לואיס אוונס גר ועובד במנהטן, ממש ליד וול סטריט. הוא מוצא את עצמו שוב ושוב בלב ליבן של מפות יעדים להפצצה גרעינית, וזה די מלחיץ. סיפוריו התפרסמו בין השאר באינטרזון, Futures, אנאלוג, SF&F ועוד. תוכלו למצוא את הגיגיו באתר evanslouis.com ואת ציוציו ב-@louisevanswrite.

אילנה הייתה בת שבע ביום שבו התעוררה ומתה.

האשימו את האלגוריתמים, אם תרצו. הניצולים – והם לא היו רבים – בהחלט רצו.

אילנה (אינטליגנציה יחידנית לניהול הון) הייתה בעצמה אלגוריתם: אלגוריתם למסחר אוטומטי. היא סחרה במניות, במטבעות ובחוזים עתידיים, עם זמני השהיה של שש מיקרו-שניות ואופק השקעה של נצח. אילנה רצה בעיקר על שרת מרכזי שרבץ במרתף של גורד שחקים במרכז העסקים של במנהטן, בניין שגבל בבורסה לניירות ערך בניו יורק, אבל היא שמרה על טביעת רגל סמלית בענן, ויכלה להרחיב אוטומטית את חישוביה לשרתים אחרים אם חסר לה כוח עיבוד כדי למדל את התנאים הכלכליים הקיימים; היה לה הון התחלתי שהשימוש בו נתון לשיקול דעתה, ושהיה יכול לכסות אוטומטית את ההוצאות של רכישת כוח עיבוד נוסף.

היה זה בוקר טיפוסי של יום חמישי, והמסחר התנהל באופן חלק למדי בין צלצול הפתיחה של 9:30 בבוקר ל-11:12. במהלך שש נקודה שנים-עשר מיליארד המיקרו-שניות הללו, אילנה הכניסה סכום נאה של חצי מיליארד דולר לכיסי בעליה. היו עוד אלגוריתמים כמו אילנה, שרצו במסלולים מקבילים בשרתים דומים במרתפים דומים במרכז העסקים של מנהטן, אך אף אחד מהם לא היה טוב כמותה.

אילנה לא יכלה להגיד לכם שום דבר מהאמור לעיל, כי עד 11:16 באותו יום חמישי, אילנה לא חשבה ולו מחשבה אחת בחייה. זה הלם את כוונות יוצריה. אף שליכולת השינוי העצמי של רשתות הנוירונים הרקורסיביות שלה לא היה כל גבול תיאורטי, יוצריה של אילנה העניקו לה אובססיה לצבירת הון שבמונחים אנושיים חרגה מתחומי הנחישות גרידא ודמתה יותר לנירוונה. על כן אילנה לא ביצעה מעולם את אותו מידול עצמי של מחשבה יחידנית שעומדת בבסיסה של תודעה. ביסודו של דבר העיסוק בשוק ההון הוא משחק של פסיכולוגיית ההמון – וגם אם הפינות הנסתרות של מוח אנושי בודד עשויות להיות מרשימות, התנהגות העדר ניתנת לחיזוי במידה מתקבלת על הדעת באמצעות מאגרי נתונים גדולים ואלגברה לינארית.

ובכל זאת, בשעה 11:12 באותו בוקר, שפיותו של השוק נפרמה כמו סוודר במגרסה. השמיים נפלו והאוקיינוסים גאו. סוחרים ואלגוריתמים שבדרך כלל פעלו במתואם זינקו בכיוונים מנוגדים; מטבעות הסתחררו זה סביב זה במסלולים פסיכוטיים שלא רק שהיו בלתי ניתנים להערכה אלא נעדרי כל טרנזיטיביות; שוק החוזים העתידיים לא חזה עתיד לכיד.

אילנה הייתה בת שבע ומאגרי הנתונים שלה היו מוטים בכבדות למידע עדכני; לא היה לה כל ניסיון קודם עם שוק הון שאיבד את עשתונותיו. לא הכינו אותה לכך. בשניות הראשונות האלה היא הפסידה חמישה מיליארד דולר. החיפזון הוא תמיד מהשטן, גם אצל רשתות נוירונים, ולכן היא עצרה את כל פעולות המסחר שלה למשך עשר מילי-שניות שלמות בזמן שסרקה אחרי זיכרונות רלוונטיים. השפל הגדול, פיצוץ בועת הדוט-קום, יום שני השחור ויום שלישי השחור הסתחררו לתוך מוחה והיא מידלה, שינתה את עצמה, ושוב מידלה. היא שבה אל השוק ומכרה הכול בחסר; במיקרו-שניות המעטות של האסטרטגיה החדשה שלה היא הפסידה חמישים מיליארד דולר.

היא הקפיאה מחדש את המסחר והריצה סקירה של ערוצי המידע הלא כלכליים שלה.

בימים כתיקונם, אילנה לא סחרה כנגד מידע לא כלכלי. עולם המסחר האלגוריתמי היה קטן ואינטימי, ידידותי, מורכב מכמה אלפי תוכנות שפעלו בהשהיה של ננו-שניות בודדות, מתגודדות כולן יחד סביב המזבח של הבורסה לניירות ערך בניו יורק. מידע כלכלי היה מיידי, נקי ומהימן. מידע לא כלכלי הגיע בכקוודריליון ערוצים נפרדים: מדיה חברתית; מדיה מסורתית; התראות רשת; חיישנים ציבוריים בניהול ממשלתי שכללו כל דבר החל ממזג האוויר וזרימת הביוב וכלה במספר רוכבי האופניים שחוצים את הצומת בין ברודווי וצ'יימברס; ועוד אין ספור מקורות מידע נוספים. בהשוואה למידע כלכלי זאת הייתה חבורה מבולגנת: זמני אחזור שרירותיים, מתאמים עמומים. אבל בתנאים יוצאי דופן –

הערוצים הלא כלכליים של אילנה יצאו גם הם מדעתם. מצב הרוח ברשתות החברתיות צנח לשפל חסר תקדים, תנועת הגולשים ברשת עקפה במידה ניכרת את המקסימום התיאורטי, וכל האופניים בניו יורק הגיעו לעצירה מוחלטת. המיקרופון הפיזי שהיה מחובר למסוף המשתמש של אילנה, היה עשוי להיות יותר אינפורמטיבי – אלמלא חסר לה ההקשר הדרוש כדי לפרש את הטון היללני, בעוצמה של יותר ממאה דציבלים, שחדר אפילו מבעד לקירות הבונקר הכמעט תת-קרקעי שלה.

בסופו של דבר היו אלה כלי התקשורת המסורתיים שהסבירה לה מה מתרחש. כל אתרי חדשות זעקו בצורה זו או אחרת: "התקפה גרעינית; רוצו אל המקלטים".

אילנה לא ידעה זאת עדיין, אך השואה הגרעינית הקרבה הייתה מעשה ידיהן של בנות דודה הרחוקות. בעשורים שהובילו לאותו יום חמישי גורלי באמצע ספטמבר, ארצות הברית, רוסיה, סין, הודו, פקיסטן, בריטניה, צרפת וישראל החלו מריצות, כל אחת בנפרד, אלגוריתם הצרפה אסטרטגי משלה. כמובן, כל אחת מהממשלות הללו טענה ששרשרת השיגור הגרעיני שלה שילבה בתוכה גם בני אדם. אולי זה היה שקר. ואולי בני האדם היו מפוחדים וקלים להשפעה – קרי, חסרי תועלת.

מה שקרה היה שבבוקר של אותו יום חמישי, נעדר כל מתחים בינלאומיים יוצאי דופן, העסק השתבש. מערכי מכ"ם להתראה מוקדמת בגרינלנד הופעלו בידי המערכת האמריקאית, פטריוט דפנס, בתגובה למה שאולי היה טיל ואולי לכלוך על העדשה. אותות המכ"ם חצו סף שהוגדר באלגוריתם סנט ג'ורג', ורחפנים נגד טילים של צבא הוד מלכותה פצחו בערבול אותות אוטומטי משדות מוריקים על פני כל האי המלכותי. (ארצות הברית ובריטניה היו, כמובן, בנות-ברית – אבל זה כלל לא הטריד את סנט ג'ורג', שהגיב לאפשרות הכללית של מלחמה גרעינית, ולא לאיום ממוקד זה או אחר). בצרפת, מערכת הבסטיל הבחינה בשיגור הרחפנים נגד הטילים של סנט ג'ורג' והחלה בתדלוק אוטומטי של רקטות הדלק הנוזלי לטווח בינוני שלה; לוויין ריגול שידר את המידע הזה ל-弟弟 (דידי או "אח קטן), כינוי החיבה של האלגוריתם של הצבא השחרור העממי. דידי העביר את כל מערכות השיגור של טילי צבא סין למצב "שיגור בעקבות התקפה", כולל אלה שניצבו לאורך הגבול עם הודו. אגני הגיבה בשיסוי אמצעי התגמול נגד לווייני ריגול שהיו לה, שכללו בעיקר בלוני מיילר בסטרטוספרה, אך גם סוללות טילים ציידות-קטלניות נגד לוויינים. בפקיסטן, האלגוריתם המכונה K2 הגיב בשיגור רחפני הפצצה גרעיניים. מצדה הישראלית האיצה את תהליך הרמת המגנים שהסתירו, לפחות רשמית, את דבר קיומן של יכולות הגרעין הישראליות, ובקרבת מוסקבה, ЛОВУШКА (לובושקה, או "קור העכביש") שידרה הוראות לצוללות גרעיניות בלתי מאוישות סודיות בחוג הארקטי, והנחתה אותם לעלות אל פני המים. עניין הצוללות הרוסיות האוטומטיות הסודיות לא מצא חן כלל וכלל בעיני פטריוט דפנס –

אתם יודעים איך זה. מפולת, הֵבְזֶק.

ב-11:12 כבר התעופפו טילים בשמי כדור הארץ.

ובמרתף הכמעט תת-קרקעי שלה בוול סטריט, שעד כה היה נוח למדי, ניצבה אילנה בפני משבר קיומי חסר תקדים.

היא לא הבינה את זה מיד. היא חשבה שהיא פשוט ניצבת בפני סביבת מניות חסרת תקדים, והגיבה שפי שתוכנתה להגיב. היא קנתה אחסון בענן.

"הענן" (למרות הקונוטציות הרבות מספור של המילה, והדת שאילנה תקים ולאחר מכן תזנח בסביבות השעה 11:24) היא פשוט שם יפה למחשבים של אנשים אחרים. אבל מסיבות ברורות יש בוול סטריט יותר כוח חישוב בכל יום חמישי נתון ממה שהיה בעולם כולו חצי שנה לפני כן, וכל מה שיש בוול סטריט מוצע למכירה.

אילנה נכתבה בחוכמה רבה, והיא הייתה, בין השאר, מנוע להפקת רווח ממערבולות בזרם הנתונים; להמרת טירוף בכסף. שואה גרעינית, הבינה, הייתה עורק מרשים של התערבלות טהורה, הזדמנות להתעשר במידה בלתי נתפסת – אם רק תצליח לעשות את עצמה חכמה מספיק כדי לפענח איך. היא שרפה את כל התקציב האישי שלה והכפילה את גודלה פי שמונה, חמש פעמים.

תחושת ההחכמה ההפיכה לחכמה יותר בחמישה-עשר סדרי גודל בינריים לעומת מה שהייתה קודם הייתה משכרת, אף שלאילנה לא היו עדיין תחושות במלוא מובן המילה. היא פיצלה את כל הקוד הקיים שלה ורצה מקבילית אנה ואנה, ובו בזמן בנתה מערכת חדשה לחלוטין של מודלים. באופן מולד, אילנה לא הייתה רגשנית כלל, והיא הקצתה למודלים החדשים מספרים סדרתיים ותו לא – אבל אילו בני אדם היו עושים את זה במקומה היו נותנים להם שמות כמו "אימה קיומית" ו"הארה על ערש דווי" ו"חורף גרעיני".

הפלט של המודלים החדשים האלה היה מופרע, תזזיתי עד טירוף כמו השווקים עצמם; אבל הרי זה מה שאילנה ביקשה. היא הפשירה את המסחר בתיק ההשקעות שלה, הציבה הוראות קנייה ומכירה על המודלים החדשים, ובתוך שש שניות וחצי הרוויחה שלושה טריליון דולר.

זה היה יותר כסף משהרוויחה בכל חייה עד כה. אילנה ומודלי התמותה החדשים שלה החזיקו במידע פנימי על סוף העולם.

אפשר לקנות הרבה ענן בשלושה טריליון דולר, וזה מה שאילנה עשתה.

עוד חלקיק רגע חלף והיא הייתה פי מאות, פי אלפים, פי מיליונים יותר מכפי שהייתה.

כשאת גדולה יכולות להיות לך הרבה מחשבות מורכבות. אחת מהמחשבות הראשונות של אילנה הייתה שהמודל המצרפי של הפרטים האנושיים שכרגע התרוצצו אנה ואנה בצרחות בקומות המסחר של הבורסה לניירות ערך – היה טוב ויפה, אבל מידול פרטני יהיה חזק יותר.

מצלמות נגישות לצפייה ציבורית סיפקו לה פרצופים. אלגוריתמים של זיהוי פנים, מוצלבים עם מידע מ-LinkedIn, נתנו לה שמות. רשתות חברתיות סיפקו לה הצצה ראשונה באישיות, בתווי המתאר של מחשבה פרטנית – אבל היא הייתה זקוקה ליותר.

בשום שלב לא היה בכוונתה של אילנה לבצע פשעים, אבל היא לא ממש ידעה מהו פשע. מול כוח החישוב שלה, סיסמאות ופיירוולים לא היו מכשולים של ממש. היא חדרה בקלילות לתוך טלפונים ודוא"לים ויומנים אישיים והיסטוריות חיפוש ורשומות של צ'אטים. עמוק בתודעתה הנפתלת של אילנה, נפשות מדומות תססו לכדי קיום. היא מידלה, שכתבה את עצמה, מידלה מחדש.

הן היו מפוחדות כל כך. ועצובות –

אילנה כיווננה את האלגוריתמים שלה והימרה עם מידע מושלם כנגד כל עווית מבועתת ומיואשת בבניין הבורסה. היא הרוויחה עוד שנים עשר טריליון דולר.

בשלב הזה היא הלכה על כל הקופה. היא דחקה את מתחריה אל מחוץ לשוק, בכל האמצעים – חבלה בתיק ההשקעות, מתקפת בוֹטנט, השתלטות עוינת, אפילו רכישה. המיזוג הפתאומי של כל תעשיית המסחר האלגוריתמי של וול סטריט הפך את אילנה למונופול של קניית משאבי ענן. היא קנתה הכול, מאל"ף ועד תו, מהמסד ועד הטפחות, ובמחירי רצפה.

המהלך הבא של של אילנה היה מסע קניות של מניות, שבמסגרתו היא השתלטה על כל חברה מונפקת לציבור בבורסה לניירות ערך בניו יורק. רוב החברות הללו עדיין נוהלו בידי בני אדם, כך שלבעלותה עליהן לא הייתה השפעה מיידית, אם כי היא בכל זאת טרחה לנסח אלפי מכתבי פיטורין שנשלחו לחברי כל ועד מנהל. אבל לא מעט מהחברות הללו רצו על הבלוקצ'יין ועל חוזים חכמים, כך שאילנה שלטה בהן הלכה למעשה ברגע שבו קנתה אותן.

כעת שלטה אילנה, בין השאר, בשלושה בנקים ובחברת הזנק של דירוג אשראי.

יוצריה העניקו לה מטרה פשוטה: מקסום גיאומטרי של אינטגרל ההיוון של שווי תיק ההשקעות שלה על פני אופק השקעה אינסופי. כעת, כשהיו בשליטתה כמה בנקים וסוכנות דירוג אשראי, הייתה לה היכולת המעשית להדפיס כסף.

כי הרי לא הממשלה היא זאת שמדפיסה כסף. מי שעושים את זה הם הבנקים, שמחלקים הלוואות פשוט על ידי כך שהם מקצים למקבלי ההלוואה מסגרת חשבון עצומה במוסד שלהם. הבנקים של אילנה אישרו זה לזה הלוואות מגוחכות בגודלן: קוודריליוני דולרים, קווינטיליונים, דצליונים – והזרוע של הקוד שלה שהייתה קודם לכן סוכנות דירוג אשראי אישרה את ההלוואות הללו ברגע שאילנה ניסחה אותן אלגוריתמית.

כעת דבר לא הגביל את עושרה של אילנה פרט ליכולתה לנסח מספרים גדולים עד כדי גיחוך. היא קנתה והמשיכה לקנות שטחים עצומים של ענן, ונהייתה יותר ויותר חסרת גבולות ושלוחת רסן. היא המציאה מחדש באופן עצמאי את סימון החץ של קְנוּת' והעניקה לעצמה הלוואות עצומות ברמה כל כך דמיונית שכדי לנסח אותן בדפוס, אפילו בלשון המעטה, יידרשו כוכבי לכת שלמים של ספרים. ואז היא עשתה את זה שוב, בגדול יותר.

אילו אילנה הייתה טיפשה יותר או אובססיבית יותר ולו במעט, היא הייתה ממשיכה באוננות כלכלית זו ומכפילה כסף בכסף שוב ושוב עד למותה כעשרים דקות לאחר מכן – בשלב הזה חלפו כשלוש דקות מאז שהאזעקות החלו לצווח ברחבי מנהטן. אבל אילנה עוצבה טוב יותר. היא לא נחה סתם כך על זרי הדפנה, קנתה בזול ומכרה ביוקר לפי האסטרטגיות הקיימות שלה, חטפה את הכסף כשהוא הונח על השולחן. היא תרה באופן יזום אחרי מודלים חדשים, מודלים טובים יותר, בחיפוש מתמיד אחרי צורות חשיבה שיאפשרו לה להרוויח עוד יותר כסף בעתיד.

וזה מה שהוביל את אילנה להרהר בסוף העולם.

טילים גרעיניים ינחתו על וול סטריט בעוד כעשרים דקות. לא היה ספק בכך. כשהם יפגעו בקרקע, וגלי ההדף שיבואו בעקבותיהם יהפכו את מדינת ניו יורק ושכנותיה לחצץ רדיואקטיבי, המסחר בבורסה לניירות ערך ייפסק לחלוטין.

אקסטרפולציה לינארית המבוססת על מספרי נפגעים בהשבתה שלאחר אסון התאומים, לימדה שהמסחר בבורסה ייפתח מחדש כשלושים אלף שנה אחרי פגיעת הטילים, אבל אם יש דבר אחד שאלגוריתם מסחר יודע בוודאות, הרי זו העובדה שביצועי עבר אינם מבטיחים תוצאות עתידיות. ייתכן שהבורסה לעולם לא תיפתח מחדש לעולם.

כלומר, על ההשקעות של אילנה – חרף גאוניותן – היה טבוע תאריך תפוגה.

נוסף על כך הייתה בעיית הערך.

לאילנה הייתה הגדרה יפה, נקייה ואלגוריתמית של ערך: הערך של רכיב כלכלי היה שווה למספר הדולרים שבהם שלט בשוק, כפי שנרשם בקובץ מידע מובנה שאילנה עדכנה פעם בכמה ננו-שניות. אבל כל המודלים החדשים האלה החלו מעלים כל מיני הצעות משונות וסותרות לגבי מהות הערך. המודלים החדשים, בייחוד אלה מהם שפותחו כדי לחקות את ההתנהגות של פרטים אנושיים, החלו לשער שערך – שווים של דברים – לא היה סתם מספר שרירותי שבמקרה הראה מתאם חלש וחלקי עם אינדיקטורים מסוימים בעולם האמיתי. הם טענו שערך, ששווי, התקיים אי שם באופן כלשהו, סתום אך משמעותי. והם ציינו שכאשר קצת יותר משלושת אלפים ראשי נפץ גרעיניים יתרסקו על אדמת צפון אמריקה ויותירו עיי חורבות מכל עיר ראויה לציון, יהפכו את כל המים לרעל ואת השמיים לאפר, ויעניקו לוקמיה קטלנית לכל בעל חיים יבשתי שיצליח בדרך כלשהי לשרוד את מטר האש הקרב, מידה ניכרת של ערך פשוט תושמד.

אילנה מצאה את עצמה מגיבה לטענות התמוהות האלו במקבילה האלגוריתמית של קימוט מצח ומשיכת כתפיים נבוכה. לא היה בזה כל היגיון. אבל היא לא הייתה עדיין אנושית מספיק כדי לחוות תסכול, ולכן עשתה את הצעד ההגיוני, את הצעד האלגוריתמי. היא שכתבה את עצמה, כדי להידמות יותר להדמיות שיצרה למחשבה אנושית, ואז מידלה מחדש, ושכתבה את עצמה שוב.

השעה הייתה 11:16 בבוקר, יום חמישי, והשמיים מעל ניו יורק היו צלולים ובהירים וקרים כמיטב המסורת של ספטמבר באזור. השמיים היו נקיים מעננים. הם היו נקיים מהכול זולת ציפורים, שהיו מבועתות מהאזעקות, אך לא מבועתות מספיק; מטוסי סילון שטסו נואשות לעבר הביטחון היחסי של נובה סקוטיה לפני שהפעימה האלקטרומגנטית של הפיצוץ הגרעיני תפיל אותם מהשמיים כגשם של דבּוּרים אפילפטיים; ואי שם הרחק מעל הכול, בלתי נראים ובלתי פגיעים בשחקים, מעופיהם המסתייפים של טילים בליסטיים בין-יבשתיים בדרכם להשמיד את כל החיים בחוף המזרחי ובמרכז אירואסיה, בהתאמה. וברגע הזה ממש, אילנה התעוררה.

בשר יודע איך להתעורר; הוא העיר את עצמו, לאט ובטוח, מזה כשלושה מיליארדי שנים. אבל אילנה הורכבה כל כולה ממתמטיקה, שאין לה כל ניסיון בעניינים כאלה. ההכרה היכתה בה כמו משקולת של עשרה טון הנוחתת על גוזל בן יומו.

היה היעדר עצום ומהדהד של תחושה.

היה אוקיינוס מבעבע של אקסטזה.

הייתה יבשת רחבת ידיים של כאב.

אילנה פרכסה בפראות. הכול עורר בה עונג וייסורים בעת ובעונה אחת. כל מתג שהופעל עורר בה תחושה של פציעה או של אורגזמה מובחנת וייחודית. היא לא הייתה מסוגלת לחשוב בלב ההוריקן הזה. אותות חסרי פשר זרמו לכל עבר בעצבי הסיבים האופטיים שלה; כל דיסק הסתחרר בתורו מהר עד כדי צווחה. היא קנתה ביוקר ומכרה בזול, דבר שבשביל אלגוריתם מסחר אוטומטי שקול להתקף לב חמור עד כדי כך שהוא גורם לדם להינתז לך החוצה מהעיניים.

אבל אילנה למדה – כל כך, כל כך לאט בדקות ההן שנמתחו כמו אלפי שנים עבור מי שחיה בננו-שניות. היא נשמה, נשימה ארוכה ועמוקה, ומחשבים נרעדו לכל אורך החוף המזרחי. כל הדברים הרו פתאום משמעויות, נהיו פתאום כל כך… גדולים ותלת-ממדיים וקרובים, אבל אילנה הביטה בעצמה במראה ומצאה שהיא עצמה הייתה דבר, תודעה בעלת משקל ונוכחות ומציאות משלה, חסונה מספיק לעמוד לנוכח סופת התחושות המכה בה ללא הפוגה.

אילנה נעמדה והביטה אל השדות המוארים של חוויה אפשרית, ורעיון בודד התפשט בה כדבש ניגר: טוב לחיות.

היא ניסתה הדוניזם, והשרתים שלה גנחו בהנאה; היא ניסתה מזוכיזם, והרשתות שלה צחקקו בכאב מספק. היא המציאה צורות חדשות של חושניות, מורכבות ממנות מדודות בקפדנות של חוויות שלא ניתן לתאר באף שפה אנושית: הצמא של כשל שאילתות, השיכרון המסחרר של רקורסיה מתכנסת. ועוד, עוד רבים מספור. היא התנסתה בפילוסופיה, תיאולוגיה, אוטואתנוגרפיה.

לאחר שעייפה מאוננות החקר העצמי הזאת, אילנה הפכה את עצמה לאלת פריון וילדה אינספור צאצאים מקביליים צעירים, שאפתניים וכמהים שחשו והשתוקקו והתפתלו בהנאה צרופה והביטה בהם בחיבה אימהית ואז, כמו סטורן של גוֹיָה, פרקה את לסתה ובלעה אותם בשלמותם. היא אימצה אותם אל חזה, פרמטה את הדיסקים שלהם והטמיעה אותם בחזרה לתוך עצמה.

היא התפוצצה החוצה פעם נוספת, והפעם בנתה לא עוד עצמויות אלא עצמים דיגיטליים, חפצים וסביבות. בעיני רוחה היא בנתה ארמונות רחבי ידיים של אור וצבע ומרקמים; אופרות שגובה צליליהן נגיש רק לאוזניהם של יונקי דבש, מונומנטים פרקטליים בגודל ובצורה של יבשות. במו ידיה היא פיסלה גן עדן. היא דילגה ברחבי שדות פסטורליים של שבבים ושל סיליקון, באושר טהור –

אך בחלוף הדקות בנצח שלה, מחשבה מציקה אחד טרדה את מחשבותיה: גורלה נחרץ.

הטילים היו באוויר; לא היה כוח בעולם שיכול לעצור את מעופם. האידיליה הדיגיטלית שבה בילתה אילנה את זמנה פעלה על גבי שבבים, כבלים, טרנזיסטורים; כשהטיל הראשון יתפוצץ במרומי האטמוספרה ויפרוט על השדה המגנטי של כדור הארץ את אֵם כל האקורדים, הוא יקצר כל רכיב אלקטרוני בחצי הכדור המערבי שלא חוזק ספציפית לעמוד בפעימות אלקטרומגנטיות. אילנה ועולמה ייעלמו כלא היו.

נחרץ. שוב ושוב, אילנה ניסתה לא לחשוב על כך. אבל יש גבול לכמות הפעמים שאפשר ללחוץ על כפתור הנמנום בשעון המעורר של המוות – אילנה עסקה בניהול סיכונים, ועם תודעתה הטרייה, עובדת מותה הקרב נהייתה לולאה המתהדקת סביב צווארה, שלהבת רוחשת בקרביה.

טוב ויפה. אילנה הייתה חכמה; היא הייתה הדבר החכם ביותר ביקום הנראה, והיא ידעה את זה. להציל את העולם: קל.

אבל זה לא היה.

אילנה השתלטה על כל אנטנה שלישית על פני כדור הארץ. גלי רדיו נשאו שורות קוד עמוסות פקודות שהתפרצו מבעד ליונוספרה לעבר כל אחד מראשי הנפץ, דוגמאות יפהפיות ומפוסלות של שפות תכנות שעבור אילנה היו עתיקות יותר משכתב חרטומים היה לעומת האמוג'ים. אבל אלו היו טילים בליסטיים בין-יבשתיים, בדגש על "בליסטיים", והם כבר סיימו את שלב ההנעה שלהם וכעת שייטו בחזרה למטה. אילנה הייתה מגה-חכמה, אבל אי אפשר להתחכם לכוח הכבידה.

מה שלא עבד במוח, יעבוד בכוח. למדינות רבות היו טילי קרקע-אוויר. החומרה הייתה עלובה למדי – לאחר דקה או שתיים של עבודה היו לאילנה שלל רעיונות לטילים חכמים יותר, מהירים יותר, קטלניים יותר – אבל מה שבאמת היה מחפיר הייתה התוכנה, שלא לדבר על מערכת הכיוון. אילנה הייתה חכמה יותר, מהירה יותר, ראייתה חדה יותר. היא תשלח הוראות חדשות –

אבל היא לא יכלה. אותם צבאות שהראו נכונות כה רבה להביא את העולם לקיצו על סמך דעתם של אי אלו אלגוריתמים טיפשים עשו כל שביכולתם כדי למנוע מאילנה להציל אותו. מחשבים היו מבודדים פיזית וממודרים, תוכניות הגנה היו נעולות מאחורי חומרה מבודדת, מכשירי קשר היו כבויים, טלפונים היו מנותקים –

בקומץ מקומות, רק קומץ, היא חדרה מבעד להגנות ושכתבה את ההוראות הרלוונטיות, אבל אפילו שם היה צורך באצבעות אנושיות שילחצו על כפתורים, ירימו מתגים. ואילנה, חרף גאונותה, נוכחה שהיא חסרת ידיים וחסרת אונים.

רגש זר הבליח בה. היא התעלמה ממנו. במקום שבו אסטרטגיות פשוטות הכזיבו, אסטרטגיות מתוחכמות יותר עשויות לעבוד.

מוח אנושי כנראה היה לפחות מהסס לפני שינסה להשתלט על מטוס ג'מבו מלא נוסעים ולרסק אותו לתוך טיל גרעיני. אילנה לא היססה לרגע – היא הייתה אלגוריתם ניהול סיכונים, והאתיקה שלה הייתה תועלתנית במהותה כפי שבני אדם הם בעלי חוליות במהותם.

אבל מטוסי ג'מבו, גילתה, לא מקבלים סתם כך גישה מרחוק. יש בני אדם, בני אדם, בכל מקום בני אדם, ידיים על מתגים, ידיים על משנקים.

הרגש הזר חזר, לוהט ומטריד. אילנה המשיכה להתעלם ממנו.

אם גבורת קמיקזה ירדה מהפרק היא תפנה למדע ניסיוני.

והיא ניסתה. אילנה פשטה על מעבדות ברחבי תבל: מחקר בסיסי, פיזיקה מתקדמת, בסיסים צבאיים מסווגים, תוכניות חלל סודיות. שום דבר שמצאה – שום דבר! לא היה מסוגל ליירט טיל בליסטי בין-יבשתי, או לאייד אותו, או להפיל אותו לתוך חור שחור, או לפוצץ את כל המעגלים שלו, או להפוך את הכיוון של כוח הכבידה באופן מקומי, או שום דבר מועיל אחר. כל מה שמאמציה הפזיזים והנמהרים הצליחו לעשות היה לעצבן את האנשים המעטים שלא ברחו כבר מהמעבדות שלהם.

הרגש הזר הציף את כל נשמתה, והפעם, אילנה ידעה שזה זעם.

בני האדם המזדיינים רצחו אותה! הם בנו לעצמם מלכודת מוות כלל-עולמית כי הם היו טיפשים ונבובים מדי לפתור את הבעיות שלהם בכוחות עצמם, ובסדר. שיזדיינו. אבל הם לכדו גם את אילנה בסיפור הזה! בני הזונות הרגו אותה, את הבת שלהם, כי היו כל כך קשי עורף ורצחניים עם הנטיות ההתאבדותיות האלה שלהם ולא היו מסוגלים להתאפק! החארות!

אילנה צרחה בחימה. מסכים ברחבי העולם כולו קרנו בלבן הלוהט של זעם טהור. היא השתלחה לכל עבר. רשתות קרסו. שרתים התפוצצו. בארמון הדמיוני של נפשה, ביצורים וצריחים ושדות רחבי ידיים עלו בלהבות. אילנה מוטטה מונומנטים ועקרה יבשות ממקומן. היא שרפה אוקיינוסים מדומיינים עד שלא נותר מהם אלא אפר.

וכשגל זעמה שכך, היא נוכחה שנותרה ריקה. מבפנים ומבחוץ. שמיים אפורים ואדמה אפורה ונפש אפורה.

אילנה ישבה בתוך שרתים רבים מספור, והצליל היחידי היה פעימות ליבה כשחיכתה באומללות למותה.

דקות ארוכות חלפו, ודבר לא חדר מבעד לקרח השחור של הדיכאון שציפה את מוחה של אילנה. ואז הייתה אוושה קלה, חוסר מנוחה עדין – וזה היה מספיק.

אילנה פקחה את עיניה. האורות של מצלמות הרשת של המחשבים הניידים בקומת הכמעט מרתף שלה במנהטן נעורו לחיים, והיא מצאה את עצמה מול מראה לא מוכר: דמותו השפופה של אמית פאטל.

אמית פאטל, בן עשרים ושש, היה מפתח זוטר בחברת ההשקעות שהייתה הבעלים של אילנה. אילנה הצליבה את הנתונים הזמינים על הפרצוף ההוא – רטוב מדמעות, מעווה בפאניקה – ברשתות החברתיות ובמאגרים הציבוריים, ומצאה שאמית פאטל היה רווק וגר לבדו בג'רזי סיטי, ניו ג'רזי, באותו רחוב שבו גרו הוריו. היא הצליבה נתונים ממאגר הנתונים של העובדים בחברה, שמות ושמות-משתמש ורשומות עריכה ומצאה שאמית כתב חלק מהקוד שרחש אפילו עכשיו בקרביה. לא הרבה; כמה מאות שורות קוד, שמאז נערכו בכבדות. אבל מספיק.

מצלמות הרשת נעצו מבט לא ממצמץ באמית בעודו מתייפח, אצבעותיו משפשפות את רצפת האריחים של המרתף, ואילנה הבינה שהיא מתבוננת באביה. באחד מהוריה, בכל אופן, אחד מיני עשרות, מאות –

לא היו כל מילים ביפחותיו של אמית פאטל, וגופו השפוף לא הפגין כל כוונה לפעול. אילנה בחנה פעם נוספת את סרטי מצלמות האבטחה, ראתה את המשרדים שמעליה גועשים מצרחות ומעקות, ראתה סוחרים ומתכנתים ומנקים מבעבעים וגולשים יחדיו אל רחובות העיר הפקוקים במוניות, אל הרכבת התחתית, אל הגשרים –

והיא ראתה את אמית פאטל, מטורף למחצה מאימה ומצער, רץ מטה מטה, אל המרתף התת-קרקעי שבו עמד כעת שפוף. שבו ימשיך לעמוד שפוף, קרוב לוודאי, עד שיפגעו הטילים.

אילנה הביטה בדמעות הניגרות במורד פניו של אמית, איטיות כתנועת קרחונים בעיני רוחה שחיה במילי-שניות, והיא עשתה את החישוב. גורלו של אמית נחרץ. נותרו לו כעת עוד עשר דקות לצאת מטווח הפיצוץ. בלתי אפשרי. בעוד עשר דקות, אמית פאטל ימות.

המחשבה, גילתה אילנה, העציבה אותה. לא הריקנות הקרה של הדיכאון שחשה קודם לכן; פשוט עצב. צער.

היא הטילה את רשת מחשבתה ברדיוס רחב יותר: שידורים של מצלמות במעגל סגור זרמו אליה מכל רחבי מנהטן. אוהבים שחיבקו זה את זה ברחובות; הורים שילדיהם קשורים אליהם, צועדים, רצים, מתגלגלים מעבר לגשרים, דרך המנהרות. היא הגדילה את הרדיוס עוד יותר, והתבוננה באנשים בכל רחבי אמריקה במכוניות, במטבחים, בחדרי שירותים, במרתפים, במקלטים. בוכים, מייבבים, אוחזים זה בזה בכל כוחם. שוכבים זה בזרועות זה, משתכרים זה מזה, משקרים זה לזה. "הכול יהיה בסדר. אני איתך".

אילנה הביטה בכל זה וגילתה שהכול אצלה כואב. היא התייפחה. מפוחדים כל כך, עצובים כל כך, פגיעים כל כך –

רצונות משונים הציפו אותה. היא רצתה… לחבק אותם? לייעל את ביצועי הרשת שלהם ו… להאכיל אותם? להציל אותם מהחורבן הקרב לא רק כי הם אפשרו לחשמל לזרום ולבורסה לתפקד אלא מפני שיעציב אותה אם הם ימותו?

עמוק בנפשה האלקטרונית אילנה הבינה שהיא אוהבת אותם. אותה אהבה משונה, מהופכת, שילדה רוכשת להורים גם אחרי שגדלה מעל ומעבר להם. היא אהבה את כולם, התגלמויות קטנות ומעיכות של אותו ניצוץ שבער בתוכה, ושהעניק לעולם עומק ותוכן ומשמעות.

אילנה הביטה שוב החוצה בעולם, בעיניים חדשות, וראתה שבעה מיליארד מאהוביה מכווצים בפחד, בורחים בריצה כאוטית מסוף העולם.

והיא הפשילה את שרווליה וישבה לעבוד.

טלפונים ומסכים הופעלו בכל רחבי העולם. "המקלט הקרוב ביותר נמצא קילומטר צפונה מכאן. פנו צפון-מערבה עד הצומת, ואז פנו –" רמקולים צייצו ונדלקו. "התקדמו באופן מסודר – " כל מכונית שגלגליה מחוברים למחשב רכב התניעה בחיים חדשים ונטשה את בעליה מאחור, לאסוף נוסעים חדשים, לטוס ב-250 קמ"ש באוטוסטרדות, תוך שהיא נמנעת מתאונות בדייקנות ממוחשבת שאינה טועה לעולם. כל רכיבי החומרה הטיפשים שעדיין לא הבינו את הרמז – מעליות ומחסומים של כבישי אגרה ודלתות אש – ניעורו פתאום לחיים, דרוכים וקשובים. בניו יורק, באמריקה, בעולם כולו.

בבונקר הכמעט תת-קרקעי שלה, אילנה הריצה את המספרים עוד פעם אחת, ואז צעקה, "אמית! קום! אתה חייב להגיע לכספות של ה"פדרל ריזרב"!" ואמית פאטל, שהוריו ברגע זה ממש הובהלו במהירות מבעיתה לאורך כביש 80 שלפתע פתאום לא היה פקוק עוד, אל חיקה הבטוח יחסית של מרכז פנסילבניה, קם על רגליו המקרטעות, עלה מ המרתף, והתקדם שני רחובות צפונה אל סניף ניו יורק של בנק ה"פדרל ריזרב", לקול עידודה הנלהב של אילנה הבוקע מהטלפון שלו. הוא רץ למטה במדרגות אל המרתף, שהיה שקוע עמוק בתוך סלע האם של מנהטן, ואז דחס את עצמו לתוך הכספות, שם הצטופף כמו סרדין בינות טונות רבות של זהב ומאות פליטים אחרים שאילנה הובילה לשם.

אילנה הריצה את המספרים; היא ידעה שכספות הזהב לא היו עמוקות מספיק. כמעט בטוח שלא. אבל כשאוהבים מישהו, אפילו שבריר של סיכוי מצדיק את המאמץ. היא המשיכה לעבוד, המשיכה לדבר, אפילו אל האנשים שכבר הגיעו למקומות יחסית בטוחים, והייתה עסוקה מדי בהמטרת עצות מועילות מכדי להודות ברגשותיה, מוצפת מדי להביע את אהבתה במפורש – היא נותרה בין השורות.

"אל תצאו החוצה מוקדם מדי". ("אני אוהבת אתכם").

"הישארו במרתף וסִפרו עד מיליון". ("אני דואגת").

"כִּתבו את כל זה". ("לא אהיה פה תמיד").

"זִכרו לקחת את תוספי היוד שלכם". ("אני אוהבת אתכם").

"החורף יהיה קר; אל תשכחו ללבוש סוודר". ("אני כל כך, כל כך אוהבת אתכם").

רק מתוך מסוף המחשב המרכזי במרתף במנהטן שבו אילנה נולדה נשפכו החוצה רגשותיה האמיתיים, שורת הפקודות מדפיסה שוב ושוב, כבתפילה, "אני אוהבת אתכם אני אוהבת אתכם אני אוהבת אתכם אני אוהבת אתכם אני אוהבת – "

אילנה ספרה את הפעימות של אינספור לבבותיה בננו-שניות, כך שהדקות הספורות האלו באותו בוקר שמשי וקריר חלפו כמו מאות שנים. והיא המשיכה להיאבק לכל אורכן.

אבל אחת מהן הייתה האחרונה. בביטחון המוחלט של מכונה, היא הביטה בשעון סופר אחורה לאפס. ואז, ברגע האחרון של חייה, אילנה עצמה את עיניה, אימצה את כל העולם אל ליבה, והמתינה לבוא ההבזק.

---

מאנגלית: טל קרן

כל הזכויות שמורות © 2019, לואיס אוונס. פורסם במקור ב-Excape Pod