ואלס עם מתילדה


פורסם ביום יום שישי, 15 בדצמבר 2000, בשעה 14:59
שייך למדור מומלצי האתר, סיפורי מקור

מאת

הכל התחיל כשמתילדה ברחה מהבית. טוב, בערך.

יום אחד מתילדה ניצלה את העובדה שארי פתח את דלת הכניסה עם המון חבילות בידיים (יום הוצאת הזבל השבועי, כנראה) והתחמקה לו מבין הרגליים, החוצה. אין לי מושג מה היא חיפשה שם – מתילדה היא חתולה מבוייתת ומפונקת מאד, ואין לה ממש מה לחפש מחוץ לבית. אבל נראה שיצר הסקרנות תכף עליה.

חיפשנו אותה בחוץ במשך שעות, ללא הצלחה. או שהיא יצאה לה לשיטוט קצר בשכונה, או שהיא התחבאה באיזשהו מחסה, מבוהלת מכדי להשמיע קול. בכל מקרה, מתילדה נעלמה.

כשכבר התחלתי להרגיש דבילית מלעמוד בחוץ בשתיים בלילה בקור ולצעוק "מתילדה! מתילדה!" ויתרתי, נכנסתי הביתה, וישבתי מיואשת ביחד עם ארי, בוכה על חתולתי האבודה. היא היתה אתי מאז שהיתה גורה שחרחורת וקטנטנה שהצלתי ברגע האחרון מפגיעתה של מכונית חולפת, ואיכשהו חשבתי שהיא תהיה אתי לנצח. ועכשיו נראה שלא כך יהיה.

עבר עלי לילה של שינה טרופה, אבל בבוקר, כמו ילדה טובה, קמתי לעבודה. לא ממש רציתי, ברור. אבל יש דברים שאין ברירה אלא לעשותם. וכך הלכתי לי לעבודה, ללא טיפה של חשק, עוד מקווה באיזו פינה מטורפת של המוח שלי שאני אמצא את מתילדה עומדת ליד הדלת ומחכה להכנס. אבל לא. חוץ מהעיתון ומשקית הזבל של השכנים, לא היה שם כלום. ביליתי את כל היום מדמיינת לי את חתולתי המפונקת מייללת במקום לא מוכר, רוצה לשוב הביתה ולא יודעת איך. אתם מתארים לעצמכם שמצב רוח טוב במיוחד לא היה לי.

בדרך חזרה הביתה עצרתי אצל הוטרינר שלנו. אני עוצרת אצלו לעתים קרובות בדרך מהעבודה – בקול רם אני טוענת שזה כדי לקנות למתילדה איזה פינוק, אבל האמת היא שאני לא עומדת בפיתוי לראות את הגורים שתמיד נמצאים אצלו, אחרי שהושארו בפתח הקליניקה על ידי "נשמות טובות" שלא ראו לנכון להוציא את הסכום הדרוש כדי לעקר את החתולה שלהם. נכנסתי כרגיל, והצצתי בכלובים, כשאת תשומת לבי משכה יללה מוכרת. מאד מוכרת. היללה הזו שמתחילה בצליל דמוי ציוץ מגוחך, ורק אז מתפתחת ליללת חתול אמיתית. הייתכן? מתילדה?

זינקתי בפראות לעבר הכלוב שממנו עלו הקולות, מבהילה בכך את שוכניהם של כמה מהכלובים האחרים – וכן, שם היא היתה. מתילדה. מלוכלכת ועצובה למראה, מייללת נואשות ביללה המצוייצת המצחיקה שלה, עם אזנה השמאלית השמוטה מעט והכתם הלבן הקטן מתחת לסנטרה. וכשפתחתי את הכלוב ובדקתי אותה מקרוב – דבר שהיא הניחה לי לעשותו בשמחה, כך שעלי להניח שהיא לא הצטערה כלל על כך שבאתי לקחת אותה – מצאתי את כתם הפיגמנטציה השחור באמצע כפה האחורית-הימנית הורודה. אין ספק, מצאתי את מתילדה שלי.

הוטרינר שמח מאד – אם כי אני לא יודעת אם שמח יותר על כך שמצאתי את חתולתי האובדת או על כך שהתפנה לו עוד כלוב בפנסיון החתולים המאולתר שלו – ואפילו נתן לי ארגז לשאת בתוכו את מתילדה עד הבית. קניתי למתילדה פינוק קטן, שאותו, כך הבטחתי לה, היא תקבל ברגע שנגיע הביתה, אם היא תהיה חתולה טובה, והלכתי לי באושר רב ובהתרגשות לביתי. האושר וההתרגשות החזיקו מעמד בדיוק עד שסובבתי את המפתח בדלת, ומבפנים ענה לי קול השריטות הנלהב והמוכר כל כך. מתילדה בבית.

התא הקולי בישר לי שארי מצא את מתילדה עומדת בפתח כשהוא יצא לעבודה, שעתיים אחרי. נו, כמובן, הגיוני שלו יהיה המזל הזה. התא הקולי לא הסביר לי איך זה ייתכן שיש לי מתילדה אחת בבית ומתילדה אחת בארגז שכרגע הבאתי מהוטרינר. ראשית, עוד לפני שהוצאתי את מתילדה מאריזתה, בדקתי את המתילדה שהיתה בבית. הכל, כולל הכתם על כף הרגל, הכתם שמתחת לסנטר, האוזן העקומה והיללה המשונה, היו שם. היא בלי ספק היתה מתילדה. והיא נראתה מאד שמחה לראות אותי.

מצד שני, גם זו שבארגז בלי ספק היתה מתילדה. זה היה ברור כשהוצאתי אותה ממנו. היא נגשה אלי, גירגרה מעט, חיככה את לחייה ברגלי, ואז פסעה לה משם, בהליכה הגאה והאלגנטית שבגללה נתתי לה את השם מתילדה – הליכה שנראתה לי תמיד כאילו היא הולכת לקראתו של בן-זוגה לואלס, לקראת ריקוד באולם נשפים מימים עברו.

וכך עשתה גם מתילדה השנייה.

שתי המתילדות ניגשו להן באצילות נפש לכלי האוכל, אכלו מעט, והותירו אותי תוהה לחלוטין. היה ברור ששתיהן מתילדה. היה גם ברור שזה בלתי אפשרי. שמא אני יוצאת מדעתי?

טוב, כשארי יחזור, הוא כבר יגלה לי אם יצאתי מדעתי או לא.

ביליתי את שאר שעות היום, עד שארי חזר, בצפייה בצמד המתילדות. שתיהן התנהגו בדיוק כרגיל, ואף אחת מהן לא הראתה ולו בשמץ של סימן, שמקומה אינו כאן. השערות חסרות הגיון לאין ספור חלפו במוחי – תאומות שהופרדו בלידתן? מקריות מופרכת של הטבע? יצור מהחלל שקיבל את צורתה של מתילדה? אך השעות חלפו להן לאיטן, ולבסוף ארי חזר הביתה.

שמעתי את המפתח שלו בדלת, ובאתי לקראתו בשמחה ובהקלה. הוא פתח ואמר "נו, ראית איזו הפתעה הכנתי לך?" אולם המילים גוועו על שפתיו, כי מתילדה באה לקראתו בשמחה. שתיהן.

הוא הביט בשתיהן ללא מילים, ובי, ושוב בשתיהן. הוא כרע אליהן, ואני ניחשתי מה הוא מתכוון לעשות ואמרתי "כבר בדקתי. לשתיהן יש את כל הסימנים." הוא הביט בי בשאלה. משכתי בכתפי.

"אבל זה לא יכול להיות," הוא אמר. "לא יכול להיות ששתיהן זהות. אחת חייבת להיות חתולה זרה שהופיעה כאן במקרה."

שתיהן מזהות אותי. שתיהן מתנהגות בדיוק אותו הדבר. שתיהן נראות בדיוק אותו הדבר. לשתיהן יש בדיוק אותם סימנים. אני לא יודעת איך להסביר את זה".

"בטוח יש איזשהו הבדל," הוא הרים את ידיו ביאוש.

"יש דבר שאתה לא שם לב אליו," אמרתי לו בשלווה מדומה שכיסתה על חרדה הולכת וגוברת. "שמתי לב לזה אחר הצהריים. נו, אתה לא מבחין במשהו יוצא דופן?"

"לא." הוא הביט בהן שוב בעיון, ואז החזיר את מבטו אלי. "כלום."

"אתה לא שם לב שהן לא מרחרחות אחת את השנייה? אתה לא זוכר מה קורה כשמביאים חתול חדש הביתה?" הוא היה חייב לזכור – כשהבאנו את מתילדה לביתנו, חתולנו המנוח זיגפריד התנהג בטירוף מוחלט. הוא כל הזמן נשף וירק לעברה, ריחרח בקפדנות ובעויינות רבה כל פינה שבה ישבה, והפגין בצורה חדה ביותר את העובדה שהשינוי הזה חשוד עליו מאד. מתילדה עצמה, שהיתה אז גורה קטנה, עגולת עיניים ורכת פרווה, הקפידה להסתתר היטב בכל פעם שזיגפריד התקרב אליה, וממחבואה נשפה אליו נשיפות מאיימות. נדרש יותר משבוע כדי שהשניים יתרגלו זה לזה, ועוד כמה שבועות עד שהרמוניה של ממש התפתחה ביניהם. וכשזיגפריד מת לבסוף, ממחלה קשה בדרכי הנשימה, מתילדה ייבבה יבבות מצוקה איומות במשך יותר משבוע, עד שהתרגלה לחוסר נוכחותו.

ואולם נראה כי שתי המתילדות לא רואות אחת בשניה כל דבר זר. ההסבר היחיד שיכולתי לתת לכך היה שריחן, כנראה, זהה. לא יכולתי להסביר זאת אחרת. הן התנהגו זו עם זו כאילו הן חיו יחד מינקותן, מתכרבלות יחדיו על הכורסה הגדולה הפרטית שלהן (זו שהיתה אמורה להיות הכורסה הפרטית שלי, אבל לך תסביר את זה לחתול), ובאופן כללי מפגינות הרמוניה מרשימה.

ארי הביט בשתיהן, עקב במבטיו אחרי התנהגותן, ונראה שההבנה נחתה עליו לבסוף. בסופו של דבר שאל: "אז מה עושים?"

"מה עושים?" שאלתי אותו במבט התמים הטוב ביותר שלי.

"רגע, את לא מתכוונת שנשאיר את שתיהן כאן, נכון?" הוא הביט בי, נרגז מעט.
"יש לך פתרון אחר?" שאלתי אותו בנימה אדישה ככל שיכולתי לסגל.

"אבל…" הוא לא ידע איך להמשיך. "אנחנו לא צריכים לפחות לברר איך? למה? מאיפה?"

"כן? ואיך בדיוק תברר את זה?" שאלתי אותו, לא משנה את הנימה האדישה שלי.

לרגע נדמה היה שהוא עומד לענות, אך הוא שינה את דעתו ולא ענה.

ומתילדה נשארה. שתיהן.


לאחר כמה ימים עברתי שוב אצל הוטרינר. רציתי להחזיר לו את הכלוב, וגם לקנות עוד קצת אוכל ופינוקים לחתולות. נזקקנו כעת לכמות כפולה של אוכל עבורן. ובאותה הזדמנות, רציתי לראות, אולי אני אצליח לברר מאיפה הגיעה מתילדה ב'. אבל כל תכניותי נגוזו כששמעתי יללה מוכרת מחדר הכלובים שלו. ציוץ מקוטע – ויללה. ציוץ מקוטע – ויללה. נכנסתי פנימה, למרות שכל חושי צרחו אלי להימנע מזה – ואכן, שם היא היתה. באותו כלוב, רובצת בהבעה נעלבת ונבגדת, אזנה השמאלית שמוטה מעט, כתם לבן מתחת לסנטרה – מתילדה, אצילת הואלס שלי, רובצת ומחכה שמישהו יקח אותה הביתה.

ניסיתי, ניסיתי לשכנע את עצמי שאחת המתילדות ברחה מהבית. כמו שניסיתי לשאול את הוטרינר אם הוא זוכר חתולה, כזאת בדיוק, שהיתה אצלו לפני פחות משבוע. כלום. הוא לא זכר, ואני לא השתכנעתי. אבל אטמתי את מוחי, ארזתי את מתילדה שוב בארגז שכבר עמדתי להחזיר לוטרינר – הוא הופתע, הוא לא זכר אפילו שהשאיל אותו – והלכתי הביתה. וכשסובבתי את המפתח, כמובן, נשמע קול השריטה המוכר. כפול.

התיישבתי מול הארגז, שבו היתה כבר המתילדה השלישית במספר, וניסיתי לשכנע את עצמי שאני חולמת. ניסיתי לשכנע את עצמי שלא יכול להיות שיש לי כאן שלוש חתולות זהות לחלוטין, שנראה שאנחנו תקועים באיזה מעגל סגור של הוספת עוד ועוד מתילדות לביתנו. וכך מצא אותי ארי, יושבת ובוהה בארגז ובו המתילדה השלישית. הוא הצטרף אלי, התיישב לידי על הרצפה, בהה בארגז, ושאל אותי "מהווטרינר?"

הנהנתי בראשי בלי לענות.

"הוא זוכר איך היא הגיעה אליו?"

"הוא אפילו לא זכר את הקודמת. הוא לא זכר שהיא היתה שם. הוא לא זכר שלקחתי אותה."

"למה לקחת אותה, בכלל?" הוא שאל אותי, רוגז קל בקולו.

הפניתי אליו מבט אבל לא עניתי, ולאחר רגע הוא השפיל את עיניו ואמר "כן, כן, אני יודע."

"אז מה עושים?" הוא שאל אותי.

"אין לי מושג," עניתי, והתחלתי לשחרר את המתילדה השלישית מכלאה. אי אפשר להשאיר אותה שם כל היום. הוא תפס בידי.

"רגע, את מתכוונת שאת הולכת להשאיר גם את השלישית כאן?"

"ומה אני אעשה? אזרוק אותה לרחוב?" שאלתי אותו בעייפות.

"אולי צריך לפנות למישהו… משטרה, צבא, טכניון – מישהו שאולי יוכל לגלות מה הולך כאן." הוא אמר בהיסוס.

"כן?" שאלתי אותו בעוקצנות. "כדי שיצחקו עלינו בפרצוף? ונניח שמישהו יאמין לנו – היית רוצה שיכניסו את כולנו להסגר, ויחתכו את המתילדות לחתיכות כדי לראות ממה הן עשויות?" הוא לא ענה. הוא הבין בדיוק כמוני שטוב לא ייצא מזה.

שחררנו את מתילדה מכלאה. היא שמחה מאד, והלכה לה בהליכה האצילית שלה לעבר כלי המזון. שתי האחרות בירכו אותה לשלום בחיכוך אף, ולא הנידו עפעף פרט לכך. בערב הן ישבו מכורבלות שלושתן ביחד על הכורסה שלי. היה להן קצת צפוף, אבל נראה שהן הסתדרו. ארי עינה אותי כל הזמן במבטים שלא ממש יכולתי לפרש. נראה היה שהוא מייחס לי את האחריות לכל העניין, כל כמה שזה היה אבסורדי.

חששתי מאד לחזור לוטרינר פעם נוספת, אבל הייתי חייבת להחזיר לו את הכלוב. וחוץ מזה, הסקרנות בערה בעצמותי. רציתי לראות אם שוב… לא, אמרתי לעצמי. שום דבר כזה לא יקרה שוב.

כששמעתי שוב את היללות כמעט שלא נכנסתי לבדוק שוב, אבל לא יכולתי לעמוד בכך. נכנסתי לשם, ומתילדה שוב ישבה שם, באותו כלוב, מביטה בעיני באותה הבעת נאמנות אינסופית שלא זנחה את עיניה מאז שחטפתי אותה מתחת למכונית ההיא, לפני כמעט חמש שנים. כמובן שלא יכולתי להשאיר אותה שם. היא ראתה בי את אמא שלה, ואני מצדי לא יכולתי לסתור זאת.

כשארי ראה את מתילדה הרביעית הוא רק אחז את ראשו בידיו, וצנח לידי. הוא לא אמר כלום במשך זמן רב, גם כששחררתי אותה מהכלוב והנחתי לה להצטרף אל תאומותיה. לאחר כמה זמן הוא הרים את ראשו, הניח לידיו להישמט מאחיזתן הנואשת בשערותיו, ושאל אותי "אבל איך? איך בשם אלוהים?"

"מאיפה לי לדעת?" שאלתי אותו, קצת בגסות. לא יכולתי לשאת את העובדה שהוא בא אלי לבקש תשובות כשלי לא היו. "חיזרים. תאומים זהים. גנים שעוברים מאחד לשני. מסע בזמן. קו זמן חליפי – מאיפה לי לעזאזל לדעת איך זה קורה?"

"אבל, אבל.. אין מישהו שיכול לגלות? לא יכול להיות שכל כמה ימים תגדל מתילדה חדשה!" הוא אמר בייאוש.

"אם אתה מכיר מישהו שיכול לגלות מה לעזאזל קורה, אני אשמח אם תודיע לי. אני לא יכולה לחשוב על שום דבר." אמרתי.

הוא שתק למשך כמה רגעים, מביט בנסיונותיהן של ארבע מתילדות להידחק לתוך הכורסה שלי, ואז אמר "את לא חוזרת שוב לוטרינר ההוא, את שומעת אותי? את לא חוזרת לשם יותר."

הנהנתי. הבנתי את זה טוב כמוהו.

באמת שאין לי מושג מאיפה מגיעה מתילדה כל פעם. אני מאמינה שהיא לא מופיעה אצל הוטרינר לפני שאני מגיעה אליו. או לפחות אני רוצה להאמין. אני רוצה להאמין שלא יושבת שם עכשיו בכלוב חתולה אחת, מתוקה ושחורה עם אוזן אחת שמוטה וכתם לבן מתחת לסנטר, שאולי זוכרת איך פעם הרמתי אותה ברגע האחרון מתחת למכונית שעמדה לדרוס אותה, ומחכה שהאמא-על-שתי-רגליים שלה תבוא לקחת אותה, או שאנשי צער בעלי חיים ירדימו אותה לבסוף בגלל חוסר מקום וחוסר ביקוש. אני רוצה להאמין שהיא תופיע רק אם אני אכנס לשם, אוזני כרויה לשמוע יללות מוזרות, כאלו שמתחילות בציוץ מגוחך. אני מעדיפה להאמין בזה, כי אין לי כל דרך לבדוק את זה. אני יודעת שברגע שאני אבדוק אם יש שם עוד מתילדה, היא תהיה שם. אני לא יודעת אם היא נמצאת שם קודם, ואני לא מתכוונת לבדוק.

יש לנו כבר ארבע מתילדות. הן בקושי נכנסות בכורסה הפרטית שלהן, והן לפעמים רבות על האוכל. אני לא יכולה להביא לכאן עוד מתילדה, ועוד אחת, ועוד. אם באמת יושבת עכשיו חתולה קטנה, שחורה ובודדה בכלוב הקטן ההוא אצל הוטרינר, ומחכה שיבואו לאסוף אותה, אני רק יכולה לנחם אותה במחשבתי – לפחות את תהיי המתילדה האחרונה שתשב בכלוב הזה. כל עוד זה תלוי בי, את תהיי המתילדה האחרונה.



תגובות

הוספת תגובה