הרוזנת מנורדאו
גבוה, בבית ישן, מתגוררת מי שעומדת להיות היעד הבא שלי. "הרוזנת", קוראים לה בשכונה…
עיצוב לוגו: מריה גורוחובסקי
שיריו של דני סנדרסון מלווים אותנו כבר עשרות שנים. מלהקת כוורת, דרך גזוז ודודה ולאורך קריירת סולו עשירה ופורייה, הוא יצר מאות שירים שאי אפשר לדמיין את הפסקול הישראלי בלעדיהם.
פרויקט "אל הלא נודע" הוא מחווה ליוצר חשוב ואהוב. הזמנו את הכותבים ללכת בעקבות שיריו של סנדרסון אל הלא נודע – אל העולמות המרתקים של הפנטזיה והמדע הבדיוני המסתתרים בין מילות שיריו ומאחוריהן. הסיפור הנוכחי נכתב בהשראת השיר "הרוזנת מנורדאו" מהאלבום "חף מפשע".
גבוה, בבית ישן, מתגוררת מי שעומדת להיות היעד הבא שלי. "הרוזנת", קוראים לה בשכונה.
הגעתי אל הבית חצי שעה לפני המועד המתוכנן של הפגישה המיועד כדי להכין את השטח. היה זה בניין תל אביבי טיפוסי של הצפון הישן, נורדאו פינת יהושע בן נון: גדר חיה הקיפה בניין של ארבע קומות העומד על עמודים בתקווה שרעידת האדמה לא תבוא לעולם. מתחת לכל חלון היו תלויים מזגן או חוטי כביסה. שלל צינורות התרוממו לאורך הקיר החיצוני, מנקודות חיבור בתחתית הבניין, ונדחפו לתוך החלונות, לשאת פנימה מים או השד יודע מה.
יש כמה דברים שאני חייב לוודא בסיבובים כאלה: ראשית מצאתי את בלוני הגז. זה החלק הקל. שנית מצאתי את ברז המים הראשי. גם קל. השלישי הוא קצת הימור, כי מאז שנות ה-90 עברו כבר שלושים שנה, אבל לרוב הוא מצליח. אחרי חיפוש קצר מצאתי על אחד העמודים בפינה שליד חדר האשפה תיבה עם הכיתוב "תבל TEVEL" – הטלוויזיה בכבלים התל אביבית הישנה, לפני שהתחילו האיחודים והטכנולוגיות החדשות. הכבלים הללו לא בשימוש כבר שנים רבות, אבל אולי היום תהיה להם עדנה.
זמן לעלות.
דלת הכניסה לבניין הייתה סגורה והאינטרקום כלל שורת לחצנים עם שמות מתקלפים לידם. בערך שלושה מהם עוד היו קריאים, וליד דירה 12 לא נשאר כתוב דבר, או שלא היה שם מלכתחילה – המסגרת הריקה הייתה קצת נקייה מדי. נו מילא. לחצתי, המתנתי ושמעתי זמזום של דלת נפתחת. נראה שמחכים לי.
לא הייתה מעלית, רק גרם מדרגות שמסתובב סביב עצמו לאורך ארבע קומות. פעם זה היה פחות מייאש אותי; עכשיו הגעתי למעלה מתנשף. נו, גם זה עוזר להסוואה, לא שאני חושב שהיא תהיה רלוונטית הפעם. על הדלת היה רק 12 גדול. כשדפקתי, הדלת נפתחה כמעט מיד.
"שלום", חייכה אלי הרוזנת. "אתה מהעיתון, נכון? בוא תשב. אפשר להציע לך לשתות משהו? תה? קפה? רק מים?"
"תודה רבה", חייכתי בחזרה. "תה יהיה נפלא".
מיהרתי להתיישב על הכורסה הקרובה – בשלב הזה אולי שנינו מעלים הצגה ויודעים את זה, אבל אף אחד לא רוצה לפוצץ את העניינים מוקדם מדי לפני שיספיק לתהות על קנקנו של השני.
הרוזנת קרקשה במטבח ושמעתי אותה פותחת את המים וממלאת קומקום. לעת עתה יכולתי להרשות לעצמי להתרווח. הכורסה הייתה נוחה. יותר מדי נוחה. היא נראתה עתיקה למדי, כמו כל הריהוט בסלון, אבל יציבה מדי, חזקה מדי; ילדים לא קפצו עליה מעולם, זוגות לא התמזמזו עליה, חתולים לא שרטו אותה –
החתול שרט אותי. התוקפנות התחילה מוקדם מכפי שציפיתי, והרי הרוזנת אפילו לא חזרה עדיין עם התה.
החתול היה לבן ברובו עם שלושה כתמים שחורים שהמוח שלי התעקש לכנות מיד "עברה", "זעם" ו"צרה". הוא נקט בטקטיקה הידועה של לבוא ולהתחכך בי בציפייה לליטוף, ומיד להחליט שהתעכבתי יותר מדי ולנקום בי בנעיצת ציפורניים ברגל הימנית. והוא לא היה לבד – הייתה עוד טריקולורית שהתקרבה אלי באופן מאיים, ואחד שחור לחלוטין, ועוד אחד קרח לגמרי. הם מילאו את החדר בתהייה על קנקני ואז זינקו יחד ורצו אל המטבח לשמע קולה הדק של קופסת שימורים נפתחת.
תסתכל על הסלון הזכרתי לעצמי. הוא נראה בדיוק כפי שציפיתי שייראה – שטיח עבה עם צורות גיאומטריות אקראיות על הרצפה, נברשת ענק תלויה מהתקרה, שתי ספות ושלוש כורסאות סביב שולחן נמוך ורחב, עם אגרטל פרחים ואלבום תמונות. בצד אחד של החדר הייתה ספרייה ענקית עמוסה עד אפס מקום, עם כרכי האנציקלופדיה העברית הבלתי נמנעים על המדף העליון. בצד השני עמדה שידה רחבה עם מקום לטלוויזיה, אבל בלי טלוויזיה. במקום טלוויזיה היה פטיפון.
אלוהים אדירים, פטיפון? ברצינות?
על הקירות לא היו שום תמונות. בכלל.
כשהפניתי שוב את ראשי, הרוזנת עמדה בפתח המטבח עם שני ספלים מהבילים בידיה. "אני מקווה שלא חיכית יותר מדי", אמרה בטון מתנצל, "ושהחתולים לא הציקו לך. הם מאוד אוהבים אורחים, ובימינו אורחים הם מצרך נדיר", היא נאנחה.
"תודה!" לקחתי את התה מידה. הוא היה רותח, נצטרך לחכות איתו קצת. ישבתי בכורסה שלי שהפכה עבורי למבצר שלי בתוך הדירה, והרוזנת ישבה על הכורסה הסמוכה עם ספל התה שלה. "את החתולים כבר ראיתי, כן. ארבעתם באו להתלטף".
הרוזנת זקפה גבה. "ארבעה? יש עוד שבעה שטרם פגשת. אני אוספת אותם כמו שהצעירים אוספים בולים", אמרה, ושתתה מהתה הרותח שלה בלי להניד עפעף. הרשיתי לעצמי לנעוץ בה מבט ממושך. בגדיה היו מפוארים. כנראה היו שיא האופנה כשנולדתי, או שמא כמה עשורים קודם. הרוזנת עצמה – קשה לתאר אותה. היא נראתה פחות או יותר כפי שציפיתי – לא זקנה, אלא כמעט-זקנה, מסוג האנשים שכבר בגיל 30 נראים כמעט-זקנים ופשוט ממשיכים עם זה עוד ועוד. לפעמים זה משהו תמים שמפרנס דיוני קונספירציות באינטרנט, ולפעמים זה נגמר בכך שהם מנסים להרוג אותי. לפחות שלוש פעמים, אם ספרתי נכון.
"מנין לך כל כך הרבה חתולים?" שאלתי. ומנין לי פתאום הדיבור הגבוה הזה? שאלתי את עצמי שלא על מנת לקבל מענה.
"אה… אפשר לומר שאני אוספת אותם. אני לא יורדת למטה הרבה בימינו, אבל כשאני כבר כן יורדת תמיד יש שם חתולים כל כך נחמדים! יש ברחוב איש שמחלק להם אוכל מוקדם בבוקר, בספסל שליד תחנת האוטובוס. הם מתקבצים שם ומייללים עד לב השמיים. עד לחלון שלי, מעל לעשן המכוניות". היא השתתקה לרגע, עיניה התרחבו ושפתיה התוו מעין צל של חיוך. "ומדי פעם מגיעה לאוזני יללה אחת שהיא שונה, מיוחדת. אני אומרת לעצמי, 'אה, החתול הזה הוא לא כמו כולם', ואני לא מתאפקת ומוצאת את עצמי יורדת במדרגות ומחפשת אותו".
זקפתי גבה אחת. "והם תמיד באים איתך?" שאלתי.
"תמיד", היא הנהנה. "ולמה שלא יבואו? כאן יש להם אוכל טוב, יש להם הרבה מקום לשחק, יש להם חברה נעימה של חתולים אחרים. אם אתה היית הופך לחתול גם אתה היית רוצה לגור אצלי, סמוך עלי". חיוכה התרחב.
"אני חייב לשאול…" עטיתי על פניי הבעה מתנצלת. "את בוודאי מכירה את הסטריאוטיפ הזה, סטריאוטיפ לגמרי לא ראוי, על נשים שחיות בגפן ומגדלות חתולים –"
הרוזנת חייכה. "בוודאי שאני מכירה, נערי הטוב, בוודאי שאני מכירה. ואני גאה בכך! שיגידו הבריות מה שירצו. אני יודעת מדוע נשארתי לבד והחתולים לא באים בתור פיצוי על זה. זה לא יהיה הוגן כלפי החתולים".
"אפשר לשאול מדוע נשארת לבד?" ניסיתי ללגום שוב מהתה. עדיין רותח, אבל קצת פחות.
"היו זמנים", עיניה של הרוזנת הצטעפו, "שבהם הדירה הזו עצמה הייתה מוקד עלייה לרגל. כל המי ומי היו כאן, כמעט כל לילה! הם היו מגיעים ומשוחחים ומתווכחים ועושים את הקסמים הקטנים שלהם, עד השעות הקטנות של הלילה. ואחר כך… אחר כך הם היו הולכים, אבל לפעמים אחד היה נשאר. או אחת. או שניים".
היא השתתקה לרגע. חתול הופיע והתחכך ברגליה. היה זה חתול חדש שטרם ראיתי, עם פרווה לבנה לגמרי וסמיכה מאוד.
"הלילות הללו תמיד היו מיוחדים. היה בהם ירח מלא, או שלא היה ירח כלל, או ירח אדום, או…" היא גיחכה לרגע. "אני אומרת רק דברים שקשורים לירח! אני לא בטוחה אם תבין את האחרים".
היו לי ניחושים, אבל לא כאלה שהולמים עיתונאי. הצלחתי ללגום מעט מהתה, אך הוא עדיין היה חם מדי בשביל לשתות ברצינות.
"אחרי לילה כזה, משהו מהפלא שלהם אבד. זו לא הייתה חוויה שאפשר או רצוי לשחזר. אז מה שנשאר מהם שמור כאן, באלבום", היא הצביעה על אלבום התמונות שנח על השולחן במרכז הסלון. "אני משערת שתוכל לומר שפשוט התרגלתי לסגנון החיים הזה, עם הלילות המופלאים והריקנות שאחריהם. ובסופו של דבר… נגמרו כל המי ומי".
"מתי כל הקסם הזה קרה?"
"זה היה באמצע שנות ה-60, ואתה צודק כשאתה קורא לזה קסם. באותם ימים היה קסם חזק יותר באוויר, טיפוסים קסומים הסתובבו ברחובות. כל זה עבר. בשנות ה-70 כבר לא נותר כלום, נשארנו רק אני והדירה, והפטיפון, והאנשים היקרים ברחוב שמחלקים לי תארי אצולה".
"אה, את מכירה את הכינוי רוזנת? את בסדר איתו?"
עינייה נפערו מעט ושפתיה התעקלו לחצי חיוך. "זה אות כבוד, ילדי! אתה יודע שאפילו כתבו עלי שיר? כלומר, המי ומי כתבו עלי המון שירים בזמנו. שכחתי כבר את כולם. הם היו מחרידים. אבל השיר ההוא? כתב אותו איזה זמר ששמע יותר מדי אנשים מדברים עלי. בטח הוא שכח את השיר כבר מזמן, אבל אני עדיין מחבבת אותו. למעשה, עדיין יש לי את התקליט שלו כאן". והיא קמה והתחילה לחפש משהו במדף שליד הפטיפון.
ניצלתי את ההזדמנות ללגימה ארוכה מספל התה, שהיה עכשיו במצב אופטימלי – חם וטוב וטעים.
היא קמה, שלפה תקליט מהמדף והראתה לי את העטיפה "זה לא הוא. לא מצאתי אותו. אבל לא נורא, מצאתי תקליט שאני מאוד אוהבת לשים מדי פעם בערבים ופשוט לרקוד איתו. לא תתנגד, נכון?"
על עטיפת התקליט הייתה תמונה של אישה וגבר רוקדים לאור הירח. הנהנתי והיא הניחה את התקליט על הפטיפון. צליל שירה של אישה מילא את האוויר. היה זה צליל חזק, כאילו יש לו ריח. לגמתי לגימה ארוכה נוספת והנחתי את ספל התה הריק על השולחן.
שלא יספיק להתקרר.
הרוזנת פנתה אלי. "אני חושבת שהגיע הזמן שנדבר. למה אתה באמת כאן?"
"זה התה, נכון? הוא זה שאמור לגרום לי לדבר?"
"הוא היה אמור לגרום לך לדבר אם באמת היית עיתונאי פשוט. אבל אתה לא, ולכן ענית לי בשאלה בזמן שהיית אמור לענות לי תשובה ישירה. אני שואלת שוב – למה אתה באמת כאן? אתה לא חייב לענות, זה פשוט יזרז את העניינים עבור שנינו ואני מרגישה שזה אינטרס משותף שלנו". עיניה היו נעוצות בי עכשיו, כאילו היא סוף כל סוף הרשתה לעצמה לבחון אותי לעומק, אבל ידעתי שזו סתם אחיזת עיניים ושאת ההתרשמות שלה היא כבר סיימה לגבש הרבה קודם.
אין טעם לשקר, פשוט צריך להגיד את החלקים הנוחים יותר של האמת. "אני פה בשביל האלבום", הצבעתי על האלבום שעל השולחן.
"או, עכשיו אנחנו מדברים כמו בני תרבות. תרצה עוד תה?" שאלה הרוזנת בחיוך שניכרה בו ההקלה על כך שעברנו את השלב המביך של ההיכרות. כנראה הגבתי בהבעה מוזרה כי היא צחקקה לעצמה, הושיטה את הקומקום שעמד קודם על השולחן ליד האלבום ומילאה את הכוס שעדיין החזקתי.
הקומקום עשה מלאכה נאמנה; התה עדיין היה רותח. התפתיתי להשליך אותו עליה בו במקום, אבל חיכיתי לראות מה יקרה עם האלבום.
שירתה של האישה ברקע החלה לעלות לטונים גבוהים והסבלנות שלי החלה לאזול. זו כנראה הייתה המטרה של כל המוזיקה הזאת. ניסיתי להשתלט על עצמי בחזרה.
הרוזנת הניחה את הקומקום על השולחן, הרימה את האלבום ודפדפה בו בהיסח הדעת. לבסוף פתחה בעמוד אקראי והראתה לי אותו. בתמונה נראו אישה וגבר רוקדים לאור הירח. האישה הייתה בבירור הרוזנת, לפני שהחלה להיראות כמעט-זקנה באופן קבוע. פניו של הגבר היו גלויות והתבוננו לעברי. זיהיתי אותו, כמובן. בשנות ה-60 לא היה שם גדול ממנו בתחומו. והתחליפים שהגיעו אחריו לא התקרבו לקרסוליו.
בתמונה, העיניים שלו זזו. אלו של הרוזנת הצעירה המשיכו להתמקד בו בחיוך רחב.
"אני אשאל רק פעם אחת: האם אתה באמת מעוניין לקחת אותו ממני?"
"אותו. את כל האחרים. בהחלט".
"זו בעיה. כי אם היית בא רק בשבילי… טוב, גם אז היית נתקל בבעיות, אבל אם אתה רוצה את האלבום אתה הופך להיות הבעיה. כן. אני מצטערת – אני חושבת שתצטרך להצטרף אליהם".
זה היה האות שחיכיתי לו. הייתי דרוך ומוכן לחלוטין. כל שהיה עלי לעשות היה להושיט יד זריזה לכיסי ותוך רגע הכול יסתיים. המוח העביר את ההודעה; היד החלה לזוז; אבל באותו חלקיק שנייה ממש הטונים הגבוהים של השירה הרקיעו לגבהים שמימיים ממש, הכוס שעדיין אחזתי בידי התנפצה לרסיסים ותה רותח ניתז על כל כולי.
זה הספיק לרוזנת כדי לזהות איזה כיס עליה לתקוף. היא הושיטה אצבע קדימה, וחתול צנח עליי מהתקרה בציפורניים שלופות. הכיס שלי נקרע לחלוטין ותוכנו התפזר על הרצפה. החתול תפס את מה שרציתי לשלוף, רץ מהיר כברק אל החלון והשליך אותו למטה.
זמן לעבור לתוכנית ב'.
בתגובה לשריקתי, המתקן שהצמדתי לבלוני הגז עשה את שלו – ניקב, שיגר סילון כלפי מעלה והצית. עמוד של להבה התרומם עד לחלון שמול הסלון. מחוות יד אחת שלי, וכדור אש עשה את דרכו פנימה. אין מתזי כיבוי וגלאי עשן – וידאתי את זה מראש. הדירות הישנות הללו הן מלכודת אש אחת גדולה…
הרוזנת לא התרשמה. סילון מים בקע מהמטבח היישר אליה, וניתז מכף ידה הפתוחה אל כדור האש שלי, שדעך ונעלם, ומשם אל עמוד האש מהחצר, עד ששטף את ההתקן שלי וחיסל את תוכנית ב'. לרגע תהיתי איך זה קרה, עד שהבנתי שאחרי שמילאה את הקומקום בשביל התה שלי, הרוזנת פשוט נתנה למים להמשיך לזרום.
זמן לעבור לתוכנית ג'.
תוכנית ג' כללה… ובכן, היא בוודאי לא כללה שני חתולים שמסתערים לי על הרגליים משני הצדדים. אבל הייתי מוכן לאפשרות הזו עוד אחרי החתול הראשון, והציפורניים שלהם פגשו את ציפוי המתכת שזימנתי. מה שבוודאי לא הייתי מוכן לו הוא קול החריקה המזעזע שהציפורניים השמיעו, שהשתלב בהרמוניה דיסהרמונית עם זעקותיה של הזמרת על הפטיפון. הידיים הורמו אינסטנקטיבית אל האוזניים, והרוזנת ניצלה את ההזדמנות והנחיתה לי אגרוף היישר לחזה. ודאי שלא הייתי מוכן לדבר הזה – לא רק שהאפשרות של קרב פיזי הייתה כמעט חילול הקודש של החוקים הלא כתובים שלנו, אלא גם שהיא הייתה הרבה יותר חזקה מכפי שהנחתי שתהיה גם אחרי שהנחתי שתהיה הרבה יותר חזקה משהנחתי שתהיה.
קרסתי לרצפה, מתנשף. הרוזנת לא הסתערה; היא הבינה בדיוק כמוני שאני לא אגיע בלי תוכנית לשעת חירום שתכלול הרבה הרס. אז היא חיכתה, ובינתיים חזרה לדבר. "אתה לא אחד מהם", אמרה וזקפה את גבתה הימנית. "אתה הרבה יותר מודרני. אין קרבת דם לדעתי. מדוע שתתעניין בהם? העולם שייך לאחרים עכשיו".
"העולם לא שייך לאף אחד מאיתנו יותר. אנשים כמוך דאגו לזה". התנשמתי. "עכשיו זה רק טמבלים בלי… בלי הכשרה".
"הבנתי". הרוזנת עטתה עליה את ההבעה הרצינית ביותר שיכלה שעדיין נותר בה צל של חיוך. "אתה צריך מנטורים. לא בשבילך, בשבילם. כן, החברים שלי בהחלט יכולים להיות מנטורים למופת, אם ילמדו לוותר על הרצון להשתלט על הכול בעצמם. זה ידרוש ממך הרבה יותר עבודה מאשר סתם לנצח אותי. אתה חושב שאתה מסוגל להתמודד עם זה?"
"לא", הודיתי, "אבל אם לא ננסה לא נדע".
ועכשיו לתוכנית ג'. לא הייתה יציאת כבלים בתוך הבית ולא ציפיתי שתהיה, אבל טלפון היה, ודאגתי מראש להפגיש את החוטים. הקסם הזה היה סוג של הימור, אבל אם לא ננסה לא נדע. כשקופסת טלוויזיה בכבלים יושבת מיותמת זמן רב, הלחץ הולך ומצטבר בה, ומספיק לה שאפתח מעט את השסתום בעזרת הזיכרונות שלי.
תוך שניות ספורות התמלא החדר דמויות מהסדרות המצוירות של ערוץ הילדים שזינקו פנימה מבעד לטלפון, ובראשן רעם הברברי. נראה את החתולים שלך מתמודדים עם זה, רוזנת, חשבתי בזמן שהתרוממתי לעמידה.
הרוזנת לטשה מבט נדהם במהומה שהתפתחה מול עיניה. "על כזה דבר עוד לא שמעתי, אתה חייב ללמד אותי את זה יום אחד. אבל הנה משהו שאתה צריך ללמוד – " היא הניפה את ידיה. ציורים רבים צצו פתאום על הקירות, שהיו עד אז עירומים. כולם היו רפרודוקציות של יצירות מופת מפורסמות, שלרוב כללו אנשים שהורגים זה את זה בדרכים יצירתיות כמיטב המסורת. עוד הנפת ידיים, והם זינקו אל מחוץ לתמונה. גם חתולים וגם לוחמים מצוירים בסגנון הרנסנס? זו כבר רמאות, אם תשאלו אותי. ואכן, הלוחמים הסתערו על הדמויות המצוירות שלי, בזמן שהחתולים החלו לסגור עלי במעגל מאיים.
זמן לעבור לתוכנית ד'.
הקסם הזה היה צפוי לגמור את שאריות הכוח שלי, בגלל השליטה המקבילית שהוא דרש, אבל אזלו לי הרעיונות. נופפתי באצבעותיי ומבעד לחלון החלו להיכנס שלל הצינורות שהיו מחוברים קודם לקיר. שערותיהם של החתולים סמרו. אילו הייתי מנסה לשלח פנימה סתם צינורות אקראיים, קרוב לודאי שקסמיה של הרוזנת לא היו מאפשרים להם להיכנס. אולם הצינורות הללו היו חלק מהבניין במשך עשרות שנים. הכוח של הרוזנת דלף אליהם, ועכשיו היא הייתה פגיעה.
הרוזנת הפנתה את ידיה אל הצינורות והצליחה לעכב אותם ולהסיט אותם לכיוון הנגדי. ניצלתי את ההזדמנות והסתערתי עליה, תוך שאני עוקף את החתולים הנדהמים. זו הייתה מלכודת, שכן כשהתקרבתי לרוזנת חטפתי עוד אגרוף מכוון היטב. זה הספיק כדי להסיח את דעתה של הרוזנת מהצינורות והם חבטו בה, אבל כעבור רגע הסתערו עליהם החתולים.
אם כן, לסיכום: חתולים מול צינורות – תיקו; ערוץ הילדים מול תמונות רנסנס – תיקו; אני והרוזנת הולכים מכות – בואו נגיד שתיקו. בשלב הזה גם אני וגם הרוזנת כבר התנשמנו. הסתכלתי סביבי ולא ראיתי עוד משהו שיכול לסייע לי. לא נותרו עוד תוכניות פרט לתוכנית יום הדין, וממנה העדפתי מאוד להימנע. "תיקו?" הצעתי.
החיוך המלא חזר אל פניה. "לא, שיניתי את דעתי. קח את האלבום".
ההבעה על פניי גרמה לה לפרוץ בצחוק ממש. "קדימה, הוא לא יבלע אותך, אין כאן מלכודת, אחרת הייתי נותנת לך אותו עוד קודם".
לקחתי את האלבום ופתחתי אותו. הרגשתי קלושות את הדמויות שבו, וניסיתי להתרכז באחת מהן ולראות אם היא נשלפת החוצה. היא לא. ההרגשה דמתה לקילוף ביצה קשה כשמצפים שהקליפה תידבק ויהיה צריך להפריד אותה בזהירות, ואז מתגלה שמתחת לה הכול חלול. הרמתי את עיניי אל הרוזנת.
"אתה בחור חכם מאוד, אבל האפשרות שאשאיר סכנות גדולות כל כך מרוכזות במקום אחד, כשכל כך קל לחלץ אותן, בתוך אלבום שמונח על שולחן בלב רחוב תל אביבי – זה רעיון מטופש בצורה יוצאת מן הכלל. לכן הייתי בטוחה בהתחלה שבאת רק כדי לחסל אותי".
"אז למה העמדת הפנים הזו? הקרב שלנו היה מיותר לחלוטין".
לוחמי הרנסנס חזרו לתמונות שלהם; גיבורי ילדותי נעלמו. החתולים שיחקו להנאתם בצינורות, שהפסיקו להגיב. הקרב חסר הטעם הסתיים.
עיניה הבריקו כשענתה, "ילדי היקר, אתה יודע כמה שנים עברו מאז הפעם האחרונה שהיה לי קרב כזה? בדור ההוא כולם פחדו ממני, ואחריו שכחו מקיומי, ואני כבר לא הייתי חזקה מספיק להתרחק מהדירה. לפעמים אני מפעילה בערב את הפטיפון ורוקדת ריקוד קטן שמשחזר קרבות מהעבר. היום ההוא אז אצל הדוכס…" היא נאנחה ושקעה לרגע בזיכרונות. "אפשר לומר שכבר שנים אני חיה בחלום. היה זה משחק מהנה להפוך אותו למציאות לרגע".
"זה לא היה משחק! מה אם מישהו מהחתולים היה נפגע?"
"הם ממוגנים יותר טוב ממני, לא הייתי דואגת להם".
נסתתמו טענותיי.
"אל תדאגי בנוגע לבידור שלך, אני רק הסנונית הראשונה".
"ולכן יש לי הצעה אלייך. אני צריכה מורה. גם אתה צריך מורה. נראה לי שיש לנו מקום לעסקה משותפת".
לפני שהספקתי לפתוח את הפה היא הרימה את ידה. "אני יודעת, רק נפגשנו וההיכרות שלנו עד כה לא הייתה… חיובית. לקשר בין מורה לתלמיד צריך אמון משמעותי וקשר מנטלי טוב, לא ניסיון השמדה הדדית. אבל יש לי אינסטינקט לדברים הללו. זה יוכל לעבוד".
הרהרתי לרגע. היתרונות עלו על החסרונות. "עשינו עסק".
"ובבקשה תעזוב את ברז המים המרכזי בשקט ואל תפוצץ את כל הבניין כפי שתיכננת".
"עסק". החתולים כבר התחילו להתחכך בי בלי לשרוט.
"זה התפתח טוב בהרבה משציפיתי". חייכה הרוזנת את אותו חיוך כמו קודם, אבל הפעם כבר לא הרגשתי שמשהו מסתתר מאחוריו. "לא חשבתי שאזכה ככה במורה צעיר".
"אני ממש לא צעיר, את יודעת".
"עוד נהיה".
הסיפור מבוסס על השיר "הרוזנת מנורדאו", מאלבום הסולו "חף מפשע" של דני סנדרסון, 1984.
הרוזנת מנורדאו
גבוה בבית ישן,מתגוררת מעל כל העשן.
מביטה על העיר השוקקת,
שרויה בתוך זמנה.
"הרוזנת" קוראים לה בשכונה.
היו לה חברים
מכל המי ומי,
היום הם נמצאים באלבום,
שנמצא בסלון.
אוספת חתולים,
מוקפת ציורים,
היא חיה כבר שנים בחלום
על חשבון הברון.
בערב היא שמה תקליט
ורוקדת עד שהלילה יאיר.
השעון פסק מלכת.
אין יוצא ואין נכנס.
מתכוננת לנשף אצל הדוכס.
היו לה חברים…
כותבת את התגובה לאחר הקריאה הראשונה – כי אני בהחלט הולכת לקרוא שוב.
מענייו, לא מספיק נהיר לי – אולי כי רציתי להמשיך עם העלילה ולא התעכבתי עד הסוף להבין את כל הפרטים. בהחלט אקרא שוב כדי לראות איך כל פרט משתלב.
תודה 🙂
אהבתי את הרפרנס לחוק הופשטטר:-) סיפור ממש חמוד. תודה!
מקסים ..ממש אהבתי