ואלה תולדות…
היסטוריה אלטרנטיבית – האימפריה העברית שולטת על חלק ניכר מאסיה. צבא עברי צועד בפקין ומאדיר את שם אלוהים בעיניי הצ'ינים.
החטיבה ה- 47 צעדה לאורך רחובות פקין. לפני הלוחמים צעדו המחצרצים והמתופפים, תוקעים בחצוצרות ומתופפים בקול. לפניהם, בראש הטור, נישא על כתפי הכוהנים, עבר ארון הקודש, והכריז קבל עם ועדה, כי עיר זו עברה לידי העברים.
היה זה אחד המעוזים האחרונים של התנגדות מקומית כנגד השלטון הירושלמי וחיל הכיבוש העברי, והקרב על כיבושו היה עקוב מדם. החיילים הלכו בסדר מופתי, למרות שניתן היה לראות את אותות הקרב על פני הלוחמים ועל ציודם. השלמות, לשעבר בצבע קרם נקי, היו רק מלוכלכות במקרה הטוב. רוב החיילים הצליחו לשמור על אבנט השני ועל שריון העור, שגם בהם נראו אותות הקרב בבירור. שלא כמו ערים אחרות, ותרבויות אחרות ששמחו להשיל מעליהן את עול הכפירה ולהמיר את דתם ואמונתם, העם הצ'יני היה מבין המתנגדים החזקים ביותר שעמדו בפני הצבא העברי — הן בעוצם זרועו והן בהתנגדות העם להמרה הדתית.
אף על פי שהלחימה נסתיימה רק לפני שעות ספורות, הגיעה הידיעה כי המלך ומועצת הזקנים צפויים להגיע לפקין בשבועות הקרובים, וזאת כחלק מסיורם בתחום הממלכה — מאי השפנים במערב, דרך כוש בדרום ועד המעוזים המזרחיים של צ'ין. עבודה רבה עמדה בפני המפקדים על מנת להכשיר את המקום לקבלת הפנים המלכותית. מצב רוחם של החיילים לא היה מרומם כלאחר שאר הכיבושים, אך הם ביצעו את המוטל עליהם; שרי המאה קיוו שהדבר ישתפר לאחר ארוחה חמה ומנוחה מספקת, למרות שהפריט השני יהיה במשֹורה בעתיד הקרוב.
אלה דברי הימים, בימי מלכות הילל בן זקאי, הם שלוש מאות ואלף שנים מאז מלכות שלמה בן דויד. ויקום צר על ממלכת ישראל ורצונו בה. פניו מקדם, ונושא הוא נס זר. וישלח בו הילל את צבאו. וילך נס יהוה בקדמת החיל, והניס את בני הצ'ין קדמה, עד גבול הים הגדול, זה רצון יהוה."
(קובץ הילל, מגילה י"ח, פסוק א')
הפילים התקדמו לאורך החוף, הטלטולים שלהם יוצרים מקצב אחיד. ניסיתי לנוח כל כמה שיכולתי, ונתתי לעיני להעצם. על הפילים שלצדי ישבו שרי החצר; לפנינו דהרו קלות חיילי הגדוד הראשון ושומרי המלך על סוסיהם, ומאחור התנהלה לה יתרת הפמליה המלכותית והעבדים בשיירה רגלית. שינוי בקצב ההליכה הקפיץ אותי מחדגוניות המסע. פקחתי את עיני וראיתי שאנחנו עוברים בשולי יער. השיירה החרידה עדר איילים מרבצם, אך החלטתי לא לעצור את המסע להפסקת ציד — היה עלינו לעבור עוד כברת דרך ארוכה. אותתי למוביל הפיל שלי להמשיך הלאה.
ניסיתי לחזור ולנמנם כששמעתי את קולו של שר המסחר. "כבודו," אמר, "כעת משכבשנו את הצ'ינים, צריך לבדוק איך ניתן לשלב את התוצרת שלהם לתוך כלכלת הממלכה. שמעתי שבזכות תנאי האקלים והשטח, הצ'ינים מוציאים מתחת לידיהם גרגרי אורז גדולים כמו ענבים…"
"לא צריך להגזים!" התפרץ שר החוץ לדברי חברו, והמשיך "אמנם צי'ן רחוקה מבירת הקודש שלנו, ושמועות, טבען שיתפחו לאורך הדרך שעברו, אבל לפי מה שנאמר לי על ידי עמיתי השומרי, הייחוד היחיד שיש לצ'ינים בנוגע לאורז הוא הכמות בלבד — האיכות זהה לזה שמגדלים בפרס".
אני מכיר את שני אלה זה זמן רב, והויכוח הזה נמשך מאז שהמלחמה החלה, כך שניתן לומר ששבעתי ממנו. נדתי בראשי לאות ששמעתי, ושבתי להתנמנם. מחשבות אחרות העסיקו אותי. החכמים הרומיים הפתיעו את כולנו עם הפיתוחים שלהם. מראות מופלאים ראינו בחבל הארץ האטרוסקי. קשת גדולה עד כדי כך ששישה אנשים דרושים לתפעל אותה וחיציה גדולים כעשויים מגזעי עצים; שריוני ברזל שעמדו בפני מכות חרב; מקדשי ענק שאת ראשיהם לא ניתן היה לראות מפאת גובהם; וכמובן היינות והשמנים שפרסמו ארץ זו ברחבי הממלכה העברית ומחוצה לה, והיו שווים את משקלם בזהב. כל הדברים הללו דרשו ניתוח מדוקדק, והחלטה על דרך השילוב שלהם בממלכה.
השמש הלכה ושקעה לה מאחורינו, ומלפנים ניתן היה לראות את אורותיו של יישוב. סימנתי לשומרים ולפמליה שאת הלילה נעשה ביישוב זה.
בעברו השני של העולם, חבורת חיילים ישבה מסביב למדורה שמוקמה במרכז מחנה צבאי גדול. המחנה נח במרכזה של רחבה גדולה בקרבת מרכז העיר פקין. מחנות דומים הוקמו בפרברי העיר. היתה זו שעת חצות הלילה, ורק לפני רגעים ספורים מפקדם שיחרר אותם מעבודותיהם לנוח. הדממה שררה במחנה, וניתן היה לשמוע את המתרחש בעיר סביבם, יללת כלב, נעירת חמור וצהלת סוס, כל זאת מפאת עייפותם של החיילים. סיר גדול שונע לקרבת המדורה ע"י הבשלן ועוזריו, וכמו מעשה פלא, החיילים הסתדרו בטור על מנת לקבל את מנתם בארוחת הערב. ניתן היה להיווכח כי צוות הבישול טרח יותר מהמקובל לגבי מזון שדה. היתה זו קדרת בקר עשירה בשומן וירקות סמיכה ומהבילה, ניחוחה נישא ברוח. בעודם אוכלים את מנתם, המשיכו החיילים לשבת בשקט, והרעש היחיד שנשמע היה קול נקישות כליהם. פתח נפער באחד האוהלים שבשולי הרחבה, אור בקע ממנו. האור הועם מעט, כאשר מספר קצינים פסעו אל החוץ. הם עמדו, וסקרו את החיילים האוכלים. הם דיברו בשקט ביניהם, מצביעים מדי פעם על החיילים, ולעיתים אל עבר העיר שסביבם.
"עמוד וצפה, אמר יהוה לאבינדי בן ארִיהו משרתו, בעמדו על חורבות מקדשי הכופרים בעיר העליונה של אתונה, כי את הארץ הזו אוריש לך ולבניך, כפי שהבטחתי לאברהם, יצחק ויעקב. ויתפלל אבינדי ועמו שריו ומשרתיו וכל העם העומד מולם".
(קובץ אבינדי, מגילה ד', פסוק כ"ו)
בוקר יום המחרת הפציע על פקין, והאיר את החיילים שעמלו במרץ כנמלים פעלתניות. הדבר הראשון שהיה נחוץ לעשותו היה ניקוי בורות המים שבתוך העיר ופתיחת אמות המים שמחוצה לה מן החסימות שהוקמו עליהן, הן על ידי הצ'ינים כאשר תבוסתם היתה קרובה, והן על ידי חילות העברים בעת המצור על העיר. חוליית קבורה עסקה בהפרדת החללים העבריים מאלו של הצ'ינים וזיהויים, בעוד שחולייה אחרת עסקה בחפירת שוחות קבר. חיילי הגדוד הרביעי עסקו בפעולות שיטור ואבטחה בתוך העיר, בעוד שחיילי הגדוד השני אבטחו את יתר החיילים הפועלים. נראה היה כי מצב הרוח בקרב הלוחמים השתפר קמעה לאחר מנוחת הלילה, והלך והשתפר טיפין טיפין, בכל פעם שילד צ'יני הראה מחוות רצון טוב, ונתן לחייל פרי, ירק, או קערית אורז. בתחילה, מעשה זה לווה בחשדנות מצד החיילים, וחשש מצד הילדים, אך ככל שהיום התקרב לשיאו, המתח שכך משהו. קבוצת אנשים בלבוש צ'יני התקרבה לחוליית זיהוי החללים, והחלה לטפל במתיהם. למרות הסקרנות באשר לדרך הטיפול של הצ'ינים במתיהם, לא ניתנה לחיילים אפשרות לספקה, מכיוון שהמתים נלקחו משם ללב העיר.
"שבע פעמים הקיפו את חומות יריחו, אמר אלוהים ליהושע, ושבע פעמים הקיפו את חומות אוּטווה ובשביעית יפולו. ויהי כן, ודרום כוש היה לעברי."
(קובץ ארדימון, מגילה מ', פסוק ג')
היה עלינו לנוע במהירות רבה מהמקובל. היינו בצידה השני של הממלכה כאשר הגיע רץ למחנה, והודיע שפקין נכבשה. הוא סיפר שהקרבות היו עקובים מדם, וכי גדוד שלם מצא את מותו עקב התקפה ממקור לא ברור, שכלל אש מתפוצצת (הייתי מטיל ספק בדבריו אלמלא הכרתיו כאיש אמין), אך כי דבר זה רק דרבן את יתר החיילים להשקיע בלחימה את מלוא מרצם מתוך המטרה לנצח.
זה שלושים שנים אנחנו שרויים במלחמה עם הצ'ינים. למרות ששמענו עליהם לפני כן, ואף ניסינו לפתוח עימם במגעים. שומר גבול אחד שש לקרב, הרג שיירה צ'ינית, שמאוחר יותר התברר שהיתה שיירתו של שליח מלכותי, אשר היה בדרכו לפגוש אותי. הצ'ינים לא הסכימו לוותר, אף לא לאחר שהוריתי להוציא את השומר להורג, ומייד תקפו את ערי הגבול שלנו אשר צפו על החומה הצ'ינית הגדולה. לא היתה לנו ברירה, אלא להשיב במלחמה. כוחותינו היו שקולים למדי הן מבחינה כמותית, והן מבחינה איכותית. העובדה כי כיתרנו את כל הממלכה הצ'ינית עמדה לטובתנו, וחבורת הקודש עסקה במסעות רבים מעיר כבושה אחת למשנהה, מתוך מטרה להציג את ארון יהוה בפני הגויים.
זכרתי היטב את אשר למדתי על ברכי סבי בעודי רך בשנים, זמן קצר אחרי שהעביר את השלטון לידי אבי. הילל, אמר לי, כולי תקווה שכאשר תגיע אתה למלוך על הממלכה, אתה תזכור את מה שאני עומד לומר לך. מאז שאבותינו התיישבו בארץ הזו, היתה שאיפתנו להתרחב, ולהביא את שם ה' אל העמים הבורים שסביבנו. על מנת לעשות זאת, הבינו אבותינו, כי יש לאפשר לתושבי הארצות הכבושות לשמור על מנהגיהם ועל ארצם, ולא לנהוג בהם ביד קשה. למען יראו כי אנחנו אנשים חכמים ונאורים, וירצו להעתיק את דרכנו. אך זכור, אם הם מסרבים לקבל את מרותך, הרוג בהם עד חורמה, והצג אותם כדוגמה למען לא ילכו אחרים אחריהם. שאף תמיד להרחיב את הידע שלך במקביל לשטח הממלכה שלך, וכל ידע העומד בידי כבושיך, למד אותו. אינך יודע מתי אתה עשוי להזדקק לו. ראה, והוא הצביע מבעד לחלון, על המבנה הגדול של הספריה, זוהי הספריה שאבי, עליו השלום, בנה בימי מלכותו. אריהו היה מלך חכם, נכדי, ושלט בחוכמה המתקרבת לחכמתו האגדתית של המלך שלמה.
היה זה לפני שנים רבות, אך לעולם לא שכחתי את אשר אמר לי, ומאז שנמשחתי למלך, אני מבצע את דבריו, ואת דברי אבי שגם הוא למד ממנו.
"ותצא השנה השלישית לאחר פול מצריים, ושם יהוה מתנשא קדמה מן ארצו של אברהם בין הנהריים שבמזרח היא הודו, ועד הים הגדול שבמערב, מן ההרים הגבוהים סבי הקרח בצפון ועד ארצות כוש בדרום."
(קובץ אלישר, מגילה שלישית, פסוק א')
את מסענו לפקין התחלנו בארץ האטרוסקים וביקורנו המופלא ברומא. לפני כן ביקרנו בממלכה ההלאסית, באישפניה, ובגאליה. דרכנו לפקין לקחה אותנו דרך מיצרי ביזנתיון, שבממלכה ההלאסית, דרך נהריים ובבל (תמיד אהבתי להיכנס לעיר דרך שערי עשתורת הכחולים, בוהקים באור השמש, אך לצערי, בשל הדחיפות שבמסע, נבצר מאתנו להיכנס לעיר); המשכנו הלאה משם מזרחה דרך הודו והריה הגבוהים והגענו לפאתי צ'ין הכבושה. לאחר שעברנו את מיצרי ביזנתיון, הוריתי לצייד את כל הפמליה בסוסים ובמרכבות, וכן החלפנו את בהמות הרכיבה בכל עיר שהגענו אליה, וכך הצלחנו לעבור את הדרך כולה בפרק זמן של כארבעה שבועות מעת בקבלת הידיעה על כיבוש פקין. רבים משרי לא היו מאמינים שהצלחנו לעמוד בזמן זה אלמלא היו נוכחים במסע, אך תרומה רבה נודעה לכך שלא עצרנו לשום חנייה לא נחוצה, פרט לעצירות קצרות לשם מנוחת החיות ורוכביהן.
"ובשנת עשור למלכות אלישר בן אליעזר בן אליציב נפלה מלכות מצריים בפני חיילות ה'. ויחרימו עד היסוד את מבני האלילים הזרים, אך את הרי המלכים לא נגעו, כי המה זכר ומזכרת לעבדות בני יעקב במצרים, פיתום ורעמסס."
(קובץ אלישר, מגילה שניה, פסוק ד')
החיים בפקין חזרו לשגרה של טרום המלחמה. סוחרים סחרו, חרשי ברזל ניפחו, איכרים עיבדו את אדמתם. ההבדל היחיד היה הימצאותם של החיילים העבריים בכל אשר תפנה. ונראה היה שהצ'ינים מתרגלים והולכים לנוכחותם התמידית. יום אחד, שלא היה שונה מקודמיו, הגיע רץ מעמדה קדמית, והתייצב באוהלו של שר האלף. לאחר ששתה מים, נשימתו החלה לחזור לקצבה הרגיל והוא התאושש דיו, הוא מסר לשר כי שיירת המלך נמצאת מרחק יום רכיבה מהעיר. שר האלף קרא אל השליח שלו שיזמן את שרי המאה אליו בעודו קם לשחרר את הרץ. בעודו ממתין, הבכיר עיין בגליונות מספר, עד אשר החלו השרים להיכנס. כאשר כל השרים התייצבו, הוא פתח ואמר להם את אשר נודע לו דקות ספורות קודם לכן. השרים החלו להתלחש והבכיר המתין עד שנרגעו מעט.
"אנא", פנה אליהם. "אמנם ישנם דברים שעדיין לא הסתיימה הכנתם", והוא עלעל בגליונות, "שר שלוש, אני רואה שכל הבורות נקיים, וכל אמות המים פרט לצפונית פונו מאשפה. מה קורה איתה?" הוא פנה אל השר של הגדוד השלישי.
"הבעיה נובעת מאכלוסיה עוינת המתגוררת צפונה מכאן, בכיוון החומה, והם אויבים של תושבי פקין. לפי מה שהבנתי, הם היו סותמים את האמה עוד מלפני הכיבוש".
"ובכן," אמר הבכיר, "אנחנו מצפים לפמליית המלך שתגיע מחר. איני רוצה שיקרה והמלך יבקש מים טריים בעת סיורו בחלק הצפוני של העיר, והתשובה שתהיה לנו היא שאנשים רעים סתמו את האמה" את דבריו האחרונים התיז בבוז. "אם יש צורך, שלח את אנשיך שיסיירו יומם ולילה לאורך האמה וישמרו עליה מפני הפורעים".
"כן אדוני", השר מלמל בשקט.
"אני רואה שהיבולים עולים יפה, והמסחר משגשג. מה לגבי האבטחה?" הוא פנה אל השר השני.
"הקציתי מאה וחמישים חיילים לאבטחה מהשער המזרחי ועד המערבי בכיוון דרום, מאתיים ועשרה לאבטחה בכיוון צפון, תשעים לחלוקה שווה בין חמשת השערים ויתר מאה וחמישים החיילים פזורים בכל העיר, ביחד עם מאתיים וחמישים חיילים מגדוד ארבע".
"יפה מאד, שר שתיים. כולכם, אני רוצה שכל החיילים שאינם במשמרת חיונית, וחצי מהמאבטחים שפזורים בעיר, יאורגנו למטרות ניקוי, קרצוף, וייפוי העיר עד מחר. בשעה שהשמש תיגע בקו השני בשעון, אני רוצה שהכל יהיה מוכן למסדר שאבצע. משוחררים".
השרים עזבו את האוהל, ופנו כל אחד אל עבר המתחם שלו.
"באשר האשורי עלה על הארץ, והדף אותו צבא יהוה. באשר עלה הבבלי על הארץ, הדף אותו צבא האלוהים, ורדף אחריו עד מוצאו והלאה".
(ספר מלכים ג', פרק א', פסוק ד')
רכבנו לאורך דרך, שתוחמה משני צדדיה בעצי שקד פורחים, והיתה משתפעת מעדנות כלפי מעלה. משני צידי הדרך פרסו להם שדות ירוקים שיוצבו על מה שנראה כמשורים מדורגים. ציינתי באוזני השליש שלי לבדוק כיצד נעשה הדבר, והאם ניתן ליישם זאת במקומות אחרים. מספר אנשים עמדו בשולי הדרך, חבושים כובעים מחודדים ובגדים אפורים, והסתכלו עלינו בסקרנות גלויה. ילדה קטנה השתחררה מידי אימה, ורצה אל עברנו. בידה הפשוטה היה פרח בודד, והיא הגישה אותו לי. טפחתי על ראשה, ושילחתי אותה בחזרה לאמה, שנראתה מפוחדת משהו. כאשר הגענו לפסגת הגבעה, עצרתי את השיירה וצפינו כלפי העמק שנפרס מתחתינו. העמק היה ירוק, וניתן היה לראות אדוות עוברות בים הצומח שמולנו. האויר היה קל ומבושם בריח פרחים, וכמעט שאי אפשר היה להאמין שמלחמה עזה התחוללה כאן לפני ירח אחד. על הגבעה שמולנו, פרוסה במלכותיות ובהדר, נחה לה העיר פקין, על מגדליה מחודדי הגג. נצנוץ קל בהמשך הדרך הסביר לי שהציבו את זקיפי הכבוד, וכל שנותר לי לעשות היה להורות לשיירה להתקדם. ככל שהתקרבנו לעיר, כך התבהרו הפרטים, והיא נעשתה יפה יותר מרגע לרגע. הנצנוצים התגלו כחיילים שהשמש זינקה מעל חרבותיהם השלופים. בקדמת השער עמדו מחצרצים ותקעו בחצוצרות ברגע שהפמליה הגיע עדיהם. או אז שער העיר נפתח, וניתן היה לראות את טור החיילים בחרבות שלופות שעמדו משני צידי הדרך, כאומרים הנה מלכנו הגיע לעיר אשר כבשנו למענו, ובשם ה' אלוהינו.
"ויישב אלוהים ממעל, וירא את מעשי עמו, וייטב ליבו. ויקרא את שטן עליו, ויאמר הראית את אשר עשה עמי בזו הפעם? ויאמר אליו שטן, אכן כן. עמך עם גדול, ואמונתם בך רבה. מעשה חכם עשית אחי מאז החלת מחדש פועלך. אכן ראה אני כעת כי אותו נצרתי ואמונתו בי עשו עוול לבריאתך, ואני הנני עבד נרצע לרגליך, ואמוני בך מלא."
(נספחים חיצוניים וזכרונות, כרך 3, עמוד 4, בערך באמצע).
הו, כמה מעולה! והתיאורים משובבי נפש עד למאד 🙂
נהדר!
רק ש…
א. ארון הברית לא יצא לכל המלחמות – הוא יצא לחמש בלבד (או שש, לפי טענת חוקרים מסוימים הסוברים כי הארון יצא גם למלחמת החשמונאים.)
ב. אין מטרת היהודים לכפות את דתם בדומה לנצרות ולאסלאם, מסתפקים אנו בלגרום להם ( לא מתוך כפיה) לקיים את שבע מצוות בני נוח.
ג. עברי היה תוארו של אברהם – שמו של עמנו היה העם היהודאי.
אבל יאללה, מה אני נקדן כל כך?
סיפור נהדר – המשך כך!