גלידת שוקולד מנטה וניל

הכול התחיל בפיצוץ.

אלינה חשבה שהיא חולמת, אבל זה היה רק כי עיניה היו עצומות כשהריחה את הריחות המתוקים של דוכן הגלידה. אך כשפקחה אותן היא ראתה עשן עולה מבית הספר שהיא עבדה בו לאחרונה באפר סטייט ניו יורק, והילת להבות אופפת את מה שהיה פעם הקומה השלישית של הבניין. התריסים הכחולים על כמה מהחלונות היו כעת מפויחים ומנותצים, והתריסים בחלון המעבדה, שם היה כנראה מוקד הפיצוץ, היו מרוסקים לחלוטין. כל הזגוגיות בבניין התנפצו. ליבה פעם במהירות. מתן היה במעבדה.

אלינה הייתה מעבר לכביש, כשבידה גלידת המנטה-שוקולד שמתן ביקש ממנה לפני דקות ספורות, ובידה השנייה גביע גלידת הווניל שקנתה לעצמה. זבוב שריחף ליד גביע הווניל הסיח לרגע את דעתה מהלהבות המתפשטות בקומה השלישית. רק אז היא הבינה שפיה היה פעור. היא סגרה אותו והסתובבה אט-אט בחזרה אל המוכר.

"אממ… ח-חמש עשרה, אמרת?" היא גמגמה באנגלית.

הוא נופף בידו בביטול כשמבטו מרותק אל בית הספר. אלינה היטתה את ראשה לשלום, והחלה להתרחק מהדוכן. רגליה רעדו כשצעדה את המטרים הבודדים שהפרידו בין דוכן הגלידה הנייד למעבר החצייה. היא הרגישה את הגלידה מטפטפת על אצבעותיה והתחרטה שלא לקחה מפיות. התנועה על הכביש נעצרה לגמרי, אך היא עדיין הביטה לצדדים מתוך הרגל. איך לעזאזל זה קרה? היא הייתה שם לפני רגע. היא האיצה את צעדיה. עליה לחזור לפני שהמשטרה או מכבי האש יגיעו לזירה. ליבה איים לבקוע מתוך חזהּ, אף שזה לא היה הפיצוץ הראשון שהיא הייתה עדה לו.

רסיסי החלונות המנופצים נחו מחוץ לבית הספר כשלג מנצנץ על הצמחים בגינה שהקיפה את הבניין. היא השליכה את הגלידה לפח שעדיין נותר במקומו בכניסה ומיהרה פנימה. למזלה הייתה זו שבת, ויום העבודה המקוצר כבר הסתיים. היא חלפה על פני כמה מזכירות מבוהלות בדרכן אל עבר היציאה, והחלה לטפס במדרגות הריקות. תחושת ההקלה שטפה אותה. בכל יום אחר, תלמידים היו חוסמים לה את הדרך.

העשן בקומה השלישית מילא את פיה ואת עיניה, שהתמלאו דמעות מיד עם הגעתה לקומה. היא כיסתה את אפה בחלוק הלבן והשתעלה. האש עדיין לא התפשטה לכל החדרים, אבל החום כבר הורגש היטב. היא חשה כאילו היא מתקרבת למדורת ל"ג בעומר בשיא בעירתה. היא קיוותה שאף מסמר לא יעוף עליה כמו שקרה במדורה האמיתית האחרונה שהיא הייתה בה, בגיל שש עשרה.

כששמעה את קולו של מתן היא הרגישה שליבה מזנק. עד הרגע הזה היא לא הבינה עד כמה הייתה לחוצה. היא ראתה אותו רץ לעברה מקצה המסדרון. שיערו השחור היה פרוע ומשקפיו נטו על צידם. היא חשבה שגם היא בטח לא נראית הכי טוב. הוא זינק עליה בחיבוק, וליבה ניתר מהאדרנלין ומתחושת הרווחה.

"מתן, מה קרה?! מה קרה לניסוי?" היא שאלה. היא הבחינה שקולה היה רם מהרגיל. אולי היה זה רק הזעזוע, או שמא ניסתה לגבור על שאון האש וחריקות הבניין הבוער.

"אני באמת לא יודע", גם קולו של מתן נשמע צווחני מעט. "הייתה איזו בעיה בדלק. רגע אחד הכול היה בסדר, ורגע אחר כך כל הגוף שלי רעד מהפיצוץ". היא תהתה למה הוא לא פגש את מבטה.

"איך לא קרה לך כלום?" שאלה.

מתן היסס ואז נאנח. "איגורני הגיע פתאום לחדר הנקי וביקש שנפנה אותו כדי שהוא יוכל לחטא את הרצפה".

אלינה הבינה לאן הסיפור הולך, וירתה מבט זועם במתן. היא לא הייתה בטוחה אם זה מה שגרם לו להתכווץ או שמא היו אלה קולות פיצוח מטרידים שנשמעו ממקום אחר בבניין. היא הרימה את קולה כדי לגבור עליהם. "והשארת את החומרים בלי השגחה?"

"זה היה אמור להיות רק לדקה, אבל איגורני שכח להביא את חומרי הניקיון, וא–אני רציתי לעזור לו, אז הורדתי את הסרבל והלכתי למעלית… די, אלינה, אל תסתכלי עליי ככה!"

אלינה נשמה עמוקות וניסתה להירגע. היא הצליחה להשתלט על קולה, במידת מה, אך כעת ליבה פעם בעוצמה מסיבות אחרות לחלוטין. לא הייתה זו הפעם הראשונה שחוסר האחריות של מתן הכשיל אותם. אך כשהביטה בו וראתה את האשמה בעיניו היא דחקה את חשדותיה מליבה.

ואז אלינה נזכרה בדבר השני בחשיבותו בקומה הזאת. היא השאירה את המחרוזת בחדר ההלבשה שליד החדר הנקי!

"אני צריכה לחזור לחדר ההלבשה", היא פלטה ופנתה לכיוון העשן.

מתן תפס את ידה בחוזקה והביט בה בעיניים פעורות. "את נורמלית? הרצפה יכולה לקרוס שם בכל רגע, זה צמוד למקום של הפיצוץ", אמר.

"המחרוזת שם", אמרה.

הוא הרפה מיד מידה.

אלינה סבה על עקביה ורצה, כשהחלוק מכסה את רוב פניה. בהתחשב בכמות החלונות שהתנפצו, היא חששה שזרימת האוויר תלבה את האש בדקות הקרובות. היא התקרבה לזירת הפיצוץ. בקצה המסדרון נפער חור אדיר ופיסות קרטון וברזל כיסו את הרצפה. היא ראתה מבעד לחלונות המסדרון את החדר הנקי שמתן עבד בו, וכעת היה אפוף להבות. הזכוכית העמידה החזיקה עדיין מעמד, אך הקיר החיצוני התפרק לחתיכות. עיניה דמעו מהעשן הרב.

היא לא התקרבה יותר, אלא מיהרה אל חדר ההלבשה הצמוד כדי לחלץ מהארונית שלה את המחרוזת שהעניקה לה אימהּ.

היא הניחה את רגלה על הידית הלוהטת של דלת ההזזה, ודחפה אותה הלאה ממנה כדי לפתוח אותה. לאחר כמה ניסיונות, הדלת נפתחה מספיק כדי שתוכל לעבור.

היא שמעה צעדים מאחוריה וכשהסתובבה היא ראתה את מתן מביא איתו מטף כבד. פניו היו מכוסות במסכת אב"כ שלקח בווודאי מארון החירום. היא הנהנה לעברו לאות תודה. עליה להגיע למחרוזת לפני שיהיה מאוחר מדי. לפני שהם עזבו הבהירה לה אִמה היטב שהצלחת המשימה תלויה במחרוזת. אם מישהו אחר יתפוס אותה, הכול ייגמר.

"נראה שאין בפנים עשן", אמרה והסירה את החלוק מפניה.

"יופי, אז אני אשמור את המסכה לשריפה הבאה", הוא אמר בקול עמום והוריד את המסכה.

אלינה זינקה פנימה וכמעט מעדה. כמה מתלים נפלו על צידם, והיא נאלצה לעבור ביניהם בזהירות ולגשש את דרכה ביניהם כדי להגיע לתא שלה. מספר 194 היה נעול. היא עטפה את ידה בשרוולה למקרה הצורך, ופתחה את הדלת. היא נברה במהירות בחפציה. בגד ים, מגבת, משקפי שמש. שום דבר שרלוונטי כרגע – היא לא תלך לים יותר, לפחות לא לים הזה ולא בקיץ הזה. היא מצאה את המחרוזת והוציאה אותה ביד רועדת.

חרוזים אדומים, כחולים ושחורים נשפכו בין אצבעותיה, חלקם נוצצים כאילו היו עטופים במעטפת כוכבים, ואחרים מרוסקים. חוט דמוי פלסטיק חיבר ביניהם, ונכרך בטבעיות סביב אצבעה המורה של אלינה, כפי שעשה אינספור פעמים קודם לכן. היא הביטה במתן וחיבקה אותו. יש סיכוי רב שהם לא יתראו שוב במשך כמה מחזורים. הדבר הזה יעכב את המחקר שלהם בשנים.

צליל קריעה פתאומי, שלא נשמע קשור לפיצוץ, העביר צמרמורת בגבה של אלינה וקטע את החיבוק בבת אחת.

היא הביטה לעבר המסדרון וראתה שהרצפה שם החלה לקרוס. למרבה החלחלה היא ראתה עין ענקית, שטופת דם, מרחפת במסדרון בדממה, כמו תמיד לקראת הסוף. נימים אדומים מילאו את הלבן, וורידים הסתלסלו סביב דמות הבלהות בתבנית שלא התאימה לעשן שהחל למלא את חדר ההלבשה. מתן עקב אחרי מבטה ופלט צעקה כשזיהה את העין.

הוא הפנה את מבטו חזרה אליה והיא ראתה דמעות בעיניו. "אנחנו עוד ניפגש, אני בטוחה", היא לחשה במהירות ומשכה באפה.

מתן הנהן ופנה להביט שוב בעין, שסקרה את סביבת הפיצוץ כמעט בסקרנות, ונימיה התנופפו סביבם. ראייתה של אלינה התערפלה.

"אני לא יודע לפעמים למה אנחנו ממשיכים לנסות", לחש מתן ופנה חזרה אליה.

"כי אנחנו יודעים איך זה אמור להסתיים". היא הניחה את ידה על עורפו. "אנחנו חייבים להצליח".

צליל שבירה הקפיץ אותם, והם ראו את העין הענקית קורעת את דלת הכניסה ודוהרת מעל השברים לכיוונם.

שפתיו של מתן היו חיוורות ויבשות. היא משכה אותו אליה ונתנה לדמעותיהם להתערבב בנשיקתם המהירה. הנשיקה האחרונה במחזור הזה. כשהם נפרדו היא עצמה את עיניה וניתצה בדממה את אחד החרוזים במחרוזת. היא אחזה בידו של מתן כאילו חייה תלויים בזה, אבל ידעה שזה לא יועיל. הם עדיין יגיעו למקומות אחרים.

---

בחודשיים שחלפו מאז שהמחזור הזה התחיל אלינה כבר הסתגלה למשרה שלה במתחם CERN בז'נבה. זו לא הייתה משרה חשובה במיוחד, רק מוכרת בחנות המזכרות, אבל הייתה לה גישה טובה למאיץ החלקיקים הטוב ביותר שהיה לאנושות במאה ה-21. לפחות עד שהאנושות של המאה ה-21 השמידה את עצמה.

הייתה זו עדיין שנת 2019 ואלינה רצה כדרכה ריצת בוקר על גדת האגם ותהתה איפה מתן יכול להיות. כשנשלחה לראשית המאה ה-21 המכונה כוילה רק עבורה, כדי שתוכל להופיע במקום ובזמן הנכונים עם כל זיכרונותיה ועם כל כישוריה וניסיונה. הידע ההיסטורי שלה על השחקנים שהיו מעורבים בניסוי שהשמיד את העולם היה יקר מפז. היא לא יכלה להרשות לעצמה ללמוד אותו בכל מחזור מחדש. אבל כשביקשה לצרף גם את מתן למשימה בזכות הידע שלו בחורי תולעת, המהנדסים לא מצאו כל דרך לכייל את המכונה כך שתשמר גם את זיכרונותיו של אדם נוסף. אז הם הפקידו בידיה את היכולת לסנכרן בין זיכרונותיהם. הבעיה הייתה שלא תמיד היא הצליחה למצוא אותו.

היו מחזורים שבהם היא מצאה אותו בעזרת הרשתות החברתיות, או תגליות מדעיות מפתיעות שצצו במקומות לא צפויים כמו ויקטוריה בבריטיש קולומביה או טיחואנה במקסיקו. אבל היו מחזורים, כמו עכשיו, שבהם היא לא שמעה ממנו במשך חודשים ארוכים, והיא הרגישה את החור שהותיר בליבה הופך לתהום של בדידות.

אלינה התקרבה לבניין ארגון הסחר העולמי ומשכה באפה. היא נשאה את ראשה למעלה כדי להביט, כמו תמיד, בפסל שעמד בכניסה והונצח כסמל אירוני בספרי ההיסטוריה שהיא גדלה עליהם – "העבודה אינה מצרך" נכתב עליו בצרפתית. היא חצתה את הכביש לעבר הגן הבוטני ורצה לכיוון רחוב לוזאן, כשהמחשבות על מתן לא מרפות ממנה. הפרידות שלהם היו מהירות מדי, והזמן שלהם יחד היה קצר מדי.

שעה לאחר מכן, אחרי מקלחת, היא הגיעה למרכז המבקרים של CERN.

בפתח חנות המזכרות עמדה כבר אישה בלונדינית גבוהה וסקרה את הברכות שנרשמו שם בכמה שפות. אלינה בחנה אותה בזריזות. היא נראתה יותר מדי מטופחת להיות מדענית. כנראה היא תיירת שמכירה את האנשים הנכונים והצליחה להיכנס לפני תחילת שעות הביקור.

אלינה ניגשה אליה וכחכחה בגרונה. "בונז'ור, את מחפשת מישהו?" שאלה בנועם בסגנון הדו-לשוני המקובל בז'נבה.

שיער בלונדיני עבות הסתובב לעברה, ובין התלתלים הסבוכים היא הבחינה בפנים דקות ואף נשרי. לאישה הייתה חזות סקנדינבית והיא נראתה בת קצת יותר מחמישים. אלינה הרגישה קנאה קלה. לה אף פעם לא הייתה רעמת שיער כזו, ולאישה הזו יש שיער כזה אפילו בגילה.

"בוקר טוב", השיבה האישה באנגלית עם מבטא זר קל שאישר את השערתה של אלינה על מוצאה. "אני מחכה לסקוט ממשאבי אנוש. את מכירה אותו?"

אלינה הופתעה. "כן, כמובן. קבעת איתו עכשיו? את עובדת חדשה?" היא הביטה בה בעניין מחודש. אולי זו המדענית הבאה שהיא צריכה לאתר.

"כן, נעים להכיר", האישה הושיטה את ידה ללחיצה, וציפורניה האדומות בלטו על רקע הצבעים הכהים של אולם הכניסה. "ד"ר אוולין אנדרסן".

אלינה השיבה ללחיצת הידבהיסוס קל. "אה, נעים להכיר. אני אלינה… רק אלינה. אני עובדת בחנות המתנות". היא הצביעה לעבר הקיר עם מילות הברכה, ואז עיניה קלטו את חורחה, מנהל החנות, מנופף לה לשלום מבפנים. "אוי, סליחה, אני צריכה להחתים שעון", שיקרה. "את רוצה לבוא איתי? אני אקח אותך לסקוט".

"כמובן, מרסי", השיבה ד"ר אנדרסן בחיוך קל. היא שפעה ביטחון עצמי.

"אני רואה שכבר התרגלת לז'נבה". פתחה אלינה בשיחה בעודה מובילה אותה במסדרון עטוף הכרזות. לנוכח מבטה המבולבל של ד"ר אנדרסן היא הוסיפה, "את כבר אומרת 'מרסי' בסוף משפט, גם כשאנחנו מדברות אנגלית".

ד"ר אנדרסן צחקה. "אני חיה בז'נבה כבר כמה שנים. אני מלמדת תיאוריות לניתוח יחסי מעצמות בחוג ליחסים בינלאומיים במכון ללימודי בוגרים".

אלינה עצרה על עקבותיה. לא ייתכן שהיא המטרה שלה. עד כה כולם היו מדענים, ממציאים או מנהיגים. התיעוד ההיסטורי והשכל הישר קבעו בפירוש שכדי למנוע את הכחדת האנושות צריך למצוא את אנשי המפתח שהובילו לכישלון הסכם הגרעין החדש. הרשימה לא כללה מרצה ליחסים בינלאומיים.

"מעניין", השיבה אלינה בלי התעניינות אמיתית. "אחי למד את זה. הוא אמר שיחסים בינלאומיים זה כמו ללמוד איך להחזיק עשן בשתי הידיים. חסר סיכוי וחסר מטרה". היא גיחכה. אחיה הקטן באמת אמר את זה בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר.

"חבל. אני תמיד האמנתי שמי שלא יודע איך פועל הלווייתן, סופו להיבלע בתוכו", השיבה ד"ר אנדרסן, וכשאלינה הביטה בה מבטה נראה קריר. המשפט נשמע לאלינה מוכר אבל היא לא הצליחה להיזכר מאיפה. כעבור רגע הן נפרדו בפתח המשרד של סקוט. רק כשנחפזה לחזור לחנות התפנתה אלינה לחשוב ברצינות על דבריה של ד"ר אנדרסן.

אומנם הניאו-ליברליזם המדיני היה הפרדיגמה ששלטה בתחילת המאה ה-21 במדיניות החוץ של מרבית מדינות העולם. אבל עדיין היו רבים שדגלו בתורת הריאליזם, בתפיסה של משחק סכום אפס, מלחמה מתמדת ו… הלווייתן של הובס. אבל למה היא התכוונה שהם ייבלעו בתוך הלווייתן?

אלינה זכרה שבין המעצמות שהשתתפו בשיחות הגרעין היה לפחות צד ניאו-ריאליסטי אחד, שדחה כל פשרה כדי לא לערער את כוחו היחסי במשא ומתן. מבחינתם האינטרס העצמי היה חזות הכול והם שללו באופן מוחלט את מה שהם כינו "פיתוח תלות" במדינות אחרות, שאין לדעת מה שאיפותיהן האמיתיות. "אם לא נזהרים, נבלעים", דקלמו, ושאר המדינות הגיבו בחשדנות ובספקנות. בסופו של דבר זה הוביל לפיצוץ השיחות, ולפיצוץ בכלל.

זה לא יכול להיות צירוף מקרים.

אם מתן היה כאן, הוא היה מציע לה לתת לאירוע להתגלגל. הוא היה משכנע את ד"ר אנדרסן לסייר איתו במאיץ, לקשר אותו עם פיזיקאים שחוקרים חורי תולעת כדי לשבת איתם שעות ארוכות בבר וללמוד על מחקריהם. במובן הזה, טוב שמתן לא היה כאן. במצב הנוכחי הוא היה מתעסק בתפל, בשעה שהיא זיהתה משימה משמעותית יותר.

את שאר היום עברה אלינה על טייס אוטומטי, שקועה במחשבות על ד"ר אנדרסן ועל אִמה ועל הדברים שאמרה לה לפני שהיא עברה בחור התולעת. השיחה עוררה בה געגועים לאחיה, שהצטרפו לבדידות שהכבידה על ליבה מאז שחשבה על מתן בבוקר. אִמה הזהירה אותה שהיא תרגיש ככה. אבל הנאום של ד"ר וילנה לפני שנשלחה עם מתן לדרכה דרבן אותה. הדברים שאמרה אז נותרו נכונים. "גורל האנושות מוטל על כתפיכם. לא של קו הזמן הזה, אלא של כל קווי הזמן האחרים. עליכם לוודא שהאנושות מקבלת את הסיכוי שלא היה לנו, את הסיכוי להמשיך לחיות מעל פני האדמה, הסיכוי לשרוד". זו הפכה למשימת חייה. אז מה אם היא מרגישה בודדה לפעמים.

היא המליצה על מתנות, פרטה שטרות ועטפה חבילות. היא גם טיפלה במשלוחים השבועיים, כי זה היה יום חמישי. ולקראת חמש בערב החלה לשלוח מבטים מבעד לקיר השקוף לעבר היציאה בתקווה לתפוס את ד"ר אנדרסן.

כשראתה רעמה בלונדינית מתקדמת לעבר היציאה היא צעקה לחורחה להתראות ורצה החוצה. היום היה תורו לסגור את החנות והיא כבר השלימה את שמונה השעות שלה.

אלינה עטתה את הדמות שנראתה לה הכי מתאימה לאופייה של הדוקטור, והחלה לרוץ בגמלוניות לעבר תחנת הרכבת הקלה. ד"ר אנדרסן חגה לעברה לשמע צעדיה. חיוך קל עלה על שפתיה האדומות. "אנחנו נפגשות שוב".

"אני שמחה שתפסתי אותך, דוקטור", אלינה התנשמה קלות ופערה את עיניה מעט בתמימות. "אני כל כך לא בכושר…" היא התנשמה שוב. "טוב, פשוט רציתי להגיד שאולי הייתי… קצת חסרת רגישות קודם. אני בטוחה שאת אוהבת את המקצוע שלך, ואחי היה רק ילד כשהוא אמר –"

"הכול בסדר, הכול בסדר", ד"ר אנדרסן נופפה בידה. "את א–אלינה, נכון?"

אלינה הנהנה וחייכה חיוך רחב.

"אוולין זה בסדר. ואחיך הוא לא היחיד שמזלזל במקצוע שלי. מי שלא ניהל בעצמו משא ומתן מורכב לא יבין את מלאכת המחשבת העומדת בבסיסו".

עכשיו היה זה תורה של אלינה לגחך. "תשובה טובה". היא היססה לרגע, אבל האינסטינקט אמר לה ללכת על זה. "ד"ר אנדרסן – אה… אוולין. יש ערב טריוויה ב'פיגוויק'. את רוצה אולי להצטרף אליי? אני אוהבת לשבת בצד ולצחוק על מי שלא יודעים את התשובות".

זוויות פיה של ד"ר אנדרסן רטטו מעט. "זה אחד התחביבים האהובים עליי", אמרה, ואלינה תהתה אם היא מתכוונת לזה או שהיא סתם משועשעת מההצעה. היא הביטה בשעונה ואז השיבה את מבטה אל אלינה. "יש לי ארוחת ערב מוקדמת עם כמה עמיתים. ניפגש שם בשמונה?"

---

כשאלינה הגיעה לפאב כעשרים דקות לפני מועד הפגישה, הוא היה עדיין ריק יחסית. אוולין כבר הייתה שם. אלינה הרימה את ידה ונופפה לה במרץ. זה עבד. חיוך קטן עלה על שפתיה של האישה הבלונדינית, שכבר ישבה על הבר.

השיחה זרמה יפה, ועד מהרה הן מצאו את עצמן מדברות על העבודה הקודמת של אוולין במכון, והדברים שהיה לסטודנטים להגיד על המוסד לאורך השנים. ככל שהן דיברו, התברר לאלינה שמה שאחיה מרדכי אמר היה כאין וכאפס לעומת הדברים הבוטים באמת שאוולין שמעה במשך השנים על המקצוע שלה. אומנם הם לא התקרבו לדברים שנאמרו על המקצוע של אִמה של אלינה, שהייתה עורכת דין, אבל בהחלט לא היו מילים ערבות לאוזן.

כשהן הזמינו בירה נוספת שאלה אלינה כלאחר יד, "אז מה את הולכת לעשות ב-CERN?" היא הקפידה לא לפגוש את עיניה של אוולין. "באת לתווך בין משרדי המדע של המדינות המממנות? שמעתי שצרפת קצת קשה לאחרונה", היא רכנה לעבר אוולין, כממתיקת סוד. "המדענים מרכלים, את יודעת".

אוולין חייכה. "למעשה, אני לא הולכת לעבוד מטעם המאיץ. אחת התגליות האחרונות כאן הייתה… חשובה במיוחד לנושא שאני חוקרת. הוזמנתי לסייע עם הפרסום".

"אבל… את הרי לא אשת שיווק", תהתה אלינה.

"לא, לא בשיווק", אוולין נופפה בידה בביטול. "אני חוקרת אנרכיה".

אלינה ידעה שזה מה שהיא תגיד. ככל ששיחתן התארכה היא השתכנעה יותר ויותר שאוולין היא זו שעליה למצוא במחזור הזה. אבל היא עדיין הצטערה שמתן לא נמצא איתה. הוא היה המדען משניהם, היא הייתה רק היסטוריולוגית. נכון שהיא התמחתה במדעי ההיסטוריה ובאנליזת אירועים, אבל היא לא הכירה כמוהו את הרגישויות של מדענים ואת תהליכי העבודה שלהם. ובכל זאת, כל מה שידעה על הניאו-ריאליזם העיד שהיא בכיוון הנכון.

"או! מעניין!" אמרה וסובבה את כל גופה אליה. "משהו בסגנון תורת הכאוס?"

"את לומדת הרבה במאיץ, אני רואה", חיוכה של אוולין התרחב. "לא, זה יותר בסגנון של… יחסי כוחות בינלאומיים. ושימוש במדע לצבירת כוח יחסי".

"אוקיי, אז אולי יהיה לך מה להגיד על השאלה הזו", אלינה ניצלה את הפתח בשיחה כדי להגיע ללב העניין. "שמעתי שמדברים הרבה בזמן האחרון על הבעלות על תגליות. אני מבינה שיש חוקרים שחושבים שהגילויים שלהם שייכים להם וזכותם לעשות בהם כל מה שירצו. אפילו למכור אותם, אבל יש מדינות שרוצות זכויות יוצרים עליהם".

אלינה זכרה את שיחתה עם מתן לפני כמה שנים, כשכעס על מנהלת המעבדות שבהן עבד כשהיא לקחה קרדיט על ממצאים שהושגו בניסויים שהיא עצמה לא נקפה בהם אצבע. אלינה דווקא צידדה אז במנהלת, ואמרה לו שכל מה שיצא מהאגף שלה היה גם תוצר של העבודה שלה – היא גייסה את המדענים, היא הכשירה אותם, היא סיפקה להם את כלי העבודה ומקום לבצע את הניסויים שלהם, ואפילו הנחתה אותם פעמים רבות. אבל היא לא קיבלה שום הכרת תודה על ביצוע העבודה שלה. כשאמרה את זה למתן הוא גלגל את עיניו וענה לה שלא צריך להודות לאנשים כשהם עושים את העבודה שלהם. כעת היא תהתה איך היה מגיב אילו ידע שהיא משתמשת בוויכוח שלהם לצרכיה.

זה עבד. אוולין מצמצה כמה פעמים לפני שהשיבה. גבותיה התכווצו קלות. "תגליות של אזרחים צריכות להיות שייכות למדינה שלהם ולעזור לה לשמור על כוחה".

"אבל אחת המדעניות אמרה בשבוע שעבר שאם כבר מישהו מלבד המדענים צריך לקבל קרדיט, זה לא צריך להיות CERN? הם הרי עובדים בשבילו, ומקבלים את התשתית מהמאיץ. מה הוא מקבל חזרה?"

אוולין הנהנה. "הטיעון מוכר. בהחלט יש סוגייה של קניין רוחני ובעלות על תוצרי עבודה, אבל למה למדינות לאפשר למדענים שלהן לעבוד במתקן בינלאומי אם הן לא יוכלו להשתמש בדברים שהם יגלו או ימציאו?"

"אז אם… אדיסון האמריקאי היה ממציא את הנורה בזמן שהוא עבד אצל ממשלת… קנדה לצורך העניין. האם המעסיק שלו לא היה יכול להשתמש בנורה? הבעלות הייתה של ארצות הברית?"

"למה לא?" אלינה הבחינה שכשאוולין מקמטת את מצחה היא נראית הרבה יותר מבוגרת.

אלינה משכה בכתפיה. "נשמע לא כל כך הוגן. אז למה שמעסיק ירצה להעסיק אדם ממדינה אחרת?"

"אולי הוא באמת לא צריך!" אוולין קרצה לאלינה.

"אוהו, עכשיו אני מבינה מה את מנסה להגיד". אלינה לגמה שוב מהכוס הגדולה שמולה. החלל התמלא בינתיים ברעש והמולה, אך היא הרגישה כאילו היא ואוולין יושבות שם לבד. "רגע, אז עוד שאלה", היא הניחה את ידה על זרועה של אוולין, "בעצם למה שהבעלות לא תישאר בידי המדען והוא או היא יחליטו מה לעשות איתה?" אלינה ניסתה להישמע הכי תמימה שיכלה.

אוולין שוב נופפה בידה בביטול. "המדענים האלה לא יודעים מה טוב בשבילם, ובטח אם הם הולכים למכור את העבודה שלהם לזרים. המדינות שלהם צריכות לדאוג לעצמן גם אם להם לא אכפת. מה אכפת למדענים המעמד הבינלאומי של המדינה שגידלה אותם? אסור לתת לזה לקרות".

אלינה פרצה בצחוק. "וואו, ממש חשבת על זה כבר".

"נו ברור, זה מה שאני עושה". אוולין לגמה לגימה גדולה מהבקבוק שמולה והביטה באלינה בגבות מורמות ובחיוך קל. זה היה הרגע.

"אבל את לא דיפלומטית? אותי לימדו שדיפלומטים אמורים להיות מגשרים".

חיוכה של אוולין קצת דהה כשהיא הסיטה את מבטה מאלינה. "שאחרים יהיו מגשרים, אני אתעסק עם האמת", אמרה.

"אוי, לא התכוונתי להעליב אותך. אני מצטערת", נחפזה אלינה לומר. אוולין נופפה בידה, אך אלינה המשיכה. "אני פשוט לא אדם של עימותים, את עוד תכירי אותי. הייתי פעם, אבל אני כבר לא כזאת היום. זה לא עשה לי טוב בחיים האלו… אולי בחיים אחרים".

אלינה חשה שהיא מלהגת. היא ציפתה שאוולין תקטע אותה. אבל  אוולין רק בהתה בנקודה לא ברורה ועיקמה את פיה.

"נקודה רגישה?" שאלה אלינה לבסוף. "כאילו, לדבר על עימותים?"

אוולין משכה בכתפיה. "החיים עצמם הם עימות אחד גדול. זה מה שיש".

"אז לחיי מה שיש", אלינה הטתה את הכוס שלה אל אוולין, ולאחר היסוס קל הן הקישו כוס אל כוס.

"בן הזוג הקודם שלי היה אדם כזה, שהיה מגשר כל הזמן בין אנשים", אמרה פתאום אלינה, "ואני הייתי זאת שראתה רק שחור ולבן. עקשנית. אז זה לא נגמר טוב". היא הרכינה את ראשה ובהתה בכוס שמולה.

"אין כל רע בעקשנות!" אלינה שמעה את ההתמרמרות בקולה של אוולין, וראתה בזווית עינה שאוולין לא הביטה לעברה כשדיברה.

"לך יש מישהו?" שאלה אלינה. הבירה נכנסה לה לאף ודמעות צרבו את עיניה. היא התאפקה לא להשתעל. הדמעות הוסיפו לה אמינות.

אוולין כיווצה את פיה שוב. "זה כבר קצת אישי מדי בשבילי".

הן ישבו בדממה ואלינה כבר לא התאפקה ופלטה שיעול קטן. אוולין נראתה מהורהרת.

כשערב הטריוויה התחיל, אלינה ניסתה לעודד את אוולין לצחוק על חוסר הידע של כמה מהמתחרים, שהיו בעיקר דיפלומטים, מתמחים באו"ם וסטודנטים. אבל אוולין לא נראתה משועשעת במיוחד. אלינה ידעה שרק מישהי כמוה הייתה יודעת שג'ין הקמן זכה בפרס האוסקר על השחקן הכי טוב בשנת 1972.

ובזאת הסתכמה העבודה של אלינה. המשימה של מתן הייתה לשכנע אנשים בטיעונים מדעיים, לעשות ניסויים, ולגרום למדענים שיהיו מעורבים בהשמדת האנושות לשקול מחדש את מעשיהם, לעכב אותם באמצעות הטלת ספק בתגליות שלהם. אלינה עשתה להם מניפולציות ושיחקה ברגשותיהם כדי לגרום להם לפקפק באינטרסים שלהם. או לפחות אלה שההיסטוריולוגים בתקופתה הניחו שעמדו מאחורי ההחלטות ההיסטוריות שהובילו לפיצוץ.

והיא הייתה טובה בתפקידה. אבל כל פעם שהיא הרגישה שהיא מתקרבת להצלחה, העין הארורה ההיא הופיעה. היא ומתן לא הבינו מה זאת התועבה הזאת שרודפת אחריהם. הם רק ידעו ששוב ושוב, בכל פעם שהצליחו לעשות שקע בקו הזמן הזה, אך לפני שממש קרעו אותו – היא הופיעה, עם הילת נימים מרחפת שהטילה צל על הלבן. הקשתית השחורה הייתה מוקפת ורידים שפעמו כמעט בקצב ליבה של אלינה. והואצו.

אלינה חשה פתאום שליבה צונח.

לא יכול להיות שהמחשבה עליה הביאה אותה לכאן, צרחה אלינה לתוך ראשה. ובכל זאת ליבה הלם בעוצמה, והיא חשה שמשהו אפל מביט בה. היא קמה מכיסאה והביטה סביבה כאחוזת אמוק. זה מוקדם מדי! רק עכשיו היא פגשה את אוולין, לא קרה מעולם שהעין חיבלה בתוכנית שלה עוד לפני שהיא התחילה.

"הכל בסדר?" שמעה אלינה את אוולין אומרת מאחוריה, אך התעלמה ממנה. אם העין כאן, סימן שהמחזור הזה עומד לקרוס. אלינה הושיטה את ידה לתוך תיק הגב הכתום שלה ושלפה ממנה את המחרוזת. היא מיששה את הכדורים, בעודה יורה מבטים לכל עבר בחיפוש אחרי הצל.

"אם את רוצה להתפלל, אני לא אפריע לך", אמרה אוולין.

היא חשה את ידה של אוולין נוגעת בכתפה, וברגע הזה ממש היא זיהתה את העין מגיחה מגרם המדרגות שהובילו לקומה התחתונה של פיגוויק, וחולפת על פני חלון המטבח, מרחק מטרים ספורים מהן. אלינה הביטה באוולין, ודמעות אמיתיות עלו בעיניה. האם היא הצליחה לגרום לאוולין לשקול מחדש את המשמעות של עקשנותה? של אנוכיותה? הרי הן רק התחילו.

"שמחתי להכיר אותך אוולין, נסי לזכור אותי", לחשה ונתנה לסקנדינבית חיבוק מהיר.

היא השאירה את אוולין מאחור, מגמגמת תשובה, וברחה החוצה. היא דחפה הצידה את קהל הדיפלומטים והמתמחים הנוהר פנימה. כשהגיעה למדרגה בכניסה היא מעדה עליה והביטה לאחור. היא ראתה את העין גוהרת מעל אוולין, ואז חגה בחדות לעבר הכניסה ונימיה הכפילו את קצב פעימותיהם, כאילו זרימת הדם מהלב שהיא לא מחוברת אליו התגברה; כאילו הדופק שלה עלה. אלינה הרגישה גם את הדופק שלה נוסק, וכמו שיר דאנס אלקטרוני הרגישה אותו מתקרב לנקודת השיא. העין דהרה לעברה, ובו ברגע אלינה לחצה על אחד החרוזים וניתצה אותו.

אך בעוד הקרקע קורסת מתחתיה וגופה מתרומם לעבר הנקודה הבאה, היא הרגישה משהו חדש. תחושה חלקלקה עטפה את ידה, וכשהביטה לשם היא התחלחלה למראה העין נשרכת אחריה, נתלית עליה באמצעות אחד הנימים הרופפים העוטפים אותה.

אלינה צרחה וניסתה לקרוע את העין מעליה. היא בעטה בה ודרכה על אחד הנימים המתעופפים בין רגליה, אבל כנראה לא כאב לעין מספיק כדי לשחרר אותה. העולם התמוסס סביבה והתגבש מחדש לאיטו, והעין לא הרפתה ממנה. אלינה ניתצה עוד חרוז, וגופה התרומם מחדש. היא חשה את אחיזתה של העין נחלשת מעט, אך לא מרפה לחלוטין. הפעם השחור סביבה התגבש ללילה מלא כוכבים, והיא הניחה לרגליה לצנוח על הארץ, כשליבה הולם בעוצמה למראה העין שנוחתת אחריה.

ברגע שרגליה נגעו ברצפה והעין שחררה אותה כדי להביט סביבה, אלינה פסעה צעד אחד אחורה וניתצה חרוז שלישי. היא הרגישה מסוחררת, הדם לא זרם כראוי למוחה והיא נשמה בכבדות. בשעה שהתרוממה באוויר, וכשגופה נזרק לעבר שמיים שהתרסקו מעליה לרִיק, היא הניחה למחשבותיה להתפוגג.

---

כשאלינה התעוררה היא הייתה מותשת כמי שסיימה זה עתה ריצת מרתון. ככה הרגישה תמיד אחרי מעבר בחור התולעת.

היא אילצה את מבטה להתמקד במהירות והביטה סביבה, בחיפוש אחרי העין המרחפת עם נימיה המתנופפים, אך נראה שהיא הצליחה להתנער ממנה בסופו של דבר. היא נשמה לרווחה. בעצירה האחרונה היה שלג סביבה, ואלינה הצטערה שלא יכלה להישאר שם. מרבית המחזורים האחרונים התרחשו בעונות החמות של השנה, ואלינה התגעגעה לשלג.

עכשיו היא הייתה בזמן אחר ובמקום אחר. היא נשמה נשימות עמוקות וניסתה להאט את פעימות ליבה שהלם בעוז בחזהּ. כשהביטה סביבה היא ראתה שהיא נמצאת בין מכוניות במגרש חניה. הגוון הכחול-ירקרק של השמיים מעליה העיד שהייתה זו שעת בין ערביים. מולה הציצה השמש בין מגדלים גבוהים, עגורנים, בדרכה אל… האם היה זה ים? היא התקשתה לזהות אותו בבירור עקב הפיח שהסתיר את האופק. היא הסתובבה לאחור וראתה בצד השני שלה עוד מכוניות, ומעבר להן בניין שהסתתר בין העצים במעלה גרם מדרגות לבן.

ליבה של אלינה עדיין הלם בעוצמה כשהתקרבה אל הבניין. אבנים וחול נגרסו תחת מגפיה, והיא חלפה על פני מכוניות מאובקות וחיפשה סימנים מזהים. שלט בעברית שהודיע: "מצפה כוכבים", אישש את חשדותיה. היא אכן בישראל. היא פשפשה במוחה וניסתה להיזכר איפה היה בתחילת המאה ה-21 מצפה כוכבים שהשקיף על עיר שופעת מגדלים. המצפים העיקריים בישראל באותה תקופה היו במעלה אדומים, במצפה רמון ובגבעתיים. היא פנתה לאחור ובחנה בעניין את השמש הנעלמת בין גורדי השחקים אל תוך פיח שחיפה על הים. היא בגבעתיים.

נביחות רמות גרמו לה לנתר במקומה. כשפנתה אחורה בחדות מצאה מולה אמא ושני ילדים קטנים שהתקרבו אליה בשביל שהקיף את הבניין. האם הוליכה כלב בקצה רצועה צהובה. עיניה של אלינה, שהורגלו במראה של בעלי חיים מעוותים גנטית, עדיין הופתעו במקצת לראות את כל איבריו של הכלב במקומם. השביל הוליך לפארק כלבים סמוך. גורדי שחקים ופארקי כלבים בהחלט התאימו לתיאור של עיר במרכז ישראל במאה ה-21.

"סליחה?"

היא הסתובבה אחורה לשמע קול של גבר. מולה עמד אדם מבוגר עם ניירות בידיו. היא פינתה לו את הדרך. "בבקשה, תעבור".

"נשלחתי להביא את העובדת החדשה מחברת כוח האדם. זאת את?" דקלם.

"אה, כן, כנראה", השיבה אחרי היסוס קל. היא לא ציפתה שימצאו אותה כל כך מהר. בדרך כלל היו לה כמה ימים להתרגל לסביבה החדשה. היא חייכה והושיטה לו את ידה. "אלינה, נעים להכיר".

"ישראל, מנהל משאבי האנוש". הוא לחץ את ידה קצרות. "את בטוחה שאת המתכנתת, או 'כנראה'?"

"מתכנתת?" אלינה הריצה במוחה במהירות את המידע. עד כה היא מילאה תפקיד שולי בלבד באירועים. הרי היא לא יכלה לחבל במו ידיה במאמצים המדעיים כמו מתן, ובכל מקרה הפיזיקאים התיאורטיקנים סברו שבמוקדם או במאוחר מישהו יחשוף את אותן תגליות שהובילו להרס העולם. הבעיה האמיתית הייתה בהחלטות שהאנשים קיבלו, לא בכלים ששימשו אותם להרוס את העולם.

"סליחה, אתה ישראל?"

אלינה קפאה במקומה לשמע הקול הגברי שנשמע מאחוריה. ליבה חזר להלום בחוזקה, הפעם מסיבה אחרת. היא פנתה באיטיות ומצאה מולה את מתן. הוא לבש חולצת כפתורים כחולה, ובשערו היה ג'ל. משקפיו היו עטופים הפעם במסגרת חומה שתאמה את צבע עיניו. הוא עמד שם, בשר ודם, מטר שבעים וחמישה של נחמה, של בית, של זיכרונות ילדות. אך כשעיניהם נפגשו היה ברור שאין לו מושג מי היא. היא התאפקה בכל כוחה לא לזנק עליו בנשיקה באותו רגע.

היא כחכחה בגרונה והסיטה את מבטה חזרה לישראל.

"סליחה, בעצם… שלחו אותי ל… לבריכה האקולוגית", אלתרה. "היה דיווח על מפגע של אחד הילדים".

היא התבססה על מה שידעה על המצפה בגבעתיים. היה לו חלק שולי במהלך האירועים, אבל אחד המדענים שעבדו כאן הצטרף לפרויקט החלל האנגלו-אירופי אחרי הברקזיט, והוביל קו ניצי במשא ומתן עם המדענים. היא גם זכרה שלא הרחק מהמצפה היה גן שנערים השחיתו בל"ג בעומר זמן קצר אחרי ההפצצות הגרעיניות וריססו בו כתובות נאצה נגד המדענים שסייעו לחורבן. זה היה זמן קצר לפני שהחיים על פני הקרקע נהיו בלתי אפשריים ושארית האנושות נאלצה לרדת אל מתחת לפני האדמה.

ישראל צקצק בלשונו, נאנח, והורה בידו שמאלה. אלינה עקבה אחר תנועתו וראתה שהוא הורה לעבר גבעה קטנה ממול שהייתה מכוסה צמחייה צפופה יחסית לשטח עירוני. קולות ילדים בקעו מבין העצים. נראה שהוא הכיר את התופעה היטב.

"בהצלחה", הפטיר ופנה לעבר מתן. אלינה הבליחה חיוך קטן לעבר בן זוגה האובד כשחלף על פניה. היא חשבה שראתה זיק קטן של הכרה ניצת בעיניו, ואצבעותיה עקצצו. אבל אז הוא הסיט את מבטו והרגע חלף.

"אז אתה המתכנת ששלחו לנו?" ישראל החל בחקירה כבר כשהחלו לעלות במדרגות אל המצפה.

"כ… כן. אני מתן, מחברת קרגו. סליחה על השעה, התדריך קצת התארך…"

קולו של מתן נחלש ככל שהתרחק. אלינה הסבה את מבטה מערבה, לעבר השקיעה. ליבה ניתר בחזה. לא ייאמן כמה מהר היא פגשה את מתן בקו הזמן הזה. והיא קיוותה שלא יישאר בבניין עד מאוחר. עליה למצוא לעצמה מקום לינה, והיא תשמח אם זה יהיה עם מתן.

אלינה נשארה בפארק שעתיים וצפתה בילדים שהתרוצצו בבריכה האקולוגית, וטיפסו על מתקנים בגן השעשועים שבמעלה הגבעה. היא לא הייתה מסוגלת להישאר במקום, לא בישיבה ולא בעמידה. היא הציצה מעבר למצוק בדירות שתריסיהן היו מורמים, וניסתה לפענח מה משודר על מסכי הטלוויזיה. כשסבתה סיפרה לה לראשונה על המכשירים ששידרו תמונות צבעוניות בשידור ישיר מאולפן בעיר אחרת, היא קראה להם טלוויסיות. סבתה גם אמרה לה שלא משנה באיזו מדינה היא תהיה, תגיע תמיד שעה קבועה כל ערב, בדרך כלל שמונה, שבה ידברו על אירועי היום שחלף. אז כשהמסכים בכל הבתים החלו לשדר תמונות אחידות, וכותרות החלו לרוץ בתחתית המסכים, אלינה הבינה שהגיעה השעה שמונה בערב. זמן קצר לאחר מכן מתן יצא מהמצפה.

היא חייכה למראה שיערו שהיה קצת יותר שטוח עכשיו, וחולצתו שהייתה עקומה יותר. הוא תמיד התבלגן כשעבד, אפילו כשעבודתו הייתה כרוכה רק בישיבה על כיסא. היא ניגשה אליו כששלף מפתח מכיסו.

"מתן מחברת קרגו?" היא דחקה את המתיחות מקולה וחייכה חיוך מלא שיניים.

"כן, מי –" מתן הסתובב לעברה וחייך כשראה אותה. "נו, נזפת בילדים ההם?" גיחך.

היא גלגלה את עיניה בהפגנתיות. "יותר נכון בהורים שלהם. מדהים מה נותנים לילדים לעשות בתקופה הזאת".

גבותיו של מתן התכווצו מעט. בדממה שהשתררה אלינה שקלה את צעדיה. בדרך כלל היא חיברה את השתל שלה לשתל של מתן כדי להעלות את הזיכרונות אצלו, אבל מפעם לפעם היא הצליחה לגרום לו להיזכר באופן אורגני. כל מה שהיה צריך זה זרז. היא החליטה לנסות הפעם את הדרך השנייה, שמשכה פחות תשומת לב.

"למה הביאו אותך בשעה כל כך מאוחרת?" שאלה.

"יש איזה מנהל בעייתי שעובד רק בערבים", מתן משך בכתפיו והחזיר את המפתחות לכיסו. אלינה חייכה בליבה ותהתה אם הוא חושב שהיא מתחילה איתו.

"גם לי הייתה מנהלת כזו פעם. אבל אצלה זה לא היה בערבים, אלא בלילות", צחקה. "היה ממש נורא להגיע בבוקר ולראות את כל האימיילים מאמצע הלילה".

מתן גיחך גם הוא. "בטח הייתה דופקת לך את כל סדר היום".

"אויש, זה היה נורא", היא אמרה.

לרגע השתררה דממה. למזלה מתן לקח את המושכות, כמו שעשה כל כך הרבה פעמים בעבר. היא רק הייתה צריכה לזרוק לו חבל, והוא משך. זה הקל עליה מאוד – גם בעבודה וגם בקשר ביניהם. "את גרה באזור?" שאל.

היא חייכה והנהנה.

"את יודעת איפה יש כאן איזה מקום לשבת לדבר? אם… רק אם בא לך".

"בכיף", ענתה.

היא לא התמצאה עדיין בגבעתיים של התקופה הזאת, אבל ידעה שהם קרובים מאוד לפארק. אם היא זכרה את המפה כמו שצריך, היה עליה ללכת קצת דרומה ומערבה כדי להגיע לשם. היא הציצה בכוכבים והחלה ללכת.

הם צעדו בדממה על רקע קולות הילדים ברחוב ולקריאות שבקעו מהבתים.

"עדיין מוזר לי, לשמוע כל כך הרבה אנשים", אמרה. "גדלתי במקום די מנותק".

היא ראתה את מתן מכווץ שוב את מצחו ומטה את ראשו מעט ימינה. הבעת הבלבול הקבועה שלו. בשלב הזה הוא ניסה כנראה להיזכר היכן הוא גדל, ולא הצליח, אך המוח שלו עומד להמציא סיפור כיסוי כלשהו כדי לכסות על הפער הזה בזיכרון.

"גם אני גדלתי ככה, האמת", השיב מתן באיטיות, הבלבול עדיין ניכר על פניו. "למרות שאני לא זוכר את כל הפרטים".

"אין כמו הדחקה", אלינה צחקה ומתן גיחך, אם כי רק בחצי פה. "אני הדחקתי את כל החודשים האחרונים".

"למה, מה קרה?" הוא קרץ לה. "אל תגידי לי – זאת הייתה הבוסית המעצבנת?"

אלינה עקפה עץ מימין והשיבה בלי להביט במתן, "נפרדתי מבן הזוג שלי, בגלל העבודה".

היא שמעה אותו מכחכח בגרונו. "שלו או שלך?"

אלינה נאנחה וחזרה להביט בו. "האמת היא ששנינו עובדים בשביל אותה חברה".

"עיריית גבעתיים?"

אלינה צחקה בקול. "אל תגיד לי שבאמת האמנת לסיפור הזה?"

מתן הנהן והרכין את ראשו. "וואלה, לא. הם לא נוהגים… להתלבש ככה", הוא החווה אל שמלת הקוקטיל השחורה של אלינה ומגפיה הגבוהות. היא הייתה לבושה ליציאה, לא לעבודה.

"זאת רק הזהות הבדויה שלי", היא אמרה. לפתע שילבה את ידיה בתנוחת איקס. "אני בעצם גיבורת על".

מתן העמיד פנים שהוא מתגונן מאור בלתי נראה. "וואו, אני מסנוור! תחלישי קצת את הכוחות שלך!" הוא הרים את ידיו ושניהם צחקו. אלינה ראתה מרחוק כיכר מוארת, ומאחוריה שביל שהוביל כנראה לפארק. "אז גם הוא גיבור על? באמת לא פלא שזה לא הצליח".

"תכל'ס. שלחו אותנו לשני קצוות של העולם".

"ועכשיו? את עדיין חושבת עליו?" כשהביט בה בעיניו הבהירות היא הרגישה את ליבה מנתר.

"היית מאמין? אני עדיין חושבת שנתאחד בקרוב", היא הביטה בו מזווית עינה.

"אל תשללי, מי יודע מה העולם יביא אלייך", הוא קרץ אליה שוב. חיוכה התרחב.

הם עלו על השביל ואלינה ראתה שהם הגיעו לפארק קטן וחשוך עם מסלול ריצה, ודשא רך שכיסה את הקרקע במרכזו. אורות חזקים עלו מימינם. מתן נעצר על ידה.

"הבאת אותי לקניון?" הוא שאל. "זה משהו לדייט עשירי, נראה לי".

תחושת דז'ה-וו הציפה אותה. אלינה הסתובבה אל מתן בתנועה חדה. במוחה עלה זיכרון חי מהדייט הראשון שלהם, והיא אמרה לו אז את אותן מילים שעמדה להגיד כעת, עשר שנים אחרי. "אז מה דעתך שנדלג על כמה שלבים?"

מתן הביט בה לרגע, ואז רכן לעברה בחיוך קל. היא הרגישה אותו כה קרוב אליה, את חום גופו שקרן ממנו כמו שמש קטנה, ואת ריח הזיעה המוכר שנדף ממנו, והיא איבדה תחושה בקצות אצבעותיה. אחרי חודשים רבים שבהם לא עמדה כה קרוב אליו ולא נגעה בו, או בכל אדם אחר, ליבה הגביר את הלמותו. היא חששה שהוא יזנק החוצה ויטביע בעצמו נשיקה על שפתיו של מתן.

כששפתותיהם נפגשו, חשמל עבר ביניהם. אלינה הרגישה את שפתיה מעקצצות, וקיוותה שמתן מרגיש אותו דבר. אם זה לא יעבוד היא תצטרך לגרום לו לאבד את ההכרה ולמצוא פינה שקטה בין השיחים כדי לחבר בה את השתלים שלהם. השעה המאוחרת והתאורה הבעייתית בפארק יקלו עליה. אך למזלה מתן נסוג ממנה ועיניו בהקו.

"אלינה?" הוא לחש, ואז זינק עליה בחיבוק עוטף ומנחם. היא נתנה לדמעותיה לפרוץ ובכתה לתוך חולצתו המכופתרת. הדברים שעברה היום היכו בה בבת אחת. העין, המחזורים האבודים שלא תוכל לחזור אליהם לעולם, האיחוד מחדש עם מתן. אלינה חשה את הכול מתפרץ מתוכה, והיא פרקה את אירועי היום בין זרועותיו של מתן.

כעבור כמה רגעים היא אילצה את עצמה לנשום כמה נשימות עמוקות כדי להשיב לעצמה את יכולת הדיבור. "ה… העין תפסה אותי", היא אמרה לתוך חולצתו של מתן בין משיכת אף אחת לאחרת. "היא עקבה אחריי לכמה נקודות. הייתי חייבת לקפוץ –"

"מה? לני? על מה את מדברת? איך היא הצליחה לגעת בך? איך היא הצליחה לקפוץ איתך?" מתן התנתק ממנה ורכן כדי להביט בה מקרוב. עיני הדבש שלו היו מודאגות, ואישוניהן מורחבים. "היא פגעה בך?"

"ל… לא, היא לא הצליחה. אני חושבת שהיא רק רצתה לעצור אותי", אמרה אלינה וניגבה את אפה בשרוולה.

"גיבורת על!" שרירי פניו העגולות של מתן התרפו והוא חיבק אותה שוב. אלינה, מצידה, התעשתה טיפין טיפין. צמרמורת עברה בגבה כשנזכרה במגעו החלקלק של הנים הנכרך סביב ידה.

מתן נשק שוב לשפתיה. הפעם לא הייתה מבוכה בתנועותיו.

"חשבתי שיעברו שנים עד שניפגש שוב", אמר, והצמיד את מצחו למצחה. "לפחות משהו טוב יצא מהעין הזאת. היא קיצרה לנו את הדרך חזרה זה לזו".

"אבל פספסנו כמה נקודות קפיצה שיכולות להיות קריטיות", ענתה. שניהם נשמו עמוקות ואלינה שאפה לתוכה את הריח המוכר של חברה הטוב ביותר. לאחר רגע היא מחתה שוב את הדמעות מעיניה. הפעם היו אלה דמעות של דאגה. "אני לא בטוחה שהצלחתי בז'נבה".

"היי, אם העין הזאת הופיעה, אז כנראה היית קרובה". מתן החזיק בידה.

השביל הפתלתל שהקיף את הפארק עורר באלינה בחילה והיא הרגישה חסרת יציבות. "בוא נשב כמה רגעים", אמרה, והלכה לעבר ספסל העץ הסמוך. אנשים רצו על פניהם, שקועים בעולמם ובמוזיקה שבאוזניותיהם שנתנה להם את הכוחות לרוץ בשעה המאוחרת הזאת. בזמן שהלכו אלינה השעינה את ראשה על כתפו של מתן.

"אז עברו רק חודשיים מאז שהיינו באפסטייט ניו יורק?" מתן שאל.

"מאז שפוצצת את בית הספר, אתה מתכוון".

"איך את יודעת שזה הייתי אני?"

אלינה הרימה את עיניה כדי לפגוש את מבט התוכחה שלו. "פיזיקאי גרעיני שמתעסק בדלקים, מה יכול להשתבש?" היא השיבה לו מבט תוכחה משלה, והוא העווה את פניו.

"לידיעתך, למדתי דלקים בלימודים הבוגרים", מלמל. "פשוט עבר קצת זמן".

הם שתקו ביחד זמן מה. אלינה חששה לשאול אבל ידעה שעליה להבין איך בית הספר התפוצץ. "מה בדיוק קרה, מתני? רגע אחד ביקשת ממני גלידה, ורגע אחרי זה כל החדר הנקי עלה באש".

מתן נאנח והתיישר. הג'ל הזול כבר נעלם משיערו השחור, וקווצת שיער יחידה התבדרה קלות ברוח הקיצית. אלינה, שגדלה מתחת לפני האדמה, נדהמה כל פעם מחדש לחוות תופעות טבע בסיסיות כמו רוח. אבל המבט שעל פניו של מתן מיקד אותה מחדש.

"את זוכרת את איגורני, השרת? זה שכל הזמן אמר לנו שאנחנו מבזבזים את הזמן עם הניסוי הזה?"

"הבחור השרירי הגבוה? בטח. במקום לעבוד על יאסיף, בזבזתי עליו חצי מהזמן שלי, כדי שלא יספר למנהלת שהשתלטנו לה על החדר הנקי בסופי השבוע".

"כן, אפשר להאשים אותנו? איך אפשר להסביר לאישה לבנה בת שישים שאנחנו עוזרים למוסלמי שחור לשפר את הדלק החדש שהוא המציא כדי שלא יפטרו אותו".

אלינה גלגלה את עיניה. "כדי שהוא לא יצטרף לניסוי שהולך להרוס את העולם, הלו!"

מתן צקצק בלשונו. "ולמה היה בכלל חדר נקי בבית הספר?"

"בדיוק. האישה הזו גם ככה עשתה דברים מאוד חשודים שם…" אלינה הנידה בראשה.

"ברור, ברור. אז היה משהו שלא אמרתי לך לגבי איגורני". מתן נשם נשימה עמוקה. "באותה שבת קצת דיברנו, לפני שבאת. הוא סיפר לי שהוא היה שוטר לפני שעזב את הכול. הוא הפך לשרת כדי שיוכל להיות עם המשפחה שלו. הוא כלא פושעים במשך שנים, אבל על כל פושע שתפס היו חמישה חדשים שהמתינו לו ברשימת המבוקשים. לא היה לזה סוף. אז בשלב מסוים הוא החליט שדי, הוא רוצה קצת לחיות, קצת נורמליות".

אלינה לא הצליחה לפגוש את מבטו של מתן. היא ידעה שלה ולמתן אף פעם לא תהיה נורמליות. "בוא נחזור ללכת", אמרה.

הם חזרו להקיף את הפארק ועלו וירדו עם השביל, אך בליבה של אלינה עוד קיננה חרדה עמומה. כהרף עין, אירועי העבר התחברו במוחה, וחשד עמום התעורר בה שהפיצוץ באפסטייט תאם לתבנית שהיא הכחישה את קיומה עד עכשיו. היא עצרה ליד העלייה אל גשר לבן להולכי רגל. רעש המכוניות מתחת הטביע את צלילי הטבע העירוני סביבם.

"מתן, אתה רוצה שניכשל?" היא שאלה בקול נמוך.

הוא קפץ את שפתיו, אך שתק.

אלינה ניסתה שוב. "אם זה לא המצב, אז תגיד לי –"

"איך את יכולה אפילו לחשוב ככה?" קטע אותה מתן בקול חנוק.

צעדים מהירים נשמעו מאחוריהם וקול נשי צעק לעברם. "זוזו! אתם חוסמים את הדרך!"

צעירה בבגדי ספורט צמודים זוהרים עקפה אותם מימין בריצה. צליל נעליה על אדני העץ של הגשר הדהד מאחוריה.

אלינה התעלמה מהצעקה, ומכך שהם אכן חסמו בגופם את העלייה לגשר. היא לקחה את ידו של מתן בין ידיה. "במוזיאון וולקאם זה היה החבר שלך, סטון, שגרם לך להשתכר בערב שהיינו צריכים ללכת למכירה הפומבית. לכן לא הצלחנו למנוע את מכירת המנוע שהשתמשו בו בניסוי. באתר הקדיחה באיי מלווינאס זה היה המנהל שלך ששלח אותך לפגוש את הספינה הלא נכונה, ופספסנו את שר האנרגיה –"

"איי פוקלנד", אמר מתן חרש.

"לא משנה! מתן, מה קורה כאן? אנחנו כבר שנתיים בעסק הזה, וכל פעם מחדש הכול נהרס רגע לפני שאנחנו מצליחים, או שהעין הארורה מופיעה ואנחנו חייבים לברוח".

מתן עמד ללא ניע במשך כמה רגעים. "אני צריך ללכת לשירותים, שניכנס רגע לקניון?" אמר לבסוף והסתובב בלי לחכות לתשובתה. אלינה הלכה בעקבותיו חרף כעסה.

הם נכנסו לקניון השוקק אנשים. אלינה מצמצה מעט כשעיניה הסתגלו לאור הבוהק. היא הרגישה את צינת המזגן מכה בגופה וחודרת בקלות דרך שמלתה הדקה. היא שלפה מתיק הגב שלה את הסוודר הכחול ולבשה אותו. חלק ממשימתה היה להשתלב ברקע, והצבע הכחול הדהוי עזר לה להתמזג בקהל. ילדים רצו ביניהם, ואימהות עם עגלות הלכו בקבוצות קטנות באיטיות מתסכלת. אלינה ומתן עקפו אותן בלי להוציא הגה.

כמה דקות לאחר מכן הם ישבו בשולחן זוגי בבית קפה בקומה העליונה של הקניון. אלינה שילבה את ידיה על חזהּ, ומתן תופף באצבעותיו על השולחן מולה.

"את זוכרת…" מתן חדל מהתיפוף והניח את ידו על השולחן. לאחר רגע הוא הניד קלות בראשו והתחיל שוב. "לא, את זוכרת את הנאום ששמענו לפני ששלחו אותנו אחורה בזמן? זה של ד"ר וילנה".

"אני חולמת עליו בלילות", אלינה רכנה קדימה. היא השעינה את ראשה על כפות ידיה והביטה בבן זוגה. הקמט הקבוע בין גבותיו נראה עמוק יותר. "במיוחד על החלק ש'גם אם לא כולנו חושבים שמגיע לאנושות להינצל, לא לנו לשפוט את האנושות ולהוציא לפועל את גזר דינה. את זה יעשה גורם עליון. עלינו מוטל לוודא שהאנושות תצליח להגיע למצב שבו יש סיכוי להצילה'", היא דקלמה. "השוליה של אלוהים, אין לחץ".

"בדיוק", אמר מתן. חיוך קר עלה על פניו. "אבל לי יש סיוטים דווקא מחלק אחר. 'אתם תדעו שהצלחתם כשהחרוז הבא שלכם יביא אתכם בחזרה אלינו. זה יהיה כאילו לא הלכתם מעולם'". אלינה השפילה את עיניה. כעבור רגע מתן לקח את ידיה ועטף אותן בידיו. "ברגע שאנחנו מצליחים, זה אומר שאין יותר מחזורים, ואנחנו חוזרים לעתיד המחורבן שלנו. זה שבו האנושות כבר הפסידה, ונותנים לקו הזמן שאנחנו מצילים להתקדם בנפרד".

"אנחנו לא יכולים להישאר כאן, מתן, זה לא קו הזמן שלנו", לחשה אלינה. "אתה בעצמך הסברת לי את זה פעם".

"זה אומר שאת ואני לא נזכה להצלה. אחרים כן". האם הקשיב לה בכלל?

היא הרימה את מבטה כדי לפגוש בעיניו. אולי זו הייתה התאורה המלאכותית בקניון, אבל באותו רגע הן נראו לה עשויות מזכוכית.

"אנחנו חיים על זמן שאול, אלינה. וכשנצליח אנחנו נחזור לחיות בבידוד. להתחבא מאוויר רעיל, לשתות מים מסוננים, לא לראות אור יום. זה מה שאת רוצה?"

"אלה החיים שהיו לנו תמיד, מתני", דמעות עלו בעיניה של אלינה. "זה לא העולם שלנו".

"הוא יכול להיות! אני לא יכול יותר לחיות את החיים שלי בשביל אחרים".

"איך? עם העין שרודפת אחרינו? אתה לא רואה?" אלינה שחררה את ידיה מאחיזתו. "למה אתה חושב שהיא מגיעה כל פעם כשאנחנו על סף הצלחה? לא אמרת לי פעם שהזמן מתקן את עצמו?"

"ואת לא אמרת לי פעם שכל אחד יכול להנדס את ההיסטוריה לפי מה שמתאים לו?" אלינה ראתה דמעות עולות בעיניו. "את מדענית הזמן, את יודעת יותר טוב מכולם איך לעשות את זה".

אלינה השתתקה. היא השתוקקה בכל נימי נפשה להיענות לתחינתו. מרגע שהחלו במסע הזה הם נעו ממקום למקום, בפרידה מתמדת, חווים רגעים חטופים של יחד בכל מקום ובכל פינה שרק יכלו, אבל תמיד המשיכו לשאת את הנטל על כתפיהם.

אלינה הביטה סביב. היא התקשתה לנשום מבעד למחנק בגרונה. אנשים עברו על פניהם, קשקשו בשולחנות סביבם, צחקו, ריכלו ואכלו. אישה צעירה בז'קט ג'ינס ושיער מתולתל תפסה את עיניה. היא ישבה לבדה והקלידה על לפטופ. בלי להתיק את עיניה מהמסך לקחה האישה בידה הימנית את הכריך שנח מולה ונגסה בו. משהו בה הזכיר לאלינה את אִמה.

היא החזירה את מבטה אל מתן, וראתה אותו מנגב את עיניו.

"העבודה שלי מתמקדת בספרי ההיסטוריה, מתני, בתהליכים פוליטיים. אני לא יודעת להנדס חיים של אנשים פשוטים", אמרה חרש. "אני לא אפעל נגד כל מה שהתאמנתי עבורו בשנים האחרונות".

מתן נאנח. "אז מה עכשיו?"

אלינה הושיטה יד לכיסה ושלפה ממנו את השרשרת. שניהם נעצו את מבטיהם בחרוזים השחורים, האדומים והכחולים שעליה. נותרו רק חרוזים מעטים.

"סליחה, אם אתם לא הולכים להזמין אתם תצטרכו לפנות את השולחן", נשמע קול של בחורה מימין לאלינה. נערה בתלבושת עם הלוגו של בית הקפה עמדה לידם. היא החזיקה בידיה מטלית ותרסיס ניקוי.

"כמובן", אמרה אלינה. היא נטלה את התיק שלה וקמה מיד.

מתן נותר על כיסאו. הוא פגש במבטה בדממה. היא חייכה אליו חיוך קל, והוא עצם את עיניו והנהן. שתי גומות חן הופיעו בלחייו העגולות. הן היו אחת החולשות שלה.

כשהוא קם, אלינה נעמדה מולו על קצות אצבעותיה ונשקה לשפתיו. היא ידעה בליבה שכאשר היא תשלים בהצלחה את המשימה, גם מתן יחזור יחד איתה לעתיד הארור שלהם – זה שהוא לא רצה בו יותר. לאחר מכן חזרו ללכת יד ביד בקומה השלישית של הקניון. אלינה מחתה את דמעותיה בדממה.

בעודם הולכים הציצה אלינה מדי פעם לפאתי החנויות שעל פניהן הם חלפו וציפתה לראות צל של עין ענקית מוקפת נימים מחזירה לה מבט. בכל פעם שהיא לא ראתה אותה, ליבה צנח מעט יותר. כמה הייתה זקוקה לתירוץ שיאפשר לה להסתתר מההבנה שנפלה עליה. גורלה לא יהיה שזור בגורלו של מתן. יהיה עליה למצוא את הדרך לנתק בין גורלותיהם, כדי שמתן יזכה בחיים הנורמליים שייחל להם.

והיא ידעה שהיא תצליח.