ביום סתווי אחד הולכים חמישה סטודנטים להרצאה על מיתוסים ואגדות באחת מהאוניברסיטאות בטורונטו. לאחר ההרצאה ניגשים אליהם המג לורן כסוף הגלימה ומאט סורן, מלך הגמדים ומזמינים אותם לביקור בפיונאבר – העולם המקורי שכל שאר העולמות הם השתקפויות שלו, והשתתפות כאורחים חשובים בחגיגות 50 השנה לשלטונו של אייליל, המלך העליון של ברנין.

החמישה – קווין, פול, דייב, קים וג'ניפר – מתפתים להצעה, ובעזרת קסמיו של לורן הם חוצים מעולמם לפיונאבר, רק כדי לגלות כי גורלם שלהם ארוג בגורלה של פיונאבר וכי נועד להם תפקיד מרכזי במאבק כנגד כוחות החושך המונהגים על-ידי ראקות מוגרים הפורם.

בפיונאבר, קים מגלה לראשונה כי היא בעלת כוחות ניבוי, ועוד טרם הולדתה היא נועדה להיות חוזת ברנין במקומה של ייסאן, חוזת ברנין הנוכחית אשר הגיעה לסוף חייה. ייסאן מספרת לקים על ייעודה, ומוסרת לה הוראות וחפצי קסם שיעזרו לה.

קווין מתלווה לדיארמויד, הנסיך הפוחז של ברנין בעיסוקיו הלא ממש נסיכותיים, אשר כוללים בעיקר שתיה כדת וחיזור אחרי נסיכה יפיפיה (וגם כל מה שזז). גם ג'ניפר מגלה את קסמי הארמון ואת הליוס אלפאר ילדי האור (כן, זה אלפים… אלא מה חשבתם?).

פול אינו מוצא את מקומו בבילויי הארמון, ומתיידד עם אייליל, המלך העליון של ברנין, ושומע ממנו על הנזקים שהבצורת המתמשכת גרמה לברנין. הוא מגלה כי הדרך היחידה לסיים את הבצורת היא להיתלות על עץ הקיץ במשך שלושה ימים ולילות. פול, אכול בדכאון ורגשי אשמה בגלל מותה של חברתו, מתנדב להיות קורבן הדמים הנדרש.

דייב מופרד בזמן החציה מכל האחרים, ומוצא עצמו בצפון בקרב הדאלריי, שבטי הרוכבים. הוא נכבש בקסמה של דרך חייהם, וזוכה להערצה בגלל כוחו הפיזי וגודלו ויכולתו המופגנת בקרב.

בעוד החמישה מבלים את זמנם בפיונאבר (מי יותר בנעימים ומי פחות), משתחרר הפורם מההר שנכלא בו במשך אלף שנים על-ידי כוחות האור, וצמא לנקמה הוא חובר לכוחות האופל ויוצא להשליט את שלטונו בפיונאבר, שלטון שיהדהד בכל העולמות האחרים.

כוחות האור מתאחדים במלחמה כנגד הפורם. ממלכות בני האדם בפיונאבר, הנמצאות במצב מלחמה בימים כתיקונם, מתאחדות. הליוס אלפאר יוצאים מבדידותם ושבים לעולם בני האדם. גם האלים תורמים ככל יכולתם וכוחות קסם מזומנים.

חמשת הגיבורים מגלים כי הגורל נתן להם תפקיד במערכה, והם מתגייסים למלא אותו, תוך התמודדות בכוחו השרירותי. בעלי הכוחות מנסים ללמוד להשתמש בהם, ומגלים כי הכוחות אינם תמיד ברורים וחד משמעיים, כי לא תמיד ניתן להשתלט עליהם, וכי השימוש בהם כרוך בביצוע בחירות קשות. סיפורם של החמישה וסיפורו של המאבק בפורם הוא סיפורו של "מארג פיונאבר". הסיפור עובר בין כמה עלילות משנה ובין הגיבורים השונים עד שהוא מגיעו לשיאו כאשר כוחות האור והחושך נאספים לקראת הקרב הסופי.

כבר מתמצית העלילה אפשר לראות כי לפנינו פנטסיה אפית ברוחו של טולקין (קיי היה אחד העורכים של "הסילמריון"), ומצויים בה כל המאפיינים המוכרים לפנטסיה האפית, ובעיקר הנושא המרכזי – המאבק בין הטוב והרע, והשימוש במיתוסים מוכרים (וגם בכמה מוכרים פחות). גם חלק מהדמויות והעמים מזכירים דמויות מוכרות בפנטסיה של טולקין – קוסמים, אלפים, גמדים ואורקים. כל מי שקרא פנטסיה אפית מסוג זה בחייו ירגיש עצמו בארץ מוכרת.

לתערובת בטעם טולקין הוסיף קיי כמה אלמנטים חדשים – מחוות קטנות לספרות הפנטסיה (כמו לסדרת אמבר ולסדרת האלוף הנצחי), השימוש באגדות המלך ארתור, ואווירה פגנית שבה אלים קפריזיים דורשים ומקבלים קורבנות אדם.

לזכותו יאמר כי הסיפור שקיי רוקח מהמאפיינים המוכרים אינו משעמם לרגע. לאחר פתיחה איטית, העלילה מתחלקת לכמה עלילות משנה שעוקבות אחרי הגיבורים ומתקדמת בקצב רצחני, עוברת ממקום למקום (כולל גם עולמנו) ומאדם לאדם, עד שכולם מתאחדים בקרב הסופי במישור קאמלאן. לא כל עלילות המשנה מעניינות באותה מידה – עיקר כוחו של קיי הוא בתיאורים ההירואיים וגבורת הלוחמים; תיאורי הקסם, לעומת זאת, והחיפוש אחריו מתחילים לשעמם בשלב כלשהו. אבל הסך הכולל יוצר עלילה צבעונית ומרתקת.

קיי מצליח לתאר עולם שלם ומעניין, המורכב ממספר רב של גזעים ומקומות, ומתאר בצורה חיה את אורח החיים והמנהגים של הגזעים השונים בפיונאבר. הוא עובר מטורונטו של הזמן הזה לפיונאבר שבהווה ובעבר, ומצליח לגלות לקורא בהדרגה את העולם הצבעוני הזה, על גזעיו וטיפוסיו השונים, וללמד את הקורא על המיתוסים וההסטוריה השולטים בו.

פיונאבר גם מלאה בדמויות מעניינות: לורן המג, הנסיך דיארמויד ובני חבורתו, מנהיג הדאלרי ורוב דמויות המשנה הן כולן דמויות ברורות ומרתקות, מעוררות אהדה והזדהות ורצון להכירן. דווקא הדמויות הראשיות נראות לעיתים חיוורות ומשעממות לצד דמויות המשנה הססגוניות. התיאורים שלהם הם לפעמים קלושים, והתהליכים הנפשיים שהם עוברים לא תמיד ברורים מספיק או הגיוניים. הם מקבלים בטבעיות רבה מדי את העולם החדש שאליו הם נפלו, ומתאקלמים בו בקלות בלתי סבירה. הם משתלבים במלחמה ומשלימים יותר מדי בקלות וללא טענות עם הגורל והייעוד שנועד להם, גם כשאלה קשים ומרים או סתם לא נעימים. החמישה אמנם חביבים מאוד ומעוררים אהדה, אולם לא תמיד קל להזדהות או להבין אותם; ולפעמים, ההשלמה שלהם עם גורלם מקוממת, או גרוע מכך – משעממת. עד כמה אפשר להתעניין בדמות שסיפורה נקבע על-ידי הגורל, ומתקבל על-ידה בהשלמה?

המיתוס והקסם שולטים בספר, וחלק ניכר מהספר מוקדש לאיסוף כוחות הקסם הנדרשים למלחמה בפורם. אבל כוחות אלה לא תמיד מעניינים מספיק, והם לא מספיק ברורים גם כאשר עליהם להיות כאלה. לפעמים די ברור שקיי, כמו הדמויות, לא ממש יודע מה לעשות איתם ולמה הם שם. גם תפקידם של האלים וכוחותיהם לא תמיד ברורים עד הסוף. אנו יודעים את שמותיהם וחלק ממעשיהם, אבל אין פנתאון ברור של כוחות ואחריות שמתחלקים בין האלים השונים.

הפן הרעיוני של הספר הוא הצד החלש ביותר שבו. לאורך שני הספרים הראשונים כלל לא ברור אם קיי מנסה להעביר רעיון כלשהו בסיפור. רק ב"דרך האפילה מכל" מתברר כי קיי מתעניין בשאלות שנוגעות לכוחו של הגורל ולרצון חופשי. במשך שני הספרים הראשונים נענו הדמויות (גם העיקריות וגם חלק מדמויות המשנה) לגורל שנקבע להן (אשר מוצג באמצעות המארג שבו נקבעים כל הדברים). רק ב"דרך האפילה מכל" מופיע המרד כנגד הגורל הגזור מראש ומופיעים גורמים אקראיים, שאינם כבולים למארג ואשר יש להם תפקיד מכריע בעלילה.

לסיכום – ספר חביב מאוד ומהנה לקריאה, שיש בו עלילה מרתקת, דמויות חביבות וכמה רעיונות מקוריים. אבל מי שרוצה להבין מדוע קיי נחשב אחד מגדולי סופרי הפנטסיה של ימינו, עדיף שיקרא את ספריו המאוחרים, בהם התרחק קיי מהסגנון הטולקיניאני האפי לטובת סיפורים מקוריים הרבה יותר ומרתקים, עמוסי דמויות נפלאות ועשירים ברעיונות מקוריים.