שמי היה טום


פורסם ביום יום שני, 29 במרץ 2021, בשעה 9:00
שייך למדור מומלצי האתר, סיפורים מתורגמים

מאת
תרגום: ענבל שגיב-נקדימון


טים פאוורס הוא סופר פנטזיה ומדע בדיוני אמריקאי, חתן פרס הפנטזיה העולמי על ספריו "הזדמנות אחרונה" ו"הצהרה". הוא כתב עשרות ספרים וסיפורים, שתורגמו לעשרות שפות, וחלקם יצאו לאור בעברית בהוצאת אופוס בתרגומה של ורד טוכטרמן – ביניהם "שערי אנוביס", "זרמים זרים" וכמובן "הזדמנות אחרונה" שיצאו לאור בהוצאת אופוס בתרגומה של ורד טוכטרמן. סיפורו הנוכחי הוא סיפור מסע. לאן? איש לא יודע.

ספינת תענוגות

צילום: אלונזו רייס, Unsplash

ידעתי שאף אחד מהבטלנים האלה אפילו לא טיפס מעולם די סיפונים או הרחיק לכת עד הדפנות כדי להציץ מבעד לצוהר, ובוודאי שאיש מהם לא עלה עד לסיפונים הראשיים רחבי הידיים והרגיש את הרוח וראה את מרחבי הים, או את השמיים – הם חשבו, כפי שחשבו כנראה גם הוריהם וסביהם, שהזוהר הצהבהב של צינורות הניאון הכלואים הוא האור הבהיר ביותר, ושבשיפוע בין קדמת סמטת העבודה המקומית לירכתיים אפשר לראות למרחק הגדול ביותר שיש. אף אחד ואף אחת מהם מעולם לא הרחיק אפילו למעלה ופנימה במידה הדרושה כדי לראות את מסדרון סמטת העבודה הראשי, שרוחבו כשלושים מטרים והוא כנראה משתפע מטה לאורך כל הדרך מהחרטום למקום זה או אחר בלב הספינה ואז עולה לירכתיים הרחוקים; וגם לא את חברי הצוות במדים ובפניהם החתומות שנצפו לפעמים אצים אנה ואנה על גלגיליותיהם לאורך הנתיב הארוך לאין שיעור, לביצוע מטלותיהם הבלתי נתפסות.

בשלב הזה כבר חלפה כנראה יממה שלמה מאז התחלתי לרדת בחווקים המהדהדים של סולמות הברזל מסיפון לסיפון, ואכלתי בשקט עם נוסעים אחרים בקפיטריות האפלוליות שקיימות בכל סיפון – אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה היה לי כסף, אבל השמועות אומרות שהעלות כלולה בדמי הנסיעה המקוריים, שנשכחו זה מכבר, ואני בטוח שאנשי הצוות הממעיטים בדיבור ממילא לא לקחו תשרים – וישנתי קצרות באחד מתאי המגורים הפנויים הרבים. אחרי שנה של נישואים היה מבלבל לישון לבד בתא, לבד במיטה.


פגשתי את רות לפני כשנה, והיא הקסימה אותי כיוון שהייתה כל מה שאני לא הייתי – בעיקר סקרנית. היא בכתה כשמצאתי אותה כורעת ברך לבד מול כורסה גבוהת מסעד באחד הסלונים, וגיליתי שהריפוד הרקום על גב המושב הוא שעורר את יגונה – הבד והחוטים דהו, אבל עדיין אפשר היה להבחין במעין תמונה ברקמה. עצים, ובית קטן, ופרה, למיטב זיכרוני. אבל עשר דקות לאחר מכן היא כבר הראתה לי צעצועים שמצאה באיזה ארון שירות נידח, וצחקה כשהרקידה קופי פח חלודים והטיסה דגמי מטוסים מעץ קל לאורך הפרוזדורים.


מספרי הסיפונים הצבועים על הקירות הירוקים בראש כל סולם יורדים ממאה לאחת ואז הרצף חוזר על עצמו, שוב ושוב. כשעדיין חשבתי שסיפון הבית של רות נמצא מתחת לשלי, התחלתי לחפש בכל סיפון שמספרו ארבעים ושתיים, ולתחקר את האורחים שגרו בפרוזדורים הסמוכים לסולם; השיזוף שלי ומבטאי האופייני לרמות העליונות הימניות של מרכז הספינה, עוררו את סקרנותם תמיד, ויותר מכל תמיד רצו לדעת עד כמה הספיק דגם הספינה הקטן להתקדם לאורך קיר המפה בסלון הגדול בסיפון א'. מעולם לא הייתי בסלון הגדול, אבל סיפרתי להם שאומרים שהספינה הקטנה התקדמה כמה וכמה סנטימטרים בשנה האחרונה, אף שזהותו המדויקת של היעד עדיין שנויה במחלוקת. הפרט האחרון לא חידש להם דבר – בכל מקום יש לנוסעים דעות בנושא. חלקם אומרים אנגליה, אחרים אומרים הוואי… הם אפילו לא מסכימים מהו כיוון תנועתו של הדגם האגדי על פני הקיר – שמאלה או ימינה… ותמיד נתקלים בכאלה שחושבים שאנחנו מפליגים לירח, או למרומים. נראה שאיש לא זוכר את האורות שהיו תלויים מכל עבר בשמי הלילה, כזוהרי צפון מוצקים, זמן מה לפני שעלינו לספינה. עד לפני כמה ימים לא זכרתי אותם בעצמי.

אבל בסופו של דבר מצאתי את סיפון 42 שבו נולדה רות. מזלי שיחק לי וזיהיתי אותו – התברר שאחד מהגברים ששיחקו במטאטאים במסדרון נקרא בשם המשפחה שלה, והוא הסכים לקחת אותי כברת דרך ארוכה לעבר תאי המגורים של משפחתו.

המגורים שלהם לא השתנו בשנה שחלפה מאז הפעם האחרונה שהייתי שם – הזוהר העמום ממנורת התקרה בתא הראשי האיר קלושות את ההדפסים הממוסגרים המטושטשים על המחיצות הארוכות ביותר, התיבה העומדת ששימשה ארון בגדים, והספה והכורסאות המרופדות באותו בד ירוק כהה שממנו עשוי השטיח הבלוי שכיסה את הרצפה. דרכוניהם ישבו כמו תמיד בחריץ שעל הדלת היוצאת לפרוזדור. השולחנות הקטנים שאפשר היה להכניס זה מתחת לזה נותרו מסודרים בשורה מול הספה, מהנמוך לגבוה, אבל סיבי השטיח סביב רגליהם לא הראו סימני מעיכה – ניכר שכבר לא היה צורך לפתוח את הספה למיטה. רות לא הייתה שם.

הוריה זקנים. אביה לא ילבש כנראה עוד דבר פרט לחלוק הרחצה ונעלי הבית האלה, וסביר להניח שאמה, בשמלת הבית הקבועה ונעלי ההתעמלות, היא זאת שהולכת בפרוזדור השטוף אור ניאון כדי לקחת קופסאות שימורים ובקבוקים מאנשי הצוות הדוממים במזנון הקרוב ביותר של סיפון 42. שניהם זכרו אותי מלפני שנה, אז ירדתי עם בתם המשוטטת כדי לבקש את ידה מאביה, וכעת מצאתי את עצמי מצטרף שוב לארוחת הערב המשפחתית. אביה של רות מזג את היין האדום המתוק שנדמה שכל הספינה שותה, ואמה בישלה נזיד בשר משומר וכרוב כבוש על הכיריים החשמליים. האיש שהוביל אותי לחדריהם, שהתגלה כאחיה של רות, נעץ בי מבט ולא דיבר.


לפני שנים, לפי מה שמספרים, אדם מקדמת רובע הירכתיים השמאלי הלך את כל הדרך, מהזנב עד לחרטום, ופשוט מצא את עצמו בחזרה בזנב הספינה, כשהוא משקיף שוב לעבר השובל הנפרש מאחוריה. אפילו אלה שחושבים שבאמת היה אדם כזה אומרים שהוא בוודאי איבד את דרכו והסתובב במבוכי סיפוני השיזוף וסיפוני הבידור ומגרשי הטניס הריקים, רחבי הידיים. לא היה לו טעם לנסות למצוא את דרכו באמצעות הכוכבים, כי קבוצות הכוכבים כבר מזמן אינן אלה שהכרנו, וממילא הן משתנות כל הזמן.


"זמן רב לפני שהיא פגשה אותך", סיפר לי אביה, ומזג עוד יין לכוסי, "רות עשתה את העניין הזה של שנת הנדודים, עזבה את הבית וניסתה למצוא את הגשר; היא חזרה בסופו של דבר – עם שיזוף וכל מיני מילים חדשות, וסיפורים על בריכות שחייה ושמיים פתוחים וחדרים עם תקרות גבוהות עד כדי כך שאי אפשר אפילו להבין את הציורים שצוירו עליהן. אבל היא לא מצאה את הגשר, וכעבור זמן מה היא יצאה שוב לדרך, וכשחזרה בפעם הזאת היא חזרה איתך. אתה זוכר שכבר היית כאן? מתישהו בשנה שעברה, לדעתי".

"כמובן", אמרתי לו. "אתה חושב שהיא שוב יצאה למצוא את הגשר?"

הזקן משך בכתפיו והעיף מבט ממצמץ ברחבי התא הצר. "היא תמיד רצתה להסתלק, לאן עוד אפשר ללכת? אבל", הוא המשיך, ואז חייך והתחיל לשיר את השיר הישן ההוא, "עוד ניפגש…"

אמה של רות הצטרפה מהמטבחון. "מי יודע היכן ומתי…"

"כולנו במסע ביחד", אמר הזקן כממתיק סוד, "וכולנו נגיע ביחד, אל חשש", הספקנות ניכרה בי בוודאי, כי הוא שאל אז, "איפה דגם הספינה הקטן עכשיו, על קיר המפה?"

"לא ראיתי אותו מעולם", אמרתי.

"אבל ודאי שמעת חדשות עדכניות יותר עליו", הוא התעקש, "אם אתה גר שם למעלה, בסיפונים שיש להם אותיות!"

משכתי כתפיים. "שמעתי שהוא התקדם כמה סנטימטרים".

הוא נשען לאחור והנהן. "יום יבוא", הוא אמר.


כן. אני חושב שהוא יגיע בקרוב. לפני כמה ימים ראיתי מראה ראוי לציון של שני ירחים בשמיים ירוקים, שניהם קטנים יותר מהירח שכולנו זוכרים.


הוריה של רות הזמינו אותי להישאר אצלם, ולישון במיטה המתקפלת שלה עד שהיא תמצא את דרכה בחזרה לסיפונם התחתון. "היא חייבת לחזור", אמר אביה, "בסופו של דבר".

אבל אפילו אז חשבתי שהזמן קצר יותר משהיה בעבר. בשנים האחרונות – למיטב יכולת המדידה שלנו על פי סיבובם הקלידוסקופי של שמי הלילה – אפשר היה להבחין לפעמים בהמיה התהומית של המנועים בשל שינוי בגובה הקול, ואנשי הצוות והשירות חתומי הפנים כבר לא מדברים כמעט בכלל, אפילו כשהם מגיעים מדי פעם להחתים דרכונים.

לא העברתי את הלילה בתאי המגורים של הוריה אלא ישנתי באחד התאים הריקים כמה סיפונים מעליהם. לא חלמתי, כמובן, ובכל זאת הטרידה אותי תמונה חוזרת ונשנית של צוהר פתוח – אף שהתא שבו הייתי נמצא עמוק בבטן הספינה ולא היה בו צוהר.

אחרי כמה שעות של שינה טרופה, ניסיתי לחזור למעלה באותו רצף סולמות שהוביל אותי למטה אל הסיפונים האלה, הנמצאים מתחת לקו המים, אבל הסולמות היו מותקנים בהיסט בכל סיפון, כך שאם לא נזהרת והקפדת לפנות תמיד לאותו כיוון בתחתית כל סולם וסולם, ואז לחזור בדקדקנות מלאה על התהליך בהיפוך בעלייה, הדרך חזרה עלולה לסטות הצידה, ולהוביל אותך לאזורים שלא ראית מעולם.

חשבתי שהייתי שיטתי כראוי, אבל בנקודה או בנקודות כלשהן לקראת סוף הירידה נראה שהייתי תשוש כל כך עד שפניתי שמאלה במסדרון כלשהו במקום ימינה, כפי שמלכתחילה גמרתי אומר לעשות.

הסולמות, שבתחילה היו מדרגות פלדה, הפכו לשלבי עץ ככל שעליתי , ועדיין היה אפשר להבחין בחומר הברקה עתיק בשולי המדרכים, שנשחקו לעומק בכל מקום אחר, והקירות היו מחופים עץ יוקרתי כלשהו. מצאתי מסעדות ריקות, ספרייה מלאה ספרים שדפיהם בלתי קריאים כי מתברר שאוויר הים גרם לדיו שבו הודפסו האותיות להתפשט בכתמים מתפוגגים על גבי הנייר, ואולם התעמלות שבו, מתחת לשורות של אלות ספורט וכדורי כוח, הוצבו אוכפים בסגנון האנגלי על תריסר כני פלדה, ומושכות רפויות הושחלו לפניהם דרך מוטות מעוקלים בולטים. כמה מהאוכפים חרקו הלוך ושוב בתנועה מכנית, ועל אחד מהם ישב גבר עב בשר שנראה כאילו לחש מילות עידוד לסוס נעלם. עברתי באולם במהירות בלי להפריע לו.

הגעתי לסיפון שבו לא נראה כלל סולם עולה ונאלצתי ללכת במשך שעות – בכיוון הירכתיים, אני חושב – עד שמצאתי סולם ויכולתי להמשיך בעלייתי המייגעת.

הסולמות שהיו מעלי כעת הפכו צרים יותר ויותר, ובתוך זמן קצר השלבים הפכו לחישוקים צרים שהובילו אותי מעלה דרך רצף מעברים כמעט אנכיים שנבנו כנראה בעיקר לאכלס אלומות של צינורות מכוסי אבעבועות שהקרינו חוֹם, והזעתי כשיצאתי סוף סוף למרפסת מוקפת מעקה ומצאתי את עצמי משקיף החוצה אל ים בשעת הצהריים מגוֹבה של סיפונים ספורים בלבד מעל התנועה והרסס של המים המפולחים.

הרוח הגיעה מימין הספינה, ודברים חרקו והתחככו אלה באלה מעליי. טלטלתי את מעקה המרפסת כדי לוודא שהוא מעוגן היטב למקומו, ואז נשענתי מעבר לו והבטתי למעלה – ועל רקע השמיים הכחולים ראיתי את תחתיתם של מתקנים גדולים וגסים ממקלעת קרשים, שהיטלטלו בכבדות הלוך וחזור מעל פלדת גוף הספינה, מחוברים זה לזה בגשרי חבלים שהתרפו והתהדקו חליפות. אפילו מעבר לשריקת הרוח וחבטות גלי הים מתחתיי שמעתי קולות נישאים בשירה קצובה. כשהבטתי למטה ולעבר הירכתיים ראיתי סלים על חבלים ארוכים, מתנודדים ונרטבים מנתזי הים.

ניכר כי מצאתי מושבה של הנוסעים המכונים "אנשי החוץ", או "צועני קו הטעינה". האגדה מספרת שהם לא נכנסים לאף סיפון, וחיים את כל חייהם בתיבות מאולתרות התלויות על כבלים ארוכים או בנויות בתוך סירות הצלה שהורדו לחצי הגובה.

רות בהחלט לא תהיה ביניהם, והסיפורים על אנשי החוץ לא היו מעודדים, אבל לא הייתה שום דרך לרדת מהמרפסת הקטנה שעליה הייתי פרט לירידה בחזרה בכל הסולמות שהובילו אותי לכאן.

לכן קראתי לעברם, בתקווה שהם עדיין דוברים את האנגלית המדוברת בספינה; הזִמרה נעצרה בהדרגה, ורגע לאחר מכן היטלטלה לעברי ספה ארוכה מרופדת עור, שאותה הורידו בארבעה חבלים לגובה המרפסת, וקול קשוח מלמעלה, שהיה מובן למרות המבטא הברברי, הזמין אותי לעלות עליה.

הספה הסתובבה הלוך וחזור והתנודדה לעבר הירכתיים בשל הרוח, ולא התכוונתי לעלות עליה כשם שלא התכוונתי לקפוץ לים – למעשה, נראה שהניסיון לעלות עליה בהכרח יפיל אותי למים– אבל כאשר שינוי ברוח משולב בטלטול חסר תקדים של הסיפון שמתחת לרגלי הטיח את הספה הישר במעקה המרפסת, צצו בראשי כמה תמונות בו-זמנית, כאילו הרתיעה הגופנית ניערה ושיחררה אותן.

הכול עלה בין רגע: פתק הפרידה הקצר של רות; מפות משורטטות ביד של חלקים קטנים מהספינה, שנשמרו בקפידה והועתקו שוב ושוב; ההדפסים המופשטים הנדושים על קירות תאי המגורים של הוריה של רות, שהצהיבו מעשרות שנים של שמן בישול שנישא באוויר; אפילו הצוהר הפתוח שראיתי שוב ושוב בעיני רוחי תוך כדי שינה; ובקללה צרודה ועווית של שאט נפש גיליתי שהשלכתי את עצמי מעל המעקה.

הספה התחילה להיטלטל שוב הרחק מגוף הספינה, ולרגע קט הייתי תלוי באוויר, חשוף לרוח הקרה – קצף הים היה במרחק כעשרה מטרים בלבד מתחתיי, קרוב בהרבה משראיתי אותו אי פעם – והרגע הזה, של נפילה חופשית בחוסר משקל, הוא האירוע שחוויתי בעוצמה הרבה ביותר בחיי עד כה… אם כי אני חושד שהשיא הזה יישבר בקרוב.

ואז התנגשתי בספה בעוצמה שהעיפה אותה הרחק מגוף הספינה, ונאלצתי לאחוז בה נואשות, עד כדי כך שאצבעותיי ניקבו את ריפוד העור הישן ונאחזתי בעץ שמתחת לו. כשהתנודדה בחזרה לעבר הספינה ראיתי להרף עין את צורתו המתפוררת של סמל קו הטעינה הצבוע על גוף הספינה, מעגל לבן וקו אופקי עובר דרכו. הוא היה גבוה בהרבה מקו המים – נראה שהספינה צפה גבוה, וחלק ניכר מגופה נישא מעל המים.

שניים מהחבלים שבהם הייתה הספה תלויה רטטו כמיתרי בס של כינור, והרהיט הבלתי שייך התייצב, כך שהיה לי פנאי לנשום נשימה עמוקה, ואז הספה נמשכה למעלה בתנועות קופצניות; משטח רחב הלך והתקרב מעליי, נע אנה ואנה על רקע יער של כבלים והשמיים הכחולים והצוק השחור התלול של גוף הספינה, וכאשר הספה הגיעה לגובה המשטח הושטו ידיים גסות ומשכו אותי אל רצפת עץ רחבה שהייתה תלויה על רשת של חבלים וכבלים שנמשכה כלפי מעלה.

משטחים דומים נוספים, חלקם רחבים יותר וחלק צרים יותר, וכן תאי דיקט תלויים וסירת הצלה שעליה צריף קטן, התנודדו בנפח האוויר הרחב בין מקומי לבין הסיפונים הפתוחים הרחק מעליי, ומעבר לשני הגברים המזוקנים בסינרים הארוכים שמשכו אותי אל קורות המשטח הרעוע ראיתי פרצופים מציצים אליי מגבהים שונים מעליי. רוח שרקה בין אינספור קווים מתוחים.

שני הגברים נסוגו, וניכר בהם שהם שבים למקומותיהם במעגל של גברים ונשים שעמדו על המשטח המתנודד; כולם היו שזופים לגוון חום כהה, והם לבשו בליל של בגדים שבוודאי נגנבו מחברי צוות – מותניות ארגמן של נערי שליח, חלקן עם כפפות לבנות שעדיין היו מכופתרות על הכתף הימנית, מדים לבנים של אחיות, מקטורנים לבנים של שמשים – והזקנים והשיער הפרוע יצרו צרימה משונה בתמונה הכוללת, שהייתה מבלבלת מלכתחילה. על הלוחות במרכז המעגל נח לוח נפתח חלוד של צוהר, שבריחי הפליז נשברו מעליו ומזגוגיתו נותר רק עיגול חלבי ועמום.

עמדתי על ידיי וברכיי, וגבר אפור-זקן במעיל קצינים כחול מהוה התקדם ועזר לי לעמוד על רגליי. כשלתי מיד אל אחד מחבלי התמיכה ונאחזתי בו. תנועת הספינה הייתה חלקה תמיד, ולא זכרתי מתי בפעם האחרונה עמדתי על משטח לא יציב; הזעתי, ולא הייתי בטוח שלא אקיא.

האיש טלטל את כתפי. "מה, מה?" צעק לתוך פניי, ואז, "הספינה נעצרה?" מבטאו היה משונה, אבל אפשר היה להבינו.

בתשובה רק הנדתי בראשי לעבר השובל הסוער והרועש מתחתינו, קרוב במידה בלתי נוחה. השאלה היחידה שהעסיקה אותי הייתה איך לחזור אל תוך גוף הספינה. הרוח הייתה קרה יותר משהאוויר בספינה היה אי פעם, ורעדתי.

"לא, לא", הוא אמר בקוצר רוח, "מנוף ההנחיה, על הקיר".

ניחשתי שהוא מתכוון בוודאי לדגם הספינה הקטנה על קיר המפה בסלון הגדול. "א… אף פעם לא ראיתי אותו", אמרתי בנשימה עצורה.

עיניו של הזקן היו ניצוצות כחולים בין קמטי פניו החומים. כעבור רגע הוא אמר, "קוראים לי פיטר הכחול", וזקף את גבותיו בשאלה.

הנהנתי, ואז הבנתי שהוא רוצה לדעת מה שמי; ובתוך הבלבול השורק והמתנודד לא הצלחתי לזכור אותו. "אני", פתחתי, ואז משכתי כתפיים ורק אמרתי, "מישהו. תן לי רגע".

הוא הביט הצידה וכיווץ עיניים לעבר מישהי מחבריו, אישה שהייתה לבושה כעובדת משק הבית, והרים את ידו כשכף היד מופנית מעלה. היא מיהרה לקצה המשטח שפנה אל הירכתיים, השתופפה והתחילה למשוך מעלה חבל, ולהשליך מאחוריה ליפופים שלו שנרטבו מרסס הים.

הוא פנה בחזרה אליי, כשזקנו האפור מתנופף לכל עבר. "מה אתה יכול לספר לנו?" שאל אותי בקול רם שנישא מעל הרוח. הרוחות על הסיפונים הפתוחים אף פעם לא חזקות כל כך, בשל מגוון המבנים החוסמים את דרכן. כשרק הנדתי בראשי, נצמדתי לחבלים וכמעט לא העזתי לפקוח עיניים, הוא המשיך, "אתה מפחד לספר לנו?"

"לספר לכם מה?" מלמלתי. "אין לי מה לספר לכם, אני –"

חוקרי קימט את המצח בתמיהה ברורה. "אז מה הביא אותך למקום הזה, לדעתך?"

"ה… הלכתי לאיבוד", מלמלתי. "איך אני יכול לחזור פנימה?"

"אבל אתה יצאת לכאן, אתה קפצת". המשטח נע, שוליו התחככו במסמרות גוף הספינה השחור, והוא נסוג, ואז נופף לעבר לוח הצוהר שהיה מונח על הקרשים. תריסר הגברים והנשים במדים שהשיגו מהספינה התנודדו במקומם ונעצו בי מבטים. הזקן אמר, "קראנו לך לצאת. מה עם המסע?"

האישה שמשכה את החבל כלפי מעלה הניפה דלי משכשך מעבר לקצה המשטח, ולפני שהספקתי לחשוב על תשובה לזקן, היא פסעה לעברי, התכופפה, ואז הזדקפה, והטילה את תוכנו של הדלי הישר בפני.

תוכנו היה קר כקרח, וחשבתי שאלו בוודאי מי ים, אבל כאשר נפלתי לאחור על החבלים, והשתעלתי וירקתי וטלטלתי את ראשי, ואז התיישרתי ונעמדתי פעם נוספת, פתחתי וסגרתי את הפה כמה פעמים. המים לא היו מלוחים, כפי שאמרו כולם – טעמם היה עז ומתוק, כפי שזכרתי את טעמו של צוף צמחים.

מצמצתי, ושחררתי יד אחת כדי למחות את עיני, אבל מה שנשקף לעיני היה קטוע – כשהבטתי למעלה, לרגע השמיים היו מלאים מטוסי נוסעים, דגמי DC-3 וקונסטליישן משולש זנב ואפילו מטוסי פורד תלת-מנועיים ישנים, שטסו כולם יחד, לאט, במבנה שכיסה את פני הרקיע כולו, כשהם נעים באותו כיוון כמו הספינה. מיהרתי להשפיל מבט אל הקרשים הגסים שמתחת לנעליי, וכשהבטתי שוב למעלה, השמיים מעל הספינה היו כחולים וצלולים, ולא נראה בהם אפילו ענן.

"כולנו במסע ביחד", אמר הזקן המכונה פיטר הכחול.

נזכרתי במה שאמר אמר אביה של רות. "וכולנו נגיע ביחד", אמרתי בחוסר אונים.

"אולי". הוא העווה את פניו. "בני ישראל הלכו ארבעים שנה במדבר, אתה זוכר? אחרי שיצאו מעבדות במצרים, לפני שהגיעו לארץ המובטחת? אתה יודע למה?" לא אמרתי דבר, והוא המשיך, "כדי לתת להם זמן להיפטר מההנחות הישנות, בן אדם, מההרגלים, מאורח החיים הישן. להיפרד מכל זה, חלק-חלק, במשך השנים. נכון?"

נופפתי בידי הפנויה, בהסכמה שמתוך נוחות.

הזקן לפת שוב את כתפי, בכוח, ואמר, "אבל מה אם הם אהבו את ההרגלים הישנים, מה? לאכול אוכל, לקרוא, לישון, להוליד ילדים, כל זה?"

הייתי די בטוח שבני ישראל לא נדרשו לוותר על כל אלה.

הסבתי את מבטי ממנו וראיתי עכשיו באופק רצועה כהה ומרוחקת; לא נראה היה שהספינה בדרך אליה, אבל אם היה מדובר ביבשה, זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי שראו אותה. לטשתי מבט, ניסיתי להתמקד בה, וראייתי התפוררה שוב, כך שנדמה היה לי שאני רואה להרף עין שיירות של משאיות מכוסות בד וגמלים עמוסים לעייפה, המתקדמים במקביל אלינו. מצמצתי והם נעלמו, יחד עם הקו באופק.

"המים בעיניך", הוא אמר ושחרר את כתפי. "אתה מסוגל לראות. ודאי ראית גם את האורות בשמיים, לפני זמן רב, אתה זוכר? עמודים, עצים זוהרים?"

לרגע לא הייתה למילים משמעות. ואז, ברעד, אכן נזכרתי בלילה, כשעדיין חייתי בעיר, שבו מכל עבר נפרשו עמודים זוהרים באור עז, מהאופק עד לכוכבים המועמים, בוהקים בירוק ובזהב ובאדום, מסתעפים אל גובה שוודאי הרחיק במידה רבה מעל האטמוספרה – פועמים במרחבי אין קץ, מרוחקים, כמו העורקים של אלוהים –

"כן, אני זוכר", לחשתי.

קהל אנשי החוץ שהיו מכונסים מאחוריו יצאו מהמעגל שבו עמדו וכמה התיישבו סביב זגוגית הצוהר; כולם עדיין בהו בי דרך קווצות שיער מוכה רוח.

"ואז", דיברתי אל עצמי יותר מאשר אל פיטר הכחול, "זמן מה אחר כך, היינו… כאן". הבטתי בו ואמרתי, בקול רם יותר, "אני לא זוכר שעליתי לספינה".

"העלו אותנו", אמר פיטר הכחול. "כולם, בכל מקום".

ההצהרה הייתה מעורפלת, ובהנחה שכלל הייתה לה משמעות כלשהי, בלתי מתקבלת על הדעת, ובכל זאת ברגע ההוא היא הדהדה בראשי כאמת תהומית.

"לאן", הצלחתי לשאול אותו אז, "לאן הם לוקחים את כולנו?"

"מי יודע? השאלה היא, את מי – ואולי מה, כן? – יתברר שהם לקחו לשם?" לא הבנתי את כוונתו, ותליתי בו מבט תמה. הוא המשיך, ודיבר בקול רם ואיטי, "מכמה דברים נפרדנו? אתה זוכר מוזיקה? חלומות וסיוטים? כלבים, חתולים? מתי בפעם האחרונה ראית ילדים?"

עצמתי עיניים וחשבתי. מתוך ריכוז יכולתי לזכור מוזיקה, וחלומות, וחיות מחמד, אפילו ציפורים, וזכרתי ילדים; אם כי אכן חלפו… שנים, מאז שראיתי ילדים.

"כן, אני זוכר", אמרתי שוב.

"בינתיים", אמר הזקן. הוא כיווץ את עיניו אל פני הים האינסופי. "אתה זוכר את הלוח, מהימים שהיית ילד בבית הספר? מה שבא אלינו באורות האלה מוחק כבר זמן רב את מה שכולנו כתבנו, כדי שהוא, או הם, יוכלו לכתוב משהו אחר, משהו משלהם".

הצלחתי כבר לשמור על שיווי משקל, והעזתי לעמוד זקוף, להיאחז רק בחבל אחד ביד אחת. "שמי היה טום", אמרתי, כשנזכרתי בו פתאום. "שמי טום".

"אתה חייב ללכת לגשר, כל עוד אתה זוכר עדיין משהו. תגיד לקברניט להורות שיציידו את סירות ההצלה ויורידו אותן בשבילנו עד למטה". הוא נופף בידו, תנועה שכללה את אנשי החוץ על הסירות המיטלטלות סביבנו ועל המשטחים, נוסף על אלה שהתכנסו כאן סביב זגוגית הצוהר. "אנחנו רוצים לחזור, כל עוד אנחנו בעיקר מי שהיינו".

"יש קברניט? באמת? עדיין?" יש בכלל גשר? חשבתי.

"קרא לו… רועה, אם אתה רוצה. או רופא. או מועצת כנסייה. אבל נוכחות כלשהי נמצאת שם. מאוחר בלילות כשהכוכבים מסתובבים, הוא עושה לפעמים בדיקות עומק, מפיל משקולת עופרת על חבל ששורקת בדרכה מטה כמעט עד עלות השחר ואז נעצרת ונמשכת בחזרה למעלה – פעמים רבות המשקולת פילחה כמה מהקינים שלנו כשעברה דרכם".

"להוריד את סירות ההצלה", אמרתי. "לצייד אותן". העניין נשמע בלתי אפשרי בכל מובן. "אפשר לחזור?"

"אנחנו מקווים לפחות לא להמשיך להתקדם".

כל רצוני היה להיות שוב בתוך הספינה, אפילו אם פירוש הדבר היה שעליי לרדת שוב בסולמות התלולים דרך מוליכי הצינורות החמים; האמנתי שאצליח למצוא את תא המגורים שלי בסיפון ב', בסופו של דבר. "אני לא יכול למצוא את הגשר", אמרתי. "כולם ניסו, מאז ומעולם".

"יש לנו מפה".

"אז לך בעצמך".

"אתה חושב שלא הייתי הולך? אתה חושב שאני מפחד? לא חידשו את הדרכון של אף אחד מאיתנו –" פיטר הכחול נופף שוב סביבו אל הסיפונים והמבנים המאולתרים התלויים מכל עבר "– כבר שנים, כנראה עשרות שנים. לרובנו כבר אין דרכון בכלל".

נכון היה שבמרווחים שהיו ככל הנראה סדירים – רוב האנשים שיערו שהדבר נעשה פעם בשבע שנים – הגיעו אנשי צוות חתומי פנים והחתימו סמלים בלתי מובנים בדרכונים שלנו, שנשמרו על פי רוב בחריצים בדלתות תאי המגורים שלנו; בדרך כלל איננו מביטים בדרכונים בזמנים אחרים, כי אומרים שמבט קרוב מדי בסמלים גורם עוויתות.

"בודקים אותם רק פעם בשבע שנים", מחיתי, "ואף אחד לא לוקח אותם איתו".

"אתה חושב שאנשי הצוות לא יכולים לדעת, במבט בלבד, אם יש לך את כל החותמות? והם תמיד בוחנים אותך, שם, או שהוא תמיד, בוחן אותך", הוא הוסיף והחווה בראשו לעבר גוף הספינה המתנשא מעלינו, "בטבעות החיצוניות".

לא האמנתי בכך, בזמן ההוא, אבל ניכר היה שהוא מאמין. ואם, באופן בלתי סביר לחלוטין, באמת הייתה לו מפה לגשר האגדי, אפשר היה להעלות על הדעת שאולי אמצא שם את רות. הרעיון היה מופרך כפליים – אבל השתוקקתי לסיפון מוצק שלא ינוע מתחת לרגליי.

נשפתי אוויר והנהנתי. "תראה לי את המפה".

פיטר הכחול חזר לצידו השני של המשטח המתנודד והציץ מעלה דרך החבלים והרִצְפּוֹת המיטלטלות, ואז תחב שתי אצבעות בפיו ושרק בחדות. צעדים הרעידו פיגומים הרחק מעלינו, ואז אדם לבוש מקטורן של שַמָש החליק במורד אחד החבלים, כשבידיו קופסת עץ שהייתה בעצמה מעוגנת למעלה בחבל. הוא קפץ את המרחק שנותר, מטר או שניים, והזדקף במהירות מעמידה שפופה.

פיטר הכחול חצה את המשטח אל המקום שבו עמד האיש ואז הביט לאחור, בחזרה אליי, והיטה את ראשו; היה ברור שהוא מבקש ממני לבוא אליו. נשמתי נשימה עמוקה ועזבתי את החבלים ודשדשתי אל המקום שבו עמדו שניהם, כשאני גורר את כפות רגליי על הקרשים ופורש את זרועותיי הצידה כדי לייצב את עצמי. באמת היה מסוכן שם, בלי מעקה, כשהמשטח מתנדנד ברוח.

מה שהאיש מלמעלה הביא היה קופסת סיגרים ישנה, ואני חושב ששם המותג הטבוע בחלקה העליון, ה. אפמן, היה עשוי להציף בי זיכרונות לולא פיטר הכחול החליק מיד את הלוח העליון הצידה והרים מתוך הקופסה דבר מה הדומה לפרח מבריסטול – מצולע בעל שישה צדדים שרוחבו כשלושים סנטימטרים, ונראה כי היה עשוי מרצועה ארוכה שקופלה למשולשים ואז נכרכה סביב עצמה. ששת המשטחים המשולשים בחלק העליון היו ריקים.

הוא הושיט לי אותו. עוביו היה כשניים או שלושה סנטימטרים והוא היה כבד. "אל תפיל אותה", הוא אמר. "פתח אותה".

נשענתי לצד אחד ואז לשני כדי לשמור על שיווי משקל, וניסיתי להרים את השוליים במרכז, אבל קריעה של הבריסטול הייתה הדרך היחידה למשוך מי מהם לאחור; ואז צבטתי קיפולים אלה ואחרים של החפץ, סגרתי אותו לצורה שהייתה דומה לראש חץ בעל שלושה להבים, וכשהפכתי אותו ופתחתי אותו שוב על כף ידי, הייתה עליו מפה גסה – קווים שחורים עבים בכל ששת הצדדים היו אמורים לייצג כנראה את גוף הספינה החיצוני, וכמה חדרים גדולים ופרוזדורי שירות הותוו קלושות על החלקים הפנימיים של ששת המשולשים של המצולע.

הרמתי מבט אל פיטר הכחול. "זאת המפה שלכם? יש לך איזשהו מושג עד כמה –"

"סגור ופתח אותה שוב", הוא אמר.

סגרתי אותה בצביטה, וכשפתחתי אותה הפעם, ההקסגרמה הראתה שישה משולשים חדשים; הם היו מחוברים בקצותיהם ויצרו מפה מפורטת יותר של הפרוזדורים. הוא הנהן לעברי, אז סגרתי ופתחתי אותה שוב, ועכשיו היו שם ששת המשולשים שראיתי בפעם הראשונה, אבל בסדר הפוך, כשקווי הגוף השחורים במרכז ההקסגרמה ותחום הפרוזדורים והמעברים מסביבם.

"הנה", אמר פיטר הכחול, "ככה. הפנים מקיף את החוץ".

מתוך חשש משולי המשטח חסרי המעקה שנטו ממני לצד אחד ואז לאחר, התיישבתי. "אז – מה?" אמרתי ברוגז, במבט לעבר צלליתו על רקע השמיים. "הספינה… הפוכה?"

"מה שנראה כמרכז הוא למעשה השוליים", הוא אמר. "אתה צריך להגיע אל השוליים – הגשר אל הארץ המובטחת".

"הגשר שאתה לא רוצה לחצות", אמרתי, וקיפלתי את הקסגרמת הבריסטול עוד כמה פעמים דרך גרסאותיה השונות; בשלב מסוים היא נפתחה והראתה תרשים רשת מבותר בקווי נקודות, ובשלב אחר מפה של רחובות עיר.

פיטר הכחול הושיט יד ולקח את החפץ מידי. "אלה של שיירות אחרות. הישאר עם תרשימי הספינה". הוא קיפל ופתח אותו עד כמה פעמים במהירות. כשהחזיר לי אותו ששת המשולשים הראו פרוזדורים ותאי שינה מסודרים באופן גיאומטרי.

"איפה להתחיל?" שאלתי אותו.

"בכל מקום שבו תמצא את עצמך. לך לפי הפרוזדורים המצוינים במפה, וכשתגיע לקצה המפה, פתח את הקיפולים ולך לפי הפרוזדורים שהיא תראה אז. המפה תראה שאתה מתקדם החוצה מהמרכז, אבל אתה תרגיש כאילו אתה נכנס למעמקי הספינה".

"זה… פשוט מטורף. אקראי. עדיף כבר שאזרוק מטבע כדי להחליט לאן ללכת".

"ודאי שזה אקראי. מה עוד יכול לעבוד? ומתי בפעם האחרונה ראית מטבע?"

היססתי במשך כמה שניות, ואז פתחתי את כפתורי חולצתי, תחבתי לתוכה את המצולע המשושה המגושם, וכפתרתי אותה מחדש. "אתה לא מפחד שאאבד אותה? או שפשוט אשכח מכל העסק הזה כשאחזור פנימה?"

"אל תאבד אותה – אבל זה העתק. יש לנו עוד שתיים כאן, ויש עוד כמה אחרות, בחוץ ובפנים. המקור אבד לפני מאות שנים".

זכרתי עד כמה החפץ מורכב, וטפחתי על החולצה שלי. "אתם יכולים להעתיק את זה?" שאלתי.

הוא משך בכתפיו. "מקצוען זקוק לשנה כדי לפתוח את כל הקיפולים ולהעתיק הכול לפס של בריסטול או בד, ואז לקפל אותו שוב בצורה הנכונה. הוא משתמש בהרבה מאוד מהעטים שמקבלים בחינם בתאי המגורים".

חשבתי על תרשימי הרשתות ורחובות העיר הטמונים במבוך המשולשים המקופלים. "מי הכין את המפה הראשונה?"

"אלוהים יודע. אולי אלוהים". הוא שרק שוב, שלוש פעמים הפעם, והחבלים שעליהם היה תלוי המשטח שלנו רעדו, ואז המשטח החל להתרומם לאורך צד הספינה, בנדנוד, כשלעיתים הוא מתרחק מהדופן ולעיתים חוזר, הולם ומתחכך בה. שמחתי מאוד שאני יושב.

נישאנו מעלה במשך כשעה, ולבסוף הצלחתי לראות גלגלות על זוג מנופים שבלטו מעלינו, ומעקה של סיפון עליון, וסולמות ברזל במרווחים קבועים, שירדו משם לאורך כשלושים מטרים. הים ואדוותיו היו כבר הרחק מתחתינו. וכשהמשטח הגיע לשלבים התחתונים של אחד הסולמות, החבלים חדלו להחליק סביב הגלגלות ואנחנו התנודדנו ועצרנו.

"קדימה, עלה", אמר פיטר הכחול, כמעט בעליצות.

בגובה הזה גוף הספינה היה צבוע לבן, ובאור השמש הוא היה מטושטש לעיניי דוויות הרוח; אבל הסולם היה ניגוד ברור ויציב, מובחן בקלות מהמשטח המתנודד שעליו הייתי שפוף, וממש זינקתי לעברו, לפתתי את השלבים ומשכתי את עצמי מעלה עד שכפות רגליי נאחזו היטב בשלב התחתון. סוף כל סוף הייתי יציב.

טיפסתי במהירות אל מעקה הסיפון ועברתי מעליו, וברגע ההוא הייתי שמח לא לראות שוב את האוקיינוס בחיי; אבל הייתי צריך להסתובב ולהביט מטה מעבר למעקה. פיטר הכחול החמיץ פנים ונופף לי לחזור, אז הנהנתי והתחלתי להתרחק לאורך הסיפון; חמקתי ממבטיהם התוהים של נוסעים שראו אותי עובר את המעקה וככל הנראה ראו בי צועני קו טעינה שאיבד את דרכו. הרגשתי שאני מסמיק, והייתי שוכח את כל מה שאמר פיטר הכחול אילולא פינות המפה שננעצו בי מתחת לחולצה.

אומנם לא הייתה לי כל אמונה אמיתית בערכה של המפה המשוגעת, אבל נכנסתי דרך דלת, לאזור מוצל, ושלפתי אותה מחולצתי. התרשים במרכז פניה תיאר פרוזדור דומה לזה שהייתי בו, כך שהמשכתי ללכת, ופניתי שמאלה וימינה לפי הדרכים שהמפה ציינה שיובילו אותי לשוליים, אם כי כמובן כל התקדמותי הייתה בפנים הספינה, הרחק מאור השמש. בהתחלה היה קשה לראות את הקווים המצויירים הקלושים בזוהר הענברי הקלוש של מנורות התקרה, אבל עד מהרה עיניי הסתגלו. קיפלתי ופתחתי את המפה בצייתנות בכל פעם שהדרך שנראה שהלכתי בה הגיעה לשוליו של אחד ממשולשי הבריסטול.

פה ושם חשבתי שהמפה איבדה כל התאמה, אפילו שרירותית, למסלול שבו התקדמתי. פעם אחת היא הראתה פרוזדור ארוך וישר, ואני ראיתי שהפרוזדור שבו הייתי מסתיים בפנייה חדה; אבל כשהגעתי לפינה, הפנייה לכאורה התגלתה כאשליה אופטית, וראיתי שהפרוזדור אכן ממשיך ישר. בפעם אחרת, המפה ציירה קו ישר דרך אזור שהיה בבירור גוש תאי שינה ריקים, אבל בכל מחיצה שחצתה את דרכי התגלתה דלת שהייתה היישר מולי, והצלחתי לחצות את כל תאי המגורים אל הפרוזדור הבא בלי לסטות מהקו שעל המפה. קרה מדי פעם שהמפה לא הראתה אלא X בנקודה שאליה הגעתי, אבל בתוך זמן קצר גיליתי שהם ציינו סולמות, והחלק הבא של המפה, שנחשף דרך קיפול ופתיחה בזמן שירדתי בשלבי הסולם, תמיד כלל סימן Y שציין את תחתיתו בסיפון שמתחת, ויכולתי להמשיך.

תעיתי ומעדתי דרך חללים שהיו חשוכים לגמרי, הלכתי כפוף בסולמות מרופדי שטיחים שהיו צרים עד כדי כך ששני מרפקיי התחככו באריגים שעל המחיצות, אפילו חציתי קורות פלדה ברוחב שלושים סנטימטר, שחצו בורות עמוקים, שבתהומותיהם התגלגלו מכונות ונקשו בקצב מזדחל ונצחי.

לאורך כל הדרך לא ראיתי אפילו אדם אחד זולתי; אולי ה"מפה" צוירה בכוונה תחילה – בידי מי? אלוהים יודע – כדי לכוון את המחזיק לעבור באזורים שנוסעים אחרים נטשו זה מכבר.

ובסופו של דבר – כמעט בסוף, עלי לומר – מצאתי את הסלון הגדול. אחרי שעה שלמה שבה עשיתי את דרכי בפרוזדורים אפלוליים שבהם שני אנשים היו מתקשים לחלוף זה על פני זה, שתקרותיהם נמוכות עד כדי כך ששיערי נתפס מדי פעם במסמרות, הסתחררתי כשיצאתי לבסוף אל תוך החלל של האולם רחב הידיים ההוא. נדרשו לי כמה שניות של בחינת סביבותיי כדי לאשר שאני לבד.

מנורות צבעוניות רבות פנים זהרו באור עז בכותרותיהם של עמודי שיש שניצבו במרווחים קבועים לאורך רצפת העץ הממורקת, והקירות המרוחקים מכל צד התעקלו בגלים מתולמים במקומות שבהם התחברו לתקרה המקומרת, כשלושים מטרים מעל ראשי.

אחרי שהתהלכתי בהיסוס בחדר, ראיתי שהקיר בקצה המרוחק של הקתדרלה היה מפה ענקית. מיהרתי לעברו, צעדיי הדהדו בפינות מרוחקות, ובתוך זמן קצר הייתי קרוב מספיק לקיר כדי לראות את תמונת הפסיפס המוזהבת של חוף מזרח ארצות הברית ממלאת את צידה השמאלי, וחוט של פלדה נוצצת מתעקל בערך מכיוון ניו יורק על פני האריחים הכחולים שייצגו את האוקיינוס האטלנטי.

לא הייתה כל יבשת זהובה בצד הימני של הקיר. האריחים הכחולים נמשכו עד הפינה, מהרצפה עד לתקרה המרוחקת.

דגם בדולח של אוניית נוסעים, שאורכו היה כמטר כנראה, אבל נראה זעיר על מסלול הפלדה הגבוה, היה מעבר לשלושת רבעי הדרך אל הקיר הימני – ודיסקית לבנה ניצבה על המסלול לפניו, במרחק אורכה של הספינה.

ידעתי שאומרים שדגם הספינה נע משמאל לימין, ותהיתי בחשש אם הדיסקית הלבנה נעה בכיוון ההפוך.

יום יבוא, אמר אביה של רות.

פיטר הכחול קרא לדגם הספינה מנוף ההנחיה.

לרגע רציתי למצוא משהו לזרוק על ספינת הבדולח, או על הדיסקית הלבנה שכמו התקדמה לעברה, אבל לא היה מה לזרוק מלבד אולי אחת מנעליי, ובכל מקרה מסלול הפלדה היה רחוק מדי מעליי על הקיר, ולא היה לי שום סיכוי לפגוע במשהו עליו.

סגרתי שוב בצביטה את מצולע הבריסטול, וכשפתחתי אותו מצאתי תבנית שלא דמתה לשום דבר שראיתי קודם לכן – היה מלבן גדול, שייצג כנראה את הסלון הגדול, וקו קצר שיצא מצדו המרוחק לסליל צר סביב האות Z, וזהו.

למרגלות המפה על הקיר, מקטע אחד של האריחים הכחולים נקטע בקשת שמסביבה עמודים מעוטרים. לא נותר לי אלא ללכת לכיוונה.

נדרשה לי כנראה יותר מדקה שלמה לחצות את מלוא אורכה של הקתדרלה, וכשהנחתי רגל לפני רגל, שוב ושוב, שרבבתי את צווארי כדי לראות את הציורים על התקרה המרוחקת. תוארו שם דמויות אנושיות שריריות, במצבים שהיו כנראה מתוחים או שלווים, וידעתי שאלה בוודאי דמויות ממיתולוגיות כלשהן, אבל לא טרחתי לנסות להיזכר בהן. וכאשר קיר המפה נישא מעליי לא התענגתי על ניסיונות חסרי טעם לזהות אזורים אלה ואחרים של יבשת אמריקה פרט לשם ניו יורק, שעורר בי תחושת זיהוי עמומה.

ברגע שעברתי מבעד לקשת הרגשתי כאילו כל משקל העולם, המגולם בקיר המפה, מונח על כתפיי – אבל כשהמשכתי הלאה, לחדר מעגלי קטן בראש סולם לולייני היורד כלפי מטה, הכול נשכח.

לפתתי את מעקה העץ הממורק והתחלתי לרדת במדרגות הסולם המרופדות; ולמרות שירדתי במדרגות האלה זמן רב, עד כדי כך שרגליי בערו ממאמץ ולעתים הייתי משוכנע שהמדרגות שראיתי מתחת לרגליי הן רק הזיות תשישוּת של מדרגות שעברתי מזמן, היה תמיד פיתול נוסף של הסולם מתחתיי. נעשיתי מודע לרחש הרקע הנצחי של המנועים רק מרגע שהוא נחלש, ולאחר מספר לא גדול של פיתולים הוא נעלם לחלוטין, באופן חסר תקדים. האוויר הדומם להחריד היה כעת קר. הצטערתי שלא הבאתי מכל מים, ונאבקתי בפיתוי ההולך וגובר לשכב על המדרגות המרופדות ולישון. גיליתי שאני תוהה אם ירדתי לכל גובה השדרית, או איכשהו אפילו נמוך יותר.

אבל כשהסולם הסתיים לבסוף בסיפון אופקי והתיישבתי, נאנק ומתנשף, רוח ים חופשית נשבה על פניי ואני מצמצתי בשעה שהבטתי על פני סיפון ממורק לעבר שמיים בצבע ירוק-אזמרגד שנשקפו מבעד ללוחות זכוכית רחבים, פתוחים למחצה.

נעמדתי לאיטי וצלעתי קדימה. על הסיפון רחב הידיים היו מסודרים כני פליז גבוהים למשלוח הנחיות לחדר המנועים, בכל אחד מהם לוח מחוונים בצורת מניפה, סגור מאחורי זכוכית ומחולק למקטעים שעליהם נכתבו מילים בלבן על שחור – על הקרוב אלי ביותר קראתי "מלא", "חצי", ו"האט", אבל המשולש האטום ששימש להצבעה הסתיר את המילה הרביעית. שתי הידיות על כל מצביע של עמודי התמסורת בלטו כלפי מעלה כמו קרני עץ ממורקות על פני מרחב הסיפון.

והייתה שם דמות.

אישה עמדה ליד הצוהר הפתוח הקרוב ביותר, כצללית על רקע השמיים, וזיהיתי אותה – רות. באופן משונה, המחשבה הראשונה שעלתה בראשי הייתה שהיא מצאה את הגשר סוף סוף.

חציתי את הסיפון כדי לעמוד לידה. היא השקיפה על פני ים בלתי מופרע כעין הירקן לעבר פס ערפל בצבע אפור-פנינה שנמצא הרחק לפנינו, ומעליו שני ירחים בצבע חלודה. שום סיפון נוסף לא בלט מתחתינו. נראה היה שאנחנו בקצה הקדמי ביותר של הספינה.

רות הייתה מודעת לנוכחותי, אף שהיא לא הסבה מבט מהנוף שמלפנים. "אני מסוגלת לזכור אותך", אמרה. הרוח הקלה שנשבה מבעד לצוהר הפתוח למחצה העיפה את שיערה הארוך והכהה מאחוריה, ופניה הוארו בניגודיות חדה של אור וצל שיצר הזוהר האל-טבעי.

"לפחות לזמן מה", הוסיפה.

התנגדות או מחאה עלתה במחשבותיי, אבל אפילו בעיניי היא נראתה קטנונית, חסרת חשיבות. כך שרק הנהנתי ויחד איתה לטשתי מבט בערפל המתקרב. רעדתי, ולא רק בגלל האוויר הקר.

"איפה –" פתחתי. "יש –?" אבל קול חריקה מאחוריי גרם לי להסתובב, ובמרכז של מה שעכשיו ראיתי שהיה חצי גורן רחב של עמודי התמסורת ניצב הגה הספינה על כן פליז משלו. ההגה היה טבעת עץ ממורקת ענקית, ושמונה חישורי עץ עברו דרך הטבעת ובלטו החוצה כידיות חרוטות.

זוג ידיים קטנות וכהות לפתו את הידיות משני הצדדים.

בלי להתרחק מרות הבטתי אל בעל הידיים. על במה גבוהה לצד עמוד המצפן הזוהר סובב ילד צעיר את ראשו והשיב אלי מבט יציב.

בזווית העין הבחנתי שהוא לבוש גלימה עם ברדס, באותו צבע אפור פנינתי כמו הערפל, אבל את תשומת לבי לכדו והחזיקו בעוצמה שאין לעמוד בפניה עיניו – הן היו שחורות לגמרי, כאילו האישונים התרחבו עד כדי כך שהקשתיות ואפילו לובן העין נדחקו ונעלמו. אילו היה ילד רגיל, הייתי משער שהוא כבן חמש.

…הקברניט?

"מי אתה?" הצלחתי לשאול.

"רבים", ענתה דמותו. הקול היה נטול מין, ונשמע מבוגר, ולמרות הרוח שעברה דרך הצהרים הפתוחים חלקית, המילים היו ברורות כאילו הדובר עומד ממש לידי. "ורבים נוספים".

ניתקתי את מבטי בכוח והבטתי קצרות הצידה, אל רות, אבל היא עדיין נעצה מבט היישר קדימה מבעד לצוהר.

"רות", לחשתי. הייתי מודע מאוד לעיניו של הילד, שעדיין נחו עליי, "מה זאת אומרת?"

"רות", היא חזרה כהד, כמי שטועמת את ההברה. "אנחנו ממשיכים, כולנו. נפטרים מכל המטען העודף הישן, כל ההגדרות הישנות". היא חייכה קלושות, ועדיין לא הביטה בי. “E pluribus unum". היא הרימה יד ואז הניחה לה להישמט. "נחת, לבסוף, לפחות. לעד".

הרוח הקרה כמו חדרה לחזי ולעמוד השדרה שלי. חשבתי על ההגדרה של נישואים, ואז על ההגדרה של עצמי. "הם מה שירד באורות בשמיים, לפני שנים? לעזאזל, רות, לאן הם לוקחים אותנו?"

"מהיכן מוציאים", ענה הילד. "איתנו. אליי".

קרקפתי התהדקה והייתי חייב לנשום נשימה ארוכה ונרעדת כדי לומר, "אתה… תוריד את סירות ההצלה עד הסוף, לפני כן?"

"כל סירות ההצלה", אמר הילד, "כל המצנחים, הרכבות התחתיות, נאות המדבר, הפונדקים, נמצאים בי".

עדיין הבטתי בצדודיתה הקרה של רות. "חזרי איתי", לחשתי לה, למרות הוודאות העגומה שהילד ישמע אותי. "לגוף הספינה – נוכל לברוח עם צוענֵי קו הטעינה". הם יכולים לחתוך את כבלי סירות ההצלה, חשבתי, והקופסאות והמשטחים שלהם ישמשו רפסודות.

"גוף הספינה", היא אמרה, ואז הילד אמר, "הוא גליל", ורות הוסיפה, "בלב הספינה. אנשים", והילד המשיך, "מצטופפים שם, בחושך", ורות נאנחה והשלימה את המשפט: "עם חלומות ישנים".

היצור בגלימה הרפה מידיות ההגה וירד אל הסיפון. "הדרך ארוכה", אמר, ומתח את זרועותיו החשופות, "אבל כמעט הגעתם. אנחנו יכולים לשאת אתכם לשם. אחזו בידי".

אחרי רגע של היסוס שבו כמעט הביטה לעברי, רות התרחקה מהצוהר, הושיטה יד אל האצבעות החיוורות של יד ימינו של הדבר. היד השמאלית הושטה לעברי, בזוהר הירוק של השמיים שלפנינו.

נחת, לבסוף, לפחות. לעד.

נעצתי מבט בידו של היצור, לא בעיניו.

העלו אותנו, אמר פיטר הכחול. כולם, בכל מקום.

אבל מה אם הם אהבו את ההרגלים הישנים, הא? לאכול אוכל, לקרוא, לישון, להוליד ילדים, כל זה?

חשבתי על אנשי החוץ, השוהים ברוח תחת שמיים כחולים, על פיגומים מאולתרים ומשטחים וסירות הצלה תלויות באמצע הדרך למים. אבל…

גוף הספינה הוא גליל בלב הספינה. אנשים מצטופפים שם, בחושך, עם חלומות ישנים.הספינה הפוכה? שאלתי את פיטר הכחול. נדדתי הרחק פנימה, ורחוק מאוד למטה, כדי להגיע לכאן, אל הגשר.

על קיר המפה, ספינת הבדולח הייתה קרובה לדיסקית הלבנה, והערפל שנראה מבעד לצהרים לא היה רחוק.

אנחנו מקווים לפחות לא להמשיך להתקדם.

 נסוגותי צעד לאחור מהילד, ולא הבטתי ברות, כי סביר להניח שחדלה להיות רות. נפניתי מעמודי התמסורת וההגה והצהרים הפתוחים והיצור או היצורים שהיו הקברניט שלנו ומיהרתי בחזרה דרך הפתח אל מרגלות הסולם הארוך להחריד העולה מעלה.

אחרי שעליתי במדרגות במשך שעות, הגעתי לסיפון ממוספר; וכשהבטתי במפת הבריסטול, כל ההקסגרמות שאליהן הצלחתי לקפל אותה היו ריקות, אם כי בין השכבות המקופלות בקצוות היה לי נדמה שראיתי פעם או פעמיים קווי דיו. לא הצלחתי לפתוח את קיפולי החפץ בצורה שחשפה אותם. מצאתי קפיטריה – אנשי הצוות נעצו בי מבטים הפעם, אבל התעלמתי מהם ואכלתי כמה תילים של תבשיל בשר משומר והעריתי לחיכי כמה כוסות מהיין האדום המתוק ואז יצאתי בצעד כושל. בתא המגורים הקרוב ביותר התמוטטתי למלוא אורכי על המיטה המוצעת תמיד.


ישנתי זמן רב. מדוע רק עכשיו אני זוכר שעוני קיר, שעוני יד? רוקנתי שני עטים, וכיליתי את נייר המכתבים מכמה מתאי המגורים הריקים, כדי לכתוב את הדברים האלה.

אשאיר כאן את ערימת הדפים. מחר אתחיל ללכת למעלה והחוצה, ואם יהיה די זמן, אמצא את גוף הספינה, ואת אלה שחיים מחוץ לו – או בחושך, בגליל שבלב הספינה.

אני מקווה לפחות לא להמשיך להתקדם.


מאנגלית: ענבל שגיבנקדימון

כל הזכויות שמורות © טים פאוורס, 2020. פורסם במקור ב-S&SF ספטמבר-אוקטובר 2020



תגובות

הוספת תגובה