אנשים יפים
מאת רן ארד
צילום: קימי ויליאמס, Unsplash
יהב הרגישה את ליבה של גל-אש דופק, את שרירי רגליה מותשים, ופעימות עמומות היכו בראשה. שנייה לפני כן היכה בה הֶלוֹטִי מורד באלה גדולה, והעולם נהיה לבן כשראשה נמרח על הקיר כמו אבטיח. על קיר הבֵּיצה הלבנה שבה הייתה סגורה הופיע מונה, 30 שניות. גופה החל לבנות את עצמו מחדש, אבל היא החליטה שנמאס לה מגל-אש. היא מהירה, כוח אש מעולה, אבל נופלת במגע ראשון. והיא עייפה מלרוץ. היא סובבה את החוגה אל מסור-גדם. ההתמרה החלה וגל-אש התמוססה.
יהב נשם עמוק, להסדיר את פעימות ליבו. הוא הביט בשני גלגלי הלהבים המחוברים לידיו. הוא אהב להיות מסור-גדם. המונה הגיע לאפס והעולם הופיע שוב. השמש הייתה נמוכה בשמיים והטילה צללים ארוכים בין כיפות מגורים מפוזרות בחוסר סדר. הרוח הנושבת בריח רטוב של חלודה ועשן נשאה איתה קולות של צעקות וירי. מישהו כבר חיסל את ההֶלוֹטִי שהרג את גל-אש, והקרב נדד הלאה משם. הוא קילל ונחפז בין כיפות המתכת החלודות, כשהוא דורך בדרכו על גופות של הֶלוֹטִים. אור-הנר חלפה לידו, ומשהבחינה בו יצרה עבורו דרך מוארת.
"זריז! הקרב כאן!"
הוא עלה על הנתיב המואר ושוגר במהירות לעבר הֶלוֹטִי ענק שעשה שמות בחיילי משמר הגבול. הנתיב זרק אותו, והוא מצא עצמו פנים אל מפשעה עם ההֶלוֹטִי. הוא הרים את ראשו אל החזה הענק, השדיים החשופים, הראש הגדול עם העיניים הלבנות והמצח הנמוך. ההֶלוֹטִי שאג וניסה לתפוס אותו, אבל יהב התכופף מתחת לידיו והרים את גלגל הלהבים אל תוך מפשעתו של ההֶלוֹטִי, היצור צרח. הלהבים התיזו דם לכל עבר, ויהב המשיך לחתוך בבשר עמוק יותר ויותר, עד שההֶלוֹטִי נפל.
אור-הנר נופפה לו במרץ בפמוטים שבידיה. "ישר בתוך הכוס!"
"הרופא בשטח! תובילי, אני אחסל!"
הם המשיכו לטבוח בהֶלוֹטִים יחד, עד שיהב היה חייב ללכת ללימודים. בחדר המעבר הוא חיפש מה לבחור בגלגל הצורות המאושרות, ולבסוף התמיר לניץ-כוכב.
יהב רצה במסדרונות והגיעה לכיתה ברגע האחרון. היא שיחקה בקווצת שיער בהיר. ניץ-כוכב כל הזמן שיחקה בשיער שלה. כשנכנסה, גילתה שבכיתה היו כבר שתי תאומות שלה, ניץ-כוכב ג'ינג'ית עם משקפיים וניץ-כוכב שחרחורת עם אף קצת סולד. זה חג הניץ-כוכב היום ולא סיפרו לה? היא התמירה לשחור-בקע.
אף אחד לא התייחס אליו.ה. יהב התישב.ה, מתח.ה רגליים דקות וטמנ.ה את הפנים בידיים. שבוע הזיכרון למפלת כדור הארץ החל, ובמקום להמשיך ללמוד התמרה ביולוגית, כולם היו חייבים להיזכר בבריחה מכדור הארץ. סיוט. מוות. שוב הפצצות ממסלול, שוב הסכם כניעה, שוב צילומים דרמטיים של ספינות התיישבות עוזבות את כדור הארץ, נושאות מטען של קופסאות שימורים, עתיד האנושות. שייגמר כבר. יהב חשב.ה איך יהיה לקצץ את כל הכיתה בלהבים מסתובבים, לדרוך על המעיים שלהם בצליליי סקוויש עדינים, אבל לא הרגיש.ה יותר טוב. סימון של הודעה נכנסת בזווית העין לא גרם לו.ה להרים את הראש. זה יחכה להפסקה, למישהו אחר שיפתח אותה.
יהב אכל כריך והראה את הקטעים הטובים שהעלה מהמשחק של הבוקר. מסור-גדם עושה מקלחת של איברים פנימיים, מסור-גדם מזנק מעל נתיב מהיר, להבים לפנים, ישר לפרצופו של הֶלוֹטִי. כולם סביב השולחן צחקו. הם נראו כמו תאומים בגוף הקרח-עשר שלהם, שריריים ושזופים, זה היה הקטע שלהם. הוא נזכר בהודעה מהבוקר ופתח אותה. זה היה מזוהר, ששיחקה את אור-הנר בבוקר. היא כתבה לו שהיה משחק טוב, והזמינה אותו למסיבה. בקישור ששלחה היה כתוב משהו על מסיבה לא מפוקחת, באזור התחתית. קהל איכותי, הבטיחה ההזמנה, חבר מביא חבר, רק אנשים יפים. כולם צריכים לבוא בלבוש "האני האמיתי" שלהם.
הוא התקשר אליה. "מה השטות הזו?"
"סתם מנסים להרגיש אדג'ים". היא חייכה אליו בלבוש צעיף-צמר ובחנה את שריריו השזופים. "אבל זו תהיה מסיבה מגניבה, תבוא".
"אין סיכוי", הוא ניתק. בדרך לכיתה כבר התחיל לתכנן מה ילבש.
"היי, חכה!" זה היה אופיר מהשולחן. הם היו באותו מחזור, יצאו מקופסת השימורים ממש באותו יום, ולמדו הרבה ביחד. אפשר להגיד שהם היו חברים, ושניהם לבשו קרח-עשר. הוא חיכה לאופיר והם הלכו יחד לשיעור הבא.
"אתה נראה שמח, מה קרה?"
"קיבלתי הזמנה למסיבה", השיב יהב. "נראה שווה. כתוב שאני יכול להזמין חבר, רוצה?" בזמן שאופיר חשב על זה, יהב התמיר לניץ-כוכב.
אופיר חייך חיוך מוזר ונבוך כשראה אותה. היא כמעט הצטערה שהזמינה אותו בכלל. היא החליטה כבר מזמן שהוא מוצק מגדרית, כי מעולם לא ראתה אותו מתמיר לאישה. היא התחילה לחשוד שהוא גם הטרו, כי היחס שלו היה שונה כשהייתה אישה וכשהייתה גבר, כמעט כמו לדבר עם שני אנשים שונים. אולי איכשהו אפשר יהיה לשכנע אותו לוותר.
"הם כותבים שצריך לבוא בלבוש ה'אני האמיתי' שלך", היא משכה בכתפיה. "קצת מלחיצים".
"מה את חושבת שזה אומר?"
"אין לי מושג. אולי אני אבנה משהו".
"מה, חדש לגמרי?"
"אנחנו לומדים התמרה כבר יותר משנה. נראה לי שאני יכולה לעשות גוף". זה לא היה מסובך במיוחד. הם כבר למדו את הבסיס, ועשו את זה במעבדה. זה ידרוש רק זמן, ועבודה.
"בכל מקרה אני שמח שאת מרגישה יותר טוב. בבוקר נראית לי גמורה".
היה לה קצת נעים שהוא שם לב. אפילו אם זה בקטע של גבר הטרו. "מדכא להיזכר בכל ההיסטוריה. למי יש סבלנות לכל הצילומים האלה של כיבוש מערכת השמש, נפילת כדור הארץ, מפעל השימורים הגדול, החלליות שלא הצליחו להגיע, הנחיתה בחמיבארד". היא חיקתה קול של קריין, "אנו נשבעים להציל את אחינו, בני כדור הארץ, שעדיין בחלל!" ושוב בקולה הרגיל: "מתיש, וכל כך מיותר".
אופיר משך בכתפיו. "כן, טוב, זה החלק המבאס. אבל אז ההתיישבות, הקמת מושבה, מיליונים שהותמרו חזרה".
"מאבקים בהֶלוֹטִים, הסכם התיישבות, עוד מאבקים, רגיעה, עוד סכסוך".
אופיר הניח יד מהוססת על כתפה. "את תעברי את זה", הוא חייך, "זה רק השבוע, ויש לך מסיבה בערב".
היא קרצה, "יש לנו מסיבה בערב".
יהב עמדו עירומים מול גלגל התלבושות ודפדפו בין גברים, נשים, זקנים, צעירים וכל מה שביניהם. לבסוף הם העיפו את הכול. הם החליטו שהם באמת ירכיבו משהו חדש, ממש מהתא הראשון. הם הרגישו שהם רוצים משהו צעיר, ילדותי כמעט. לא גבר אבל לא לגמרי אישה, עם שיער גולש וסנטר בולט, גוף גבעולי, בגדים צמודים. עיניים גדולות כמו של תינוק ושפתיים בשרניות. אצבעות ארוכות, פשוטות, עגיל קטן, עגול. שומה על הלחי. הם בחרו עיניים ושיער, בגדים ונעליים, הליכה ודיבור. הם קראו לה פרח-בר. הם היו מרוצים ממנה, ליטפו את שיערה, נגעו בשפתיה, אחזו בידה. הם החליטו לבקש אישור ללבוש את פרח-בר גם באזורים מורשים. יידרש למורים זמן לעבור על העיצוב, עם כל ההתאמות שבו, אבל זה היה אחד היתרונות בלימודי התמרה ביולוגית. הם יהנו להיות פרח-בר. היה בה משהו אמיתי.
היא הלכה על שביל אבני חצץ, דרך שדה תירס גבוה, לכיוון בית חווה. השדה לא היה אמיתי, כמובן, לא היו מבזבזים תרכובות פחמן על כזה דבר. היא שמעה מדי פעם קולות עולים מאחורי הקנים הגבוהים, אבל לא ראתה דבר. היא תלשה עלה מקנה של תירס ובחנה את השערות שכיסו אותו. הן עוצבו לבלוע קולות ולבודד את מי שנמצא בשדה, והיא החלה להעריך את מי שתכנן את המקום. מוזיקה נשמעה מתוך הבית והחלונות היו מוארים. המוזיקה הייתה שונה, יהב החליטה שהיא אוהבת אותה. בגינה מול הבית ראתה אנשים שלא נראו לה מוכרים, אנשים בשלל צבעים, פרוות, נוצות, קשקשים, אפילו הֶלוֹטִי אחד. היא הרגישה קצת פשוטה בלבוש פרח-בר, כאילו עירומה, ואז אמרה לעצמה שלא, שהיא אמיתית יותר. היא תלבש את פרח-בר כשתאושר, החליטה. היא רוצה להיות פרח-בר.
היא ביקשה מהחדר שיאתר עבורה מישהו מוכר, אך מצאה רק מישהו שלמד איתה ביולוגיה מולקולרית, ואת זוהר, זה שהזמין אותה למסיבה – הוא היה ללא עור, איבריו פועמים, והקשיב לנאום ארוך של איש-זאב. היא ניגשה אליהם.
"אני מתכוון שכל המערכות צריכות החלפה דחוף, המים, הביוב, החשמל, מזג האוויר כאן הורס הכול, וזה מראש לא נבנה למיליוני אנשים. המצב יותר טוב משהיה כשהגענו, אבל זה עדיין לא מספיק. אנשים שחיים בפנים כל הזמן לא מבינים מה הולך שם בחוץ".
איש-זאב התנשף, רוק זלג מלשונו. יהב ניחשה שהוא לא הגדיל את הריאות מספיק עבור הגוף הגדול הזה, ואולי גם לא דאג לפינוי החום. הוא נראה סובל. זוהר לגם בירה. היא ראתה אותה זורמת במורד הגרון ודרך הוושט ומגיעה לקיבה.
"אנחנו צריכים לעזוב". אמר זוהר, "לשקם את החלליות, לשדרג אותן ולחפש מקום אחר, אולי גדול יותר, נוח יותר, ועם פחות הֶלוֹטִים".
איש-זאב הניף יד בביטול, "בקושי הגענו לכאן. חלליות שניסו להגיע למקומות אחרים נשארו כולן תקועות בחלל, ואנחנו משקיעים הרבה יותר מדי משאבים כדי לחלץ אותן. אין מה לעשות, חמיבארד ומיליארד קופסאות שימורים זה כל מה שיש למין האנושי, לכמה מאות שנים, עד שנצליח לשקם את הטכנולוגיה שלנו, ואת האוכלוסייה". הוא התנשף קצת, והם חיכו שימשיך. "רק אז יהיה טעם לדבר על לעזוב. בכל מקרה כבר יש כאן מספיק אנשים שבשבילם זה הבית. הם לא מתכוונים ללכת".
זוהר הניד בראשו. "לחלץ אותם, זה ברור. יש לי חברים שם. אבל אני לא יודע אם אני רוצה לתת להם לחיות כאן".
יהב התערבה, "לא שאלו אותנו אם אנחנו רוצים שיפתחו לנו את הקופסה כאן. אנחנו צריכים אנשים, ואין לנו דרך אחרת להשיג עוד חוץ מהקופסאות האלה".
"לא יודע מה איתך, אני שמח שאני לא תקוע בפחית בחלל". איש-זאב חייך, וזוהר הנהן.
יהב משכה בכתפה ושאלה את זוהר איפה נמצא הבר, והוא הצביע לכיוון הבית.
ליד הבר עמד עוד הֶלוֹטִי ושתה בירה. היא חייכה, זה כבר לא היה מקורי. אבל כשניגשה להזמין לעצמה בירה, היכה בחוטמה הריח. נדף ממנו ריח של נחושת רטובה, לא נעים, אבל מסקרן. הייתה לו נוכחות שחסרה להֶלוֹטִי בחוץ. הוא לבש מכנסיים קצרים ורחבים, שחיבקו את המותניים הצרות והאגן הרחב. חולצתו הלבנה נמתחה על חזהו הרחב וחשפה בטן שרירית. המצח הנמוך והשפתיים הדקות היו הֶלוֹטִיים בבירור, אבל האף השטוח איזן אותם, נתן להם זרימה.
"לא רע". היא לגמה מהבירה שלה, שירדה קצת מוזר. אולי היא עשתה טעות עם הקיבה, או עם הוושט? אולי היא פשוט צריכה להתרגל לגוף הזה.
"תודה. גם את נראית טוב. את עשית, נכון?"
היא הנהנה.
"רואים".
היא חייכה אליו, היו לה גומות. "למה הֶלוֹטִי?"
"אמרו לבוא אמיתי, אז באתי".
"אתה טרוריסט רצחני שונא ארצנים?"
"אני חי בתוך מערכת שמנשלת אותי מהרצון ומשעבדת אותי לצרכים של אחרים. אין לי שליטה על שום דבר, ומצפים ממני להגיד תודה שאני בכלל קיים".
"עמוק. עבדת על זה בבית?"
"אפשר לומר. את לא מרגישה ככה, לפעמים?"
היא שקלה בינה לבין עצמה אם פרח-בר תרגיש ככה לפעמים, והחליטה שכן. פרח-בר הייתה מורדת. מעכשיו. "יש שם למודל הזה?"
"צהיון. שלך?"
"פרח-בר. איך אמרת?"
"צהיון. זה אומר מולדת".
"בשפה של ההֶלוֹטִים?"
"כן".
"שאתה יודע, כי אתה הֶלוֹטִי". היא בחנה אותו שוב. זה היה משעשע, היא החליטה לשחק את המשחק.
היא הזמינה אותו לצאת איתה החוצה, לדבר יותר בשקט. בינתיים היא חשבה מה לשאול, כמה עמוק מגיעה התחפושת. "אז באת לבלות קצת עם הכובשים של העולם שלך?"
"אפשר לומר. קצת גם לרגל, לאסוף מידע".
כשהם צעדו, ידו נגעה לרגע בידה. עורו היה מחוספס וחם, אבל נעים.
"אז כל ההֶלוֹטִים מסתובבים כאן אצלנו, בתחפושת?"
הוא הביט בה "ממש לא. רובם לא מעוניינים, וגם אם כן לא קל להשיג את הטכנולוגיה, ולעקוף את ההגנות. וזה גם מסוכן. אם מגלים אותנו, כולאים אותנו, חוקרים, ומוציאים להורג".
"אז למה לקחת את הסיכון?"
"אין עוד הרבה. לצעירים שרואים את העולם שלהם, המעט ממנו שניתן ליישוב, מתמלא בבתי גידול ומתקנים של הארצנים –"
"– אבל אנחנו לא מיישבים את הרצועה!" היא התפרצה. "אנחנו נמצאים באזורים הלא מיושבים של חמיבארד. רוב המתקנים שלנו נמצאים בצד הקר, ואנרגיה אנחנו מביאים מהצד החם".
הוא הביט בה, עיניו השקועות פעורות, ופיו כמו נשאר באמצע המשפט. גם היא הופתעה מעצמה. אולי באמת עשתה טעות בגוף?
"מאיפה הבאת את זה? גם אם זה היה נכון, הנוכחות שלכם מורגשת בכל מקום, יותר ככל שאתם מתרבים".
היא ניערה את ראשה, לא זו הייתה השיחה שקיוותה לנהל. זמן להתחיל מחדש. "שיחקתי הבוקר ב"מתקפת ההֶלוֹטִים", אמרה. היא הביטה בו, ראשה מוטה הצידה בהתגרות, "מה שרואים שם, זה דומה לאיך שהחיים בחוץ?"
הוא התעלם. "דומה. השמש נמצאת כל הזמן נמוך במזרח, מזג האוויר תמיד סוער. רק כשראיתי סרטים על כדור הארץ הבנתי מה זה זריחה ושקיעה, וראיתי שמיים כחולים. אנחנו חיים רוב הזמן במחסות, והסופה משתכת אותם לאט בגשם חומצי". הוא תלה עיניים באוויר, בוהה מעט. "אבל אם מטפסים גבוה על הר, לגובה שבו נושבות הרוחות החמות, אפשר לראות חצי שמיים כתומים וחצי סגולים, ואת העננים זורמים כמו נהר מלמטה. במשחק שלך לא מרגישים את הרוח, לא שומעים אותה צורחת בין הסלעים". הוא הרים יד גדולה אחת, והזיז את האצבעות, כמו רוח.
"זה נשמע מפחיד".
"זה מפחיד. זה גם הבית. האוויר כאן בפנים לא זז. אני מרגיש תמיד חנוק, עטוף בשמיכות".
היא נישקה אותו, טעם הנחושת הרטובה היה גם בפיו. היא קפצה מהחומה ומשכה אותו אחריה אל שדה התירס. קולות אנשים אחרים נשמעו מסביב, אך עלי התירס עמעמו אותם עד שאי אפשר היה לזהות אותם, ושמרו עליהם מפני אוזניים חקרניות ועיניים סקרניות. היא משכה אותו לקרקע וחקרה את גופו, את עורו החם, את שפתיו הדקות. ההלוטים לא היו עד כדי כך שונים, הוא פשוט היה גדול כל כך, ופרח-בר הייתה קטנה לידו, נבלעת בו, מתנשפת ממאמץ.
היא עצרה לרגע, הניחה את ראשה על החזה הגדול כשידיה לשות אותו ורגליה עוטפות אחת מרגליו. "למה אני צריכה לעשות את כל העבודה?"
"אני לא ממש… יודע".
"יודע מה?" היא סיימה להתיר את מכנסיו והחלה להפשיט אותו מהם.
"הֶלוֹטִים לא עושים את זה".
"אז מאיפה באים הֶלוֹטִים קטנים? נופלים ממטאורים?"
הוא התיישב והזיז אותה הצידה. "את לא יודעת?" הוא הניד בראשו "הֶלוֹטִים נולדים כשהם כבר בהיריון. כולנו טכנית נקבות, נולדים ברבייה א-מינית".
"אב–".
"תקשיבי לי שנייה!" הוא הניח יד מחוספסת על כתפה. "כשהֶלוֹטִי מחליט, הוא מבשיל את אחד ההיריונות שלו, יולד ומיניק. ככה הפצנו את עצמנו בין הכוכבים. חיפשנו איפה לשרוד. ואז, אחרי מאות שנים, באים ארצנים ומנופפים בהסכם התיישבות ישן ובסיפור עצוב על על חורבן כדור הארץ. מקימים אזורים מוגנים, מדברים על דו-קיום בזמן שהם מנשלים –"
"טוב, די".
הוא השתתק והביט בה. היא קמה, ובעטה בו. חזק. הוא התיישב, לא נראה שכאב לו.
"צא מזה. מספיק. זה לא מצחיק אותי. תתמיר".
היא בעטה בו שוב.
"אני הֶלוֹטִי. אני מנסה להסביר לך".
"להוציא דמות ממשחק גם אני יודעת". וגם להמציא סיפורים, חשבה.
הוא נעץ בה מבט איטי. "כיף לך להשמיד הלוטים במשחק?" שאל. "זה יותר כיף כשאת יודעת שלא רק שרצחת הֶלוֹטי, חיסלת גם את כל הוולדות שלו?"
היא השתתקה והריצה שוב בראשה את הסרט מהמשחק, מסור-גדם חותך בטן של הֶלוֹטִי, גשם של דם ואיברים יורד עליו. היא האטה את הסרטון, ובין האיברים ראתה ולדות, קשורים בחבל טבור. יהב הרגישה את ידיה רועדות, כל גופה נראה לה פתאום זר ומוזר. קיבתה התהפכה. היא סילקה את הסרטון והתקפלה לכדור, כשראשה הרועד נשען על ברכיה.
"אני מצטערת", לחשה, ושוב, עוד יותר בשקט, "מצטערת".
הוא התקרב וליטף את ראשה. "לא עשית כלום. זה רק משחק. זה לא אמיתי", אמר.
"לקחתי את העולם שלכם. את השטח שלכם".
הוא השתנק לפתע, כחכח, ואז פרץ בצחוק. היא לא הבינה לרגע. כשהרימה ראשה היא ראתה אותו יושב על האדמה ומתגלגל מצחוק. אחרי כמה שניות הוא נרגע, אך אז הביט בפניה הסמוקות וצחוקו התחדש.
"לא, אתה לא אמיתי. בחיי".
הוא המשיך לצחוק. "קנית את זה! אני לא מאמין שקנית את זה. כשמשכת אותי לתירס הייתי בטוח שאת סתם בקטע של המשחק, אבל אמרתי, 'בוא נמתח את זה עוד קצת', ואז את קנית הכול!"
היא נעצה את מבטה בקצות נעליה. "מאיפה הבאת את השטויות האלה בכלל?"
"מה שאמרתי? תקראי קצת היסטוריה. ההֶלוֹטִים טסו לחפש מקומות ליישב. כל מה שאמרתי נכון. ההֶלוֹטִים עמידים כמו טארדיגריידס, מה שהם לא יכולים ליישב – אף אחד לא יכול".
היא הפנתה לו עורף והתחילה לצעוד החוצה משדה התירס.
הוא הלך בעקבותיה. "נו, די! זה רק משחק".
היא סובבה את החוגה למסור-גדם.
ידי המסור של יהב היכו בגופו של ההֶלוֹטִי והתיזו מטחי דם, בשר ושבבי עצמות על גבעולי התירס. הוא המשיך לנסר הרבה אחרי שההֶלוֹטִי נפל מת, והפסיק רק כשהוא נעטף בביצה לבנה אטומה. יהב לא המתין, וצעד על שאריות איברים, מכוסה חומר קצפי אדמדם, עד שיצא משדה התירס. הוא התכוון לנטוש מיד את המסיבה, אבל אז ראה את קרח-עשר. אופיר, שהגיע פשוט אותו קרח-עשר שהיה בבוקר, נופף לו בידו. יהב ראה שהוא מדבר עם מה שהזכירו בתולת ים ופסל אלה משיש, אך כשהבחין בחברו יוצא משדה התירס הוא נפנף אותן בכמה מילים ורץ אליו. "היי, גבר! צדקת. באמת מסיבה מגניבה", אמר אופיר. "החלטת בסוף לא לבנות משהו חדש?"
יהב הביט בידי המסור שלו. "מה? כן, לא, אני בניתי משהו חדש. היה כאן איזה נודניק, ובוא נאמר שנמאס לי לדבר איתו, אז חתכתי".
אופיר צחק. "אה, אז הדם זה לא קישוט מהבית, חשבתי שזאת מין אמירה כזאת, 'אני רוצח פסיכופת!' וכאילו 'יש לי זעם בפנים!' האני האמיתי, כמו שאמרת".
יהב הסתכל על עצמו שוב. "זה לא. ואתה, מה האמירה שלך? 'אני סתם אחד, כמו כולם?'"
"בדיוק! אנשים אמרו לי שזה רעיון חמוד, קונפורמיזם וכאלה. ללכת על הקטע של חוסר ביטחון. שמע, יש כאן בחורות ברמה".
הוא רצה להגיד לאופיר משהו, אבל החליט שהוא רב מספיק לערב אחד. "אני חוזר הביתה. תהנה".
הוא צעד החוצה על שביל החצץ, כשהוא מעיף סביבו אבנים קטנות.
חודש לאחר מכן, זוהר הזמין את יהב לשחק שוב ב"מתקפת ההֶלוֹטִים". יהב המעיט לשחק מאז המסיבה, הוא הרגיש שקצת נמאס לו מהֶלוֹטִים, אבל הוא ניצל את ההזדמנות להזמין גם את אופיר להצטרף. הם טיהרו מחנה הֶלוֹטִים.
יהב השתמש במסורי ידיו לפרוץ דרך דלת המחסה. "קראתי שהמתכת שממנה עשויים המחסות ההֶלוֹטִיים עמידה יותר משלנו למזג האוויר כאן, ושהם מסרבים לחלוק איתנו את הטכנולוגיה".
אופיר, בגוף הלם-קרב, עמד בגבו אליו, לחפות עליו ברובה גלי הלם. "למה שיחלקו איתנו? מה אנחנו עשינו עבורם?"
"זהו בדיוק", יהב סיים לנסר את הדלת ונכנס פנימה. "כשהגענו לכאן שיפרנו את החקלאות שלהם פי עשרה לפחות, ונתנו להם את כל זה בלי תמורה".
"את זה עשינו בשבילנו". אופיר נכנס אחריו למחסה.
זוהר כיבתה את אש התמיד של אור-הנר ונכנסה אחריהם. "אם הייתי רוצה לשמוע את ערוץ 'האמת על ההֶלוֹטִים' הייתי עושה את זה, אתם יכולים להתרכז במשחק שניכם?"
הם טיהרו את המחנה והמתינו למשימה הבאה, כשיהב ראה משהו בהרים, איזה נצנוץ. "מה יש שם?" הוא הפנה מסור לכיוון ההבזק.
זוהר ריחפה מעליהם והסתכלה לכיוון שאליו הצביע, "זה קיר, סתום. אין שם באמת הרים".
אופיר ירה על זוהר גל הלם, שלא עשה לה כלום. "סתומה את. יש שם משהו, תסתכלי".
הנצנוץ הפך לפס של אור, ואז הקיר נפרץ, וריח רטוב ושריקה רמה של רוח פרצו פנימה. לפני שהספיקו להגיב, ראו השלושה הֶלוֹטִים נכנסים דרך הפתח.
"פיגוע!" צעק יהב.
זוהר כבר התחילה לעוף לכיוון היציאה, כשההֶלוֹטִים שחררו עשרות כדורים קטנים ומזמזמים שריחפו מסביב. יהב היסס לרגע, ואז פרץ בריצה לעבר ההֶלוֹטִים.
אופיר רץ אחריו, "מה אתה עושה?"
"הם הולכים לפוצץ את המקום!"
"ומה אתה עושה?!" אופיר זינק לתפוס את רגליו, אך החטיא ונחת בכבדות על הקרקע.
יהב הרטיט את יד המסור, "נילחם בהם!"
"עם מה?!" שאל אופיר והחל להתרומם.
"אני…" יהב ידע שרובה ההלם של אופיר לא היה אמיתי, אבל המסורים אמורים לעבוד. מספיק כדי לחסל ארבעה הֶלוֹטִים? "פשוט תירה בהם! אולי הם ייבהלו".
אופיר ירה כמה יריות. ההֶלוֹטִים צחקו. כשיהב התקרב אליהם עם המסורים, אחד ההֶלוֹטִים בעט בו והפיל אותו על גבו, ואחר זרק עליו משטח ירוק בהיר שהדביק אותו לקרקע. יהב המשותק ראה הֶלוֹטִי עם קופסה גדולה לוחץ על כמה מתגים, והכדורים עפו בחזרה לתוך הקופסה, ואז הם ברחו חזרה דרך הפתח.
אופיר הגיע אל יהב וניסה להסיר מעליו את הכיסוי הירוק. כעבור רגע גנח. "אוף, זה דביק. למה רצת אליהם?"
"חשבתי שהם יפוצצו את הכול כאן. את כל מי שנמצא פה".
"הם לא במשחק, אתה לא משמר הגבול! כל כך נבהלתי כשהוא בעט בך", אופיר הצליח להסיר חלק מהכיסוי, משך את יהב מתחתיו וחיבק אותו.
"תתנשקו בחוץ, אתם נושמים אוויר מגעיל של חמיבארד", נזפה זוהר מלמעלה.
"את עוד פה? לא ברחת?" שאל יהב. הוא קם על רגליו, ואז השתעל כמה פעמים עקב האוויר הלח.
"צילמתי סרט: 'שני מטומטמים מסתערים על הֶלוֹטִים אמיתיים עם נשק צעצוע'. יהיה להיט". היא חתכה באוויר שני קווים מקבילים עם הפמוטים שבידיה ויצרה עבורם דרך זוהרת לכיוון היציאה.
הם עלו על הדרך ושוגרו החוצה. בדרכם הם ראו חיילים, חובשים וצוותי תיקונים בחליפות הגנה ממהרים לעבר הפרצה.
"חיות. יותר גרועים מחיות", סיכם יהב את הסיפור בקבוצת 'האמת על ההֶלוֹטִים'. "אפילו חיות היו צריכות מגע, בן זוג או להקה. ההֶלוֹטִים לא צריכים כלום".
הוא היה בחדרו, בגוף קרח-עשר שחרחר, עם זקן קצר. "אתם ידעתם שהם יכולים להתרבות ככה, מעצמם?"
"שמעתי על זה", כתבה לו אור. "טוב שהם לא פגעו בכם".
"הם בעטו בי". יהב בעט בתיק שלו להדגשה, בזמן שצעד בחדר.
ירדן השיב, "אתה ניסית להרוג אותם". הוא היה חדש בקבוצה.
"כי חשבתי שהם מתכוונים לפוצץ אותנו. בסוף הם החזירו את כל הדאונים. מה היה הקטע?"
"נראה לי שהם צילמו", ענה ירדן.
"אותנו? מה יש לצלם אותנו?"
"אני מניח שצילמו אותכם רוצחים הֶלוֹטִים", ירדן עשה תנועת ירייה בידיו.
"זה במשחק, אנחנו יורים ברובי צעצוע על בובות!" ענה יהב. ידיו חתכו את האוויר בתנועות מהירות.
ירדן הנהן. "הם הולכים לעוות את זה כנראה. להגיד שזה מחנה אימונים להשמדת עם".
אור הגיבה, "שטויות, מי יאמין לזה?"
"הֶלוֹטִים אחרים. אולי מושבות אחרות של הֶלוֹטִים." ענה ירדן.
"ומה זה ייתן?" לחצה אור.
"זה יעמיק את הקרע בין ההֶלוֹטִים לארצנים", אמר ירדן, "ישכנע עוד הֶלוֹטִים לפעול נגדנו. עד שכל הסכסוך הזה התחיל ההֶלוֹטִים ראו בעצמם ממשיכים של הארצנים. הרבה מהם רוצים להגיע להסדר, דברים כאלה משכנעים אותם שאין עם מי".
יהב נעצר מההליכה ושמט את ידיו. "חבורת שדים זוממים, מפלצות".
"כן", ענה ירדן. "זה מה שגם הם חושבים עלינו. תחשבו רגע כמה נראה להם מוזר שאנחנו מוציאים ארצנים מקופסאות שימורים במקום להתרבות, ונשארים בסביבות שלנו במקום להתאים את עצמנו".
אור התרגזה, "ומה, נפסיק להיות ארצנים? בשביל זה הגענו לפה, לנטוש את הארצנים שבחלל? שכחת את נפילת כדור הארץ?"
"זה לא מה –" התחיל ירדן, אבל המנהלים כבר סילקו אותו מהקבוצה.
גם יהב התנתק מהקבוצה, אבל נשאר איזה טעם רע בפיו. הוא קצת הצטער שהעיפו את ירדן. לא שהוא הסכים עם מה שאמר, כמובן, אך ככל שהפך בדברים, לא מצא דרך להפריך אותם. הוא הרגיש שיש מאחוריהם משהו שהוא לא הבין, מניע נסתר. הוא חשב לחפש ברשת "מה ההלוטים רוצים", אבל אז קיבל הודעה מאופיר ששאל אם הוא רוצה לצאת לאנשהו. יהב החליט שמגיע לו קצת להתאוורר. הוא התמיר לניץ-כוכב, אופיר בטח ישמח.
יהב ישבה בשיעור מקרו-התמרה של פרופסור אביב. "בסביבה רעילה כל כך אנחנו חייבים להמשיך להתמיר את עצמנו כדי לחיות. פעילות ביולוגית רגילה, כמו גדילה, הזנה ורבייה, הופכת בלתי אפשרית. אנחנו חייבים להשתמש במשאבי העולם הזה, לטהר אותם ולהתמיר אותם לתוכנו", אמרה המרצה.
יהב הצביעה. "למה אנחנו לא מתמירים את כל העולם?"
"שאלה טובה", ענתה הפרופסור. "מה לדעתך התשובה?"
ליהב לא היה מושג, אז היא שיחקה בשיער ניץ-כוכב שלה ולא השיבה. המרצה הפנתה את השאלה לכיתה.
הראל הצביע. "ההֶלוֹטִים? אני לא בטוח שהם יאהבו את זה".
"מי שואל אותם?" התפרצה יהב.
"ההסכם, קודם כל".
המרצה הרימה את ידה. "נעזוב כרגע את ההֶלוֹטִים. סיבה טכנית".
הראל הצביע שוב. "אולי יותר מדי משתנים? כלומר, אנחנו יכולים לבודד חדר סגור ולשלוט בו, אבל לא בעולם שלם".
המרצה הנהנה. "ככל שהחלל גדול יותר, קשה יותר לשלוט בו, באופן מעריכי. אתם רואים את החדרים, את המסדרונות. כל אחד מהם מבוקר בנפרד. אנחנו מאשרים התמרות אישיות אחרי שאנחנו בודקים את ההשפעות שלהם, ואזורים גדולים לא מפוקחים בכלל או מאופסים כל יום-יומיים, אחרת הם פשוט ייצאו משליטה".
יהב נזכרה לרגע בפרח-בר, האם היא אושרה? היא לא לבשה אותה מאז המסיבה, ולא חשבה עליה. היא בדקה אם היא זמינה. כן, היא רשאית להוסיף אותה לגלגל. היא התמירה לפרח-בר.
אחרי השיעור ניגשה יהב להראל. הוא התמיר בינתיים לניץ-כוכב, קצת נמוכה מהרגיל, שיער כחול סיני, עיניים ירוקות. "מה הקטע?"
הראל זקפה גבה אחת, סובבה קווצת שיער על האצבע ולא ענתה.
"עם ההֶלוֹטִים", הבהירה יהב. "מה פתאום הבאת את זה?"
"ההסכם? אני באקסו-חקלאות, לומדת התמרה עם השלמה בהיסטוריה. בדיוק למדנו על ההסכם, וחשבתי שזה קשור. הרי כדור הארץ הסכים לא לפגוע במושבות".
יהב שילבה את ידיה באגרופים קמוצים. "אז גם את מאלה שבעד ההֶלוֹטִים? איפה הארצנים אמורים לחיות, לדעתך? להֶלוֹטִים יש מאות מושבות, הארצנים בקושי הצליחו להגיע לכאן".
"זה לא מה שאמרתי. ההסכם מסובך, וההֶלוֹטִים כבר כאן. הם לא הולכים לשום מקום".
"נו, באמת. אנשים גילו את חמיבארד מאות שנים לפני שהיו ההֶלוֹטִים. קראו לו טוי-700-ד, וכבר אז ידעו שהוא מתאים להתיישבות. ההֶלוֹטִים פשוט חטפו אותו". יהב חייכה והבליטה את חזה בשביעות רצון עצמית. היא רשמה לעצמה נקודה על הלוח בראשה על ציטוט עובדה רלוונטית.
הראל נאנחה, "היסטוריה עתיקה לא פותרת כלום. אנחנו צריכים ללמוד לחיות איתם, אחרת יהיו רק עוד התקפות של הֶלוֹטִים מיואשים".
יהב שוב הופתעה לגלות את חמתה מתעוררת בה. מה יש לגוף הזה? "אי אפשר לחיות איתם! הם לא אנושיים! הם מתרבים כמו אמבות! הם לא אוהבים אפילו זה את זה, אלא רק משריצים ולדות שמשריצים עוד, בלי סוף!"
הראל הביטה בה בשקט. הצעקות משכו את תשומת הלב של תלמידים נוספים בסביבה. הידיים של פרח-בר רעדו והיה לה חם. היא הפנתה את גבה אל הראל והחלה ללכת, אבל הספיקה לשמוע את מה שהראל אמרה.
"דיברת פעם עם הֶלוֹטִי?"
יהב שכבה במהופך על הכורסה בחדר של אופיר, כשרגלה מונחות על המשענת, וקיטרה.
"היא הייתה כזו מטומטמת, יודעת הכל. 'דיברת פעם עם הֶלוֹטִי?' כאילו היא דיברה".
"אולי הם ביקרו בבתי הגידול בלימודי חקלאות. יש שם הרבה הֶלוֹטִים".
"זה לא אומר שהיא עכשיו מומחית להֶלוֹטִים! ולהסכמים!, ול-ל-הכול!"
אופיר ישב על הספה מולה וחיבק כרית. הוא המשיך בצורת קרח-עשר כבר כמה חודשים, ויהב ניחשה שהוא כבר לא ישנה הרבה. ניץ-כוכב, צעיף-צמר, קרח-עשר ועוד כמה יהיו ההתמרות של הדור שלהם, כמו שפס-כסף, עין-פרא ופר-פעם היו עבור המחזור הקודם. היא לבשה את פרח-בר רק כמה שעות, אבל משהו כבר גירד לה לשנות.
"לא, ברור שלא", הוא אמר.
"יש עוד דברים. יש אנשים שרוצים רק לחיות בלי לדאוג שמשהו יתפוצץ כל רגע, בגלל מזג האוויר או חבלות הֶלוֹטִיות. זה רע?"
אופיר משך בכתפיו. "לא, מה פתאום".
"אתה אומר מה שאני רוצה לשמוע כדי לשכב איתי?"
הוא הסמיק, וחיבק את הכרית חזק יותר.
היא הסתובבה על הגב ונעצה בו מבט ממושך, "מה אתה באמת חושב. אני באמת רוצה לדעת".
אופיר שתק רגע ארוך. "אני חושב שהכול מאוד מסובך", אמר לבסוף. "זה לא 'צודק' או 'טועה', זה יותר מבולגן. יש ארצנים תקועים בחלל, חברים ומשפחה, שאנחנו חייבים להחזיר ולהתמיר כאן, אבל יש עולם עם רצועה לא גדולה שאפשר ליישב, ויש בה הֶלוֹטִים שלא מבינים את זה – שלא יכולים להבין. ואת יודעת? אני בטוח שגם אנחנו לא מבינים אותם".
היא הורידה את הרגליים לרצפה, נעמדה והסתכלה עליו בפה קפוץ וגבות מכווצות. הוא חשב שהיא נראית יפה ככה. "אתה בן אדם טוב", אמרה, וההבעה שלה התהפכה בבת אחת לחיוך קטן, שובב. "בסדר, בוא נשכב, ואחר כך אני אלך למעבדת ההתמרה להכין לך צורה קצת פחות נורמלית".
יהב ישבה במעבדת ההתמרה. היא הכינה לאופיר צורה מותאמת של קרח-עשר, היא הגדילה את העיניים קצת, להוסיף פתיחות, ועיגלה את הגבות למראה תמים יותר. היא הקטינה מעט את הסנטר הבולט, והוסיפה מעט שמחה ללחיים. היא לא הצליחה להחליט על סגנון השיער, אז היא השאירה את מה שהיה. את הגוף היא עשתה קצת יותר מעשי, עם פחות שרירים משתפכים ויותר דיוק וחינניות. היא שרבטה קעקוע של לב קטן על הכתף וחתמה את שמה תחתיו, ואז שלחה את הצורה לאישור עבור אופיר.
היא עמדה לקום, אבל משהו הציק לה עדיין. היא העלתה דמות של הֶלוֹטי. היא בחנה את השינויים שעשו ההֶלוֹטים כדי לשרוד, ריאות יותר יעילות, מערכת עיכול שיכולה לפרק כל דבר, עור מבודד. לבסוף העיפה את הרישומים, טמנה את ראשה בידיה ולפתה את שיערה באגרוף קפוץ. לא עוזר לחקור, לא עוזר לקרוא. היא הרגישה שיש משהו מעבר, שהיא לא מצליחה לתפוס, ושאין אף אחד שיכול להסביר לה. היא הרגישה תקועה בחדר ריק ושומעת בעיקר את ההדים של דבריה, והקולות מבחוץ מעוותים, לא מובנים. היא רצתה להבין.
יהב הגיעה בשעת בוקר מוקדמת לבית הגידול, היא צעדה בין הצמחים הגבוהים המגיעים עד מעל לראשה. עליהם הארוכים והרכים התחככו בה, כאילו מנסים לעצור אותה. הגשם היכה בגג בחוזקה והרוח צרחה בחוץ. השמש האירה בחלונות, נמוכה בשמיים. היא ראתה צלליות של כמה הֶלוֹטִים עובדים וארצנים מפקחים עליהם, אבל הם לא הבחינו בה בתוך הצמחייה העבותה. היא התגנבה החוצה, אל הרוח והגשם, שהיכו בה ללא רחמים. לפני שתתחיל להשתעל, היא התמירה לצהיון.
הרוח והגשם נהיו בבת אחת פחות אלימים. צרחות הרוח שהפחידו את פרח-בר נהיו להמיה, ומעבר לה הן שמעו קולות אחרים, שיחות בשפה שלא הכירו. הן ראו במטושטש צלליות ארוכות עובדות בין הצמחים, וחשו אליהן קירבה מוזרה. בתוך גופן הן הרגישו חיים נוספים, ולדות שרוצות גם הן להבשיל ולחיות, והן חשו אהבה אליהן. הן פסעו צעד אחד, וקפאו. הן הרגישו בחילה עזה. הן אחזו בחזקה את המתמיר האישי שגנבו מהמעבדה, כמו היה חבל הצלה, והתמירו אל פרח-בר.
יהב החלה להשתעל מיד. היא חזרה אל תוך הצמחייה ופילסה את דרכה בזריזות אל המסדרונות המוגנים לפני שתמשוך תשומת לב. היא רצה אל המעבדה תוך שהיא מנגבת את הדמעות מעיניה. היא החזירה את המתמיר למקומו, מחקה את היסטוריית השימוש שלו וקיוותה שלא ישימו לב. היא לא הייתה מוכנה עדיין לשאלות קשות, אולי לא לשאלות בכלל. כשנכנסה לחדרה, קצרת נשימה, היא שמעה קול חריקה מרגלה הימנית. היא הסתכלה ומצאה אבן קטנה וכהה שנתקעה בסוליית נעלה. היא הייתה עגולה ומחוספסת, והיה לה ריח לח ומוכר, כמו נחושת רטובה. היא ישבה על המיטה ושיחקה בה בין אצבעותיה, הביטה בצידה המואר, בצידה החשוך, ובפס הדמדומים הצר שביניהם.
יום חמישי, 18 בפברואר 2021 בשעה 13:53 קישור לתגובה
יופי של סיפור! העולם מורכב, אבל מועבר בצורה ברורה. הדמויות מאופיינות כמו אנשים אמיתיים לחלוטין, כשלכל התמרה שלהן יש אופי מובחן משלה. הרעיון של ההתמרות ממש מגניב ואהבתי את זה שההתמרות השונות משפיעות על היחס של הדמויות זו אל זו. גם הקטע של ההלוטים, שאני קראתי אותו כסוג של מטאפורה לעניינים מאוד מורכבים שקורים בעולמנו אנו, מתואר בצורה ריאליסטית, דווקא בגלל שהגיבור.ה אמביוולנטי.ת בנושא. נהניתי מאוד.