חיים ומוות ביד התחביר
ריי ווקצביץ' פרסם סיפורים ראשונים כבר בשנות השמונים, אך שטף הפרסומים העיקרי שלו החל בראשית שנות התשעים; בתקופה זו הוא פרסם כמה עשרות סיפורים קצרים בתחומי המדע הבדיוני, הפנטסיה וההרפתאות. פרט לכך הוא כתב רומן בלשי אחד וקיבץ כמה מסיפוריו באוסף Meet Me in the Moon Room המועמד לפרס פיליפ ק' דיק. הוא חי במדינת אורגון ועובד למחייתו כמתכנת בכמה מעבדות אוניברסיטאיות. סיפורו הנוכחי, המועמד לפרס נבולה לשנת 2003, מעלה חשד לקשר בין לשון, מסע בזמן… וצפיה מוגזמת בסרטים מצוירים.
– 1 –
סיעור מוחות
תירה בו.
תרעיל אותו.
תן אותו מאכל לתנינים. קודם קשור אותו. וודא שהתנינים ממש ממש רעבים. אל תאכיל אותם במשך שבועות. חכה עד שיהיו כל כך רעבים עד שתיאלץ לדקור אותם במקל גדול כדי שיחזרו לבריכת הבטון המרופשת שלהם.
חנוק אותו בעשן.
דרוס אותו במכוניתך, ואם יתפסו אותך, טען שזו היתה תאונה. תהיה חסר אונים, בכה בדמעות אמיתיות. אלוהים, אלוהים.
שרוף את הבית.
התגנב לחדר האמבטיה שלו וזרוק לו רדיו למי האמבטיה. אבל כולם כיום מתקלחים. בסדר, אז חפש היטב ומצא את ברווז הגומי המושלם, צהוב כזה, גודלו כגודל כף יד והוא יהיה כל כך חמוד עד שהוא ישא אותו אתו בשקית נייר קטנה כדי שיוכל להתבונן בו שוב ושוב וללטף באצבעותיו את צדדי הגומי שלו ולהטות את מקורו הקטן והחמוד כלפי מטה רק כדי שיוכל לראות אותו קופץ שוב למקומו, כל כך חמוד עד שאף אחד לא יוכל לעמוד בפני הפיתוי לעשות לעצמו אמבטיה ולהשיט את הברנש הקטן בין ברכיו ולעשות גלים גדולים כדי שהברווזצ'יק יתנודד וייטלטל אנה ואנה כמו משוגע.
אז הוא מחייך ומתיז וברווזון הגומי מיטלטל ורוכב על הגלים ואתה נכנס פנימה והוא אומר מה לעזאזל אתה עושה פה ועיניו הכחולות מתרחבות בפחד ואתה רואה שהוא לא התגלח לפני שהוא נכנס לאמבט ואתה שם לב שיש לו צמיג רזרבי והוא אפילו לא בן חמישים, מגעיל, ואתה אומר אל תקום! ואתה מחבר את הרדיו לחשמל ומכוון לאיזו מוזיקת ביג בנד ואז משליך את הרדיו פנימה ופסססט! רגע, אולי תצטרך לשים מטבעות מתחת לנתיכים לפני שתיכנס עם הרדיו. בסדר. אתה לוקח את הברווז אתך אחרי שהוא מת? טוב, זה ברווז די מגניב, ולא תרצה לוותר עליו, והוא יוכל לשמש כראיה. בסדר, אז אתה לוקח את הברווז אתך ונזהר מאוד מאוד לא לצפצף בו בטעות ברגע בו אתה מתחמק אל תוך הלילה ונעלם כמו צל חולף.
או אולי תגרום לקולונל בטחנה הישנה לכסח לו את הצורה עם מפתח ברגים.
השלך עליו משהו מבניין גבוה. אולי כספת, או פסנתר.
חבל לו בבלמים.
בדה עלילה וסבך אותו בצרות עם המאפיה.
חנוק אותו בגז. מלא חדר בחנקן על ידי כך שתיתן לו לדלוף מעשרות תרמוסים. אז איך אתה גורם לו להישאר בחדר? ואיך אתה פותח את כל התרמוסים? ואיך אתה בכלל משיג מספיק תרמוסים? בסדר, אתה הולך לכלבו הגדול הזה וקונה את כל תיקי האוכל לבית-ספר שיש להם במלאי, ומספר למוכר שאתה משתתף בתוכנית הזאת שנותנת ארוחות לילדים ואז אתה פשוט זורק את תיקי האוכל, בוחר מיכל אשפה רחוק רחוק, כי זה יראה כמו טֶבח של קרטונים, ושומר את התרמוסים.
עכשיו, איך אתה משיג את החנקן הנוזלי? טוב, אז אתה מסתחבק עם האיש, לא, עדיף אשה, אתה מסתחבק עם הבחורה שמנהלת את חנות החנקן הנוזלי וכל לילה אתה מגיע לשם עם תרמוס גדול מלא דאקירי או רוב רוי או מה שזה לא יהיה שאתה מגלה שהיא אוהבת לשתות כשאתה שואל את כל החברים שלה, ואתה כל הערב כשאתה אִתה, אתה מוזג לה את המשקה האהוב הזה שלה וכאשר היא מפסיקה לחוש כל כאב אתה ממלא את התרמוס, שעכשיו הוא ריק, בחנקן נוזלי ויוצא משם רק כדי לחזור למחרת בערב עם תרמוס חדש.
אז בסדר, יש לך את כל התרמוסים האלה מלאים בחנקן נוזלי ואתה משיג חדר ואוטם את כל הסדקים הממש גדולים; זה לא צריך להיות אטום לגמרי, ואתה מסדר את הבקבוקים בסידור אמנותי סביב החדר, ואתה שולח לו הזמנה שאומרת בוא לחוות את האמנות של האמן הממש מפורסם הזה שאת שמו תוכל לחפש מאוחר יותר, וכשהוא מגיע לשם, הוא קורא את ההוראות שאומרות לו שהוא יוצא למסע סביב החדר ושבכל נקודת ציון הוא צריך לפתוח אחד מהתרמוסים ואז לעבור אל הבא, בעקבות הקווים שציירת על הרצפה, והקווים נמשכים סביב סביב והוא חושב שזה מה שגורם לו לסחרחורת וממש בסוף אתה שם את התמונה של האמן המפורסם שאת שמו תחפש מאוחר יותר, ואת הפתק האחרון שאומר שב ממש כאן בכסא שסופק למטרה הזאת והרהר על התמונה המפורסמת הזאת וזה מה שהוא עושה והוא אובד בתמונה וחושב שזה מסביר את תחושת הבלבול שלו, וכמו שאומרים, זהו זה.
זרוק לו רימון יד וצעק, היי, תפוס'תו!
הכה בו בחפץ קהה מאחורי האוזן השמאלית.
חנוק אותו.
שלח לו בדואר סיגר מתפוצץ. אבל הוא לא מעשן! אז אתה מסתובב לפני בית החולים ואתה מעשן את הסיגרים האלה והוא הולך ברחוב ואתה רץ אליו וצועק זה בן! ונותן לו סיגר והוא שם אותו בפיו ואתה מדליק אותו וצועק חייב לרוץ! ורץ וכאשר ואתה מגיע אל מעבר לפינה אתה מאט ונראה כרגיל, מתנהג בקור רוח, בעוד ההתפוצצות מטלטלת את המדרכה ומנענעת אותה ואת הבניינים סביבך.
התגנב מאחוריו ושבור את מפרקתו.
גיליוטינה.
אקדח סיכות.
רובה קשת.
רובה נשיפה.
גרזן.
מסור חשמלי.
נחש פעמונים.
מלכודות פתאים.
כוכבי נינג'ה.
– 2 –
כשירות ספונטנית
הנרי וולף הפסיק להתלוצץ עם תלמידיו על כך שאי אפשר להרוג אותו עד שילמד איטלקית, ביום בו הוא קלט שיכול להיות שמישהו באמת מנסה לחסל אותו. יום אחד בשבוע שעבר כשהלך אל הכיתה, ממש מחוץ למשרדו על גרם מדרגות בו הוא השתמש תמיד כדי להגיע לקומת הקרקע – הוא מעולם לא השתמש במעלית כשהיה בבניין 17 – מישהו השאיר גלגילית במקום בו לא היה ספק שהוא ידרוך עליה. מי שזה לא יהיה, זה שהניח אותה שם, בודאי ראה איך הוא נוהג ללכת שמאלה כדי להיאחז קלות במעקה. הוא נהג כך מאז החלה ראייתו להידרדר עקב התנוונות מאקולרית, והוא רק בשנות הארבעים לחייו – נראה כאילו ליקום יש משהו נגד העיניים שלו. הוא לא סיפר לאף אחד שהוא לא ממש רואה בזמן האחרון. הוא לא רצה שאנשים יתחילו לחשוב עליו כעל העיוור ההוא.
זה היה על הסף. בדיוק לפני שהניח את כף רגלו על הגלגילית, הוא נזכר ששכח ספר במשרדו, ואז הוא פנה לאחור, אבל החליט שזה לא חשוב, ופנה שוב להמשיך למטה, ואחרי כל הפניות האלו הוא היה קרוב יותר למרכז המדרגות. כף רגלו נחתה לצד הגלגילית במקום עליה. הוא נתקל בגלגילית בכף רגלו, התכופף והרים אותה. הוא התיישב על המדרגות והפך את הגלגילית שוב ושוב בידיו. הוא קירב אותה לעיניו ואז הרחיק אותה לאורך זרועו בניסיון לראות אותה בבירור. מאין אפשר בכלל להשיג גלגיליות בימינו? אנשים משתמשים ברולרבליידס, לא? אולי הוא פגע איכשהו באוצֵר המוזיאון? אולי הגלגילית לא נועדה לו. לא כל דבר חייב להיות קשור בו. הוא הוריד את הגלגילית למטה והשאיר אותה בשולחן האבדות והמציאות במזכירות מדעים קוגניטיביים.
היום הנרי אמור להעביר הרצאה לתלמידי תואר ראשון. הוא יפשט את דבריו, אך לא יוריד בשבילם את הרמה. הוא רצה שהם יבינו את הרעיון הכללי ואולי יראו מעט מהפלא והמסתורין הטמונים בשפה, ואת הקמט החדש שגילה.
משקפיו כמעט שלא הועילו לו לאחרונה. העולם היה גלי, כמו כשמסתכלים דרך זכוכית זולה או אולי כמו חיים מתחת לפני המים, והוא סמך על רמזים קוליים שיאפשרו לו להעריך איך דבריו מתקבלים. הוא לא ממש ראה את הקהל המאזין לו.
היה לו משפט שתמיד גרם להם להיאנח, והוא התכוון להשתמש בו מיד. הוא אמר, "כל זה באמת פשוט מאוד".
הם נאנחו, והוא חייך וכתב על הלוח "כשירות ספונטנית". קהל כזה דרש ממנו משהו צבעוני יותר, משהו עכשווי, משהו שידבר אל לבם, ומאחר שאף אחד בעיתונות הפופולרית לא קרא לאפקט שלו בשם הראוי לו, "כשירות ספונטנית", הוא כתב מתחת לשם הנכון את השם בו הם קראו לתופעה בפועל. הוא כתב "תרגום אוניברסלי".
הוא שמע אותם נרגעים, מעין רגיעה טובת מזג. זה כבר היה יותר לטעמם. מי יודע, אולי הפרופסור ידבר אפילו על חייזרים.
"ראשית, עלי לשכנע אתכם שהדבר המכונה "תרגום אוניברסלי", מה שאתם רואים בטלוויזיה ובסרטים, לא ייתכן עקרונית".
ואחת ושתיים ושלוש.
"ואז אני אסביר כיצד ניתן לעשות זאת".
הוא הפנה את ראשו שמאלה ואז ימינה כך שהם יחשבו שהוא מתבונן בהם. הם לא יקשיבו לך אם הם יחשבו שאינך מקדיש להם תשומת לב. אך מה זה היה? שם, בתוך ים הפנים, היה כתם מבהיל של כתום ואפרסק ובלונד. לעומתו, שאר האנשים היו מצולמים בשחור ולבן. הוא מצמץ לעבר כתם הצבע הבהיר והוא חייך אליו, ולפתע הוא היה בטוח שסידני פבלנקו התגנבה לכיתתו. לאחר כל השנים האלו. לא יכול להיות שזה נכון. הוא השתהה יותר מדי. הוא בהה באשה זרה, והיא וודאי התפתלה בכסאה.
הנרי הבין שהוא איבד את מקומו, וחווה רגע של אימה מוחלטת. כאשר היה חדש במשחק ההוראה, היה לו חלום חוזר בו הוא מגיע לכתה בלתי מוכן ונאלץ לעמוד בפני כל האנשים האלה בלי לומר דבר. לעתים קרובות הוא לא לבש דבר פרט לתחתונים.
אבל הוא לא היה חדש, והוא לא היה באמת אבוד, וזה היה מאוד לא סביר שאהבת חייו האבודה תשב בקורס שהוא מעביר לתלמידי תואר ראשון.
"שפה אינה קוד", הוא אמר. "אי אפשר פשוט לפענח אותה במנותק מכל דבר אחר. כאשר אתם מדברים עם מישהו שאינו מכיר את שפתכם, לא יעזור אם תדברו בקול רם יותר או לאט יותר. אם אתם קציני השפה בספינת חלל, לא ממש יועיל לכם אם תשתדלו מאוד מאוד להבין שפה חדשה לחלוטין". הוא המתין לצחוק וכאשר זה בא, הוא חשב שהוא נבע מנימוס בלבד. אולי הוא צריך לעדכן את הרפליקות שלו. או למצוא רפליקות מגניבות יותר. לניק שרווד יש בודאי ציטוטים מגניבים. אולי הוא צריך לבקש מניק כמה עצות – כאילו שזה יקרה אי פעם. ניק יהיה עסוק מדי בלספר לכל מי שרק היה מוכן לשמוע, שהנרי משוגע.
"ראינו איך זה עובד עם דוברי קוד הנאוואחו במלחמת העולם השניה. ארצות הברית השתמשה בילידים דוברי שפת הנאוואחו כדי לשדר ברדיו מידע לשטח. האויב לא הצליח לפצח את הקוד הזה, מכיון שזה לא היה קוד".
הוא הניח להם רגע לחשוב אודות שפות וקודים.
"כעת, תארו לעצמכם שאתם וקבוצת הסיור שלכם נוחתים בכוכב לכת חדש ומוזר וחבורת חייזרים רצה מתוך השיחים ומלהגת אליכם, וקצינת השפה שלכם מוציאה את מכשיר התרגום האוניברסלי הנאמן שלה ומתחילה לסובב את הידיות וללחוץ על הכפתורים, ופתאום כולם יכולים להבין כל מילה שהחבר'ה האלה אומרים למרות שאף אדם לא פגש אותם בעבר. בעצם, בואו נאמר שאף אדם אפילו לא פגש מעולם חייזרים אחרים שפגשו בעבר את החבר'ה החדשים האלה. איך בדיוק אתם חושבים שמתקן התרגום האוניברסלי הזה יוכל בכלל לעבוד?"
הדממה המטרידה מילאה את הכיתה. לא היה להם מושג.
לא, רגע. האשה בכתום ובאפרסק הרימה את ידה.
"כן?" הוא אמר לכיוונה.
"מחשבים?" היא אמרה, והוא ידע שזו היתה סידני. מקנטרת אותו . היא לא יכולה לדעת שהוא לא ממש רואה אותה.
"דוקטור פבלנקו מתבדחת לה", הוא אמר. "עובדת עלינו. האם מישהו יכול להגיד לי מדוע התשובה המקובלת הזאת אינה תשובה כלל?"
"מי זאת דוקטור פבלנקו?" שאל מישהו, והוא סיפר להם שהיא לשונאית ידועה שבאה לביקור מאיטליה. היא למדה עם אומברטו אקו. נראה היה שרובם יודעים מיהו אקו, והדבר שימח את הנרי, וכיון ששמח הוא נזכר בזמנים שמחים, אך הוא לא סיפר להם על שתי השומות התואמות להפליא של סידני ועל איך אפשר, אם אתם צעירים ומאוהבים ויש לכם טוש צבעוני על השידה שלצד המיטה, לצייר חיוך תחת שתי הנקודות האלו כדי ליצור פרצוף שמח שיגרום לה לצעוק ולקפוץ מהמיטה ולהסתובב סביב עצמה בניסיון לראות מה ציירת על ישבנה.
הוא ביקש ממנה לקום, אך היא לא עשתה זאת, והוא חשש שאולי זאת לא היא ככלות הכל. הוא הניח לזה, ושאל שוב מדוע התשובה "מחשבים" לא ענתה לשאלתו קודם לכן, ומישהו אחר אמר, "אבל מחשבים כבר מבצעים תרגומים. אתה יכול כיום ללחוץ על כפתור בטלפון הסלולרי שלך ולדבר עם אנשים בשפות אחרות".
"ואיך לדעתך זה עובד?" שאל הנרי.
לא לקח להם זמן רב להסיק שבוודאי יש מילון אלקטרוני ומערכת אלקטרונית של כללי דקדוק עבור השפה אותה אתה מדבר ועבור השפה אותה שומע בן השיח שלך.
"אם כך, המכשיר חייב להכיר את שתי השפות", הוא אמר. "מה קורה במקרה של החייזרים שלנו, בו אין סיכוי שהמכשיר שלנו יכיר את השפה החדשה? האם הוא יוכל לבצע תרגום מיידי אם קצינת השפה תסובב את הידיות ותלחץ על הכפתורים בדיוק כמו שצריך?"
לא. הם הודו שמאחר שלא יכול להיות מילון ולא יכולים להיות כללי דקדוק, המכשיר לא יוכל לתרגם את השפה הזרה.
"מה יהיה חייב לקרות?" שאל הנרי.
מישהו קלט.
"המכשיר יצטרך ללמוד את שפת החייזרים!"
"בדיוק כך", אמר הנרי. "וזה ידרוש זמן. המכשיר יצטרך ליצור קשר עם דוברי השפה המקומית. צריך מישהו שיחזיק בננה ויאמר את המילה בשפה החדשה, וכולי. אני מניח שדרך אחת בה מחשבים יכולים לעזור לכם היא אם תשלחו אחד מהם אל כוכב הלכת לפניכם, ואם הוא מספיק חכם כדי לראיין חייזרים, ואם תתנו לו מספיק זמן לאגור את אוצר המילים והדקדוק, הוא עשוי לעזור לכם כאשר תגיעו לשם".
"או אולי", אמר בחור בצד שמאל, "אפשר להצניח אלף מחשבים, או מיליון, והם כולם יוכלו ללמוד רק מעט ורק מחייזר אחד ולשדר את הכל למחשב המרכזי…"
"אתה בטח לומד מדעי המחשב", אמר הנרי וזכה לצחוק. "כן, זה עשוי לעבוד. אך מה לגבי תרגום מיידי? זה העניין שאנחנו דנים בו כאן היום. אתם רואים איזושהי דרך בה ניתן לעשות זאת?"
הם לא מצאו.
"בסדר", הוא אמר. "כפי שהבטחתי, כעת אומר לכם כיצד ניתן לעשות זאת. בואו ואראה לכם תמונה של המכשיר בו נשתמש".
הוא פרש מסך לבן על פני הלוח, פתח את המחשב הנייד שלו, והקרין על המסך תמונה של מוח אנושי.
"סביר להניח שכבר יש לכם אחד מאלה", הוא אמר. "זהו מכשיר קוונטי".
הוא הקיף בעיגול מקום במוח. "זהו אזור וֶורְנִיקֶה", הוא אמר. הוא צייר עיגול נוסף, "וזהו אזור בְּרוֹקה". הוא סימן מקום אחד נוסף. "וכאן יש אזור שאני מכנה 'נקודת וולף'. למה אני קורא לו ככה? כי אני יכול. מי לא יקפוץ על ההזדמנות לקרוא לאיבר בגוף על שמו?"
הוא כיבה את תמונת המוח וגלל שוב את המסך. אחרי כן הוא אמר, "במילים פשוטות, התגלית היא כזאת. מצאנו דרך לגרות את נקודת וולף אצל אנשים מסוימים כך שאם האדם נמצא במצב בו חשוב מאוד לתרגם, אם יש אירוע מקדם, מוחו של אותו אדם מתבונן קדימה, לזמן בו אותו אדם יידע לדבר את השפה, ומבצע את התרגום".
בעוד הם חושבים על זה הוא כתב "אירוע מקדם" על הלוח.
"עכשיו, מסתבר שזה עובד מאחר שמוחותינו ממילא נוסעים תמיד בזמן", הוא אמר. "אנחנו עושים את זה במהלך הפענוח הרגיל של השפה. אנחנו פשוט לא מרחיקים לכת כמו האנשים שחווים כשירות ספונטנית בשפה בלתי מוכרת. במקום זאת, מוחותינו מבצעים קפיצות מאוד קטנות קדימה בזמן כאשר אנחנו 'מבהירים דו-משמעותיות של מובן מילה'".
לפני שהספיקו להיבהל, הוא הסביר את הבעיה העומדת בפני המוח המנסה להבין במהירות את משמעותה של מילה. לרוב ישנם כמה מובנים אפשריים, וכדי לנתח ולהבין משפט, המאזין צריך לבחור את המשמעות המתאימה. אך לעתים קרובות לא ניתן לקבוע את המשמעות המתאימה לפני שיודעים את המילים בהמשך המשפט. המאזין צריך לכאורה לעקוב כל הזמן לאחור אחרי הנאמר, והתהליך אמור להיות מפותל להפליא, אך זה לא המצב.
"במקום זה", אמר הנרי, "ידוע כיום שהמכשיר הקוונטי הידוע בשם 'המוח האנושי' מתבונן קדימה צעד קטן לתוך העתיד ורואה מהן המילים בהמשך המשפט ומשתמש בכך כדי להחליט מהי משמעות המילים הנשמעות והמפוענחות כרגע".
הוא עצר והקשיב, אך לא שמע רטינות, והם לא השליכו פירות רקובים, כך שהוא הניח שהוא בסדר. "מה שגילינו הוא שגירוי חשמלי חד-פעמי של נקודת וולף אצל אנשים מסוימים מאפשר למוח להתבונן למרחק הרבה יותר גדול בעתיד. למעשה, איננו יודעים אם יש גבול למרחק בו מוחות כאלה יכולים להתבונן. אנחנו יודעים שצריך להתחולל אירוע או לקום צורך מיוחד כדי לעורר את התרגום, כלומר, אנשים אלה אינם יכולים לעשות זאת סתם. מנקודת מבט סובייקטיבית, התחושה היא כאילו זה קורה מאליו. שאלות?"
שוב סידני. הוא סרק את הכיתה בחיפוש אחר ידיים נוספות, אך הם המתינו לראות מה יש לפרופסורית השניה לומר לפני שישאלו שאלות משל עצמם. הוא הניד בראשו לכיוונה.
"האם אתה יכול לעשות זאת?"
הוא לא אמר, את יודעת שאני יכול, הוא אמר "כן, אתם בטח חושבים שכמו כל מדען מטורף טוב, בדקתי את העניין קודם כל על עצמי, אך הסיפור האמיתי הוא אחר. היתה לנו קבוצה של כעשרה מתנדבים, שהראו כולם את האפקט הזה, לפני שניסיתי לבדוק את ההרגשה בעצמי".
זה לא היה לגמרי נכון. הוא לא ידע איך לספר להם שהוא התנסה פעם אחת בכשירות ספונטנית לפני שהתרחש הגירוי המכוון של מוחו. זה היה נשמע מאוד לא מדעי. הוא לא היה בטוח שהוא מאמין בכך בעצמו. הוא תהה אם סידני זכרה את התקרית. היא שינתה את חייו. אחרי אותו יום המחקר הוביל בנתיב ישיר לעבר ההצלחה. עד כמה הדברים היו נראים אחרת אם היא היתה נשארת.
יד נוספת. "אני רוצה להבין את זה", אמר איש צעיר. "החייזרים ההיפותטיים יוצאים בריצה מבין השיחים ומתחילים לדבר ואתה יכול להבין אותם מיד, כי המוח שלך הסתכל קדימה לזמן בו תדע לדבר בשפת החייזרים?"
"בדיוק". אמר הנרי.
"אבל איך אתה יודע לדבר את השפה בעתיד?"
"מה זאת אומרת? אתה צריך ללמוד אותה", אמר הנרי. "אתה צריך לשבת עם הספרים והקלטות, או עם חייזרים שייעזרו לך וללמוד את השפה בדרך הישנה, כך שתדע אותה כאשר מוחך בעבר יתבונן קדימה כדי לבצע את התרגום".
"אבל מה אם יקרה לך משהו?"
היי, הבחור הזה היה פיקח למדי, חשב הנרי. הוא הצטער שאינו יכול לראות אותו, כדי לזכור לדבר אתו ואולי להציע לימודי המשך. נו טוב, הוא יכול לשאול ולברר מי הוא. "למה אתה מתכוון?" שאל הנרי כדי שימשיך לדבר.
"טוב, מה יקרה אם תמות לפני שתלמד את השפה"?
אה, הנה זה מגיע בכל זאת. באותה מידה הוא כבר היה יכול לפתוח ולומר להם שאי אפשר להרוג אותו עד שילמד איטלקית. הוא לא יכול לומר להם, לא על האיטלקית בכל מקרה, לא כשסידני בקהל, וזו היתה חייבת להיות היא, פשוט חייבת. "אם אני צודק לגבי האופן שבו זה עובד, מה לדעתך זה אומר בנוגע לשאלתך?"
היה פרץ של פטפוט כשכולם דיברו על זה עם שכניהם. לאחר מכן אמר מישהו בפתאומיות ובקול רם, "המשמעות היא שאי אפשר להרוג אותך עד שתלמד את השפה!"
"בינגו", אמר הנרי.
איזו נקודה טובה לעצור בה. הוא לא יוכל להתבונן בשעונו מבלי שזה יהיה ברור עד כאב עד כמה ראייתו גרועה, אך ניסיון רב שנים לימד אותו שהוא קרוב מספיק לסוף השעה כדי שיוכל לעצור עכשיו.
"אם כך, תחשבו על זה", הוא אמר, "ואנחנו נמשיך מכאן בפעם הבאה".
האישה בצבעים הבהירים נעלמה מעיניו בעת שהסטודנטים אספו את חפציהם וקמו ועזבו את חדר ההרצאות בכמה דלתות שונות. הם חלפו על פניו כנהר קולני.
הנרי ניסה לא לחשוף זאת יותר מדי, בעודו משקיף ומחפש את סידני. מה היא עושה שוב בארצות הברית? כמה זמן היא מתכוונת להישאר? האם יש לו אומץ להזמין אותה לארוחת ערב? סטודנטים עדיין חלפו על פניו והוא לא ראה אותה. אולי בכל זאת זו לא היתה היא. הרי בסופו של דבר היא אמרה רק מילים ספורות.
אבל אז היא היתה שם, מאוד קרובה, ממש לידו למעשה, מחייכת ומושיטה את זרועותיה. הוא אחז בידיה והיא רכנה ונישקה אותו על לחיו. "שלום הנרי", היא אמרה.
על פני פניה התת-מימיות היו קווים גליים, אך היא נראתה נפלא.
"סידני", הוא אמר. "מתי חזרת? מה את עושה כאן?"
"אחר כך", היא אמרה. "אני חייבת לרוץ. אני אתקשר אליך".
ואז היא נעלמה.
הוא אסף במהירות את הניירת שלו, כך שיוכל לעקוב אחריה ולראות לאן היא הולכת. על גבי ניירותיו נמצא חפץ מתמיה. הוא הרים אותו. זה היה ברווז גומי קטן וצהוב – אורכו שמונה סנטימטרים בערך, ולא גבוה במיוחד. היו לו מקור כתום וריסים שחורים. מה היא מנסה להגיד לו? הוא תחב את הניירת בתיקו. הוא שמט את הברווז לתוך כיס חולצתו. הוא היה חמוד למדי. הוא מיהר לצאת בעקבות סידני.
כאשר יצא החוצה, הוא ראה אותה נכנסת למכונית. המכונית פנתה פניה רחבה והתקרבה מאוד. הנהג העניק לו צפירה ונפנוף. ניק שרווד.
– 3 –
איטליה
הנרי חולם על הלילה האחרון שלהם ביחד ועל האירוע שהניע את הקריירה שלו.
שניהם.
אולי הם סיימו כרגע את ארוחת הערב. אולי הם שותים קפה כעת. ברנדי. סוכריות מנתה. הירח. רוח קיצית מהנהר. הוא מנסה לשכנע אותה לא לחזור הביתה לאיטליה.
הוא אומרת לו מדוע עליה לעזוב.
בבקשה, בבקשה, בבקשה, אל תעזבי אותי, סידני.
"אבל אמרת לי שאתה לא מדבר איטלקית", היא אומרת.
"אני לא מדבר איטלקית".
"אז מה אתה חושב שאנחנו מדברים?"
"אנגלית", הוא אומר. "ודאי שאנחנו מדברים אנגלית".
"לא", היא אומרת, "פשוט כאשר זה ייכתב, המילים יתורגמו לאנגלית. למעשה, אנחנו מדברים איטלקית".
"בחיי!" הוא מפטיר, נד בראשו בתימהון לגבי מה שקרה לו כרגע, אבל אז הוא מתעורר במיטה ריקה וזוכר שהוא הניח לה לחזור הביתה בלעדיו לפני שנים על גבי שנים.
אבל כעת היא חזרה.
– 4 –
ברווז
משמעות הברווז היתה עוצמה ומוות. אתה שולח את הבחורה עם סמל המוות. העובדה שאתה יכול לגרום לה לעשות זאת, אומרת הרבה. אתה מצהיר הצהרה. היא בבית, וכעת היא אתך. הנרי בוודאי לא יקלוט את זה. לא באמת ציפיתי שהברווז יגיע בסוף לאמבטיה.
הבעיה שלי עם הנרי וולף התמצתה בכך. אם היקום פועל כפי שהנרי אומר שהוא פועל, אז היקום מטורלל, ואני לא מוכן לסבול יקום מטורלל. מצד שני, אם הנרי ימות לפני שיספיק ללמוד איטלקית, זה יוכיח שתופעת "הכשירות הספונטנית" המפוקפקת שלו, אינה כרוכה במסע בזמן.
עד כה, התוכנית שלי לא נחלה הצלחה גדולה, אבל כמה נסיונות התנקשות כושלים אינם מוכיחים שלא ניתן להרוג את הנרי. דרוש רק ניסיון מוצלח אחד כדי להוכיח את טענתי. העניין עם לחץ האוויר בצמיגים לא עבד, אבל ממילא זה לא היה ניסיון שנבע מכל הלב. בשלב ההוא עדיין לא התמסרתי לתוכנית לחלוטין. סתם השתטיתי. כך גם עם העכבישים בביתו. גם הגלגילית על גרם המדרגות לא עבדה. חלק מהבעיה היה שהמוות צריך להיראות כתאונה. תמיד יש דברים שמגבילים את שיטות העבודה שלך.
הגיע הזמן להשליך דבר מה על ראשו של הנרי. משהו קשה וכבד. משהו מסוים.
המשרד שלי נמצא בדיוק בהמשך המסדרון בו נמצא משרדו של הנרי ומעבר לפינה, בקומה השלישית של בניין 17, אבל אני הייתי בצד הלא נכון של מחלקת מדעים קוגניטיביים. מאחר שהיינו באורגון, כולם העמידו פנים בנימוס שהנרי וחברי הצוות שלו לא היו יותר חשובים מכל השאר, אבל כל הפעילות התמקדה בימים אלה בשכונה שלו. אין בכך כדי לומר שהתעלמו לחלוטין מאלה מאתנו העוסקים כאן בדקדוק ובדברים מסוג זה. סטודנטים באו והלכו. אנשים עם חבילות. היתה די תנועה כדי שיהיה עלי לנהוג משנה זהירות בתוכניתי להמטיר משהו קטלני על הנרי.
צפיתי בקפידה בהנרי מזה כמה שבועות. בניתי טבלאות ושרטטתי תרשימים, ולבסוף חישבתי את ההסתברויות שהוא יהיה בכל מקום נתון בכל זמן נתון. תשאלו אותי היכן יהיה הנרי וולף, למשל היום בשתיים אחר הצהרים, ואוכל לענות לכם וברוב המקרים הצדק יהיה אתי. היי, אולי חלק במוחי התבונן קדימה לזמן בו יהיה לי כשרון מיוחד לדעת היכן אנשים נמצאים! אפקט שרווד למציאת עצים ביער. לא, תשכחו מזה. איזו בדיחה. אל תחשבו על זה בכלל.
תכננתי להסוות את עצמי ואז לעלות לקומה הרביעית. לא ידעתי על כספות או פסנתרים בבניין מס' 17. היו שם הרבה תיקיות מתכת, אבל כשאחת מאלה תיפול מחלון ותפגע בראשו של הנרי, יהיה קשה לטעון שזו תאונה. מה שבכל זאת שיחק לטובתי היה פרופסור מייקו קאווה ועצי הבונסאי שלה. היא גידלה יער שלם בעציצים שביציאת החרום קצת משמאל ומעל הדלת שממנה יצא הנרי בזמן נתון. הוא תמיד עצר להתבונן סביבו, כאילו הוא חושש שמישהו סילק את המדרכה או משהו כזה כאשר הוא היה במשרד.
היי, זה יכול להיות רעיון טוב, לסלק את המדרכה ולחפור בור עמוק.
אין צורך. אני אתן לו בראש עם בונסאי. עץ בונסאי מסוים בעציץ מברזל יצוק. הוא נראה כמו עץ אלון קטן, אבל מה אני מבין בעצים?
רק אנשים מעטים באורגון עונבים עניבות. זה עוד אחד מהדברים האלה, כמו הגשם, הגשם, הגשם שמשגע אותי במקום הזה. הייתי צריך לחכות להוואי או לאריזונה, אבל כדוקטור חדש, אז מזמן, בתחום שלא היו לו יותר מדי דורשים, חשבתי שיש לי מזל שקיבלתי את מה שקיבלתי, ואולי צדקתי. החיים כאן היו טובים למדי, גם אם האור קלוש. היו לי בדירה ובמשרד מנורות שמש בספקטרום מלא, והן עזרו במקצת. אבל הגשם לא הטריד אותי כמו העניבות ביום שבו עמדתי להטיל עציץ על הנרי וולף. החוסר הכללי בעניבות יקל עלי להסוות את עצמי. אני בחור מהסוג שתמיד עונב עניבה בציבור, ולא רק לחתונות או לוויות כמו רוב האנשים כאן. לרוב אני לובש גם מקטורן, למרות שידוע שאני נוהג להסיר אותו ולתלות אותו מעל כתפי במחווה שמנסה לגרום לאנשים לחוש בנוח. אני מגלח את כל פני, ואני מסתפר כל שבועיים. גם אם אתה חי ביער, אתה לא חייב להיראות כמו מישהו שיצא ממנו.
מתיבת החפצים שאספתי למשימה המצפה לי, שלפתי מראה סגלגלה, גובהה כתשעים סנטימטרים ורוחבה ששים סנטימטרים. הנחתי אותה בצד, הוצאתי פטיש ומסמר ותקעתי את המסמר בקיר שבין מדף הספרים והחלון, ולסיום תליתי את המראה. התבוננתי בעצמי ארוכות. כן, הנה אני. לאחר מכן רופפתי את עניבתי והעפתי אותה מצווארי בתנופה, ודמותי השתנתה לנגד עיני. זה לא היה הניק שרווד שכולם מכירים.
טוב, זה עדיין נראה בערך כמו דוקטור שרווד. אפשר היה לדמיין שאתם מצלצלים בדלתו בשעה שלוש לפנות בוקר, מצלצלים, מכים בדלת עד שהאור במרפסת הכניסה נדלק והוא פותח את הדלת ואתם מתבוננים בו היטב ושמים לב כמה הוא נראה שונה בלי העניבה שלו.
ההבדל לא היה גדול מספיק. יידרשו לי שכבה נוספת או שתיים של הסוואה והטעיה. לפעמים אני חושב שהיה טוב לו הייתי בלתי נראה, כפי שכל-כך הרבה מעמיתי הם בלתי נראים, אבל אינני בלתי נראה. אנשים שמים לב אלי. סטודנטים מרימים כל הזמן את ידם בברכה ואומרים, "בוקר טוב, דוקטור שרווד".
"היי ניק!"
"יו, ניקסטר!"
"היי ניק נאק, מה המצב?"
למעשה, אף אחד לא אומר לעולם את הדברים הפחות רשמיים האלה, אבל אפשר לראות שהם חושבים אותם, על פי האופן בו פינות פיותיהם רועדות בעודם נאבקים לשמור על הריחוק הראוי בין סטודנט למרצה. תמיד אני יכול לחוש בעיניים נעוצות בי כאשר אני נע במסדרונות ועולה ויורד במדרגות.
לא מספיק סתם להוריד את העניבה. שקלתי לעטות זקן מלאכותי ושפם, אבל לא ממש ידעתי איך מדביקים אותם, וכשהסוואה נראית מזויפת זה יותר גרוע מאשר חוסר תועלת פשוט. במקום זה מצאתי כובע מצחיה ללא שום הדפס. חיברתי מאחוריו קוקו ארוך. יצרתי את הקוקו מפאה זולה שקניתי בכלבו מאישה שחשבה שאני כנראה איזשהו סוג של דראג קווין, אולי דראג קווין חדש, שקונה את הפאה הראשונה שלו. הנחתי לה לחשוב כך. למי אכפת? היא הועילה לי מאוד.
בלי עניבה. כובע המצחיה והקוקו, ולבסוף זוג משקפי שמש. מושלם.
אם מישהו ישים לב אלי בכלל, הוא בוודאי לא יקשר ביני לבין פרופסור ניק שרווד, המומחה לדקדוק המפורסם בעולם כולו. סתם איזה בחור, הוא יגיד. אפשר למצוא בחורים כאלה בכל מקום בקמפוס.
הסתכלתי בשעוני. הגיע הזמן ללכת לקומה הרביעית. נטלתי שקית נייר ובה הדברים להם הייתי זקוק ופתחתי את דלת משרדי. התבוננתי לאורך המסדרון בשני הכיוונים, התחמקתי החוצה ונעלתי את הדלת. לא עברתי על פני איש בדרכי לגרם המדרגות. בעודי מטפס במדרגות, לחן הוואלקיריות של ואגנר, הידוע גם בשם "להרוג את באגס באני", הדהד בגולגולתי.
אישה עמדה רחוק ממני במסדרון הקומה הרביעית אך היא הסתכלה לצד השני. מיהרתי אל הגומחה שמחוץ לגינת יציאת החרום של מייקו. איש לא ראה אותי. עד כה ההסוואה היתה מיותרת לחלוטין, אבל מוטב לשחק על בטוח.
רהיטים מעטים הונחו בגומחה. זה היה אמור להיות מקום בו הסטודנטים יוכלו לשבת ולקרוא בעודם ממתינים לפגישותיהם עם אחד הפרופסורים או עוזרי ההוראה שמשרדיהם נמצאים בקומה זו. הסידור הותאם בוודאי לעקרונות הפנג שואי, אבל מאחר שלא ידעתי דבר על אותם עקרונות, לא יכולתי להיות בטוח בכך. מה שכן ידעתי היה שכסא אחד גדול ומרופד ישרת אותי יפה כמסך שמאחוריו אוכל להתחבא בעודי מפעיל את תוכניתי להשליך עציץ על ראשו של הנרי.
הנחתי את שקית הנייר עם חפצי מאחורי הכסא והלכתי במהירות במסדרון אל ארון השירות. מזה שנים רבות היה לי מפתח מאסטר לבניין 17. קיבלתי אותו כאשר הייתי בוועדה שעסקה במשק הבית. דאגתי לעשות העתק ואת המקורי החזרתי כשהגיע הזמן לכך. טוב שיש לך מפתחות. היה לי גם מפתח לביתו של הנרי, אבל אם הפרוייקט של היום יצליח, לא אזדקק לו.
אלא אם כן אקנה את הבית. זה היה מקום די מוצלח, ובקרוב הוא יועמד למכירה.
מארון השירות בחרתי מטאטא רחב ומגב עם ידית בערך באותו אורך כמו המטאטא. בזריזות סגרתי ונעלתי את הדלת ומיהרתי לחזור לגומחה של מייקו.
כרעתי מאחורי הכסא ופתחתי את שקית החפצים שלי. הוצאתי מראת גילוח מלבנית וגליל נייר דבק. הדבקתי את המראה לזווית הישרה שנוצרה בין המגב לידית שלו. את זה אדחוף מחוץ לחלון ודרך העציצים עד שאוכל להתבונן בדלת ולראות מתי הנרי יוצא. לאחר מכן אדחוף את העציץ האמור מעבר לקצה בעזרת המטאטא הרחב. ברגע שהעציץ ייפול על ראשו של הנרי, אמשוך את המתקנים שלי, אתלוש את המראה מהמגב ואחזיר במהירות את המטאטא ואת המגב לארון. אמשיך לאורך המסדרון ואשתמש בגרם מדרגות אחר כדי לחזור לקומה השלישית. אם השטח יהיה פנוי, אתחמק חזרה למשרדי. אם לא, אמשיך בדרכי ואשתמש בגרם מדרגות אחר כדי לרדת לקומת הקרקע ופשוט אסע הביתה, ואשמע שם את החדשות ברדיו על מותו בטרם עת של הנרי וולף.
שחררתי את הסוגרים, פתחתי את החלון ודחפתי את המראה החוצה אל מעבר לקצה. הזווית היתה מוזרה, אבל יכולתי לראות את הדלת. העפתי מבט בשעוני. בכל רגע עכשיו. הזזתי את המטאטא למקומו. העץ שבו מדובר היה צריך לעמוד בדיוק על הקצה, אז דחפתי. הוא לא זז. הוא בטח לא יכול להיות כל-כך כבד. דחפתי חזק יותר. העציץ נטה מעט ונסוגותי במהירות. אולי הוא פשוט נדבק ליציאת החרום על ידי הדברים שיוצאים מהחור בתחתית. נכון שלכל העציצים יש חור בתחתית? הנרי ייצא מהדלת בקרוב. אחמיץ את ההזדמנות שלי. דחפתי חזק יותר עם המטאטא והעציץ נע בפתאומיות ממש מעל הקצה ונטה, ואני עצרתי את נשימתי. אולי גם השמעתי קול. העציץ חזר למקומו ולא נפל הצידה. התבוננתי במהירות מאחורי הכסא כדי לראות אם התאסף קהל שבא לראות מה עושה האיש עם הקוקו שכורע מאחורי הכסא בגומחת הבונסאי, אבל לא היה שם איש.
וכאשר הסתכלתי שוב במראה הנרי היה שם, כבר בחוץ, כבר משקיף סביבו כאילו הוא מתבונן דרך ערפל סמיך (מהקומה הרביעית לא ממש יכולתי לראות אותו משקיף, אבל ידעתי מתצפיות קודמות שהוא משקיף, ושכל רגע הוא יצעד משם ויצא מאזור ההריגה).
דחפתי בכוח את עץ הבונסאי שבעציץ הברזל היצוק עם המטאטא.
הטילו את הפצצות.
אבל מה זה היה? ברגע שהעציץ עבר את הקצה, הנרי פתח את המטריה שלו. השוטה הזה לא רואה שלא יורד גשם? מאחר שבדרך כלל ירד גשם, האם הוא פעל מתוך הרגל? אבל לא, הוא לא פתח בדרך כלל את המטריה שלו כאשר לא ירד גשם. בדיוק ברגע שהעציץ פגע במטריה, יכולתי לראות את רגלו השמאלית של הנרי מתרחקת בפנותו ללכת.
העציץ קרע את המטריה ועבר דרכה, והנרי קפץ קדימה בצעקה.
החטאתי. המטריה של הנרי הסיטה את העציץ מספיק כדי שיחטיא אותו. משכתי את המראה ואת המטאטא פנימה וסגרתי במהירות את החלון.
אמנם שום פרופסור מת למדעים קוגניטיביים לא היה שרוע מחוץ לכניסה הצפון מערבית של בניין 17, אבל עדיין אנשים עלולים לרוץ בכיוון הזה כדי לראות כיצד קרה שאחד העציצים של פרופ' מייקו קאווה נפל מיציאת החרום. אני צריך לזוז. אהיה מטרה נייחת אם אשאר מחופש וכורע מאחורי כסא, אוחז בכלי הפשע שלי.
חוויתי רגע נוראי של ספק. מה אם הנרי צדק?
בלתי אפשרי!
אני לא זאב הערבות.
שתוק כבר. פשוט שתוק.
– 5 –
לוויה
לא הייתי צריכה להניח לניק להכריח אותי למסור את הברווז. לא רציתי כל חלק במה שזה לא יהיה שעובר בין שניהם. לא ידעתי מה הברווז אומר בכלל, ולא היה לי כל עניין לדעת. פשוט הנחתי אותו מעל הניירת של הנרי והסתפקתי בכך. זה לא היה ענייני.
הנרי לא השתנה הרבה במשך השנים. הוא נראה זקן יותר, אבל עדיין יכולתי לראות הרבה מהמדען הילד שבו, למרות הזקן האפור המטופש והשיער הפרוע.
תהיתי איך החיים היו משתנים אם לא היינו כל כך מבוגרים כשהיינו צעירים, אם הוא היה אומר לעזאזל עם מענק המחקר בפנסילבניה, אני בא אתך לאיטליה, או אם אני הייתי אומרת לו שאני עדיין לא באמת חייבת ללכת הביתה בדיוק אז; היו תוכניות שיכולתי להגיש להן מועמדות בארצות הברית. אם לא היינו מבטיחים לכתוב זה לזה.
מחשבות טיפשיות. מי ידע מה הוא הולך להיות כשיהיה גדול? וכנגד כל דבר טוב שהיה יכול להיות ביני ובין הנרי, הייתי נאלצת לוותר על משהו שיש לי עכשיו – כמו לואיזה, הבת הנפלאה שלי, אותה לא ראיתי מספיק בזמן האחרון, מאז שהיא עברה לגור עם אביה בלונדון כדי שתוכל ללמוד כלכלה, מכל הדברים שבעולם. הייתי כל כך גאה בה. את לא יכולה לרקוד על כל החתונות, באמת.
אמי קראה לי על שם העיר באוסטרליה, לא כי היא היתה אוסטרלית, אלא כי היא היתה אמריקאית הנשואה לרוסי שהיגר לאיטליה והרבה אנשים בבית במחוז אורנג' קראו לתינוקות שלהם בשמות כאלה בימים ההם. אמי מעולם לא היתה באמת מאושרת באיטליה ומיד אחרי שאבי מת, היא חזרה לגור בקליפורניה.
כעת באתי לקבור גם אותה.
זה היה טקס מרהיב. אמי מצאה ידידים רבים מאז שובה. לא היה לי מושג מזה. היו גם קרובים שמעולם לא פגשתי. כולם היו אדיבים מאוד. בכל פעם שדיברתי, אנשים חייכו. אני חושבת שזה היה בגלל המבטא שלי.
לאחר מכן התאספנו בביתה של חברתה של אמי, אליס. האוכל נערם גבוה ומוזר. היו שם שני חצאי כדור ירוקים ורוטטים, כמו כדורגל חתוך באמצע או אולי ציצים חייזריים. התברר שזה ג'לי ירוק עם גזר מגורר. תהיתי אם זה היה אחד המאכלים האהובים על אמי. היא אף פעם לא הכינה דברים כאלה באיטליה. מהר מאוד נעלם מצב הרוח הקודר, ומי שלא ידע מדוע התאספו הידידים האלה ביחד, לא היה יכול לנחש שזה היה כדי להיפרד מאמי. עד שמישהו הרים כוסית, כמובן. היו הרבה הרמות כוסית.
חבריה של אמי גרמו לי לחשוב על החברים האמריקאים שלי. התכוונתי לטוס הביתה יום לאחר ההלוויה, אבל לא הייתי באמת חייבת לעשות זאת. כבר נמצאתי בחוף המערבי. יכולתי לטוס לאורגון. הנרי וניק נמצאו שניהם באותה פקולטה. לא יכולתי להבין איך זה קרה. זה יכול להיות מעניין, לראות שוב את הבנים. עדיין חשבתי עליהם כעל הבנים, כמו בביטוי האנגלי בנים תמיד יהיו בנים.
אז פשוט טסתי לשם. אף אחד לא ענה לטלפון במשרדו של הנרי, אז ביקשתי את המספר של ניק והוא ענה ואסף אותי משדה התעופה, ולקח אותי למסעדת המבורגרים, בה למדתי ששניהם עדיין משחקים במשחקים שאני לא יכולה להבין. הוא התבונן סביבו ואז קרץ ומזג לי משקה אלכוהולי אותו הוא כינה "רוב רוי" מתוך תרמוס עם תמונת סקובי דו.
תני להנרי את הברווז סידני, בבקשה? זה יהיה כיף.
זה לא היה כיף. פשוט הנחתי אותו. הנרי אפילו לא הסתכל עליו.
ניק לא שאל אותי מה אני עושה בארה"ב, ולא התחשק לי לספר לו על אמי. אף פעם לא היינו קרובים במיוחד. היה קל לראות מהדרך בה הוא הסתכל עלי, שהוא לא היה מרוצה מכך שלא היינו קרובים במיוחד. בטיסה לשם, חשבתי שאם זה לא יסתדר עם הנרי, אני עשויה להיפתח להתקרב קצת יותר לניק שרווד, אבל כעת נזכרתי בכל מה שהיה בו ששכנע אותי בשעתו לא להתקרב אליו. הוא לא השתנה הרבה. הוא דיבר ודיבר ומעולם לא הקשיב לאף מילה שאמרת. כמה דקות אתו היו מתישות אותך. הוא סיפר לי היכן הנרי נמצא, וביקשתי שיוריד אותי בקמפוס.
הנרי נראה כה מרוחק אחרי השיעור. זה היה כאילו הוא מתבונן בי אבל לא רואה אותי. אולי הוא התבונן בעבר וראה את הנערה שהייתי. או אולי הוא לא רצה לראות אותי בכלל? פתאום לא התחשק לי לדבר אתו. מי האיש הזה בכלל? חשבתי שיהיה נחמד לקפוץ הנה ולפגוש חבר מהעבר שבקושי זכרתי, אבל כעת התחלתי לפקפק בכך. אולי נבהלתי. הנחתי את הברווז והלכתי.
ואז ניק שוב היה שם. נכנסתי למכוניתו והוא הסיע אותי למלון שלי. התקשרתי לשדה התעופה והזמנתי טיסה הביתה למחרת. לאחר מכן ביליתי את אחר הצהרים בצפיה בטלוויזיה. זה היה בלתי מובן. כאשר לא יכולתי לסבול עוד רגע אחד, הזמנתי מונית חזרה לקמפוס למצוא את הנרי. לפחות יכולנו לאכול ארוחת ערב או משהו.
האישה במזכירות מדעים קוגניטיביים אמרה לי שהוא הלך הביתה. משהו על עציץ שנפל מחלון. האם הוא נפגע? כולם חושבים שלא. תוכלי אולי לתת לי את כתובתו?
טוב, אני לא יודעת…
אוי, בחייך, אני סידני פבלנקו. מאיטליה? את יודעת, אני מלמדת בלשנות ברומא? אנחנו חברים ותיקים?
וכעת הייתי כאן. הנחתי למונית לנסוע משם. הבית היה חום; תמוכות מעץ ארז, הנחתי. היו שתי קומות. עצים מדובללים. החצר לא היתה בדיוק מוזנחת, אבל היה לה המראה של מקום שבעליו העסיק מישהו שיגזום ויכסח את הדשא רק במידה המינימלית שתמנע מהכפריים להקיף את המקום בלפידים ובקלשונות. הנרי וולף המדען המטורף. זה גרם לי לחייך.
צלצלתי בפעמון.
– 6 –
חייזרים
מה היא ניסתה לומר לו באמצעות הברווז הצהוב הקטן? היא שבה והופיעה לפתע בחייו אחרי כל השנים האלה, נותנת לו צעצוע אמבט, ושוב עוזבת? לך בדרך הנקיה? או אולי זה היה משחק מילים. אולי היא חוזת עתידות שניסתה להזהיר אותו מפני עץ הבונסאי?
"אתה ברווז במטווח, הנרי!!"
הפגיעה הכמעט מדויקת זעזעה אותו. הוא הביט אחורה ולמעלה אל צד הבניין, אך לא יכול לראות יותר ממראה מטושטש של יציאת החרום בקומה הרביעית. העציץ נשבר לכמה חתיכות, אך לא התנפץ.
הוא דחף קלות את השברים בבוהן רגלו. הוא ידע שעליו לדווח על התאונה לאנשי הביטחון של הקמפוס, אבל לא התחשק לו לבזבז על כך זמן ומאמץ. אם היו עדים, הם לא הראו את עצמם.
הוא רק רצה ללכת הביתה. היה לו שיעור נוסף. הוא לא חשב שיוכל לעמוד בו. הוא חיטט בתיקו והוציא את הטלפון הנייד שלו והתקשר למזכירות מדעים קוגניטיביים וסיפר להם על העציץ הנופל. מישהו צריך לעלות ולוודא שכל העצים האחרים של מייקו רחוקים מספיק מהקצה.
הוא נסע הביתה באוטובוס.
במבחן הנהיגה הבא הם ייקחו לו את הרשיון, וטוב שכך. מזה ימים רבים הוא נוסע לעבודה באוטובוס, וזה לא היה כל כך נורא. הוא השתכנע לנהוג כך בגלל לחץ אוויר נמוך בצמיגים. הוא אפילו לא שם לב שכל הצמיגים שלו היו כמעט ריקים. אישה יצאה ממכוניתה ברמזור ושאלה אותו אם הוא יודע שבכל הצמיגים אין כמעט אוויר. פניה היו מעורפלות. הוא ניפח את הצמיגים, החנה את המכונית בחניה, ולא נהג מאז.
הוא האמין שהסברו לכשירות הספונטנית הוא בכיוון הנכון, והוא באמת חשב שמכאן נבע שהוא לא ימות לפני שילמד את השפה שתרגם, אבל זה לא היה החלק שעניין אותו בתהליך. החרדה מפני המוות לא העסיקה את הנרי במיוחד. סובייקטיבית, הזמן החל מתישהו לאחר לידתו ויסתיים כאשר ימות. מה שקורה בין שתי הנקודות הוא כל מה שיש. הוא שמח להודות, ובדיוק כך הוא יאמר לתלמידי התואר הראשון שלו בפעם הבאה בה יפגוש אותם, שיש אפשרויות אחרות. הוא יאמר להם לחשוב על תורת העולמות המרובים. מה אם המתרגמת צופה קדימה אל יקום אחר עם עתיד אחר מזה שהיא תחווה לבסוף? הוא הניח שזה לא היה כך, אבל הוא אהב להגיד לסטודנטים שלו שיכול, כמובן, להיות שהוא טועה. כל העניין במדע הוא להודות שיכול להיות שאתה טועה.
הוא למד צרפתית, והוא בילה שנת שבתון באוסטרליה עם שבט הגאאלפו ולמד יולנגו. הוא התכוון להקדיש שבועות ספורים בלבד ללמוד על דיגֶ'רידוּאים מהאומן ז'לו גורוויני, אבל היה אירוע מקדם – להבות ואנשים רצים וילד לכוד והצורך הדוחק לומר משהו. הוא מעולם לא למד איטלקית, אבל לא מפני שחשב שבורותו תגן עליו מפני המוות. הוא עדיין לא למד איטלקית מאחר שמעולם הוא לא וויתר על הרעיון שיום אחד סידני תלמד אותו לדבר את השפה, אולי תוך כדי כך שתאכיל אותו תותים בתוך גונדולה.
כאשר הגיע הביתה, הוא לקח את הברווז לחדר העבודה שלו כדי שיוכל להתבונן בו תחת זכוכית מגדלת חזקה. יכול להיות שהיא כתבה עליו הודעה איפשהו באותיות קטנות מאוד. הוא הדליק את המחשב, והמסך הוקרן על קיר שהוא צבע בלבן. זה היה הסוד שאפשר לו להמשיך בעבודתו ללא עזרה. הוא יכול לקרוא היטב אותיות בגובה שלושים סנטימטר. הוא התיישב ליד שולחן העבודה שלו, פניו אל הקיר הלבן, והעביר את העכבר אל הדואר האלקטרוני שלו. שום דבר שלא סובל דיחוי.
הוא משך זכוכית מגדלת, הדליק את התאורה שלה ובחן בקפידה את הברווז. אין הודעות.
האם זו היתה מזכרת מעברם? האם הוא היה אמור להיכר בלילה בו קרה דבר מה רומנטי הקשור לברווזים? אם זה היה העניין, הוא לא קלט את זה. אולי ההודעה היתה התגעגעתי אליך התגעגעתי אליך ואני חושבת עליך כל יום של כל שנה מאז שנפרדנו אז תפגוש אותי… תפגוש אותי… ליד בריכת הברווזים?
מישהו צלצל בדלת.
כאשר הוא פתח את הדלת היא עמדה שם, מעורפלת אבל מחייכת, והיה לה ריח נהדר.
"סידני", הוא אמר.
"אתה עסוק", הוא אמרה.
"מה?"
ואז הוא הבין שהיא מסתכלת על הברווז שבידו. הוא חייך, משך בכתפיו, טמן אותו בכיס חולצתו וזז הצידה. "היכנסי", הוא אמר.
היא חלפה על פניו לתוך הבית במסדרון קצר שנפתח לחדר גדול שתפס חלק ניכר מקומת הקרקע. היה שם קיר של חלונות הפונים אל היער הבלתי-מפותח ברובו שבצידן הדרומי של גבעות העיר.
"מקום נחמד", היא אמרה. "המון עץ".
"אפשר להציע לך משהו לשתות?"
"לא עכשיו", היא אמרה ופנתה אליו, הניחה יד אחת על חזהו, רכנה ונישקה אותו. "בוא אתי", היא אמרה ונטלה את ידו.
"לאן?" הוא שאל.
"למעלה?"
הם התעלסו, בתחילה התעלסות נואשת במקצת, אך אז הם התרגלו זה לזה וזה היה כמו בימים ההם. נו, אולי לא כל כך אקרובטי, אבל טוב. הוא כמעט האמין שלא חלף זמן בין אותם ימים מאושרים ובין היום.
"אני צריכה אמבטיה", היא אמרה.
"אני יכול להצטרף אליך במקלחת?"
"לא מקלחת", היא אמרה. "אמבטיה".
"אני יכול להסתכל?"
היא יצאה מהמיטה והלכה לחדר האמבטיה מבלי לענות לו. רגע לאחר מכן המים החלו לזרום.
הנרי הוסיף להישען על כריותיו והקשיב כיצד היא ממלאת את האמבט. היא שרה חרש לחן שהוא לא הכיר, מילים שהוא לא יכול ממש להבין, בטח איטלקית. אם הוא היה קרוב יותר, האם הוא היה מבצע תרגום? האם המצב נחשב כאירוע מקדם? האם היה לו צורך לדעת? או משהו חשוב לומר?
הוא קם והלך לחדר האמבטיה. בדרכו, הוא דרך על חולצתו, ומשהו צפצף. הברווז. הוא התכופף, הרים אותו ונשא אותו אתו אל חדר האמבטיה. עלה בדעתו שהאמבטיה הזאת, ממש כאן בביתו, עשויה להיות הסיבה בשלה היא נתנה לו את הברווז מלכתחילה.
היא כבר היתה שרועה באמבט כאשר הוא נכנס.
"אני מקווה שאתה לא מציע שלישיה", היא אמרה.
"מה?"
"הברווז".
"בטח שכן", הוא אמר, "את, אני והברווזצ'יק". הוא צפצף בו והשליך אותו למים מולה.
"טוב, תיכנס", היא אמרה. היא קיפלה את ברכיה.
הוא נכנס. לא היה מקום רב. "אנחנו צריכים לשבת הפוך". הוא קם.
"אה, אז אתה רוצה שהצינורות ידקרו לי בגב?"
"לא", הוא אמר, ויצא החוצה ואז חזר מאחוריה. זוזי טיפה".
"הוא התכופף ונכנס שוב מאחוריה למים, והיא התכרבלה כנגדו. הוא שלח את ידיו אליה וליטף את שדיה ואת בטנה, והברווז היטלטל ורכב על הגלים בין ברכיה.
רעש נשמע בקומה התחתונה.
פורצים, דובים, המנקה, סנאים, רוחות רפאים?
הנרי לא יכול היה להחליט אם לקום ולבדוק, ובסופו של דבר הוא חיכה יותר מדי. דלת חדר האמבטיה נפתחה בנקישה, וניק שרווד נכנס, אוחז לפניו אקדח כמו שוטר במאורת סמים.
"איך נכנסת לכאן?" צעק הנרי, ואז חשב שדי טפשי לצעוק דבר כזה על איש שמחזיק אקדח ביד, אבל לכל הרוחות, זה היה ניק שרווד המטורלל. זו חייבת להיות איזושהי בדיחה חולנית.
"יש לי מפתח", אמר ניק.
הנרי לא יכול לראות בבירור את ההבעה על פניו של ניק, אך מהאופן בו ניק הזיז כל הזמן את האקדח ונעשה גבוה יותר ואז נמוך יותר, אולי כאילו הוא נעמד על קצות אצבעותיו, הנרי הסיק שניק מנסה למצוא זווית יריה שלא תפגע בסידני.
"נתת לו מפתח לבית שלך?" היא שאלה.
"לא נתתי לו מפתח לבית שלי", אמר הנרי.
"אתה נראה פרוע ומבולבל, ניק", אמרה סידני. "נכון שהוא נראה פרוע ומבולבל, הנרי?"
"אני לא יודע. כלומר, בטח, נכון. פרוע ומבולבל".
"הייתי צריך לדעת שתקפצי אתו למיטה ברגע שרק תוכלי", אמר ניק.
"מה זה עסקך?" היא שאלה.
"איך את יכולה לשאול אותי את זה, סידני? אחרי כל מה שהיינו זה לזה. מעולם לא ויתרתי עלינו".
"איזה עלינו?" היא אמרה. "זה הכל בראש שלך, ניק. חשוב על זה. אני די בטוחה שמעולם אפילו לא לחצנו ידיים".
ניק סגר את מכסה האסלה והתיישב. "הטיעון שלך מאולץ", הוא אמר.
הם הוסיפו לשבת כך רגע נוסף, בלי לומר מילה, ניק מתבונן בידו, או באקדח שבידו, הנרי אוחז חזק בסידני, הברווז רוכב על האדוות שבין ברכיה. הוא חש שהיא קצת רועדת.
"בכל מקרה, זה לא קשור אליך, סידני". ניק נעמד. "לא ציפיתי שתהיי פה. חבל שנקלעת לתוך זה".
"אז למה זה קשור, ניק?" שאל הנרי.
"טוב, הנה אנחנו", אמר ניק. "הייתי צריך להביא רדיו".
"יש רדיו ליד סל הבגדים", אמר הנרי. למה הוא מנסה לעזור? ברור שניק השתגע. משוגע מאהבה? האם אהבתו של האיש לסידני רדפה אותו כל השנים האלה, עד שהוא איבד לבסוף את צלילות דעתו כאשר היא חזרה אל הנרי?
ניק צחק. "ודאי שיהיה!" הוא נסוג לכיוון הרדיו. הוא המשיך לכוון לעברם את האקדח, כאילו חשב שאולי הם יזנקו ויכניעו אותו. הוא אחז ברדיו וחזר לעבר האמבט, אך מהר מאוד נאלץ לעצור. "הכבל לא מספיק ארוך".
"מספיק ארוך בשביל מה?" שאלה סידני.
ניק הניח את הרדיו בחזרה והדליק אותו. נעימת חליל. הנדל, חשב הנרי. ניק כיבה את הרדיו.
"צירופי מקרים כאלה היו רעש רקע בנתונים", אמר ניק. "אני מוריד את לחץ האוויר בצמיגים שלך, אתה מפסיק לנהוג. אני לא יודע מה קרה לעכבישים ששחררתי בבית שלך. אני מניח גלגילית על המדרגות, אתה לא דורך עליה. אני שם רעל במרק שלך, אתה אוכל כריך ומחליט שאתה מלא מדי למרק. אני משליך עליך עץ קטן, אתה זז משם בדיוק בזמן. אתה באמבטיה, אני רוצה לזרוק רדיו פנימה אתך, הכבל אינו ארוך מספיק. אתה מחבר את הכל ביחד, ובמה זה מסתכם? רעש".
"אני חושב שאני מבין למה אתה חותר, ניק", אמר הנרי. "אתה מנסה להרוג אותי!"
"בגללי?" שאלה סידני.
"זה לא קשור אליך", אמר ניק. "מדובר במחלוקת על סוגיה בתיאוריה מדעית".
"למעשה, ייתכן שאת צודקת, סידני", אמר הנרי. "אולי זאת סתם מלחמה על נערה".
"נערה?" סידני ניסתה להסתובב ולהביט בו, אבל הוא לא הרפה ממנה, והיא שבה למקומה. "המים מתקררים", אמרה.
"זה לא העניין", אמר ניק. "כשאירה בך, זה יוכיח אחת ולתמיד שהיקום אינו מתוכנת מראש, כפי שהתיאוריה שלך מתיימרת לומר לנו. אני הקלף החופשי, המקל בגלגלים".
"כן, אתה המוציא והמביא, ניק", אמר הנרי. "האינדיאנה ג'ונס של עולם הדקדוק".
"תתבדח כמה שרק תרצה", אמר ניק.
"שב וחשוב על זה", אמר הנרי.
"אל תגיד לי מה לעשות", אמר ניק.
"אוי, שב, ניק", אמרה סידני. "מדוע לדעתך תגליתו של הנרי אודות תרגום אוניברסלי קרתה דוקא עכשיו?"
"למעשה לא כך אני מכנה את זה", אמר הנרי.
ניק התיישב שוב על האסלה. "בסדר, אז תגידי לי, מדוע עכשיו?"
"ברור", היא אמרה, "שזה בא כהכנה למגע ראשון. מן הסתם, כולנו עומדים לגלות שאיננו בודדים ביקום, ומישהו יצטרך להיות מסוגל לדבר אִתם".
להנרי ולניק לא היה דבר לומר על כך. סידני משתה את הברווז מהמים וצפצפה בו כמה פעמים. לאחר רגע נוסף של שקט, היא צפצפה בו שוב.
"תניח לרגע אחד שאני צודק לגבי האופן שבו זה פועל", אמר הנרי. "כאשר תנסה לירות בי, האקדח ייתקע או משהו".
"לא סביר", אמר ניק. "בדקתי אותו במטווח ההוא, ליד כביש I5".
"משם נסעתי", אמר הנרי.
"איפה השגת אקדח, ניק?" שאלה סידני.
"כל אחד יכול להשיג אקדח", אמר ניק. "זו אמריקה".
"אז, בדקת את האקדח", אמר הנרי. "זה לא אומר שלא תהיה בו תקלה".
"למעשה, חשבתי גם על זה". ניק העביר את האקדח לידו השניה וחיטט בכיס מכנסיו.
הנרי לא הצליח לראות מה הוא עושה, מחזיק משהו בוהק. "מה זה?"
"סכין", אמרה סידני.
"גם אם האקדח יפסיק לעבוד", אמר ניק, "אני מניח שאוכל לחסל אותך עם זה". הוא נעמד וניגש לאמבט. הוא כרע על ברך אחת.
"היזהר", אמר הנרי. "תרטיב את העניבה שלך".
"שתוק". ניק משך את הנצרה לאחור והצמיד את האקדח לראשו של הנרי.
סידני נשענה קדימה והסבה את פניה כלפי שני הגברים.
"אל תזוזי!" אמר ניק. "היי, אולי את כאן כדי שאם האקדח יפסיק לעבוד, ואני אאלץ להשתמש בסכין, יהיו יותר מדי אנשים מכדי שאוכל לטפל בהם, ואני אכשל שוב. לא, רגע. האקדח אמור לעבוד עליך בסדר גמור".
ניק סילק את האקדח מהנרי וכיוון אותו אל סידני.
"חשבתי שאתה אוהב אותי!", היא אמרה.
"שכנעת אותי שטעיתי", אמר ניק. "אולי תפסיקי לצפצף עם הברווז הזה?"
"אלוהים", אמר הנרי. "פשע על רקע רומנטי? המאהב הדחוי. חשוב על כל הדם, ניק!"
"טוב, שניכם באמבטיה", ניק הרים את הסכין והצמיד את החוד לגרונו של הנרי.
"דמיין שכרגע ירית בסידני", אמר הנרי במהירות.
"אני לא אצטרך ממש להרוג אותה", אמר ניק.
"ובכן, ירית בסידני", אמר הנרי, "ומאחר שהאקדח ירה, אתה משתחצן ומכוון אותו אלי ושוב לוחץ על ההדק, אבל האקדח לא עובד הפעם, כמובן. כל מה שנשאר הוא הסכין".
"הסכין לא יכולה להיכשל".
"קרוב לוודאי שזה נכון", אמר הנרי, "אז מה לדעתך יפסיק לעבוד בשלב הזה?"
"למה אתה מתכוון?"
"הוא!" אמרה סידני. "ניק עצמו יפסיק לעבוד באותו רגע".
היא קמה על ברכיה, ממשיכה לצפצף עם הברווז.
"זה נכון, ניק", אמר הנרי. "אתה מצמיד את הסכין לגרוני, ונראה שאין מה שיפריע לך להרוג אותי, כך שמשהו חייב לקרות לך. אולי תקבל התקף לב ותמות במקום".
"אי אפשר לסדר את זה לפני שהוא יירה בי?" שאלה סידני.
"חשוב על זה, ניק", אמר הנרי. "מה אם אני צודק?"
"לא יכול להיות שאתה צודק", אמר ניק.
"אוֹח, מספיק עם זה, ניק!" צעקה סידני. "די כבר! הדרך היחידה בה אפשר לפתור את זה היא אם תמות. או תסתלק מכאן. אתה יכול לקחת את הברווז הארור הזה שלך ולהסתלק". היא הפסיקה לצפצף עם הברווז והשליכה אותו עליו.
בניסיונו לתפוס את הברווז בשתי ידיו, ניק הרחיק את הסכין מגרונו של הנרי, מותיר שריטה ארוכה ומדממת, ושמט את האקדח לתוך המים.
את הברווז הוא תפס.
הנרי וסידני הסתבכו זה עם זה בתוך המים, צועקים ומקללים ובעיקר מפריעים זה לזה, ואז הנרי מצא את האקדח, הרים אותו וכיוון אותו אל ניק.
ניק הפך את הברווז שוב ושוב בידיו. הוא הרים את מבטו כשהנרי אמר לו לזרוק את הסכין.
"אני שונא להודות בכך", אמר ניק. "אבל אני מתחיל להאמין שאתה צודק לגבי אפקט הכשירות הספונטנית, הנרי".
"ספר זאת לשופט!" צעקה סידני.
"שטויות, לא תוכלי להוכיח נגדי דבר". ניק קיפל את סכינו והניח אותה. "אני פשוט אומר ששאלת ממני את האקדח, הנרי, ואתה מוזמן להסביר איך הוא הגיע לאמבטיה עם החברה שלך".
הנרי לא הניח את האקדח מידו כמה דקות אחרי שניק עזב את חדר האמבטיה. הוא הקשיב בקפידה, מקווה לשמוע את המדרגות חורקות, או דלת של מכונית נטרקת, או מנוע מתחיל לעבוד. לבסוף, כל מה שהוא שמע היה שקט. ניק הסתלק. הוא הניח את האקדח ועזר לסידני לצאת מהאמבט.
מאוחר יותר הוא בישל לה ארוחת ערב והגיש אותה על המרפסת הפונה אל היער. סלמון וברוקולי. תפוחי אדמה אדומים. יין לבן.
היא סיפרה לו על אמה. היא סיפרה לו על בתה שגרה בלונדון עם בעלה לשעבר. הוא סיפר לה על עיניו. הם שתו קפה כשהחשכה החלה לרדת.
"אני טסה הביתה מחר", היא אמרה.
"אה?"
"כן", היא אמרה.
מתי, ביקום זה או בכל אחד אחר, זכית אי פעם לקבל הזדמנות נוספת כזאת? הוא חיפש אחר המילים המתאימות. היה חיוני שהיא תבין בדיוק למה הוא מתכוון.
הוא לא הצליח למצוא את הניסוח המושלם.
לבסוף הוא אמר, "גם אני יכול לבוא?"
"באמת?" האם היא נשמעה שמחה? "זה יכול להיות נחמד!" כן, היא נשמעה שמחה.
"נהדר", הוא אמר. "תגידי לי, סידני, אנחנו מדברים עכשיו איטלקית או אנגלית?"
"אנגלית", היא אמרה, "ודאי שאנחנו מדברים אנגלית. נראה לך שאני מנסה להרוג אותך?"
משעשע ביותר.
אוי! איזה סיפור נהדר!
איזה כיף של סיפור
נפלא!!!
גיליתי את הסיפור הזה קצת באיחור… מה שמראה שתמיד כדאי לחטט בארכיונים של בלי פאניקה 🙂
מקסים!
כיפי משעשע ושנון, רעיון נפלא!