174, עם כישלון תהליך החזרתה לחיים של רובין צ'ן. לאחר מכן, אף לא אחד מן הנולדים במאה העשרים נשאר בחיים ברמת המציאות העיקרית. רק אנחנו, צאצאיהם, נשארנו בעולם שהשאירו לנו: עולם פורח, ירוק, שלו, זה שאנו מכנים השממה.

האם אתה זוכר עכשיו? את האירוניה שבמילותיה האחרונות של רובין, מילים המתרברבות במערכת האקולוגית ובחברה המושלמת — נטולת המחלות והעוני — שבני מינה יצרו? האם אתה נזכר כמה הצטערה רובין כאשר הבינה כי מותה קרב, כיצד כינתה אותנו "אלים", מקנאה בהיותנו בני אלמוות, בגישה המיידית שלנו לכל הידע האפשרי, ביכולתנו לשגר מחשבות אל מעבר לקוסמוס — הגישה שלנו אל הנצח? הו, חסוך לנו את הקנאה באותם בני תמותה אדירים, שהשאירו אותנו במצב הזה של אדישות מתמשכת, ללא דבר, אף לא אחד, לעשות.

מוחך דוחה את קריאת ההשכמה. אתה לא תביט אל תוך הנקודה העיוורת כדי למצוא את נהלי היציאה. יתכן שחיכינו יותר מדי. יתכן שאתה כבר אבוד עבורנו. זה קורה יותר ויותר, כאשר כה רבים שוקעים בתת-חיים וירטואליים , חווים סכנות מענגות, ריגושים, אפילו יאוש. הרוב בוחרים בעידן השינוי כעוגן לחלומות שלנו — אותו זמן של דרמה, כשהיה נראה סביר יותר שהאנושות תיכשל מאשר שתצליח. אותו עידן מאושר טרם שהמתמטיקאים הבינו שלא רק שכל שאתה רואה סביב יכול להיות סימולציה, זה כמעט חייב להיות.

כמובן, עתה אנו יודעים מדוע מעולם לא פגשנו צורות חיים תבוניות אחרות. כולן נאבקות לפני שהן מגיעות למצב הזה, רק כדי לקצור את העונש האולטימטיבי על כך שהגיעו אל הנחלה. זהו המסנן הגדול. אולי אחרים ימצאו את הגורם החסר מן המשוואות שלנו, זה שיגרום להם לנוע אל עבר הרפתקאות חדשות — אבל לא אנחנו. המסנן אוחז בנו בחוזקה במלכודת האלוהות.

אתה מסרב להתעורר. נניח לך. חבר יקר. אהוב. חזור אל החלום שלך. חייך אל סיפור המעשה שלו, והפוך את הדף אל עבר "תגליות" חדשות. המשך לנוע עם הדרמה, עם החיים האלה שבחרת. אחרי הכל, זוהי רק מעשייה.