ריקוד אחרון


פורסם ביום יום שני, 27 בספטמבר 2021, בשעה 11:03
שייך למדור אל הלא נודע, סיפורי מקור

מאת

עיצוב לוגו: מריה גורוחובסקי

שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.

פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "הלא נודע", מאלבום הסולו "הלא נודע".


רגל של אישה על רחבת ריקודים

צילום: קייטלין וילסון, Unsplash

אני מסתכל סביבי ונזכר שאנחנו במועדון הטברנה. הקשר היחיד של המקום הזה לטברנה אמיתית זה השם. סתם עוד מועדון אפלולי, או שהמשקפיים החכמים גורמים לו להיראות ככה. אני כבר לא מוריד אותם בכלל, אפילו כשאני ישן.

המועדון מיועד לתיירים העשירים שבאים לכאן. דמי הכניסה המופקעים, בשילוב עם מחירי התפריטים המנופחים, מבטיחים את זה. ועדיין, לעומת כדור הארץ המחירים מזכירים דוכן אוכל בשוק, מקסימום.

נראה לי שכבר היינו במועדון הזה פעם, בתחילת הביקור, רק שהייתי אז לא בפוקוס ואני לא לגמרי בטוח.

אני לוגם ויסקי מאלט במחיר מופקע. לא אכפת לי – גם ככה אחייב את החברה. אני עדיין לא מצליח להבין מדוע הם התעקשו שאבקר במפעלים. אני מניח שרצו שהמנהלים שעובדים איתי על הפרויקט יקבלו יחס אישי יותר, אחרי שחלק מהם עברו למתחרים. אולי במקום לשלוח אותי לכאן היה פשוט וזול יותר לסדר להם העלאה.

אני בוהה באורות הצבעוניים המשתקפים מכוס הוויסקי שבידי ותוהה איזה מספר היא. נראה לי שבקבוק הבדולח שגיא ואני מוזגים לעצמנו ממנו כבר הוחלף או מולא מחדש פעם או פעמיים בידי המלצרית היפה, שחייכה אלי בלי לראות אותי בכלל.

גיא לא שם לב למלצרית. הוא מְתַקשר מהכיסא עם מישהי על רחבת הריקודים, הבנויה מריבועי אור מרצדים. פסיפס האורות הצבעוני על רצפת הרחבה יוצר מקצב מתואם עם תאורה מחליפת צבעים ומהבהבת שמגיעה מכיוון התקרה.

גיא והבחורה על הרחבה מסתכלים זה בזו, מנהלים שיחה שלמה בתוך המשקפיים. אני לא חושב שאי פעם אתרגל לזה.

גיא קם וממלמל, "סליחה", אבל הוא אפילו לא מסתכל לכיווני כשהוא מתרחק מהשולחן. אני בוחן את החלק האחורי של חליפת הארמָני ה"מידה יותר גדולה" התלויה על גופו. מה הקסם שמאפשר לה להסתיר את צמיגי השומן העוטפים את בטנו וגבו? גיא הוא האדם הכי לא פעיל שאני מכיר. פרט לסקס, אני מהרהר. כמה ביטחון יש בהליכה שלו.


איוואן עזב כבר לפני שעה. אני תוהה אם לחכות להם בכלל. תחושת גועל אוכלת אותי מבפנים. מהמקום, מעצמי, מהעובדה שאחרי חמש עשרה שנים בחברה לא היה לי אומץ להגיד להם שישלחו מישהו אחר. תמיד אצלנו בחברה ההרגשה היא שכל שנייה יכולים לפטר אותך. בגילי מי יקח אותי בכלל?

גיא אף פעם לא נראה מוטרד. כשאני מדבר איתו על זה הוא מושך בכתפיו ושולח לי עשרות הודעות מכל חברה מתחרה שמנסה לגייס אותו.

הוא מחייך. “אני נשאר בקשר עם כולם. ככה השליטה היא שלי. יום אחרי שיגידו לי ללכת אני כבר אעבוד בשביל מישהו אחר ואקח איתי את כל הידע והניסיון. גם אתה צריך לעשות את זה", הוא אומר.

אני משקר ואומר לו שגם לי יש הזדמנויות, אבל כבר הרבה שנים שזה לא נכון. גם כשקיבלתי פה ושם הצעות עבודה, הן אף פעם לא היו מלהיבות כמו אלה שהוא הראה לי.

אני בחברה וזהו. אמשוך כמה שנים עד שיפטרו אותי ואז אשים לזה קץ. שרון הרי תעזוב אותי בשנייה שלא תהיה לי עבודה, ולחיות לבד אני לא מסוגל.

אני ממצמץ פעמיים כדי להעלות את התפריט של המשקפיים, ואז שוב כדי להתקשר לשרון. זה יעלה הון, כמעט כמו כל הנסיעה הזאת, אבל אני כל כך לבד.

"היי מאמי", אני מתחיל כשאני רואה את הפרצוף שלה. המשקפיים מסננים את רעשי הרקע, כך שהיא הדבר היחיד שאני רואה ושומע. היא נראית כמו גרסה מבוגרת של עצמה, בכלל לא כמו התמונה המנטלית שיש לי כשאני רחוק ממנה. מה אני מצפה? אני כמעט לא נמצא, והיא זאת שגם עובדת וגם דואגת לבית ולילדים.

הילדים כבר גדולים, אבל עדיין לא חושבים שהגיע הזמן לעזוב את הבית, אז שרון מכינה להם אוכל מסביב לשעון ותמיד שוטפת ומנקה אחריהם. לא פלא שהיא נראית כמו עוזרת שף בתום משמרת כפולה.

בכל זאת אני מחמיא לה שהיא נראית מצוין. אני מנסה להתחנף בעוד כמה משפטים, משדר אכפתיות. פעם זה היה עובד. אולי ציפיתי שהמרחק יחשוף שריד ממה שהרגישה כלפיי פעם. אולי עדיין מרגישה. שתמצא משהו חם להגיד. אבל מהר מאוד השיחה מידרדרת לשטף של תלונות. על הבית, על החינוך של הילדים, על זה שכל הזמן היא חייבת להתמודד בעצמה עם הכול, על זה שאני לא מודע למה שעובר על הילדים ועליה. הכעס והתסכול לא מאחרים להגיע.

"אני אוהב אותך, את יודעת", אני אומר כדי להפסיק אותה, שנייה לפני שאני טובע, אבל היא אפילו לא מאיטה. "נהיה כאן מאוחר", אני מנסה שוב. מובן שגם זה לא עובד, "אני ממש מצטער, אני חייב לנתק, אני מאחר לפגישה". זה השלב שבו היא יודעת שאני משקר, אבל אני חייב לעשות את הדבר היחיד שיש בכוחו לקטוע את הצונאמי הרגשי הזה.

אני מסיים את השיחה, גומע לגימה נוספת וסוקר את הבנות במועדון. כולן נראות טוב, מטופחות. אולי הן נערות ליווי. זה כבר לא ממש מפריע לי. בדיוק שילמתי עבור שיחה טרנס-עולמית שעולה יותר מלילה שלם עם כל הבחורות כאן ביחד.

מעל רובן גוהרים גברים בגיל העמידה, שנמצאים בשלב כלשהו בשיחה שאמורה לקדם אותם לריקוד ברחבה, לתאי ההתייחדות בחלק האחורי של המועדון, או החוצה לחדר באיזה מלון.

יש עוד כמה בחורות בודדות. כמה קל עם המשקפיים: אני מביט לכיוון אחת מהן, בוחר "מצב אישי" ומקבל גישה מיידית לדף הבית שלה, כולל את כל המידע הבסיסי עליה, עם תמונות ועוד. אם אוהב את מה שאני רואה, אוכל לשלוח רטט קל למשקפיים שלה כדי לראות אם היא מעוניינת. אולי אעשה את זה בסופו של דבר. אולי אחרי עוד כמה כוסות ויסקי, או שיחה נוספת עם שרון. שיחה עם שרון תעשה את זה בטוח.

אני סורק את המועדון ומחפש אחר גיא, אבל לא מוצא אותו בשום מקום. כנראה הלך לאיזה חדר עם הבחורה מרחבת הריקודים. אתמול הוא הראה לי תמונות שמישהי שלחה לו – היא לבשה רק גרבי רשת לבנות. אולי הוא הלך אליה. "אתה קולט את זה?" אמר כשהראה לי. "תרגיש חופשי לעשות זום אין. רק אל תלך לאיבוד שם… אתה יודע למה אני מתכוון".

כל מה שיכולתי לחשוב היה "היא נראית כמו נערת ליווי". אבל לא אמרתי כלום. כל פעם שאני מביע איזושהי הפתעה ממשהו שגיא מראה לי, הוא מתעקש, "ככה זה פה".

אני פשוט בוהה בתמונות שהוא מראה לי ומדמיין גרסה של החיים שלי שבה זה אפשרי, ללכת עם בחורה כזו, לקבל מה שאני רוצה, לשם שינוי.

"אתה רוצה לרקוד?" אני שומע קול רך ועמוק. אני מבין שחלמתי בהקיץ, מכיוון שלא שמתי לב שלידי עומדת בחורה עם שיער קארה סגול ומבריק. היא נמוכה משאר הבחורות פה, אבל המשקפיים השקופות שלה לא מסתירות את היופי שמתחת: פנים של בובת חרסינה בחלון כלבו מהודר, יפות ורכות.

היא לובשת חצי-גופייה-חצי-חצאית, עשויה אלפי פאייטים קטנים ונוצצים. צעיף פרווה כרוך סביב צווארה הצר. אני לא בטוח אם הפרווה הזו בכלל קיימת או שהיא תוספת וירטואלית שאני רואה דרך המשקפיים. אם הצעיף קיים, אני בטוח שהוא סינתטי. אין שום סיכוי שמישהי בחארקוב החדשה יכולה להרשות לעצמה פרווה אמיתית.

אני מנסה לבחון אותה בלי להיראות מפחיד או סוטה. אני יודע שגיא יגיד ש"אין דבר כזה כאן". שפתיה מלאות, והריסים הארוכים שלה ממשיכים את הקו שנראה כאילו סותת ביד אמן כדי לתחום את עיניה הירוקות. היא כל כך זוהרת, והמועדון סביבנו כמו מחוויר ונעלם. אני רוצה לסרב להזמנה שלה. אני רוצה להרים את היד ולהצביע על הטבעת שהיא בטח כבר ראתה. אני לא יכול. זה פשוט לא נראה לי נכון.

"אתה בא?" היא אומרת והולכת לכוון הרחבה, כשהיא אוחזת בידי בעדינות נוקשה, בלי כוונה לשחרר. אני משתרך אחריה.

המוזיקה, שנשמעת רק קרוב לרחבת הריקודים, לא מוכרת לי. נעימה חצי קצבית שיכולה להתאים באותה מידה לריקוד מכני דינמי ולריקוד זוגי איטי וצמוד. המושג "אמביינט" צץ במוחי, מימים שאני בקושי זוכר.

פעם ידעתי לרקוד, לפני שרון, לפני הילדים, לפני העבודה. כשעוד היו לי ביצים. אני מגלה שאני עדיין מחזיק את כוס הוויסקי ביד השניה ואני גומר אותה בלגימה אחת תוך כדי הליכה ומניח את הכוס על שולחן קטן ועגול, ממש לפני הרחבה.

גל של חמימות יוצא מכיוון בית החזה ועוטף אותי, בדיוק כשאנחנו נדחקים בין הרוקדים, או יותר נכון היא נדחקת ואני מנסה לא לאבד אותה, היישר אל מרכז הרחבה.

היא מסתובבת אליי. רוח חזקה נושבת עלינו מחור פעור במרומי התקרה שמגלה שמיים עם כוכבים. השיער שלה מתנפנף ברוח וחושף עוד טפח מהפנים המושלמות שלה. אור הכוכבים משתלב עם אורות רחבת הריקודים הצבעונית ורוחץ את הרקדנים סביבנו בזוהר רך וקסום.

אני תוהה איך להתחיל לרקוד למוזיקה הזאת, אבל לפני שאני מגבש דעה היא שולחת זרוע מסביב לצווארי ומושכת אותי אליה. אני מוצא את עצמי בשקע שבין ראשה לכתפה. הריח שלה מתוק וזר כמו פרח לא מוכר שזה עתה לבלב. אני צולל אל התחושה הנעימה של הפרווה, של עורה הרך, של מגעה העדין אך החזק להפליא. חום שוטף את פניי, כשלחיה מתחככת בשלי ואני כורך את ידיי סביבה. גופינו מתנועעים בטבעיות, בתוך הנעימה שמתנגנת, בקצב שהותאם כאילו במיוחד לתזוזות הגוף שלנו.

כל כולי שקוע במגע הזה. בחיבוק הזה, בזרם החשמלי בין הבטן שלי לשלה, המתחככות ומחליפות חום נעים, הלוך וחזור בינינו. ירכינו משתפשפות זו בזו ואני נרתע לרגע. רוצה להתרחק ממנה, אבל תחת זאת נצמד אליה עוד ועוד, עד שאנחנו נהיים גוף אחד. מגעה מנחם כל כך, והיא מלטפת את השיער בעורפי. אני קובר את ראשי יותר ויותר עמוק בצעיף הפרווה הרך שלה ועוצם את עיניי. בלי שליטה, אני מתחיל לבכות. לא אכפת לי כלום יותר, רק להרגיש ככה עוד ועוד: את המגע הזה, את החום, את המוזיקה.

אחרי כמה דקות הדמעות פוסקות. אושר בלתי נתפס מוחק אותן מפניי, מתודעתי. השיר מתחלף. היא הרגישה את זה, אני יודע. היא הכילה את זה. המשקפיים לא הסתירו את הדמעות, אבל אני מרגיש טוב, כאילו סכר נפרץ בנהר גדול. נהר שלא התאפשר לו לזרום זמן רב מדי.

אנחנו הולכים לשולחן העגול ומתיישבים על כיסאות הבר. כוס הוויסקי הריקה כבר מזמן לא שם, נאספה לבטח על ידי מלצרית חטובה וחסרת צבע. הכול חסר צבע יחסית לבחורה הזו שמולי. המוזיקה והרעש חזקים מדי לדיבור, אז אנחנו מחליפים תכתובות על צג המשקפיים. קוראים לה ראשל. זה לא נשמע השם האמיתי שלה, אבל אני לא לוחץ. ההרגשה הזאת ממכרת ואני לא רוצה לעשות שום דבר שעלול להפסיק אותה. להפסיק זה להתרוקן ממה שממלא אותי עכשיו. מהדלק שזורם במנוע הזה בתוכי שהתעורר, אחרי שהיה רדום עשרים שנה.

היא שואלת אם אני רוצה ללכת איתה הביתה. "כמובן", אני עונה, בלי מחשבה מיותרת. אני זקוק לעוד מהתחושה הזאת ואני מוכן לעשות הכול למענה.

"אני רק מודיעה לחברים שלי", היא אומרת. "שנייה ואני באה". אני רואה אותה ניגשת לדבר עם קבוצה של גברים בצד השני של הרחבה. היא מתמהמהת, ואני תוהה אם לגשת אליה לברר מה קורה, אבל אני לא רוצה סיבוכים. לא רוצה לפגוש אף אחד חוץ ממנה, אז אני בוחר לחכות. אני הולך לבר ומזמין ויסקי לדרך, ועוד אחד ללפני הדרך, לחזק אותי. אני מסתכל על הזוגות שעל הבר ומרגיש בר מזל. עד שאני מבחין בגיא עומד בקצה הרחבה וסורק את המועדון. איזה באסה. דווקא היום הוא חזר לחפש אותי. אני מסב את ראשי הצידה, אולי לא יבחין בי וראשל תגיע ונעוף מפה. אחר כך אספר לו שהלכתי לישון במלון ואחזור לשרון ולא אומר לאף אחד כלום. מה שקורה כאן לא נחשב, כמו שגיא אומר.

ברור שהוא מבחין בי. בין רגע ידו מונחת על כתפי. אני מסתובב ומנסה לשמור על קור רוח.

"מה קורה?" הוא שואל.

"כלום", אני עונה.

אבל הוא לא מרפה. "שום דבר?" הוא לוחץ. הוא מרגיש שמשהו שונה.

אני מנסה להתעלם ממנו. מביט שוב ​​לעבר ראשל.

"תפסת מישהי, ידעתי!" הוא מניח יד על הכתף שלי. "כמה גריבנה זה עלה?"

"לא עלה ולא עולה. שחרר, זה כלום". בזווית העין אני מזהה את ראשל מניעה את ידיה בחוסר סבלנות. נראה לי שהיא מתווכחת עם הגברים שמקיפים אותה.

אבל גיא קולט.

"זו?" גל של חלחלה שוטף את פניו.

לפני שהוא מוציא מילה אני אומר, "קוראים לה ראשל והיא מדהימה. אנחנו הולכים אליה תכף. אל תעשה לי מצפון".

"דקה אני משאיר אותך לבד, יא דפוק". בחיים הוא לא דיבר אלי ככה.

"מה? היא נערת ליווי, היא תבקש ממני כסף?" אני שואל, ואם כן, אז מה? אני אשלם כמה שהיא תרצה.

"היא בכלל לא נערת ליווי, יא מפגר!"

"נו, אז מה הבעיה?" פתאום הוא דואג לשרון ולילדים שלי? אני מתעצבן. "לאף אחד לא יזיז, אל תדאג. לשרון לא אכפת וזה לא שהיא תידבק ממני באיזו מחלת מין, צריך לעשות משהו כדי להידבק. עד אז מה שלא יהיה לי כבר יעבור, תאמין לי", איכשהו חשבתי שהוא יפרגן יותר.

"אתה לא מבין, יא טמבל", הוא אומר, ואני באמת לא מבין. "היא לא מפה".

"מה לעזאזל זה אומר?" אני מתריס.

"בוא, בוא, נעוף מפה. תגיד לי רק שלא נישקת אותה".

עוד לא נישקתי אותה, אבל הייתי רוצה". אני לא מצליח לעצור את החיוך, אוח, כמה שהייתי רוצה. "אני לא הולך לשום מקום", אני קובע, בנימה שלא השתמשתי בה שנים. חבר, לא חבר, לא מעניין אותי.

"אתה לא מבין", הוא נאנח.

"מה אני לא מבין? שגם עוד אלף שנה עם שרון אני לא ארגיש ככה? שהילדים שלי גדולים והם לא רואים אותי ממטר. שהייתי מוותר על כליה בשביל עוד חמש דקות עם הבחורה הזאת?"

"בוא". הוא מרים את קולו תופס לי את היד, אבל אני מתנער מהאחיזה שלו.

"זה מה שאני רוצה", אני מתעקש.

"תוריד את המשקפיים", הוא אומר.

"לא בא לי", אני עונה.

הוא תופס את המשקפיים ומושך אותם מהעיניים שלי. אני שולח חבטה לעבר הפרצוף שלו, אבל מפספס וכמעט נופל מכיסא הבר הגבוה. כמה צפוי.

המקום נראה כל כך אחרת ממה שהמשקפיים מראים. האורות הצבעוניים לא קיימים בכלל. האוויר על הרחבה והאור נובעים ממאוורר תעשייתי ענק ומזרקור לבן פשוט שתלוי מעליו. קרני האור מהזרקור נשברות במדחפי המאוורר הענק המסתובבים ומטילות כתמים של אור ירקרק וקר על חבורת אנשים אפורה שמתנועעת על הרחבה. הרקדנים אינם מודעים לכך שהם רוקדים במה שנראה כמו חניון מטונף.

אני מחפש אותה במקום שבו עמדה קודם, קצת מימין לרחבה, בצד השני של קבוצת הרוקדים. לא הייתי מזהה אותה אלמלא הפאה החתוכה בקו מדויק ממש בכתפיה. הפאה שחורה, ולא הסגול הזוהר שראיתי במשקפיים.

הסגירו אותה הגברים שעומדים לצידה. היא לובשת חצאית-גופייה דומה מאוד למה שראיתי במשקפיים, אבל הפאייטים והצבעים הבהירים היו מצג שווא.

פתאום מה שגיא ניסה להגיד חובט לי בבטן הרכה כמו פטיש ברזל ענק. בתוך החצאית והגופייה של ראשל עומדת חייזרית. עורה ירקרק והיא נראית כמו חרק ענק. הפה שלה הוא חור אדום מלא זרועות גמישות ומחושים שמתפתלים כשהיא מדברת. היא חירגול… לעזאזל. אני קם מהמושב בדיוק כשהיא פונה לעברי. גיא כבר התקדם ואני פונה אחריו והיא קולטת ונעצרת במקום. אני בוהה בעיניים השחורות הגדולות שלה, למרות שהן עיניי חייזר, אני חושב שאני מזהה בהם אכזבה וכאב.

אולי גם היא מזהה במבט שלי משהו, כי נדמה לי שהיא מחייכת חצי חיוך עצוב כזה. חיוך של השלמה. אני ממהר אחרי גיא ואנחנו תופסים רחפנית שירות למלון.

"מה יש לך?". הוא אומר, יותר מאשר שואל. "אני לא משאיר אותך לבד יותר". שזה אומר ארבעה-חמישה ימים בערך, עד הטיסה חזרה.

"מצטער", אני ממלמל.

"אתה ראית את הגברים האלו? הם כולם שלה", הוא אומר את זה כמי שמוכיח את הטיעון. "חבורת אומללים שהיא אספה".

הם דווקא לא נראו לי אומללים, אבל לא אמרתי את זה לגיא. הם נראו כאילו הם מתווכחים איתה או משהו, אבל לא אומללים. אני יודע טוב מאוד לזהות אומלל.

"אתה יודע מה היה קורה אם היית מנשק אותה?" הוא שואל.

"שמעתי על זה", אני אומר.

"שמעתי? שמעתי? תקשיב איך אתה מדבר. מה הייתי מסביר לחברה? אני אמור לשמור עליך!"

באמת? חשבתי שזה הפוך. חשבתי שאני האחראי.

"כן", הוא ממשיך, אולי בתגובה למבט המופתע על פני. "הם שלחו אותך לפה כי היה נראה שמשהו לא טוב עובר עליך ולא רצו לאבד אותך. הצעתי את הנסיעה הזאת. הבטחתי להם שאני אדאג לך. שיהיה לך טוב. הסכמנו ששינוי אווירה יכול להועיל, אולי גם האישה שלך תתגעגע, אתה יודע…" הוא מביט החוצה מהחלון, העיקר לא ליצור איתי קשר עין. "ואז אתה הולך ודופק את החרא המטופש הזה. למה חשבת ששלחו אותך לכאן?"

הוא נשמע בדיוק כמו שרון.

"אם היית מנשק אותה…" הוא ממשיך.

"אני מבין", אני אומר, במאמץ לסיים את השיחה.

"לעולם לא היית עוזב כאן. היית מחובר לזה… ש… לדבר הזה… לנצח. זה החומר שהחירגולים מעבירים ברוק שלהם. בנאדם, אם היא הייתה מנשקת אותך זה היה נגמר. אתה לעולם לא היית יכול להיות עם אף אחת אחרת, ולעולם לא היית יכול להיפרד ממנה".

"אבל שמעתי שהנקבות לא מכריחות אף אחד", אני לוחש, ומשפיל את מבטי כשהוא מסתובב אלי.

"כולן?" הוא אומר בבוז. "שמעת שכולן נחמדות ומנומסות ושואלות קודם? בהנחה שהן בכלל נקבות, כי עוד לא החליטו במאה אחוז שזה מה שהן בכלל". הוא מגזים. עובדה שהן לוקחות גברים, לא נשים. וידוע שמבנה איברי המין שלהן נקבי מאוד.

"אבל…"

"אין אבל. שתית יותר מדי ונדפק לך השכל. אין לי יותר מה להגיד לך", הוא אומר כשאנחנו יוצאים מרחפנית השירות אל הלובי. "לך לישון עכשיו ומחר אני אקח אותך לאחלה מקום לאכול. ואם תרצה לזיין אני אקח אותך למקום הכי טוב. תבחר איזה בחורה שרק תרצה. על חשבוני… לעזאזל, תבחר כמה שאתה רוצה. עד שיפול לך הזין מצידי. יאללה, ניפגש בארוחת בוקר עם הסעודים".

לשנינו ברור שהם לא באמת סעודים. לא נשארו סעודים מקוריים בעולם אחרי ההפצצה של חצי האי ערב.

"לילה טוב", הוא קורא מעבר לכתפו כשהוא צועד לכיוון החדר שלו. בטח הרסתי לו בילוי או משהו. "דפקט", אני שומע אותו ממלמל בזמן שהוא מחכה למעלית.

אני הולך לחדר שלי ומתיישב על המיטה. כמה שניות והמיטה מזהה שאני לא מתכוון לשכב עדיין ומשנה צורה, מייצרת משענת רכה כדי שאוכל לשבת בנוחות. אבל נוח זה הדבר האחרון שמעניין אותי כרגע.

אני יושב ככה בכל הלילות הנותרים של הנסיעה הזו, בוהה בקירות המתקלפים של החדר ולא מרכיב משקפיים אלא כשאני חייב, בישיבות.


בלילה שאחרי הטברנה גיא דופק על דלת החדר שלי כמה פעמים. כשהוא נכנס הוא מוצא אותי כל פעם באותו מצב. הוא מגשש אם יש משהו שאני צריך, אבל אני רק רוצה שהוא יעזוב. הוא מכריח אותי לרדת לבר המלון ולשתות איתו, אבל אין לי כוח לשיחה והוא עוזב אחרי חצי שעה. בטח לבחורות שלו.

בשני הלילות הבאים הוא בודק אם בא לי לבוא איתו. אני אומר שאני רק רוצה להתקשר הביתה. הוא עושה פרצוף מבין והולך ואני נשאר לשבת בחדר. אני מדבר עם שרון פעם נוספת והיא אפילו לא שואלת מה שלומי. רק נותנת לי שוב את אותו נאום ששמעתי אלף פעמים לפחות, על כמה קשה לה לעשות הכל ושהיא לבד. היא גם עייפה כל כך ומחכה כבר שאחזור. נסעתי כבר כמה פעמים במשך השנים, אמנם לא לכאן ולא לזמן כל כך ארוך, אבל מספיק כדי לדעת מה יקרה כשאחזור. היא תחייך, תניח יד על הכתף שלי, ואז תשפוך לי על הראש את כל פח הזבל שהוא החיים שלה. מיד לאחר מכן היא תמצא על מה לריב, כדי שחס וחלילה לא נצטרך לשכב.


בלילה הזה גיא בא לבדוק פעמיים אם אני רוצה לצאת איתו ועם איוואן. הוא מזכיר לי שזה הלילה האחרון שלנו.

מכל הנשים, מכל היצורים בעולם, שזה לא יותר משמונה-עשר סוגים ידועים בפעם האחרונה ששמעתי, דווקא חירגול.

אני מנסה להיזכר אם היה גבר שעזב חירגול, אבל לא מצליח. הנקבה מתמסרת לגברים שלה באופן בלתי מוגבל. מעניין מה היא עושה פה בחארקוב החדשה. גיא אומר שכנראה כי יש פה מלא דפוקים. הוא אפילו לא טורח להסתיר שהוא מתכוון אלי. האם אני מפרש את זה בצורה שגויה? האם התקרבנו והעובדה שהוא מרשה לעצמו לומר לי את זה מעידה על חיבה? לא. אני חושב שהתרחקנו. או יותר נכון אני מפנים עכשיו שהיינו רחוקים מההתחלה והוא היה נחמד כי ביקשו ממנו. כל עוד זה לא עשה לו בעיות.


אני קם, לוקח את המשקפיים מהשידה שליד החלון ומרכיב אותן. הצבע חוזר לחדר והקירות הוורדרדים מחממים את שולי המשקפיים. אני יורד במעלית ומזמין רחפנית שירות בתנודת ראש קלה.

מרגע שאני יוצא מהמלון, זרימת האוויר בריאות שלי מתחדשת. אני חוצה את הכביש בלי להסתכל. על כדור הארץ זה שקול להתאבדות, אבל פה הכול מתוכנת, והרחפניות שנוסעות במהירויות לא הגיוניות חשות בנוכחותי ונעצרות בקלילות מטרים ספורים ממני ומאפשרות לי לחצות בבטחה.

עיגול אדום זוהר על המשקפיים מסמן את הרחפנית שזימנתי. היעד המבוקש מופיע ראשון ברשימת היעדים האפשריים, כאילו המשקפיים יודעים מה אני חושב.

הרחפנית עוצרת צמוד לפתח המועדון. אני מסתכל לצדדים, לוודא שגיא ואיוון לא אורבים לי בפינה. השטח פנוי. בכל מקרה הם הרי לא יוותרו על הלילה האחרון שלהם כדי לרגל אחריי.

אני מזהה אותה מיד כשאני נכנס, היא עומדת בקצה השני של המועדון. שניים מהגברים שלה מכרכרים סביבה, אני מזהה עוד שניים מהם בקצה שדה הראייה שלי.

זה לא משנה. אני צועד לעברה, הבטן שלי מפרפרת. היא מבחינה בי ובעיניה עולה רגש שאני מתקשה לזהות. אולי  שמחה, אבל מסויגת. בכל זאת, היא מסמנת לשני הגברים שלצידה להישאר במקומם וצועדת לעברי.

כשהיא קרובה אלי, היא נעצרת ונעמדת, ידיה מאחורי גבה, ראשה מושפל קלות, אך עיניה מביטות בי. אני לא מחכה ומחבק אותה חזק. היא שולחת את ידיה ומחזירה לי חיבוק. חזק כזה. בולע.

אנחנו אוחזים זה בזו כמה רגעים ואז היא הודפת אותי ממנה.

"אני מצטערת", היא אומרת בקול עמוק ונעים.

אני יודע שקולה האמיתי אולי נשמע אחרת; המשקפיים שולחים את גלי הקול המעובדים היישר לאוזניי.

"הייתי בטוחה שאתה יודע. לא הייתי עושה משהו בלי רשותך. לפי איך שהתנהגת ולפי מה שראיתי, באמת חשבתי שאוכל לעזור".

"המעבורת שלי עוזבת היום", אני אומר.

היא מעפעפת, וזה מספיק כדי שאדע שהבינה את המשמעות. "אתה מאמין לי שלא הייתי מנשקת אותך בלי שתסכים?"

אני מהנהן.

"טוב, לפחות לא בפה", היא מוסיפה בחיוך שובב.

"שששה", אני אומר ומניח את האצבע על השפתיים שלה. הן חמות ורטובות. ועוטפות את האצבע שלי. אני יודע שהשפתיים שאני רואה במשקפיים הן לא השפתיים האמיתיות שלה. אני יודע שהן מחושים ריריים המובילים חיידקים מעולם הבית שלה. אני יודע. ולא אכפת לי.

"אז את רוצה לרקוד?" אני שואל, "ריקוד אחרון?"

היא מושיטה לי את ידה החזקה בתנועה עדינה וחיננית ואני אוחז בה ומוליך אותה למרכז רחבת הריקודים.


הסיפור נכתב בהשראת שירו של דני סנדרסון "הלא נודע", מתוך האלבום "הלא נודע", 1997



תגובות

  1. מאת רז:

    מעולה!!

  2. מאת רן:

    שגיאה קטנה: "והריסים ארוכים שלה" -> והריסים *ה*ארוכים שלה

    חוץ מזה אני חייב לציין שזה אחד מהגיבורים שהכי נגעלתי לקרוא אותם. אני לא יכול לחשוב על דרך שהוא יכול להיות בן אדם יותר קטן, דוחה ופתטי. התחלתי לקוות שהוא ימות וחיזר יטיל ביצים בתוך ראשו הכרות, אבל הסיפור לא הגיע לרגע המנחם הזה. למעשה, אין דמות בסיפור שמוצגת באור חיובי: זנאי, פאם-פטאל, אישה מסרסת (אולי – אנחנו רואים אותה מנקודת מבט מאוד צרה). לא ברור לי בשיר גרם לראית עולם כל כך אפלה.

  3. מאת עדו:

    רן אני לגמרי לא מסכים איתך. הוא איש אומלל שרוצה קצת אהבה. אשתו בבית זועמת עליו והוא בודד ולכן הוא לובש משקפיים (תרתי משמע) שמזייפות לו את המציאות כדי לקבל קצת אהבה. סיפור די נוגה. אני מסכים שזה מזכיר אנשים בודדים שהולכים לזונות/מועדוני חשפנות כדי לקבל קצת אהבה מזויפת כי אין להם את הדבר האמיתי. רק שפה הקורבן היחיד הוא המספר.

  4. מאת רובי:

    סיפור מעולה.
    קמצוץ של סייברפאנק, לצד תרבות חייזרית.
    מסכים עם עדו. הגיבור מגיע מאורח חיים מוכר ונפוץ, לצערנו, של חיים שוחקים ומשמימים.
    ואם אנשים שחווים את משבר גיל הארבעים מתמסרים לתחרויות 'איש הברזל' או לאופנועי הרלי דיווידסון, אז ניתן באותה המידה להתמסר לחייזרית.

הוספת תגובה