מלאך צעקה


פורסם ביום יום רביעי, 20 באפריל 2005, בשעה 12:17
שייך למדור סיפורים מתורגמים

מאת
תרגום: ענבר גרינשטיין


דאג סמית הקנדי החל לפרסם סיפורת קצרה בשנת 1997, ופרסם מאז כמה עשרות סיפורים שהתפרסמו ביותר מחמישים כתבי עת בכל רחבי העולם ובשבע-עשרה שפות. פעמיים זכה בפרס אורורה (המקבילה הקנדית להוגו), ובכלל זה על סיפורו הנוכחי: אופרת חלל קצרה על לוחם לשעבר המנסה להשתחרר מסיוטים המוחשיים מאוד של שירותו.

screamangle

הם חדלו מלהכות את טרילייני כאשר ראו שהוא נהנה מזה. הבריונים שנחשבו לשוטרים בעיר ההיא בלונג-שוט נסוגו מהמקום בו שכב מכורבל על רצפת העפר, משל היה משהו מת או מסוכן. הוא התבונן בהם בשעה שנעלו שוב את דלת תאו הקטן והקר. גועל ודבר-מה המזכיר פחד נראו בעיניהם. טעם התיעוב שרחשו לו התערבב עם חריפות דמו בפיו, והצעקה שהיתה בדם שלחה דקירת תענוג נוספת בגופו.

הוא צפה את תגובתם. הישות התאגידית המאוחדת הגנה היטב על סודותיה, והצעקה היתה הסוד היקר מכל. לונג-שוט היה מרוחק מכל עולם של פרויקט הישות ושכן במרחק רב מנתיב הקפיצה המקשר בין כדור הארץ והחזית. אף אדם על כוכב נחשל זה לא אמור לדעת על הסם, ועל אחת כמה וכמה לא נתקל בצעקן או במלאך. לכן הוא בחר בו.

קול צעדיהם התרחק, והשער החיצוני של צריף האכסון עשוי הפְּלָסְדַה, ששימש ככלא העירוני, נסגר ברעש. כשנותר לבדו, הוא התגלגל אל צדו על הרצפה, מתענג על הייסורים שהסבה לו התנועה. הוא ניסה לשחזר כיצד הגיע לשם, אך הצעקה שבתוכו הפכה כל נסיון לרגש משני. לבסוף נזכר במשהו בוער, משהו…

… נופל.

היה זה אחד המופעים הטובים ביותר שלהם.

הוא נזכר כעת. נזכר בליל אמש, בו עמד בזירת אוהל הקרקס הארעי שלהם והכריז את שמות המופיעים בפני הקהל האדיש, זועק את שמות הארורים, הכבושים. כל חבר בלהקת הפליטים שלו הגיח מאחורי מסך אדום קרוע ודחף את עצמו פנימה כמקובל בין בני מינו, אל תוך הזירה או מעליה, תלוי איזה מופע בחרו.

הוא ידע שאין למופעים חשיבות רבה. הקהל לא הגיע כדי לראות הפגנות לוליינות או כוח, אלא כדי לבהות בטמטום במוזרוּת שלא מן העולם הזה, להתבונן בחייזרים משתחווים בהכנעה בפני האדם האדיר. הקרקס של טרילייני כלל את שרידיהם של גזעים משועבדים מהמוני עולמות, קורבנות למיזמי הפקת המשאבים או ההארצה של הישות: כלבלבי האבן, מפלצות דו-תחמוצת הצורן המגושמות, עצומות ממדים ומצופות צפחה – גוּפֵרְט החזק, פליט גוץ ותפוח-איברים ילדי הכבידה המוחצת, והכריה המוחצת לא פחות, של מנדלוס 2 – פֵרָן ילד-השועל, שאנשיו ניצודו כחיות בפנדור 4.

והמלאכים. תמיד המלאכים.

אך בשוכבו מכורבל בעפר בתא הקר, משחזר את ליל אמש, טרילייני הדף מעליו כל מחשבה על המלאכים. ועליה.

כן, המופע היה מוצלח. עד שהטָ'לוּנָה מת, בהתפוצצות של דם וזוהר הרחק מעל הזירה, לאחר שהתקרב מדי בריחופו לאחד הלפידים. טרילייני קנה את חרותו של יצור שק הגז שבוע קודם לכן מסוחר עבדים תפי, בידיעה שבני מינו כמעט ונמחו מעל פני האדמה.

בעת שפיסות בוערות של החייזר השמן נפלו על הקהל, אחיזתו של טרילייני במציאות התרסקה כמראה מעוותת שנופצה בפטיש. כעת הצליח להיזכר רק בהבזקים מהאירועים שהתרחשו אמש לאחר מכן: אנשים בוערים – צעקות – חרדה – מנוסת בהלה לעבר היציאות – מעצרו.

הוא גם לא הצליח להיזכר שלקח צעקה. לרוב הקפיד להישאר נקי לפני מופע. אך הוא ידע כיצד חש כעת בשוכבו בתא – הנאת המכות, ההתעלות שבהשפלה. הוא לקח בוודאי מנה כשהתחיל התוהו-ובוהו וריח הבשר החרוך הגיע לאפו. כדי להימלט מן האימה.

או כדי להכנס לתוכה. שכן עם הצעקה, האימה פתחה דלת לגן-עדן.

מישהו כחכח בגרונו בתא. טרילייני קפץ, ואז הצטמרר מלהט ההפתעה. הוא גנח, התגלגל על הרצפה עד שנשכב על גבו, ופקח את עיניו, נאבק למקם שוב את עצמו במרחב.

אדם ישב כעת על המיטה המתקפלת בתא. אדם כחוש פנים עם עיניים שהזכירו לטרילייני את עיניו שלו. הוא עטה גלימה ארוכה ואפורה עם דרגת רב-סרן ועיטור קטן, בו ריחף סמל "מו"ת" אדום מעל כוכב לכת ירוק שברק מפלח אותו.

מדי כוח מו"ת. מדים שטרילייני לבש לפני עידן ועידנים. משמעות האפור היתה שירותים מיוחדים: אדם זה היה מו"ת, אבל לא צעקן. מו"ת הקפידו שהקצינים הבכירים והש"מ יישארו נקיים.

האיש בחן יחידת פרקום, אותה אחז ביד עטויה כפפה שחורה, ולאחר מכן השפיל מבטו אל טרילייני וחייך. "שלום, קפטן טרילייני", הוא אמר ברכות, כפונה לילד.

טרילייני בלע את רוקו. הוא רעד, והבין שהוא עושה זאת מאז שזיהה את המדים. "לא קוראים לי טרילייני".

"אני וייץ", אמר האיש. הפרקום נעלם בין קפלי גלימתו. "ודגימת הדם שנטלתי ממך מאשרת שאתה הוא ג'ייסון לוויסטון טרילייני, לשעבר קפטן ומפקד גף בכוח משלוח והעתקת תושבי-פלנטות, המוכר לציבור ככוח מו"ת. הורשע שלא בפניו בבגידה לפני שלוש שנים, 5 לדצמבר 2056. סבורים כי מת בפשיטת הית"מ על בסיס המורדים בדארקון שלוש ב-26 באוגוסט 2057".

טרילייני ליקק את שפתיו, מתענג על טעם פחדו.

"אתה אדם מבוקש, טרילייני". קולו של וייץ היה רך. "או תהיה כזה, אם הישות תדע שאתה עדיין חי".

הצעקה בגופו של טרילייני הפכה את האיום הטמון במילים האלה לצמרמורת מרטיטה שטיפסה במעלה עמוד השדרה שלו. הוא צחקק.

וייץ נאנח. "מעולם לא ראיתי צעקן שחי שלוש שנים שלמות אחרי המו"ת. לרוב הם מתים תוך חודש מידיהם שלהם. אבל לרובם אין מקור משל עצמם, נכון?"

משמעות המילים חדרה מבעד לחומות הצעקה בראשו של טרילייני. וייץ ייצג סכנה ממשית – עבורו, עבור מי שהיו תלויים בו בקרקס. עבורה. טרילייני נאבק להתמקד בדבריו של האיש.

"… בחירה טובה", אמר וייץ. "זה לא מקום בו הישות מתעניינת כעת. כאן לא תראה מותיסטים", וייץ חייך, "אלא אם כן יהיו להם בעיות עם הספינה. הייתי בעיר הסמוכה והמתנתי לתיקונים כששמעתי על מהומה בקרקס של תפים".

תפים – ת"פ – תושבי פלנטות. כינוי גנאי לחייזרים בין אנשי הכוח.

וייץ קם על רגליו. "יש לך זוג מלאכים פוריים, קפטן, ואני זקוק להם". הוא פתח את דלת התא בדחיפה ויצא החוצה, משאיר את הדלת פתוחה. "דאגתי שישחררו אותך. אתה חופשי ללכת. לא שאתה יכול ללכת רחוק. נדבר שוב בקרוב". וייץ הפנה שוב את מבטו אל עבר המקום בו שכב טרילייני ורעד והניד בראשו. "לעזאזל, טרילייני. פעם היית הגיבור שלי".

טרילייני קרס שוב על הרצפה, וחייך כאשר עקץ את גרונו ריח של עפר ושתן מעופש. "פעם הייתי הרבה דברים", הוא אמר, יותר לעצמו מאשר לוייץ.

וייץ הניד שוב בראשו. "נדבר בקרוב, קפטן". הוא הסתובב ויצא מהצריף.


 

חשבו על התגובה הרגשית האנושית כפונקציית גל סינוס. פסגות ועמקים. הפסגות מייצגות עונג, והעמקים כאב. ככל שההנאה גדולה יותר, כך הפסגה גבוהה יותר; ככל שהכאב גדול יותר, כך העמק עמוק יותר.

דמיינו לעצמכם סם שלוקח את העמקים והופך אותם, הופך גם אותם לפסגות. כעת תגובתכם לאירוע זה או אחר תתבסס לא על התענוג או על הכאב הכרוך בו, אלא אך ורק על עוצמת הרגש שנוצר. הכאב גורר תענוג, היגון גורר הנאה, האימה מביאה לשכרון חושים.

כעת תנו את הסם הזה לאדם עליו מוטלת משימה לא נעימה. לא. גרוע יותר. מעשה בלתי מוסרי. ועוד יותר גרוע. תפקיד מסויט הדורש אכזריות קיצונית ומקפיאת דם. תנו אותו לחיילים. אמרו להם להרוג. לא רצח מהסוג המקובל לאורך ההיסטוריה, זה אותו אנו מכנים מלחמה, אלא אסטרטגיה עסקית שיטתית – מתוכננת, מתוזמנת ומתוקצבת – רצח עם.

הם יהרגו. והם יתענגו על כך.

ברוכים הבאים לעולם הצעקה.

– קטע מתוך פצצת מידע תעמולתית ששוגרה במערכת התקשורת של פנדור 4 על ידי כוחות המורדים, 5 לאוקטובר 2056. יוחסה לקפטן ג'ייסון ל' טרילייני במהלך משפטו שנערך סמוך לאותה עת שלא בפניו, בעוון בגידה.


פֶרָן חשב שהמופע הערב היה הטוב ביותר שלהם מאז מת הט'לונה המרהיב, לפני חמישה ימים. ממקומו מאחורי המסך האדום שהסתיר את כניסת השחקנים, צפה הגור הצעיר בשני המלאכים, פילומלה ופרוקנה, צוללים מכיפת האוהל ומסתערים על קהל אנשי-האדם. על אף שזכר כמה נפלאה היתה בעירתו של החייזר השמן, פרן זכר גם שהקפטן הסביר לו מדוע הלילה ההוא היה רע. הקפטן נאלץ לתת הרבה חומר-כוח לאנשי-האדם השרופים ודברים אחרים שפרן לא הבין.

המלאכים השלימו צלילת בורג מסובכת, שוזרים את מסלולי הירידה שלהם זה בזה. הם שילבו את זרועותיהם ממש מעל הזירה המרכזית, וסיימו בסיבוב מסחרר, כמו הסביבון שהכין עבורו הקפטן. הם השתחוו לקהל המריע, מקפלים ופורשים את הכנפיים השקופות, כך שאורות הזרקורים נצצו על צבעיהן.

פרן מחא בכפיו הפרוותיות כפי שלימד אותו מוג'ו, סוגר את דשי אוזניו כדי להשתיק את הרעש המכאיב של אנשי-האדם. כאשר השחקנים צעדו בשורה לתהלוכת הסיום סביב הזירה המרכזית, פרן רץ לתפוס את מקומו מאחורי כלבלבי האבן. גופרט החזק הרים את פרן בעדינות והניח אותו על גב הצפחה האפור של מפלצת דו-תחמוצת הצורן הסמוכה אליו.

"הופעה מוצלחת, חבר קטן!", קרא גופרט. גופו הגוצי הידס לצדו של פרן. גופרט אהב את לונג שוט כי היא לא קרקעה אותו כמו בביתו שבמנדלוס. "כמובן, גופרט לעולם לא ללכת הביתה עכשיו", הוא סיפר פעם לפרן, וצבע עורו התכהה וחשף בכך עצב. "יותר מדי זמן מחוץ לכוכב-הלכת. מנדלוס למחוץ את גופרט, כמו כלבלב אבן לדרוך על פרן. אבל עם חיילי כדור-הארץ שם, במכנו-חליפות, עכשיו מנדלוס בכל מקרה לא בית".

השחקנים נופפו לקהל ונעלמו בזה אחר זה מאחורי המסך האדום. פרן זינק מגבו של כלבלב האבן, צעק להתראות לגופרט, ורץ לחפש את פילומלה. משיצא מכיפת המופע, רחרח את אוויר הלילה הקריר וחיפש את ניחוחה, מצא אותו ואז פנה ונתקל בחותך.

"הוי, ג'ינג'י! מה בוער?" האיש הגבוה והרזה הזעיף מבטו אל פרן כגמל שלמה כעוס. החותך היה המרפא של הקרקס. "עוזר לנו לפגוש ת'מוות בשלבים קלים, יותר נכון", כך הציג החותך את עצמו כאשר פרן הגיע.

"אני מחפש את מלכת הציפור, חותך", ענה פרן.

החותך נאנח וזקר אגודל לעבר מצבור של תאי כיפה קטנים בהם התגוררו השחקנים. פרן חשב עליו כעל אזור המאורות. "אל תיתן לו לקחת יותר מדי, מבין?"

פרן הנהן ורץ שוב, עד שעצר אותו קול שנשמע כמו הרוח בין עצי הגביש. "הופעת היטב הערב, אוזניים חדות".

פרן הסתובב. פילומלה השפילה מבטה לעברו בחיוך, שיער לבן ועור בהיר, גבוהה ורזה כמו אישה מכדור-הארץ שחוייזרה בתעלולי מראה עקומה. אפילו כאשר הלכה, היא גרמה לפרן לחשוב על ציפורים במעופן. פילומלה היתה יפהפיה. הקפטן אמר לו זאת פעמים כה רבות. סביר להניח שיגיד זאת הלילה שוב לפרן, אחרי שינשום את האבק שלה, אותו יביא לו פרן.

"תודה לך, מלכה ציפור", ענה פרן, קד קידה עמוקה ומניף את ידו כפי שהקפטן לימד אותו. פילומלה צחקה, ופרן חשף את שיניו בהנאה. הוא הצחיק את אשת הציפור היפה. הקפטן יהיה מרוצה.

פרוקנה הגיע ועמד מאחורי פילומלה, ידו, בעלת אצבעות העכביש, מקיפה את מותניה הדקות. "לאן אתה הולך עכשיו, פרן? האם למוג'ו עדיין מטיל עליך משימות?" הוא דמה לה מאוד, גבוה יותר, כבד יותר, אך תוויו עדיין מעודנים, כמעט נשיים. עור כיס בטנו הכה גלים כאשר התנועע בתוכו השגר.

"הוא הולך לתא של הקפטן", אמרה פילומלה. "הם מדברים, על הימים בהם הקפטן טס בספינות. נכון?"

פרן הנהן. עפעפיו של פרוקנה החליקו משני הצדדים והותירו רק חריץ אנכי. "כלומר, הימים בהם הספינות ההן טסו מעל בתינו? גם ביתך שלך, פרן". פרוקנה הסתובב ופסע משם בגאווה, כנפיו משוכות בחוזקה אל גבו.

פרן התבונן בו, ואז נשא מבטו אל פילומלה. "האם שגיתי, מלכה ציפור?"

פילומלה קיפלה ופרשה את כנפיה. "לא, קטנטן, לא. בן זוגי זוכר יותר מדי, אך גם שוכח רבות". היא עצרה. "וכך גם הקפטן". היא ליטפה את פרוותו של פרן, במקום בו היתה אדומה ורכה בין אוזניו הגדולות, ואז הושיטה לו נרתיק קטן. "פרן, הלילה אל תניח לקפטן לנשום יותר מדי מהאבק שלי. דאג שילך לישון מוקדם. הוא נראה… עייף כל-כך".

פרן לקח את הנרתיק והנהן. הוא החליט לא לספר לקפטן איך נראו פניה של פילומלה כשהלכה משם.


 

>>>>>>>>>>>>>>>>>> ישות תאגידית מאוחדת בע"מ >>>>>>>>>>>>>>>>
בקשה לחיפוש פרויקט

תאריך חיפוש: 02 ליוני 2059

המזמין: וייץ, דיוויד ר., רב-סרן, מו"ת, שירותים מיוחדים

קריטריונים לחיפוש:

עולם פרויקט: הכל חטיבה: פרמקורפ

מוצר: צעקה הקשר: מבצעי שדה / בתר-תפיסה

סיווג נדרש: אאא הסיווג שלך: אאא

>>>>>>>>>>>>> גישה מאושרת. להלן תוצאות החיפוש >>>>>>>>>>>

הצעקה מחקה שורה של סוגי חומרים פסיכוטרופים, ובהם ממריצים פסיכומוטוריים, נוגדי דכאון ומשככי כאבים נרקוטיים. הסם פועל על המעבירים העצביים, מעוררים ומעכבים גם יחד, אך מונע השפעות הלוצינוגניות על ידי שמירה על האיזון בין המעבירים העצביים. הוא מגביר את הכישורים החושיים, מאיץ את תגובתיות השרירים ומפחית את התגובה העצבית לכאב. הוא משפיע על כל שלושת הקולטנים האופיאטים, ומשרה תחושת אופוריה עזה ללא נמנום נרקוטי.

התמכרות גופנית מושגת אחרי נטילת ארבע עד שש מנות במינון הרשום במסמך מבצעי שדה מס' 2.21.7.1. אנשי צוות מטופלים מפגינים התנגדות נמוכה משמעותית לאלימות. יתרונות משניים עבור מבצעי שדה כוללים ירידה בעייפות, עיכוב השינה ויכולת שכלית מוגברת.

תופעות הלוואי השליליות כוללות נטיות מזוכיסטיות או סדיסטיות בלתי נשלטות, ובכלל זה פגיעה-עצמית או תקיפת חיילים עמיתים. על כן אין לספק צעקה עד תום התכנות הצבאי למשמעת ולצייתנות במהלך הטירונות. סיבוכים לטווח-ארוך כוללים פסיכוזות פרנואידיות ודכאון מלווה בנטיות אובדניות. תהליך הגמילה מתאפיין בהזיות, מחשבות שווא והתקפים, המסתיימים בשבץ או בהתקפי לב.

הנסיונות לייצר את הסם באופן מלאכותי נמשכים, אך נכון לעכשיו המקור היחיד שלנו נותר הפקתן מנקבות מהגזע דמוי-האנוש השולט בלניה 2, מין חוצני לניה מסוג אנגלוס (שם פופולרי: מלאך צעקה). הנוזל המופק מתגבש לתצורת אבקה. מאחר שהסם קשור לתהליך הרביה (ראה ביולוגיה חוצנית: לניה: צורות חיים: 1275), האספקה הסדירה תלויה בהחזקת מלאי של זוגות פוריים בעלי תאריכי שגר שונים, המפוזרים באופן שווה על פני —

*** בקשה להעברת קובץ מאושרת ***

קובץ ביולוגיה חוצנית: לניה: צורות חיים: 1275

הנקבה הבוגרת מייצרת את הסם בבלוטות השדיים באופן סדיר, אך הרמות גבוהות יותר בעת מחזור ההזדווגות. הזיווג המיני מתרחש בתחילת המחזור ובסופו. הפעולה הראשונה מעברת את הנקבה. השגר מתפתח בתוכה עד הלידה, כעבור שלושים שבועות, במה שהפרסום המדעי המקורי של טפלוסקי כינה "צורת הזחל", ועובר אז לכיס הזכר דרך פתחים בדופן בטנו. במשך תשעה-עשר השבועות הבאים, הם ניזונים מהזכר, שמעכל כמויות גדולות של צעקה מגוף הנקבה. שחרורו הממשמש ובא של השגר כגוזלים בוגרים מניע את הזכר ליזום את הזיווג הסופי…


טרילייני שכב בתא השינה שלו בקרקס והמתין לפרן ולמנת הצעקה שהביא לו הגור מדי לילה. הפגישה עם וייץ פרצה את הסכר הסוגר על ימי-עברו והציפה אותו בזכרונות. הוא עצם את עיניו, פניו רטובות מדמעות טעימות. אף על פי שכל חלומותיו היו סיוטים, הוא לא חשש מפניהם. האימה היתה כעת רק סוג שונה של הנאה. לפחות השינה פטרה אותו מעריצות הצורך להחליט.

שוב בן עשרים. הפעילות המבצעית הראשונה שלי. אני זוכר… זוכר? את נשמתי אתן כדי לשכוח, אם נשמתי נותרה עוד בידי למיקוח.

גופות צונחות על רקע שמיים אפורים-כצפחה…

כלי הרכב בהם השתמשו המו"ת ברחבי פנדור 4 היו כדורים אליפטיים ענקיים ופחוסים, שהיו שטוחים ורחבים יותר באמצעם מאשר בקצוות. טרילייני וכמעט מאה מותיסטים אחרים איישו את המושבים המתקפלים שסבבו את המדור הראשי, פניהם כלפי פנים, הקצינים ליד תא הטייס. לפניהם התגודדו אולי מאה ילידי פנדור על רצפת המתכת, עיניהם מושפלות אך מתרוצצות ללא הרף סביב כלאם ושוביהם. גובהם של המבוגרים היה כמטר וחצי והם היו דמויי אנוש, אך שיער פניהם הרך והאדום וחוטמיהם ואוזניהם המחודדים שיוו להם מראה פראי. הילדים הזכירו לטרילייני צעצוע פרווה שהיה לו בילדותו.

כחייל טרי שבא היישר ממחנה הטירונות, זו היתה אמורה להיות הפעילות המבצעית הראשונה שלו. הפנדוריאנים האלה הגיעו מכפר הממוקם מעל מחצבי מינרלים עשירים, שיהפכו בקרוב למפעל כריה של הישות. עמדו "להעתיק" אותם לאי בקרבת החוף המערבי. הוא הוסיף את המרכאות בתגובה לחשד הולך וגדל, אותו הזינו בדיחות של ותיקי מו"ת ששמע בדרך מקרה. הוא נזכר גם שהגיע לפנדור, וסרק אז את האוקיאנוס כאשר התקרבו לבסיס מו"ת בחוף המערבי.

לא היו איים בקרבת החוף.

המותיסטים האחרים התנועעו בקוצר רוח, ממתינים למנה הראשונה שלהם להיום. המערכת תומכת-החיים בחליפות השדה שלהם שחררה צעקה ישירות לתוך דמם, ברגע בו קיבל המחשב של כל חליפה את הפקודה המשודרת מראש יחידת כוח המו"ת. אם רצית את הצעקה שלך, לבשת חליפה וצייתת לפקודות. ואלוהים, כמה רצית את הצעקה.

חליפתו היתה על צעקה מאז סוף הטירונות. טרילייני ידע שהוא מכור. הוא ידע שמו"ת רצה שהוא ושכל היחידה שלו יתמכרו. הוא רק לא ידע מדוע. הוא שם לב גם לעובדה שלאף אדם ביחידתו לא היתה משפחה. אף אחד מהם לא יחסר לאף אחד. עוד סיבה לציית לפקודות.

במרחק עשרים דקות נסיעה מהחוף התיר אחד מרבי-הסרן את רתמת ההאצה שלו והנהן לקפטן מימינו. כל המותיסטים התבוננו בקפטן הלוחץ על כפתור במחשב היד שלו.

הצעקה הגיעה כצריבתו הזכורה של פצע ישן, ידיד שלא ראית כבר שנים, וכאשר הוא מגיע, אתה תוהה למה התגעגעת אליו.

קולו של הקפטן נבח באוזניותיהם, וציווה עליהם להשתחרר מהרתמות. טרילייני קם בתיאום יחד עם שאר המותיסטים, אקדח הדק"ר שלו טעון ודרוך, הצעקה בתוכו מעוותת את אימתו המתגברת והופכת אותה לציפייה לשכרון חושים. הפנדוריאנים הצטופפו זה אל זה בלב המדור.

הקפטן חבט בכפתור נוסף. טרילייני חש כיצד הסיפון הולם בנעליו כאשר דלתות המדור המרכזי נפתחו. הפנדוריאנים זינקו כלפי מעלה, אוחזים בצעירים ונרתעים מפני הפתח המתרחב, רק כדי לעמוד פנים אל פנים מול חומת מותיסטים שהתקדמה לעברם עם אקדחי דק"ר שלופים.

חלק מהפנדוריאנים בחרו לקפוץ. חלקם נדחפו בידי אנשיהם שלהם במהלך המהומה. אחרים נפלו על אקדחי הדק"ר או מתו בעודם מגוננים על צעיריהם.

טרילייני משך גור, בן לא יותר משנה, ששכב תחת נקבה מתה. הוא אחז בילד בזרועותיו, ממתין לתורו בשעה שהמותיסטים שלפניו הרימו או דחפו את הגופות שנותרו דרך דלתות המדור. כאשר הגיע לקצה, טרילייני הרים את הגור בכתפו ואחז בו מעל הפתח. הוא לא התפתל או בכה, רק התבונן בהאשמה אילמת. טרילייני עזב, ואז כרע על ברכיו והציץ מעבר לקצה.

רוח מלוחה עקצה אותו בחריפות ובקור, במקום בו היא התגנבה אל מתחת לקסדתו. הוא התבונן בגור נופל ופוגע בים האפור והסוער, שלוש מאות מטר מתחתיהם. רוב הגופות כבר החליקו אל מתחת לגלים. הגור נעלם והצטרף אליהם.

תחושת בחילה שאפילו הצעקה לא הצליחה להדוף אחזה בטרילייני. הוא הדף את עצמו מהקצה והרים את שריון הפנים כדי לשאוף אוויר. המותיסט שעמד לצדו פנה אליו, ולמשך רגע קצר קלט טרילייני את השתקפותו בשריון הפנים מצופה המראות של האיש. הדמות נצרבה בזכרונו בשעה שנאבק ליישב את האימה האופפת אותו עם המסכה המגחכת של פניו שלו…

עדיין חולם… עדיין נופל… מתאהב…

טרילייני הועלה תוך שנה לדרגת קפטן, הדרגה הגבוהה ביותר אליה יכלו להגיע צעקנים במו"ת. הוא לא התגאה בכך. כשרמת הצעקה בדמו היתה נמוכה, עלתה אשמתו, קודרת וחסרת תחתית. אבל התמכרותו הושלמה כעת. עבור צעקן, פירושה של גמילה היה שבועות ארוכים של ייסורים, ללא מסנן הצעקה, ואחריהם מוות. הישות היתה המקור היחיד שלו. הוא עשה מה שהורו לו.

המותיסטים בעולמות הפרויקט נשחקו במהירות, כך שמדי שישה חודשים הישות פטרה אותם מעבודות ההעתקה למשך ארבעה שבועות והעניקה להם ביקור בעולם "מעובד". הביקור הראשון של טרילייני לאחר שהפך לקפטן היה בלניה, כוכב הבית של המלאכים, לארגון הובלתם של זוגות מלאכים פוריים מלניה לעולמות פרויקט בעזרת יחידות כוח מו"ת. הישות גילתה שכאשר ממקמים מלאכים על כוכב לכת, אותו עולם יכול לשכוח מדאגות הקשורות למשלוחי הצעקה.

סקס עם מלאכית, אמרו ותיקי מו"ת, הוא הריחוף המוחלט. אך כאשר הגיע, הן נראו לטרילייני זרות מדי, רזות מדי ורפאיות מדי. הוא החליט שתהילתן נובעת יותר מעיכול צעקה טהורה בזמן יחסי המין מאשר מיופיין השמיימי.

ואז ראה אותה.

היא היתה אחת מתוך מאה מלאכים שהוחשו למעבורת מטען שהיתה אמורה לעגון על ספינת קפיצה לוויינית. מלאכים התנודדו בעיניים מושפלות לצד טרילייני. הוא החל לפנות כאשר ראה אותה: צועדת בראש מורם, נועצת מבטים נוקבים בשומרים. היא פנתה כאשר עברה על פניו. עיניהם ננעלו.

הוא ציווה שיגרעו אותה מהמשלוח. כך הוא פגש אותה. כשובה, ואז כמשחרר, ואז כמאהב.

השם הארצני בו בחרה היה פילומלה. את שמה המלאכי לא ניתן היה להפיק בגרון אנושי. היא הסבה לו אושר וכאב. הוא לא ידע לאשורו מה הוא מסב לה. היא התמסרה ברצון, והנאתה ממלאכת האהבה שלהם נראתה כה כנה, עד כי לעתים הניח לעצמו להאמין – להאמין שהיא דבקה בו ברגעים האלה, ולא בתקווה נואשת לחירות. שהיא לא שונאת אותו בשל מה שעשה המו"ת לעמה.

שהיא אוהבת אותו.

אבל הצעקה חנקה רגעים כגון אלה. אף על פי שלא היה על מינון קרבי, עדיין נזקק לסם בשל התלות הגופנית. במינונים נמוכים, הדכאון העיב על החיים בערפל אפור. האם ייתכן שהיא אוהבת אותו כאשר הוא מפקפק אף באהבתו שלו אליה? למה הוא נמשך אליה? סקס? מקור פרטי משלו לצעקה? לרחוץ בנקיון כפיו על ידי הצלת אחד הקורבנות שלו? ותמיד התגלעה ביניהם התהום הבלתי ניתנת לגישור: הם היו בני מינים שונים, שלעולם לא יוכלו להזדווג באמת ובתמים.

הידיעות הגיעו אליו באחר-צהריים נדיר אחד בו הם נחו יחד בחדרו. יחידת הפרקום שלו, התלויה על הקיר מעליהם, החלה לזמזם כחרק זועם. הוא משך אותה אליו וקרא את ההודעה מהחותך, רופא היחידה שלו.

היא התבוננה בו כאשר קרא. "ג'ייס, קרה משהו?"

הוא התרגל לצפות לאמפתיה שלה. הוא לא ידע אם היא למדה כבר לקרוא את הבעות פניו האנושיות או לחוש במצב רוחו. הוא השליך את היחידה מידיו כאילו עקצה אותו, וכיסה את פניו בידיו. "מוג'ו. אחד מאנשי, חבר. הוא נפל".

"האם הוא –"

"הוא חי. אין פגיעות רציניות", כאילו שזה משנה משהו.

"אתה חושב שהוא ניסה לשים קץ לחייו?"

"לא", אמר, למרות שהסם בקרבו זעק כן.

"הרבה מנסים –"

"לא! לא מוג'ו". אך הוא ידע שהיא צודקת. ההתאבדות היתה תופעה שכיחה בקרב הצעקנים, וה"הצטרפות לנופלים" היתה שיטה מועדפת – צלילה שלא יוצאים ממנה לעולם. הישות הענישה באכזריות את מי ששרד. לצעקנים קל למצוא תחליף, אך מטוס מצלי"ף אחד יכול להוריד את התשואה על עולם פרויקט בנקודה שלמה.

"עכשיו יגיע המשפט הזה שאנשיך עושים?" היא שאלה.

"בית דין צבאי. שבועיים". אם מוג'ו יורשע, הם ישחררו אותו. ללא מקור לאספקת צעקה. מוטב למות בהתרסקות, חשב לעצמו. הוא יצא מהמיטה והחל להתלבש. "אני חייב לעזוב את לניה, לחזור לבסיס שלי. לנסות לעזור לו".

"הם יכריעו נגדו. לא תוכל לשנות את זה".

"אני יודע. אבל אני חייב לנסות. אין לו אף אחד מלבדי".

היא סבה ופנתה ממנו. "אין לנו רגעים רבים יחד".

היא רעדה, והוא ראה שהיא בוכה. הוא לא הבין. "אחזור בקרוב. אז המצב יהיה טוב יותר".

היא הנידה בראשה ונשאה את מבטה אליו. "אני מתכוונת שנותרו לנו רק כמה רגעים. הגיע זמני".

הוא עמד במקומו והתבונן בה. "למה את מתכוונת?"

"אני חייבת לייצר שגר". היא שבה והסבה אליו את גבה.

"את מתכוונת שתמצאי לעצמך בן זוג. מישהו מבני עמך".

"קוראים לו פרוקנֶה", היא אמרה, עדיין לא מביטה בו.

הוא לא ידע מה לעשות או לומר, כך שהוא המשיך להתלבש.

היא פנתה לעברו. "אני אוהבת אותך", אמרה בשקט.

הוא עצר. היא חיכתה. הוא לא אמר דבר. היא נשכבה, מתייפחת. הוא בלע את רוקו וגיבש את המחשבה בראשו. הוא פתח את פיו כדי לומר לה שגם הוא אוהב אותה, ואז היא דיברה שוב. "מה יקרה לי?" שאלה.

כל הספקות שהיו לו לגביה נחפזו להטביע את המילים בפיו. הוא אינו מהווה עבורה דבר פרט לנתיב מילוט. היא לא אוהבת אותו. היא תתמסר לאחד מבני מינה. היא חייזרית. המלאכים שונאים את המו"ת בשל מה שעשו. היא שונאת אותו.

הוא עטה את מעילו על גופו ופנה ללכת…

המשפט. ניסיתי, מוג'ו – אבל דבר לא יכול להציל אותנו כאשר אנחנו נופלים, והתחלנו ליפול ברגע בו הם החדירו לנו את זה לדם…

ביום שלאחר משפטו של מוג'ו, טרילייני נכנס למבנה הקסרקטין. החותך ושני מותיסטים אחרים ישבו על דרגשים מתקפלים והתבוננו במוג'ו הדוחס את רכושו המועט למיכל אריזה. מוג'ו לבש את בגדיו האזרחיים הישנים, שהיו כעת קטנים עליו במידה אחת לפחות. הממר"פ היה עדיין על זרועו, והוא נע בצליעה.

חבריו קפצו לדום כאשר ראו את האורח שלהם. החותך רק הניד בראשו. טרילייני החזיק לו הצדעה והחווה בראשו אל הדלת. כעבור כמה מילים וטפיחות רפות על גבו של מוג'ו, הם יצאו בזה אחר זה, משאירים את טרילייני ומוג'ו לבדם.

מוג'ו ישב על הדרגש שלו. "תודה, קפ. יופי של נסיון".

טרילייני ישב והכריח את עצמו לחייך. "שכחת שהפסדנו?"

מוג'ו משך בכתפיו. "לא היה לי שום סיכוי. אתה יודע את זה. לאף אחד מאתנו אין סיכוי. זה רק עניין של זמן. אם הצעקה לא תחסל אותך, הם יעשו את זה. לאנשים כמונו אין דרך יציאה".

טרילייני בחן את פניו הרחבות של מוג'ו. אני חייב לנסות, חשב. לא תהיה לנו הזדמנות אחרת. "אולי יש דרך".

מוג'ו כיווץ את עיניו והביט בדלת ושוב החזיר את מבטו. הוא נראה קודר. "אני אתך, קפ. מה שלא יהיה, איפה שלא יהיה".

טרילייני הניד בראשו. "יהרגו אותנו אם ניתפס".

"אני כבר מת. כולנו מתים".

טרילייני נאנח והתחיל לדבר…

וכך חלמו הנופלים לקום מחדש, אה, מוג'ו? איזה שוטים היינו. אבל הרצנו אותם לזמן-מה, לא?

טרילייני חזר ללניה. בהיעדרו, פילומלה לקחה את פרוקנה כבן זוגה. היא סרבה לפגוש את טרילייני. הוא הוסיף אותה ואת פרוקנה אל משלוח המלאכים הבא אל עולמות הפרויקט, ואת עצמו מינה למפקד הספינה.

הוא לא ראה אותה עד לאחר שספינתם ביצעה את הקפיצה הראשונה. פילומלה זומנה אל תא הקפטן, כדי שיגיד לה לאיזה כוכב לכת ישוגרו היא ובן-זוגה.

גופה הקשיח כאשר היא נכנסה וראתה אותו. "אתה".

הוא הנהן וחיכה.

"לשלוח אותנו לעבדות, להתרבות ולהיחלב כמו חיות, זה לא הספיק לך? היית חייב להיות כאן ולראות איך זה מתרחש, נכון, ג'ייסון?" היא התבוננה סביבה. "איפה המפקד?"

"אני המפקד במסע הזה".

היא נראתה מבולבלת. "אבל מעולם לא יצאת ל…"

הוא נאנח. "שבי בבקשה. יש לי הרבה מה לומר…"

למה סיכנתי את הכל כדי להציל אותה? אהבה? אשמה? הלקאה עצמית? תמורת הצעקה שלה? בתקווה נואשת שבבוא היום היא תחזור אלי? או אולי כאשר נפלתי, הייתי מוכן להיאחז בכל דבר, אפילו אם אמשוך בדרכי את אהובַי אתי?

מסיפון התצפית של הספינה, טרילייני ופילומלה צפו במעבורת מתנתקת, נושאת "משלוח" של עשרים זוגות מלאכים לעולם הפרויקט שמתחתם.

"אתה יודע מדוע בחרתי את שמי הארצני?" היא שאלה.

קולה היה שטוח, מת, אבל הוא שמע את הכאב שהסב לה כל אחד מהעולמות האלה, בעת שעוד ועוד מבני עמה נקרעו מעליהם ואילו היא נותרה בטוחה, מוגנת. "לא. ספרי לי", אמר.

"באגדה מכוכב הלכת שלך, פילומלה היתה נערה שהאלים הפכו לזמיר. הדימוי הזה הסב לי הנאה. להיבחר על ידי האלים, להינשא למרומים. רק מאוחר יותר למדתי לדעת שזמיר הוא גם סמל למוות".

טרילייני הרכין את ראשו. "פי, אין דבר ש–"

"לא, אבל לפחות הרשה לי להיות מרירה. ואחוזת אשמה".

אשמה כי חסו עליה. כי הוא חס עליה. היא ופרוקנה ניצלו רק כי אדם מכור, רוצח חוצנים ובוגד לעתיד-לבוא נזקק למקור הסם שלו בקרבתו. הוא הפסיק לנסות לבחון את מניעיו מעבר לכך. הצעקה לעגה לקול הקטן בתוכו שדיבר על שרידיהם האחרונים של כבודו וכוונותיו הנאצלות.

"אחותי נמצאת על המעבורת הזאת", אמרה פילומלה בשקט.

טרילייני לא אמר דבר, כי לא היה דבר לאומרו. הם צפו בספינה הזעירה הנופלת אל כוכב הלכת מתחתיהם…

בכל כוכב לכת במסע הזה, אספנו אלינו את הדחויים, את הבלתי-רצויים, שאריהם של תריסר גזעים, יחד עם הנופלים. ואז, לפתע, לא היתה דרך חזרה…

הקצינה הראשונה של טרילייני, רב-סרן צעירה בשם גלנדיס, התעמתה אתו על הגשר. הפעם היא לא התכוונה לסגת. "קפטן, עלי להביע שוב את דאגתי בשל חריגות רבות מהנהלים באופן פיקודך במשימה הזאת".

טרילייני התבונן בצג שלצד כסאו. מוג'ו ואחד-עשר מותיסטים-לשעבר אחרים ירדו ממעבורת במעגן העגינה של הספינה. תוך שתי דקות הם יהיו על הגשר. הוא הקיש פקודה, ונטרל את כל התקשורת הפנימית ואת האזעקות. הוא פנה אל גלנדיס. "חריגות?"

"מטען התפים שאספנו בכל אחת מהעצירות שלנו".

"אנשים אלה יועברו למרכז מו"פ מוצרים של הישות על כדור הארץ", ענה טרילייני.

גלנדיס נחרה. "איזה מחקר יכולה הישות לבצע על…" היא קראה מהפרקום שלה, "פרט ממנדלוס?"

"הסתגלות פיזיולוגית לכוח-משיכה גבוה", ענה טריליני.

"גור פנדוריאני? ביצת צפע פנרוצ'י?"

"עיצוב ביוטכנולוגי של קולטני שמיעה, ופיתוח מוזחויות לרעל עצבי". עוד דקה אחת אחרונה, חשב.

גלנדיס היססה. מקצת מהבטחון נטש את פניה. "כמו כן הגנת על זוג מסוים של מלאכים פוריים למטרות שעדיין לא ברורות לי".

"גם הם מיועדים למחקר של הישות". טרילייני קם על רגליו. שלושים שניות. "הפקה מלאכותית של צעקה".

"ומה באשר לעצירה הזאת? היא לא היתה בתוכנית הטיסה שהגשנו".

"פקודות מאוחרות מפיקוד כוח המו"ת". חמש-עשרה שניות.

"לא יידעו אותי".

"כרגע יידעו אותך".

גלנדיס האדימה. "ואיזו מטרה ישרתו תריסר חברים-לשעבר בכוח מו"ת, שסולקו בקלון?"

עכשיו, חשב טרילייני. דלת הגשר החליקה על צירה ונפתחה. מוג'ו וארבעה מותיסטים-לשעבר פרצו פנימה, רובי טנצר הוטענו וכוונו על גלנדיס ועל צוות הגשר. גלנדיס פנתה אל טרילייני בפה פעור ואז קפאה על מקומה.

טרילייני כיוון את נשקו שלו על גלנדיס. "צר לי לומר שמטרתם היא להחליף את צוות הספינה הזאת".

וכך שבו הנופלים וקמו, להעפיל על סף התהום ממנה אין חזרה, וכל גובה נוסף שרכשנו רק העמיק את גודל הנפילה…


לאחר שעזב את מלכת הציפור, פרן רץ מעבר לדוכני הכרוזים הסגורים, לדוכני ההגרלות ולתאי השינה של השחקנים. הגור נע בקלילות בין החבלים, האשפה והציוד, נתיבו ברור לו גם לאורם המעומעם של לפידים מתיזי גצים וכדורי-להט אקראיים.

המופע השתמש כיום בפחות כדורי-להט מכפי שהיה כשפרן הגיע לראשונה. הקפטן אמר שהכדורים יקרים מדי כיום. לפרן לא היה אכפת. הוא לא נזקק לאור רב כדי לראות, ואהב את ריח הלפידים ואת קולות הנפץ שהשמיעו.

פרן עבר את אחת הפינות וקפא מיד על מקומו. איש-סמור עמד מחוץ לתא המגורים של הקפטן. הקפטן אמר ששמו של האיש הוא וייץ, אבל הוא הזכיר לפרן את החיות אותן צד הגור ביער שמחוץ לקרקס. הדלת נפתחה. איש-הסמור נכנס פנימה.

פרן הזדחל אל החלון הפתוח שלצד התא. הוא שמע קולות. אפו רעד. אוזניו נורו כלפי מעלה ונפרשו לרווחה, מתכווננות עד למקום בו הצליל היה חד ביותר.


טרילייני שכב על הדרגש בתא השינה שלו, רועד מתסמיני הגמילה. פרן איחר בהבאת המנה הלילית שלו. וייץ התפרקד בכיסא, מתבונן בו. עברו חמישה ימים מאז פגישתם בכלא. "איפה היית, וייץ?" התנשף טרילייני.

"היו לי כמה סידורים. אתה צריך מנה, לא?"

"היא בדרך", טרילייני מלמל. "מה אתה רוצה?"

וייץ משך בכתפיו. "אמרתי לך. את המלאכים".

"אבל לא כדי להסגיר אותם שוב לידי הישות, אחרת כבר היית עושה את זה", אמר טרילייני. אבל אם וייץ רצה את המלאכים, למה הוא לא פשוט לקח אותם? עמדו לרשותו אנשיו, וספינה.

וייץ חייך. "אתה יודע שיש מורדים על פנדור 4?"

"מורדים? על מה אתה מדבר?" איפה פרן?

"מורדים, לשעבר ממו"ת, כמוך, או בעצם כמו שהיית פעם".

"כמוני? אלוהים, אם כך, אני מרחם על המורדים של פנדור 4".

וייץ רכן קדימה בכסאו. "אני אחד מהם".

טרילייני צחק. "אתה מהש"מ של המו"ת".

"אני מסייע מבפנים. אני מספק להם צעקה".

טרילייני התבונן בוייץ. האיש הזה מסוכן בהרבה ממה שנראה בתחילה. "הצלחת להפתיע אותי, רב-סרן. למה לך לסכן את חייך למען חבורה של מורדים?"

וייץ משך בכתפיו. "אמרתי שהיית הגיבור שלי. האיש שקרא תגר על אימפריה. גם אני רוצה לתרום את חלקי".

טרילייני נחר. "בשל לבך הטוב".

וייץ האדים. "אני מכסה את ההוצאות שלי. לא יותר".

אני בטוח, חשב טרילייני. "מאיפה אתה משיג צעקה?"

"אני… צברתי מלאי במהלך ביקורת של הש"מ על מחסן של מו"ת".

"גנבת אותו. מלאי? ממתי אפשר לאחסן צעקה?"

וייץ חייך. "תוצאה של מחקר מאומץ שזורז עקב בריחתך עם המלאכים. גרמת לישות להבין את הסיכונים בהעברת זוגות פוריים. כיום המלאכים מוחזקים במתקנים מאובטחים על לניה ושני עולמות אחרים, ומייצרים צעקה שנשלחת לעולמות הפרויקט עם כוחות מו"ת. מלאכים חיים ומתים בלי לעזוב לעולם את המתקן בו נולדו".

טרילייני נרעד. בגללו. אך רמת הצעקה בתוכו היתה נמוכה מכדי שימצא הנאה כלשהי בזוועה החדשה הזאת.

הם השתתקו. בסופו של דבר וייץ דיבר. "אז מה קרה, טרילייני? למנהיג המורדים הדגול? לאדם היחיד שהעז לעמוד מול הישות? לאן איך הלך הכל לעזאזל?"

"צעקנים הולכים לעזאזל מרגע שהפכו למה שהם. אנחנו ניסינו למצוא את הדרך החוצה".

"מצאתם את הדרך החוצה. בספינת-קרב שגנבתם מהישות. ומה אז?"

טרילייני הרועד נאבק להתיישב. איפה פרן? "קפצנו למערכת שהישות כבר דחתה. רק כוכב אחד ראוי להתיישבות. ללא משאבים שמצדיקים את ההשקעה".

"והקמתם בסיס למלחמת גרילה כנגד הישות".

"לא. מושבה. בית לגזעים המנושלים".

"התקפתם עולמות פרויקט של הישות", אמר וייץ.

"שלחנו מסרים. מעולם לא התקיימה כל מתקפה פיזית".

"פצצות המידע שלכם הציפו את מערכות התקשורת של כוכבים שלמים".

"ניסינו לגרום למודעות בקרב האנשים למעשיה של הישות. זה כמעט עבד". טרילייני נלחם בתסמיני הגמילה וניסה להתרכז בוייץ. האיש פחד ממשהו. אבל מפני מה?

"בהחלט. עלה להם טריליונים להשתיק את זה, לנקות את המערכות. אבל מה אז? הדוחות פשוט מסתיימים".

"הישות עדיין מחזיקה תיק עלינו?" זה שימח את טרילייני.

"עליך", תיקן וייץ. "יש רצף קבצים שכולו שלך. דרוש סיווג מיוחד כדי להגיע אליהם. נו?"

טרילייני השתתק, בהיזכרו ביום ההוא, בהיזכרו באשמתו. "הפכתי רשלן. הם התחקו איכשהו על עקבותינו אחרי הקפיצה, מצאו את המושבה, הפציצו אותה בקרני טי מהמסלול".

"כוכב לכת שלם? אלוהים!", וייץ לחש.

"אחדים מאתנו נמלטו". אך לא הילדים של פי, השגר הראשון שלה, חשב. עוד אשמה, אם כי היא לא האשימה אותו מעולם.

"בספינת קרב חמושה היטב עם צוות של מותיסטים-לשעבר".

הוא התבונן בוייץ. זה היה העניין. אפילו תחת ערפל תסמיני הגמילה, הוא ידע שמצא את התשובה שלו: וייץ חשב שטרילייני מחזיק עדיין בקבוצה זמינה של מותיסטים-לשעבר, רוצחים מאומנים, ותיקי-קרבות, בעלי רפלקסים על-אנושיים ומלאי צעקה משלהם. דבר מה הדומה לתקווה ניסה לפלס את דרכו מבעד ליאוש השחור של תסמיני הגמילה. וייץ ינסה קודם כל לשאת-ולתת.

"וזה?" וייץ הקיף את הקרקס בתנועת יד רחבה.

"לאחר שאיבדנו את הבסיס, נאלצנו לשנות מיקום כל הזמן. כך שהמצאתי קרקס של חייזרים, כסיפור הכיסוי שיאפשר לנו לעבור את שלטונות ההגירה בכל עולם. ואז נגמר לי הכסף ונאלצנו לעשות זאת באמת".

"ומה אם מישהו היה מזהה אתכם? או יודע על המלאכים?"

טרילייני נאבק כדי לדבר. "נמנענו מכל מקום בו היתה נוכחות של הישות, התרחקנו מנתיבי הקפיצה הראשיים". הוא התחיל לרעוד. "למה לך מלאכים אם יש לך מלאי של צעקה?"

"האספקה שלי תיגמר ואני לא יכול להסתמך על גניבה נוספת".

טרילייני התבונן בוייץ. "אז מה העסקה?"

וייץ חייך. "מה גורם לך לחשוב שאני לא פשוט אקח אותם?"

"נגד צוות של מו"תים-לשעבר, מתודלקים בצעקה?"

חיוכו של וייץ נמוג. הוא בחן את טרילייני. "בסדר. בוא נעריך את מצבך. אחת: מסרתי את חתימת המשואה של הספינה שלכם לכוח הגנת החלל של לונג שוט. אם תברחו, תתפסו".

טרילייני לא אמר דבר.

"שתיים: אם תתפסו, חבריך התפים יישלחו בחזרה לעולמות הבית שלהם. ואתה יודע מה זה אומר".

טרילייני שמר על שתיקה, אך עורו הלך והתקרר.

"שלוש: אתה, מוג'ו והרופא תוצאו להורג בעוון בגידה".

"כמו שאמרתי, מה העסקה?"

וייץ בחן שוב את טרילייני, ולבסוף דיבר. "שני המלאכים תמורת מלאי הצעקה שלי – אספקה לכל החיים עבורך ועבור אנשיך. אני מבטל את הפקודה הנוגעת לספינתכם ומפנה את גבי כאשר אתה ואנשיך קופצים. חייכם נמשכים, עם צעקה אך ללא מלאכים".

החיים נמשכים, אם אפשר לקרוא לזה חיים. כמות כזאת של צעקה היתה שווה הון, אך אפילו לא התקרבה לערכו של זוג פורה.

אז זה העניין. לבגוד באהבתו או למות. איזו ברירה יש לו? אם יסרב, וייץ יסגיר אותם לידי הישות, וכולם ימותו. אם יברח, הם ייהרגו או שצי כוכב הלכת יתפוס אותם. אם יוותר עליה, יחד עם פרוקנה, לפחות האחרים יהיו חופשיים. ומעבר לזאת, היא הפנתה לו עורף, בחרה באחד מבני עמה. היא רק ניצלה אותו כדי להימלט, תמיד ניצלה אותו. היא הייתה חייזרית ושנאה אותו בשל מה שעשה לגזע שלה.

מעולם לא אהבה אותו באמת.

ומנגד, כל מה שעמד היו שרידי אהבתו אליה, וזכרון תעתועים של האיש שהוא היה פעם.


בחוץ המתין פרן לתשובתו של הקפטן לאיש הסמור. הוא לא ידע מה יעשה הקפטן, אבל ידע שזה יהיה מעשה אמיץ ואצילי. פרן ציפה לשמוע את הקפטן מזנק על רגליו ומפיל את איש הסמור אל הרצפה. אך כאשר נשמע צליל, היה זה רק קולו של הקפטן, קטן וצרוד. "בסדר", היה כל מה שהוא אמר.

"תעשה את זה?" היה זה איש הסמור. פרן לא שמע תשובה. "מחר בבוקר". שוב איש הסמור. הדלת נפתחה, ופרן זינק אל מתחת לתא. איש הסמור יצא החוצה בחיוך. פרן ראה תינוקות חול מחייכים ככה על פנדור, רגע לפני שהם יורקים את הארס שלהם בעיניך.

בשעה שהתבונן באיש המתרחק, נעלם בחשיכה, נמוג דבר מה בתוך פרן. הוא עמד שעה ארוכה והתבונן בצללים, ואז סב לאחור ונכנס אל התא. הקפטן שכב במקום השינה שלו. נראה שלא הבחין בפרן. הגור הניח על השולחן את הנרתיק של מלכת הציפור, ואז עזב, מבלי לומר מילה. הקפטן לא קרא אחריו.

פרן לא ידע כמה זמן הוא שוטט בשטח. כעבור זמן מה מצא את החותך ואת מוג'ו יושבים לפני מדורה שהובערה על מגן חום ישן מהספינה.

"ראית את הקפטן, פרן?" שאל מוג'ו. פרן פשוט הנהן.

"הוא קיבל את הבקבוק שלו? מוכן ומזומן לשנת הלילה?" שאל החותך. פרן הנהן שוב בעת שמוג'ו הזעיף פניו לעבר החותך.

הם ישבו בשתיקה לזמן מה. "האם זה כואב, כשמאבדים מישהו שאוהבים?" שאל פרן, מתבייש בפחד בקולו, הפחד שחש לגורלה של פילומלה.

החותך דיבר. "זה כואב אפילו יותר כשמאבדים מישהו לאט. לראות אותו נעלם טיפין טיפין עד שלא נשאר בו דבר ממה שאתה זוכר".

פרן ידע שהחותך מתכוון לקפטן. "שתוק, חותך", נהם מוג'ו. "אף פעם לא היית במצב הזה. רק צעקן יודע עם מה הוא חי". הוא ליטף את ראשו של פרן. "אל תשים לב, ילד".

החותך נענע בראשו אבל לא הוסיף לדבר. פרן קם על רגליו והלך משם לאטו, לשוטט שוב בשטח הקרקס. הפעם, עם זאת, התגבשה החלטה ברורה במוחו הצעיר, כך שכשמצא את עצמו מחוץ לתא השינה של המלאכים, הוא פירש זאת כאות לטוהר תוכניתו.

מלכת הציפור היתה לבדה. היא לא דיברה הרבה בשעה שסיפר את סיפורו, שאלה פה ושם כאשר המילים שבחר לא היו טובות. היא הודתה לו ואז ישבה בשתיקה, עיניה המוזרות בוהות אל מחוץ לחלון העגול הקטן שבתא.

אז עזב פרן את המלאכית, מבלי לדעת אם עשה טוב או רע, אך איכשהו מודע לכך שעולמו הוא מקום שונה בהרבה מכפי שהיה לפני שעה.


 

*** המשך תוצאות החיפוש ***

קובץ ביולוגיה חוצנית: לניה: צורות חיים: 1275

שחרורו הממשמש ובא של שגר גוזלים בוגרים מניע את הזכר ליזום את הזיווג הסופי. פעולה זו מעוררת ייצור ריכוזים גבוהים יותר של צעקה על ידי הנקבה. הצעקה היא המזון היחיד אותו יכול הצעיר לעכל לאחר ההגחה, והיא גם מקלה על סבלו של הזכר לאחר שהשגר מגיח מתוכו. הנקבה חייבת לקבל את הגוזלים תוך שעות ספורות מרגע הזיווג האחרון, אחרת תמות בשל עליית רמת הצעקה בדמה, אותה מטהרים הגוזלים מהמערכת.

נראה כי היתרון האבולוציוני של שיטת ריבוי זו נובע מסיכויי הישרדות גבוהים יותר של השגר הנישא על ידי הזכר החזק יותר, והנוכחות המובטחת של שני ההורים בלידה. אם כי טפולסקי הצביע על נקודות דמיון לתנדוטאים על תנדוס 4, לדעתנו…


פרן, שלא הצליח לישון, קם למחרת בשעת בוקר מוקדמת. ערפל קריר ריחף בשמיים אפורים. הוא שוטט במשך שעה מחוץ לכיפה הגדולה, תוהה איך יספר לקפטן מה עשה ומדוע. הוא עצר. מולו פסע הקפטן, ולצדו מוג'ו. השניים עטו את גלימותיהם הארוכות והשחורות, אותן הפשילו לאחור כדי לחשוף כלי נשק שנקשרו לכל רגל. מתכת הרובה הבהיקה, כחולה וקרה, תואמת את המבט שבעיני הקפטן.

פרן חש שכל פחדיו מליל אמש נעלמים, כשחייני עשב בסבך. הקפטן התכוון להילחם. הוא ינצח את איש הסמור והכל יהיה כשורה.

החותך יצא מהכיפה כאשר הקפטן ומוג'ו נעמדו לצדו של פרן. הקפטן גחן כדי לפרוע את הפרווה על ראשו של פרן, ואז הביט לכיוון הכיפה. "מוכן?"

החותך הנהן. "רק תכניס אותו פנימה".

קריאה גרמה להם לפנות לאחור. פרוקנה רץ לעברם, מועד תחת משקלו הגדל של השגר בתוכו. "היא נעלמה! היא נעלמה!", הוא קרא. הוא נפל, מתנשף, לזרועותיו של החותך. פרן חש צינה אוחזת בו.

התיבה המדברת על חגורתו של הקפטן צפצפה. הוא הרים אותה אל פניו. "זה מפי. משלוח מעוכב-זמן מליל אמש". הם המתינו בעודו קורא. כאשר הוא דיבר, היה קולו צורם, כאילו לקח יותר מדי אבק. "היא מסרה את עצמה לידי וייץ. היא יודעת שאני לא אסגיר אותה ואת פרו, שאלחם. היא לא רוצה שאני אמות, או אף אחד מאתנו". הוא השליך את המכשיר לעפר. "נראה שהיא מכירה אותי טוב יותר מכפי שאני מכיר את עצמי", לחש.

"השגר שלנו–" החל פרוקנה.

"היא אומרת שהיא מעדיפה שילדיה ימותו ולא יחיו כעבדים, אותם שומרים בחיים רק כדי שיזינו מפלצות שמשמידות גזעים".

"לא! הזיווג הסופי שלנו היה אתמול בלילה. השגר יוצא". הוא הניח יד דקה על הכיס שלו. "ריכוז החומר אותו הם חייבים לאכול עולה בדמה. אם לא תהיה כאן כאשר הם יגיחו, הם ימותו. אם ימותו מבלי לטהר אותה…"

"גם היא תמות", סיים הקפטן. "היא ידעה את זה".

מוג'ו זעף. "איך היא יכלה לדעת על וייץ? סיפרת רק לי ולחותך, ורק הבוקר". הקפטן הניד בראשו. החותך משך בכתפיו.

פרן חש כאילו הוא נמצא מחוץ לגופו, מתבונן בתרחיש אך לא נוטל בו חלק, בלתי מסוגל לפעול. טוב, הוא פעל, וזה מה שיצא. הוא שמע קול אומר, "אני סיפרתי לה". נראה שהוא מגיע ממקום אחר כלשהו, ורק כאשר כולם פנו והביטו בו, הבין שהוא זה שדיבר.

שקט השתרר. הקפטן כרע מולו על ברכיו וכל המילים שפרן ניסה למצוא לפני כן התחילו לזרום החוצה. הוא סובב את ראשו, חושף את צווארו בפני הקפטן, מציע לו את חייו. תחת זאת, זרועות חמות הקיפו אותו והחזיקו בו חזק. פרן ידע שזה "חיבוק" ומצא בו נחמה מוזרה. הקפטן לחש, "הו פרן", ופרן התחיל להתייפח.

"אז מה עכשיו?" נהם החותך כשהקפטן קם על רגליו.

הם חיכו. ואז הקפטן דיבר, קולו רגוע כפי שהיה כשסיפר לפרן סיפורים. "אותה תוכנית, בשינוי אחד. אנחנו זקוקים לפרו לצדנו". הוא פנה אל פרוקנה, ופרן חש בדממה משתררת, כמו לפני קרב בין שני זכרי אלפא. "אתה ואני, מעולם לא יישבנו ממש את העניינים בינינו. רק ידענו שהיא זקוקה במידת-מה לשנינו. מעולם לא סלחת, מעולם לא בטחת בי. אני לא יכול לומר שאי-פעם האשמתי אותך. ובכן, אני מבקש ממך לבטוח בי כעת. ולו רק משום שאתה יודע שלא אפגע בה".

פרוקנה הביט בקפטן במשך כמה מפעימות לבו של פרן. לבסוף הנהן. הקפטן פנה אל החותך. "הכנס את פרו. שיראה כאילו ידיו קשורות". ואז דיבר אל כולם. "אף אחד לא זז עד שאני זז, ואני לא זז עד שאדע שפי אצלו. וזכרו: אנחנו זקוקים לוייץ בחיים".

החותך רטן תחת אפו ומשך את פרן אל תוך הכיפה. פרן הביט לאחור. הקפטן ומוג'ו פסעו לעבר הכניסה הראשית, גלימותיהם הארוכות סגורות, מסתירות את כלי הנשק שלהם וחוסמות את הגשם שהחל לרדת, כבד וקר.


בפנים, פרן ראה את גופרט עומד לצד שני כלבלבי אבן. הוא רץ לעברם, שמח לעזוב את החותך הזועף, ואז עצר. כלי נשק נקשרו לצדן האחד של מפלצות דו-תחמוצת הצורן, הצד הנסתר מכיוון הדלת. הכלבלבים שכבו על הארץ, וכתפו של גופרט הגיעה לגובה קצה גבם.

גופרט חייך וחבט באגרוף שמן על צד הצפחה של הכלבלב הקרוב ביותר אליו. "כלבלבים עושים מבצר טוב, גופרט חושב". הוא הצביע אל הקרקע. "מכאן אתה בא, קטנצ'יק, עם גופרט, כשאני אומר מילה". הוא דידה והקיף את הכלבלבים לצדם השני, שם נחו דליי מים ומברשות קרצוף. "עכשיו, אנחנו מעסיקים את עצמנו ונראים לא מסוכנים". הוא ופרן התחילו לקרצף את הכלבלבים. החותך עמד עם פרוקנה בינם לבין הכניסה. ידיו של פרוקנה נקשרו מאחורי גבו.

פרן שמע אותם ראשון. "הם כאן", הוא לחש.

החותך הנהן. כעבור שניות ספורות נכנסו שני אנשים עם מדי ש"מ של המו"ת. הם התבוננו סביבם, ואז קרא אחד מהם החוצה. "הכל בסדר". איש הסמור נכנס פנימה, ואחריו הקפטן ומוג'ו, ועוד אנשים במדי ש"מ. פרן ספר, תקוותיו התפוגגו עם כל אחד שנכנס. עשרה, ועוד השניים הראשונים, ואיש הסמור. ארבעה נשאו תיבה מתכתית, רוביהם תלויים עליהם.

"שלושה עשר. לעזאזל, אני שונא את המספר שלוש-עשרה", רטן החותך בשעה שעזב את פרוקנה וצעד בנחת לעבר אחד הכלבלבים. בעודו מקרצף, גופרט נע לצידה החבוי של החיה שלו. פרן הלך בעקבותיו.

איש הסמור התבונן סביבו. "היכן שאר הצוות שלך?"

הקפטן משך בכתפיו. "מתו או ערקו".

איש הסמור זקר גבה והתבונן באנשיו. הקפטן הניד בראשו לעבר התיבה. "זה החומר שלנו?" הוא שאל, מפשיל שרוול כדי לגלות ערכת ממר"פ. הוא לחץ על כפתור שהיה עליה. פרן ידע שהוא לקח בזה הרגע "מנה". מוג'ו עשה כמוהו.

איש הסמור קימט את מצחו. "זה היה אמור להיות".

הקפטן חייך, "אבל שינית את דעתך".

"הנקבה כבר אצלנו–", אמר איש הסמור.

"קוראים לה פילומלה", אמר הקפטן.

"ומספרנו עולה על שלכם–"

הקפטן הנהן. "סתם חבורה של בוגדים זקנים".

"–אז עכשיו נראה לי שפשוט ניקח גם את השני".

"ולו קוראים פרוקנה". הקפטן לחץ שוב על ערכת הממריץ. כך עשה גם מוג'ו. פרן לא ראה את הקפטן לוקח שתי מנות מימיו. "אז תניחו לי ולמוג'ו למות בייסורים אטיים?"

איש הסמור העביר את משקלו מרגל לרגל. פרן הריח את פחדו. האיש הניד בראשו לעבר התיבה. "זה שווה הון–"

"ועליך לכסות את ההוצאות שלך, נכון? היכן היא?" אמר הקפטן, לוקח מנה שלישית.

"על הספינה שלי, שמרחפת מעלינו וממתינה לקריאתי". איש הסמור ליטף את מכשיר הדיבור שלו. "כעת, מדוע שלא—"

בהיותו טורף, פרן היה הראשון, חוץ מהקפטן, שידע שהרגע הגיע. רגע ההרג. ובאותו רגע, בפעם הראשונה, פרן הבין משהו.

גם הקפטן הוא טורף.

איש הסמור עדיין דיבר "–מור עם זה…"

הקפטן ומוג'ו, נעים במהירות רבה יותר מכפי שפרן חשב שאנשים יכולים לנוע, הפשילו את גלימותיהם ושלפו את רוביהם. הקפטן ירה פעמיים באיש הסמור, פעם אחת בזרוע המחזיקה באקדח ופעם ברגל. האוויר להט כאשר מוג'ו ירה, הורג שלושה לפני שהצליחו אפילו להרים את כלי נשקם שלהם. הקפטן ירה בשלושה נוספים עוד לפני שאיש הסמור הצורח פגע בקרקע. פרן סגר את דשי אוזניו כדי להשתיק את הצעקות, אפו מעקצץ מריח האוויר השרוף. החותך וגופרט ירו כל אחד במותיסט אחד מאחורי הכלבלבים. ארבעת האחרונים, שְתלו את רוביהם על גופם, מתו בעודם מנסים להגיע אל כלי הנשק שלהם.

פרן המסתכל חש רק בפחד. לא מההרג, משום שהוא הכיר הרג, אלא פחד מפני המבט שעל פניו של הקפטן.

מבט של טורף.

הקפטן דרך על הגופות עד למקום בו שכב איש הסמור כחיה לכודה, ואז הצמיד את נשקו אל ראשו של האיש. "התקשר אל הספינה שלך. אמור להם לנחות מחוץ לכיפה הזאת כדי לאסוף את המלאך השני".

איש הסמור ירק דם. "לך תזדיין".

הקפטן הצמיד את רובהו למצחו של איש הסמור. האיש בלע את רוקו, אך הניד בראשו. "לא תהרוג בדם קר אדם לא חמוש, טרילייני. אתה לא מסוגל לכך".

פרט לעווית בעין אחת, הקפטן נראה כאילו נחצב באבן. ואז הוא צחק. הוא צחק וצחק עד שפרן חש שוב בפחד – פחד שהוא לא באמת מכיר את האיש הזה. לפתע התכופף הקפטן, הרים ביד אחת את איש הסמור בצווארו ואחז בו מעל לפני הקרקע. לפרן לא היו מילים שיתארו את מה שראה בעיניו של הקפטן כאשר קולו הרעים בתוך הכיפה. "חטפתי תינוקות מזרועות אמם. הרגתי אלפים וצחקתי כאשר מתו. חיסלתי גזעים. איש קטן, אני מסוגל לדברים שלא תוכל לעולם להעלות בדעתך". הקפטן השליך אותו והשפיל את מבטו אל האיש, ופרן שמע את העצב בקולו של הקפטן כאשר כמעט ולחש, "אני מסוגל לכל".

איש הסמור שכב בעפר, נושם בכבדות. ואז נשא את מבטו, ופרן ידע שהקפטן ניצח. איש הסמור חשף את בטנו ואת צווארו בהבעת כניעה. הוא לקח את מכשיר הדיבור שלו ביד רועדת ודיבר לתוכו. פרן לא הצליח לשמוע את המילים, אך הקפטן הנהן אל האחרים.

פרן נרגע. גופרט והחותך טפחו זה לזה על הגב. מוג'ו ישב, סרוח על הקרקע, ראשו בין ברכיו, מתייפח אבל נראה היה שלא נפגע.

זעקה פלחה את האוויר. פרן הסתובב, שיניו חשוקות. גבוה מעליו, ריחף פרוקנה, כנפיו מרפרפות, ראשו מושלך לאחור, פניו מעוותות בייסורים. הכיס שלו תפח, ואז נבקע בעת שענן של דברים מכונפים ומרוחים בדם בקע ממנו ונפל לעברם בצווחות.

השגר הגיע.


טרילייני לא לקח מינוני קרב של צעקה מזה למעלה משנתיים. ההרג, וההנאה שהביא עמו, זעזעו אותו. כעת, משהומטר עליהם השגר מלמעלה, בערבוביה מדממת, הוא חש שתפיסת המציאות השברירית שלו מתפוגגת. ביודעו שהשגר חייב לחיות, אחרת פי תמות, ניסה להמשיך את מה שהחלו לעשות, אך הצעקה משכה אותו שוב ושוב אל הגופות המדממות. ואז הוא נוכח לדעת שגם השגר נמשך אליהן.

צאצאי השגר, שדמו לקרפדות מכונפות עם פני אנוש, אפורים וחלקים, נהרו לעבר הגופות, מחדירים קנוקנות ארוכות, שהשתרבבו מבטנם, לכל פצע פתוח. אבל הם נשארו למשך שניה אחת בלבד בכל מקום, ובכל נסיון הפכו ליותר תזזיתיים. צעקה, הוא חשב, הם זקוקים לדם עם צעקה.

"טרילייני!", הקריאה גרמה לטרילייני להסתובב על עקביו. וייץ כרע על ברכיו, אוחז טנצר ביד רועדת. זרועו ורגלו ספוגות בדם, ודם זורם ממצחו. וייץ כיוון את הרובה אל טרילייני.

בני השגר מצאו את וייץ לפני שהספיק לירות, הם הקיפו אותו, טבלו את קנוקנותיהם בכל פצע, בתוך עיניו, במקומות בהן זרם הדם ממצחו, חוקרים, מחפשים. הוא צרח וניסה לנעוץ בהם את ציפורניו, ואז גופו הקשיח והוא נפל לפנים.

הגוזלים זינקו מגופתו כלפי מעלה, בכדי ליצור גוש מצווח ומסתחרר מעל לזירה. הם התחילו להתעייף. הם גוססים, חשב טרילייני. דם עם צעקה. דם עם צעקה.

הוא קרע את חולצתו. הוא משך סכין מחגורתו, ופצע את חזהו ואת חלקן העליון של זרועותיו. הוא השליך את הסכין ועמד בזרועות מושטות, דם זורם ממנו, ממתין שריח הצעקה בדמו יגיע אל השגר.

הם הסתערו ממעלה הזירה, עטים עליו כדבורים על דבש, מחדירים את קנוקנותיהם לבשרו בכל מקום ממנו דימם. הכאב עבר אף את סף הסיבולת שהצעקה אפשרה לו. תהום אפלה נפערה מתחתיו, והוא חש את עצמו נופל.


טרילייני התעורר כשהוא שכוב על גבו, אור ירוק חיוור מאיר על מחיצה מעליו. המשקל שדחף אותו אל המיטה והלם המנועים גילו לו שהוא נמצא בספינה שמאיצה.

משהו לא היה בסדר. לא. משהו כן היה בסדר. סוף סוף הוא חש בסדר. הוא חש אנושי. הוא חש…

כאב. כאב אמיתי. כאב שהכאיב. הוא ניסה לקום.

"הקפטן חזר אלינו", זה היה קולו של פרן.

"ביותר מאופן אחד, ילד שועל, ביותר מאופן אחד". פניו של החותך הופיעו מעליו. "שכב בשקט, למען השם. תפתח שוב את הפצעים שלך".

טרילייני נשכב לאחור בנשימה כבדה. "מה קרה?"

"ניצחנו. השתלטנו על הספינה של וייץ".

"מוג'ו? פרוקנה? פי – איפה פי?" הוא התנשף.

קולה הגיע מצידו השני של החדר. "כל משפחתך בטוחה. גופרט, הכלבלבים. כולם כאן אתנו".

טרילייני סובב את ראשו. היא שכבה על דרגש אחר, פרוקנה שקוע בשינה לצידה. "לא ידעתי שיש לי משפחה", הוא אמר בחולשה.

"אנחנו ידענו, ג'ייסון טרילייני. כל הזמן היינו המשפחה שלך".

החותך זז הצידה, וטרילייני ראה את בני השגר נצמדים אליה. היא חייכה. "כן. הצלת את הילדים שלי".

"לא ראיתי את החיוך הזה מזה זמן רב, פי".

"מזה זמן רב לא היתה לי סיבה".

"אני מרגיש… אני מרגיש…"

"אתה מרגיש כאב אמיתי. ואתה תוהה מדוע". מבטה עבר לדבר מה לצידו. רק אז טרילייני שם לב לכך שאחד מבני השגר שוכב לצידו, ושקנוקנת היצור הזעיר עדיין היתה בתוכו. הוא ניסה להתרחק ממנו.

"שכב בשקט, לעזאזל", התעצבן החותך. "שואב האבק הקטן והמכוער הזה עוד לא ניקה אותך לגמרי".

"על מה אתה מדבר?"

החותך בחן צג על הקיר מעל הדרגש. "האכלת השגר הזה הפחיתה את רמת הצעקה בדמך כמעט לאפס. הפרס הגדול הוא אפס תסמיני גמילה. אתה זוכר שניסית להיגמל כשהקמנו את המושבה?"

טרילייני הנהן, רועד בגלל הזכרון.

החותך שפשף את סנטרו. "המוצצים הקטנים האלה כנראה משאירים משהו בדם שמאפשר לגוף להסתגל לרמות נמוכות של צעקה. מלאכיות צריכות את אותו הדבר כשהשגר ניזון מהן". הוא הביט בטרילייני. "כרגע נתת חיים חדשים לכל צעקן שהישות גרמה לו להתמכר אי-פעם".

בעת שגרס במוחו את השלכות העניין, פניו של מוג'ו הופיעו בדלת. גם אליו נצמד אחד מבני השגר. "אנחנו מתקרבים לנקודת הזנת הקפיצה. לאן מועדות פנינו, קפ?"

השתררה שתיקה, וטרילייני חש שהם ממתינים לתשובתו. הוא נזכר במשהו שאמר וייץ אמר, וחייך חרף כאביו. "שמעתי שיש עדיין מורדים בפנדור 4".

מוג'ו חייך ונעלם בכיוון הגשר, ולצדו החותך. טרילייני פנה לפרן. הגור התרחק. חיוכו של טרילייני נמוג כשהבין. הוא התבונן בגור ואז דיבר בשקט רב. "פרן, הקפטן טרילייני שראית בכיפה היום… הוא מת יחד עם כל האנשים האחרים שם. אתה מבין?"

נצח חלף. ואז רץ אליו פרן וחיבק אותו הרבה יותר מדי חזק, וזה הכאיב. פצעיו כאבו לו. הגוזל בצמוד אליו הכאיב לו. אלוהים, הכל כאב, וזה היה נפלא לחוש שוב בכאב ולרצות שייפסק.

מאוחר יותר, הספינה האטה לקראת הקפיצה, ותחושת חוסר המשקל השתלטה עליו. אבל עבור טרילייני, התחושה הפעם לא היתה של נפילה. במקום זאת, הוא חש שהוא עולה, מתעלה מעל דבר מה שסוף סוף הוא משאיר מאחור.


 

כל הזכויות שמורות © דוגלס סמית, 2003. הופיע לראשונה באוסף Low Port בהוצאת מיישה מרלין.


דאגלס סמית



תגובות

  1. מאת גיא:

    וואו…

  2. מאת אפרת:

    וואוו…

  3. מאת גבי:

    סיפור שנשאר בראש משך ימים אחרי קריאתו.
    כל הכבוד למתרגם-שהצליח להעביר את הסיפור בלי שניתן יהיה להבין בכלל שלא נכתב במקור בעברית.

  4. מאת תום:

    באמת וואו! סיפור מצויין.
    ותודה על התרגום

  5. מאת רזיאל:

    סיפור מצויין, ותרגום מעולה.

  6. מאת אלה:

    נפלא
    תודה על התרגום המרהיב

  7. מאת גרופי של מד"ב:

    מדהים

  8. מאת אלודאה:

    וביקורת קצת יותר מפורטת –
    סיפור נפלא, עם סוף מהמם, מד"ב קשה וטוב, כולל מסר (חבוי).

  9. מאת אלעזר:

    וואו

    סיפור ענק!
    תודה

הוספת תגובה